קומיקאי ומערכון העשור בחירת יונתן עמירן

אז פה ב״ילדי הקומדיה״ ביקשו ממני לבחור את קומיקאי ומערכון העשור. זו משימה קשה, ומשימה שאי אפשר באמת להצליח בה. לא משנה מה אני אבחר אני אקבל תגובות זועמות שלא בחרתי את הדבר הנכון. אבל אני כותב קומי אמיץ, ואני מוכן למשימה הזאת, בעיקר אחרי שהכריחו אותי.  בואו נתחיל!

קומיקאי העשור

לבחור את הקומיקאי של 2010-2019 היא משימה קשה במיוחד. זה היה העשור שבו נטפליקס פרצה לחיינו והוציאה משהו כמו 20 ספיישלים ביום. השוק הוצף אפשר להגיד. היו לנו ספיישלים שערורייתיים ושנויים במחלוקת כמו ״נאנט״ וכל ספיישל של דייב שאפל. הייתה לנו הנפילה הגדולה של לואי, שעד לפני כמה שנים היה בחירה בטוחה לקומיקאי העשור. וזה היה עשור שבו עולם הקומדיה נהיה פתוח יותר, מלא בקומיקאים מגזעים, מינים ונטיות מיניות שונות. אז אחרי כל ההקדמה הזאת איך אני יכול שלא לבחור את ג׳ון מולייני, איש לבן סטרייט בחליפה שעושה סטנדאפ די רגיל. אני יודע שזה נראה כאילו פשוט בחרתי את הקומיקאי האהוב עליי, אבל שיטוט קצר באינטרנט, יחשוף שאני לא היחיד שחושב ככה. אנשים אוהבים את מולייני ואת הסגנון הפשוט-אך-מתוחכם שלו. הדרך שבה הוא מספר סיפור, הדרך שבה הוא בוחר את מילותיו. מולייני הוא גם קומיקאי שעשה את מירב עבודתו בעשור הזה. הספיישל המצולם הראשון שלו יצא ב-2012, והוא סגר את העשור עם ספיישל סוריאליסטי לילדים בשביל נטפליקס ממש לפני כמה שבועות. בנוסף, בניגוד לאמנים כמו דייב שאפל או איימי שומר, תתקשו למצוא אנשים שממש שונאים את מולייני. ההומור של מולייני, עם כמה שהוא יכול להיראות מיושן, הוא ההומור של האינטרנט בעשור הזה.  ג׳ון מולייני מדבר כמו האינטרנט והאינטרנט מדבר כמו ג׳ון מולייני.

מערכון העשור

2010-2019 היה גם עשור לא רע למערכונים. היה לנו את ״קרול שואו״ ו״קי ופיל״, את I Think You Should Leave, שרק הגיעה השנה אבל כבר הפכה לקאלט. אבל תכנית המערכונים שעדיין שלטה בשיח הייתה ״סאטרדיי נייט לייב״, שלמרות נסיונותיה הרבים להיות פוליטית וחתרנית, מצליחה הכי כשהיא גובלת בנונסנס. אני יכול לבחור את אחד מהמערכונים הנפלאים שג׳ון מולייני כתב וכיכב בהם מהפרקים שהנחה, או את ״דייוויד ס. פאמפקינז״ שהפך לתופעה, או אחיו קווין רוברטס״.  או אולי אפילו אחד מ״דיגיטל שורטס״ של הלונלי איילנד שאני אוהב כל-כך. אבל אני אאלץ לבחור במערכון קצת נשכח בכיכובו של סטיב בושמי דווקא, מערכון בשם ״קואץ׳ ברט״. מערכון קורע, משוחק וכתוב היטב, קצת ריסקי, שראיתי עשרות פעמים. אני לא אספיילר לכם את כל המערכון, רק אגיד שזה מתחיל בחדש לפדופיליה, ונמשך משם. 

קטע הסטנדאפ של העשור – בחירת נוי טמרקין

שחר חסון – מכירים את זה שקיץ?

שחור חסון הוא גאון. קל מאד להתאהב בו, אתה כאילו לא יכול שלא; הוא אותנטי, סּופר פתוח, אינטליגנט, הוא בן אדם חמוד (עושה רושם שגם טוב), הוא עמך ואי אפשר שלא להעריך אותו על הקריירה המפוארת והיציבה שבנה וטיפח בחריצות ניכרת. עם זאת, שחר חסון בסביבה כבר לא מעט זמן וכולנו יודעים מה קורה עם דמויות שנמצאות קרוב אלינו לאורך תקופות ארוכות וללא הפסקה – מיאוס, זה מה שקורה. יצא לי לשמוע בשנים האחרונות לא אחת, קולות נרגנים שמלינים על חזרתיות או "התעייפות החומר" לכאורה – וואלה, לא השתכנעתי. בעיניי, שחור חסון היה ונשאר גאון. הייתי יוצאת איתו, כנראה שהייתי עושה אותו, לעת עתה אסתפק בלהכתיר את היציאה האגדית הזאת שלו, לקטע סטנדאפ העשור.

הקטע הזה מדגים לא רע את הנוסחה השחר-חסונאית לגאונות קומית. בואו ננסה להבין דרך המוח שלי, מה בעצם קורה שם?

הקטע הזה נפתח עם האלמנט המרכזי שמכתיב את המבנה של ההופעות של שחר. אני מדברת כמובן על התקשורת עם הקהל. הוא כל הזמן בדיאלוג אקטיבי דו-כיווני עם הקהל. הוא מרגיש שם בנוח, הוא לא נבהל מהתקלות. ברוב המקרים הוא זורם איתן ומחבר אותן לתסריט שלו, או משתמש בהן כבאפר בתבונה ובגמישות רבה.

הוא פותח את הקטע בכך שהוא מודיע לקהל על מה הוא הולך לדבר עכשיו. מכין לנושא הבא – קיץ – ויוצא לדרך.

בפרק זמן של 3:24 דקות הוא פורס ארבעה פאנצ'ים שקשורים לקיץ, בזה אחר זה. האשכנזים, הרוסים, החור באוזון ואז האילתים הטיפשים. זה כאילו הוא ישב ואמר לעצמו "בא לי לכתוב קטע על קיץ. איזה דברים מצחיקים שאני מכיר יכולים להיות קשורים לקיץ?" פרט, בחן, בדק, ליקט, ואז, כמו בארוחת טעימות טובה, הוא קשר בין המנות באלגנטיות ובאינטליגנטיות. הוא מקפיד לבנות את המקטעים בצורה מסודרת מאוזנת. כל מקטע הוא בן חצי דקה לדקה. כל מקטע נסגר בפאנצ' חזק. אין אצלו רגעים חלשים, אין אצלו רגעים מתים. הוא יודע להרגיש את הקהל היטב והוא יודע לשמור על הקהל חם. הרגישות הזו מאפשרת לו להשאיר את הקהל במתח גבוה לאורך הרבה מאד זמן, ללא נפילות מתח. שימו לב, למשל, למעבר באזור של דקה 1:23. הוא נותן את הפאנצ' האחרון "בת זונה, די, קופחת עליי", הקהל אוהב את זה, אבל הוא לא עוצר, לא נח ולא נותן לקהל לנוח. הוא נותן שלוש שניות בדיוק של מנוחה ומשם לוקח שיפט סופר אלגנטי, שכולל שינוי קצב וטון דיבור, אל המקטע הבא. הוא יודע איך לגעת, הוא יודע איפה לגעת, הוא יודע כמה לגעת והוא יודע באיזה קצב.

הסיבה האמיתית שאני בוחרת בקטע הזה לקטע העשור, היא שהוא נגע בי באמת. כאוקראינית לבקנית (אני על הגבול! זה נקרא חוסר פיגמנטים) שעברה כמעט שלושים קיצים של קרם הגנה שלושת אלפים; כעולה חדשה לשעבר שסבלה את כל ההצקות ועברה את כל הדרך הארוכה, המערכון הזה ריגש אותי. הוא ריגש אותי כי גם אותי השמש לפעמים מחלישה. הוא ריגוש אותי כי גם אני החברה הזאת שמורידה זיעה לאורך (מטאפורית לפחות). הוא ריגש אותי כי כששמעתי אותו, ירד לי פתאם האסימון שהתאקלמנו, אנחנו, הרוסים. לכל אחד יש רוסי-מחמד שנמס בשמש ושחר חסון שם את הסטפמה הסופית שזה בסדר.

קראו עוד:

הדמויות הקומיות האהובות בכל הזמנים

השירים המצחיקים בכל הזמנים

סדרות הקומדיה הטובות ביותר בכל הזמנים

Comments

comments

מה חשבת?