"לא", אמר, "סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית".

"אורגיה קבוצתית", הזדעקתי, "הכצעקתה?!"

"מה אתה מתפלא?", אמר, "יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?"

אף שנבחרתי – אף פעם לא רציתי להיות נביא. כמו יונה ברחתי והתכחשתי.

אבל אלוהים קנה אותי בכמה טובות הנאה, בעיקר אלו שהגיעו בדמות נירית ושרה. אחרי שהתרציתי – התחלתי לחזות חזיונות.

ובחזוני הראשון הגעתי לדימונה, ממש בטעות. אבל האוטובוס הבא היה אמור לצאת רק כעבור שעתיים. אז הסתובבתי קצת במרכז העיר, בשוק, בשער, בכיכר – איפה שכורתים לגנבים את הידיים – ובבתי הקפה שבהם משחקים שש בש כאילו אין מחר. לא האמנתי למראה עיניי ומשמע אוזניי. שיחת היום בעיר עסקה לא בפוליטיקה ולא בדת. פתאום כל תושבי דימונה, גברים, נשים וטף, דיברו על ציוריו של גיאורג גרוסץ.

אמרתי לעצמי "לא ייתכן!" – עניין מוזר, וביקשתי סליחה מתושבי דימונה שלא הערכתי אותם כראוי, אותם תושבים פתאום מגלים בקיאות בציור אקספריוניסטי וויאמרי.

הייתי חייב לשאול לפשר הדבר, ניגשתי לאחד מזקני השבט בבית הקפה של ה"כבדים" ושאלתי אותו לפשר הדבר.

"מה לא שמעת?",  אמר הזקן החכם, "הגיעו ימות המשיח".

"באמת?", שאלתי, "מי פילל לכך?"

"כולנו פיללנו, פיללנו גם פיללנו", אמר הזקן החכם והציג עצמו בשם זכריה בן-דורות.

דבר מוזר הוא שלמרות שימות המשיח הגיעו, דימונה כמעט נראתה אותו הדבר. השינוי היה פנימי, בלב ובנפש, בפנימיות הרוחנית של האנשים.

"נכון", אמר זכריה, "כל ימי חיינו זעקנו בבתי הכנסיות ובתי המדרשיות: 'משיח משיח מתי תבוא, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא' וקראנו תהילים והתפללנו".

"אבל בשביל זה?! בשביל שתוכלו לדבר על גיאורג גרוסץ?"

"בוודאי".

בחוץ, בגומחה קטנה על בניין ברחוב ישבה אישה מבוגרת, בגדיה היו בלויים, מהויים, מרובבים, קרועים. כיסוי הראש שלה העיד על כך שהיא "אשת חיל מי ימצא"… ועשתה רפרודוקציה לציור "היטלר בגיהינום".

שאלתי אותה, "למה את לא קוראת תהילים?"

אמרה לי, "כבר קראתי את ספר תהילים עשרות, אם לא אלפי, פעמים, ונראה לי שמיציתי".

"מיצית?"

"כן", אמרה, "האינטלקט שלי דורש גירויים חדשים, שמעת פעם על שירתו של פול ורלן?"

"כן, אבל…"

"בלי אבל", אמרה, "חייבים לחדש. אתם האינטליגנטים תמיד דורכים במקום. עכשיו כשימות המשיח הגיעו, גם אני יכולה".

"חזון אחרית הימים", אמרתי והמשכתי בדרכי.

ראיתי איש מביט בלוח המודעות העירוני. שלט גדול היה תלוי באמצע:

"הלילה לא לומדים תורה".

"למה לא לומדים תורה?", שאלתי, "מה? כבר הגיע תשעה באב?"

"לא", אמר, "סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית".

"אורגיה קבוצתית", הזדעקתי, "הכצעקתה?!"

"מה אתה מתפלא?", אמר, "יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?"

ברחתי מהאיש ופגשתי שוב את זכריה בן דורות החביב.

"לאן אתה הולך?", שאל.

"לאוטובוס".

"חבל, תישאר. מחר בערב אני מעביר הרצאה על אדם שכמעט מת וראה את האור".

"וחזר בתשובה?"

"לא! הוא פיתח את שיטת האידיאליזם הטרנסנדנטלי".

"לעזאזל, שכה אחיה! האידיאליזם הטרנסנדנטלי?! איך אפשר לעשות את זה?"

"אתם, קטני האמונה", אמר מר בן דורות, לא פיללתם למשיח ועכשיו, כשהגיע, אתם מסרבים להכיר בו?"

"לא", עניתי, "פשוט לא ידעתי שנסים כאלו יכולים לקרות. אבל אני לא כופר, בחייאת עיוני, לא כופר".

"בחייאת עיוני?", שאל בסלידה.

"כן, זה כמו השיר המפורסם שהיה להיט פה".

"יותר אין להיטים פה".

"איך?"

"בכוח האמונה אפשר לעשות הכול. ידעת למשל שאפשר לבסס מדע פיזיקלי שלם שמיישב את הסתירה בין מכניקת הקוואנטים לתורת היחסות? למפות את הגנום האנושי, להמציא תרופות לסרטן, לאיידס ולקמצנות? לבנות תיאוריות מתמטיות, להבין את קאנט בצורה שתהיה נהירה גם לתינוקות, לעשות אנשים בריאים יותר, נבונים יותר ויפים יותר, לכתוב יצירות מופת, להלחין מוזיקה עליונה וכל זה מבלי לצאת מדימונה?"

"הייתכן שאני הוזה?" שאלתי את עצמי.

אולי כן, אבל אם לא אז כבר אין פה מה לתקן. דימונה הפכה לפירנצה של שנות השלושים של המאה ה-16 ופריז של שנות השלושים של המאה העשרים. אור לגויים המזכה את הרבים. מקום מפגש פורה של האמנים הגדולים – הצייר יוסי אפללו (איש קבע לשעבר) ואמן האוונגרד הבלתי ייאמן משה בניטה.

המשכתי לכפר שלם. כפר שלם הפך למשק אוטרקי, גם שם המשיח עשה את שלו ולא מוכרים פיצות בחצרות במתקנים ארעיים, משל היינו גוואטמליים. פתאום קורים שם דברים אחרים, חדשים, מסקרנים, מעניינים כמו סצנת אוונגרד תוססת.

שינויים חזותיים הורגשו: השכונה (או הכפר) נראית נוצצת וסקסית – ככה הם הדברים בימות המשיח.

מפגש "בוז לווז-ווז" ברחוב מעפילי אגוז, נראה פתאום כמו גלידריה מול חוף ים שאין סימן טביעת רגל על חולו הבתולי. ילדים שנהגו לשחק שש-בש ברחוב, כאילו הם ואבותיהם לא עברו ביות – נראו כמו עוטי טוגות באקרופוליס הדנים באפשרויות קיום היש הבלתי-מונע. אברך שיוצא מהישיבה לירות בחבר ממשפחת הפשע המתחרה – נראה פתאום כמו סטודנט דנדי צעיר לספרות היוצא מהספרייה. וכך הלאה.

מאוד מעניין בימות המשיח. כדאי לכם לנסות.

יש אנשים שחושבים שזה משעמם. אבל זה לא שבאמת הגענו למצב אוטופי. פשוט כל המחסומים נפרצו, כנאמר "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינו ּ–    וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:"  אבל כאמור המשכנו הלאה מאז תהילים. ימות המשיח הגיעו ואפשר להתרכז באמנות חדשה ומפרה, אפילו שיש בה מסרים שיכולים להתפרש כשליליים – כי אין מי שיפרש אמנות טובה כשלילית. אם היא טובה – לא משנה על מה היא מדברת – היא חיובית.

hahaimhemharabemiuto-4s

***

מתוך הספר "החיים הם הרע במיעוטו", מאת אמהי"ד, בהוצאת ילדי הקומדיה

 

 

 

 

 

 

Comments

comments

מה חשבת?