אחד הענפים שהכי נפגעו במלחמת חרבות הברזל הוא הסטנדאפ. סטנדאפיסטים רבים התגייסו להתנדב עם תחילת המלחמה, אבל הפרנסה נפגעה לצד המורל. האם הפסקת האש מביאה שינוי והאם הסטנדאפיסטים מחו"ל יחזרו?
בתמונה מימין לשמאל: תומר שרון, אייל בריג ואבישר סביר (באדיבות המצולמים וליאור כתר)
אי שם ביקום המקביל שבו אף אחד לא רוקד עם חיילים מתים בלב, הסטנדאפ בישראל מושבת כבר שנה וחצי. בינתיים ביקום שלנו, נס וסטילה וארץ נהדרת סיפקו כבר בחודשים הראשונים של המלחמה טווח רחב של בידור לטווח רחב של קהלים: הלאומ(נ)יים רקדו ל"חרבו דרבו", והקפלנו-למה-אתה-קורא-לנו-ככה התמוגגו מול אלטרנטיבה שפויה וסבירה לפוליטיקה הישראלית שהיתה פעם נחשבת סאטירה. אבל זה היה באוטו או בבית. ומה קרה בחוץ, על הבמות?
משהו טוב בגיהנום
"ובכן, המצב היה קטסטרופלי בארבעת-חמשת החודשים הראשונים אחרי ה-7.10, בהם פשוט לא היה כלום", אומר תומר ("תומש") שרון, שהתארח בשנה שעברה במספר פרקים של "פרפר נחמד". "אצלי אישית התיאטרון הוא הלחם והחמאה, והוא שבק חיים לגמרי".
המחסור בהופעות, יחד עם מעט תחושת שליחות, הוביל די מהר למעשים. "הקמתי חמ"ל הופעות התנדבות ובעצם, באופן אירוני, היו לי המון הופעות לכל המפונים והחיילים", אומר שרון. לדבריו, "החודשים של ההתנדבות היו חוויה על-חושית. כמו לחזור ללהקת הנח"ל. פגשנו את כל הפגועים ביותר. אנשי בארי, נחל עוז. אני עושה הופעות גם לילדים וגם לגדולים, וכולם 'גדלו עלי', אז אתה הופך לסוג של כותל דמעות. סיפורי האימה והגבורה ששמעתי לא ייאמנו. והילדים…הילדים לא מבינים מה קורה אבל כן מרגישים. זה היה נורא והתעלות גם יחד, כי אתה מרגיש שאתה עושה משהו טוב, אבל שאתה חי במקום שהפך לגיהנום. ובסדנאות הסטנדאפ והאלתור אנשים הביאו חוויות מהמילואים, חוויות מהחיים במלחמה והפכו אותן, ככל הניתן, להומור".
והפרנסה?
"אחר כך הדברים החלו לחזור לאט, אבל ברובם לא ממש, והייתי חייב לעשות המון סדנאות וכאלה. הסטנדאפ שלי הוא גם ככה די נישתי ורץ במועדונים, ככה שקצת פחדתי לחזור להופעות פתוחות (שבהן מוכרים כרטיסים – ד"ו) והתרכזתי במעט המכורות (שבהן מזמינים את הקומיקאי בתשלום – ד"ו). עכשיו מתכנן לחזור יותר לפתוחות".
והתחום כולו?
"כמו בכל משבר כזה, האמנים הגדולים והמסחריים חזרו ולבינוניים ולקטנים יותר קשה. אבל יהיה בסדר".
על טהרת האסקפיזם
"כבר מהשבוע הראשון של המלחמה היו הופעות התנדבות לחיילים ומפונים", אומר אייל בריג, קומיקאי, כותב ומנחה סדנאות לכתיבת סטנדאפ מתוך טראומה. לדבריו, אותן ההופעות הראשונות מול מי שחוו על בשרם את המלחמה, היו על טהרת האסקפיזם: "לרגע לא נגעו בנושאים הקשים שאפיינו את התקופה".
ומה עם העורף?
"בשבוע השלישי, היה ערב הסטנדאפ הראשון לעורף, בפרדס חנה. השיווק של הערב היה 'ערב העלאת מורל', כי 'סטנדאפ' היה נשמע מנותק לגמרי מהעולם החדש שנוצר כאן ב-7.10. לאט לאט מועדוני סטנדאפ חזרו לעבוד באווירת 'זאת שליחות להצחיק את עם ישראל בתקופה הזאת'.
ועכשיו?
"עכשיו אחרי יותר מ- 500 יום לתוך המערכה וגם הרבה לפני, נירמלנו את המצב. סטנדאפיסטים מספרים בדיחות על ה-7.10, חטופים, נוח׳בות, הפגנות וכל נושא שלא מזמן נחשב לטאבו".
אייל בריג: "נירמלנו את המצב. סטנדאפיסטים מספרים בדיחות על ה-7.10, חטופים, נוח׳בות, הפגנות וכל נושא שלא מזמן נחשב לטאבו"
מעבר לזה, אומר בריג, היו גם מי שהטראומה הביאה אותם לעלות לבמה, ולדבר עליה. "היו אנשים שחוו את הטראומה הלאומית על בשרם וחיפשו דרך להשמיע את הקול שלהם, בלי להתראיין לכתבה טראגית באחד מערוצי החדשות. שורדי נובה, מפונים ומילואימניקים שיצאו מעזה, הגיעו לבמות פתוחות עם פצעים פתוחים, בניסיון להתמודד ולעבד את החוויות שלהם באמצעות הומור. כרגע מדובר בסטנדאפיסטים בודדים שהגיעו לתחום בעקבות חוויה טראומית, אבל אני מאמין שעם הזמן יותר ויותר אנשים ירצו לשתף את הסיפור שלהם בצורה קומית, מעצימה ונגישה".
אל תספרו בגת
"באוקטובר 2023 היתה אמורה להיות הופעה של ג'ים ג'פריז, שנדחתה עוד ממאי. היתה שם איזו מלחמונת כזאת, שנראה שרק אני זוכר. אז דחינו לאוקטובר", אומר אבישר סביר, מפיק-על (הוא בטח יצחק עלי שקראתי לו ככה), שאחראי ליבוא לישראל של שמות גדולים כמו ג'פריז, ג'ימי קאר, ניקי גלייזר, ולואי סי.קיי. מאז תחילת המלחמה, הוא אומר, הבאה של סטנדאפיסטים מהעולם לישראל נהייתה לא פשוטה, בלשון המעטה. "הבנו מהר מאוד שמה שהיה לא יהיה. ההלם הנורא. העצב. והבנה שישראל הפכה להיות מקום מפחיד ועצוב, שההתלבטות אם להגיע אליו נהייתה פי כמה וכמה יותר מורכבת", אומר סביר, ומפנה את מבטו לעתיד. "גם כשתסתיים המלחמה, זה לא יהיה פשוט. פעם הייתי יכול להגיד לאמנים שישראל היא מקום מודרני, מלא צעירים, אווירה, חיים. עכשיו זה מורכב".
מי שמגיע בימים אלה לישראל, אומר סביר, זה מי שזה חשוב להם. שמעורבים בזה. לדבריו, "ככה הבאנו את מייקל רפפורט, ואת מודי".
אז יהודים?
"זה לא עניין של יהודי או לא יהודי. זה אנשים שחשוב להם האינטראקציה עם המקום. להגיע לכאן ולראות את זה. ואז יש את כל השאר. אין בזה שום דבר מפתיע".
דיברת עם נציגים של קומיקאים? עם קומיקאים שיגיעו?
"היו לי הרבה שיחות, אבל כדי שאמן יופיע בישראל, צריך לא רק להסכים, אלא אם זה קשור או לא קשור. אנחנו בתקופה שהצורך להתבדר לא גבוה בפירמידת הצרכים. כן היו לי שיחות, אבל רוב מי שאני מדבר איתו אומר 'אולי יום אחד' או 'דבר איתי עוד שנה, או כשיסתיים'. כל עוד אנחנו בתוך זה, אין מה לדבר על היום שאחרי. אנחנו עדיין בעיצומו של היום הזה".
המפיק אבישר סביר: "לקומיקאים מקומיים יש תפקיד בקהילה. לתווך לנו את המציאות, כחלק מהקהילה. לא רק נחמה ואסקפיזם. לקומיקאים בריטים, אוסטרלים, גרמנים, אין תפקיד בקהילה הזאת" (צילום: ליאור כתר)
קומיקאים מקומיים אומרים שדווקא יש לזה ביקוש ומקום.
"לקומיקאים מקומיים יש תפקיד בקהילה. לתווך לנו את המציאות, כחלק מהקהילה. לא רק נחמה ואסקפיזם. לקומיקאים בריטים, אוסטרלים, גרמנים, אין תפקיד בקהילה הזאת. כרגע הכל באי-ודאות גדולה, וזה עשוי להשתנות לטובה או לרעה, ומהר. וזה לא סביבה טובה לקבוע בה דברים".
ומה עם קומיקאים שמרנים, כמו טוני הינצ'קליף או ג'ו רוגן?
"אני סולד מקומדיה עם אג'נדה מובהקת. וגם ג'ו רוגן הוא לא בדיוק 'touring comedian'. סטנדאפ זה לא העיסוק הראשי שלו. גם מייקל רפפורט, בהופעה שלו, בא להצחיק, ולא לדבר על ההשקפות הפוליטיות שלו. היה לזה מקום, אבל זה לא מרכז האירוע. ועם אג'נדה זה אוטומטית פחות מצחיק".
אז מה יהיה?
"נגזר עלינו להמתין עוד קצת, ויש סימני שאלה מהותיים שאחריהם הדברים יתבהרו. אם ישראל תתכנס בעצמה, ותעסוק במלחמת נצח, האטרקטיביות והפתיחות לעולם יהיו בהתאם. אני מאמין שאנחנו חיים כיום בתור הזהב של הסטנדאפ, וקומיקאים הם אלה שמסתכלים עליהם כדי לדעת מה הם חושבים, כמו שהסתכלו פעם על ג'ון לנון. אז קודם נראה לאן ישראל הולכת, ואז נדע מה השיחה הבאה".
משהו לסיום?
"חשוב לי ממש לציין לטובה את יוחאי ספונדר, שעושה דבר חשוב בצורה בלתי רגילה מחוץ לישראל. מביא זווית מצחיקה ומורכבת בו זמנית ומדברר בצורה טובה איך זה להיות אדם חושב במזרח התיכון אחרי ה-7 באוקטובר. ראיתי אותו מחוץ לישראל, והוא היה מדהים".
ומה עכשיו? "עובדים על הדבר הבא", אומר סביר.
