ביתביקורתסוף עונה: אנשים שפגשתי - ביקורת

סוף עונה: אנשים שפגשתי – ביקורת

ביקורת פרקים אחרונים בסדרה של מתן חלק: בין הומור אבסורדי, דמויות חד־ממדיות וחמור אחד שגונב את ההצגה

מתן חלק הצליח לחלק את העם. כמספר האנשים שנהנו מהאבחנות המעופפות שלו כך מספר האנשים שהתלונן על חד-הממדיות של הדמויות ועל אווירת ההזיה הכללית ב"אנשים בפגשתי", הסדרה שיצר בהתבסס על הספר שלו, "אנשים שפגשתי בדמיון".

סקר יוצרי רשת

ויש למקטרגים על מה לקטרג. הקטעים קצת חוזרים על עצמם, הדמויות אכן חד־ממדיות למדי והאווירה אכן פחות מעורבת במאבקי הדמויות ויותר משקיפה עליהן מלמעלה, צוחקת עליהן ולא איתן.

פופאי המדביר, נדיר הירקן, לינוי ואביחי מהפיצרייה

פופאי, המדביר המדורג 50 בבאר שבע (טל פרידמן בהופעה בלתי נשכחת), באמת לא יוצלח. עלמה היפה ונדיר מוכר הפירות  והירקות (שירן יצחק ועומר קולי), באמת לא יכולים להתקדם במערכת היחסים שעליה שניהם חולמים. לינוי, שפית הפיצות, ואביחי, מנהל הפיצרייה (סוזנה פפיאן הנפלאה כרגיל ושון סופטי), יישארו בפיצרייה עם פוסטרים למשחק של הפועל ורווחים שהולכים לפרוטקשן. ומנחם המוזר (שלומי אברהם) שמחפש את החמור שלו. נכון שלא זכרתם שקוראים לו מנחם? 

וככה שישה פרקים, כל סיפור חוזר על עצמו לפחות פעמיים. התחלה חזקה, המשך עם צחוקים אבל אולי קצת דורך במקום. ואז הגיעו צמד פרקי סוף העונה שבהם, חוץ מצחוק רם ומשחרר, יש גם תחושה של סגירת מעגל, של דמויות שעם כל מגוחכותן ונלעגותן הן גם אהובות ומגיע להן סוף טוב.

מתן על הברזלים – איך מסיימים?

מתן אולי נהנה לשבת על הברזלים במרכז וקצת לצחוק על הדמויות שלו, אבל אין לו שום כוונה להשאיר אותן בלי סוף הולם לקשת העלילה שלהן – גם אם היא קצת דלה. ולכן קבלו את חביב ונאור (עדן חברוני ויוסף רוסו) בני ה-16 בפורום, המועדון המיתולוגי שאליו רצו להגיע במשך שישה פרקים שלמים, וקבלו את דלילה המרירה (אורנה בנאי) מוצאת אהבה שבכלל לא חיפשה, את פופאי המדביר מוצא מטרה, את לינוי ואביחי מקבלים באהבה את הסטטוס החדש שלהם כהורים וגם משלימים עם המוזרויות של בני זוגם,  את עלמה שמחזירה לנדיר על הטיול לאילת בטיול לפריז כי גם היא רוצה את אותם הדברים כמוהו, וכמובן את מנחם שמקבל בבת אחת גם סיפור מקור וגם סיום נאות לנושא האובססיה שלו לחמור הזה. 

טוב, לא לכולן – צחי העסקן הפוליטי (יניב ביטון שמוכר לכם מ"היהודים באים", "ארץ נהדרת" ו"תוצרת בית") ירד מהבמה לקול קריאות הבוז של קהל הדמויות שלנו אחרי טקס הערים התאומות. לומר את האמת, מדובר כנראה בדמות עם הכי הרבה פוטנציאל שאישית הייתי שמחה לראות ספין-אוף שלם שלה, עם ממשקים עם התושבים, הפוליטיקה המקומית ופלרטוטים עם הפוליטיקה הארצית (עם הופעת אורח של מותק מרדכי כמובן לתרגיל נכלולי במיוחד). אבל בקונטקסט של הסימי סנטר שלנו, כיבוי האורות המוקדם הזה כנראה מעיד שבקרב התושבים לא מדובר בדמות אהובה במיוחד, דמות שהיא לא חלק מהמארג האינטגרלי של הסנטר המוזנח שבו לדיירים/העובדים בדוכנים המתקלפים ובחנויות המתפרקות אין הרבה חוץ מזה את זה.

ולכן, שיא הפרק הוא כמובן האיחוד בין כל הדמויות שמתאגדות ביחד. בכוחותיהן המועטים הן הולכות למצוא את מנחם ולמסור לו הודעה משמחת. לא כולל חביב ונאור שכבר קיבלו את השיא שלהם ולינוי ואביחי שהלכו ללדת, אבל כן כולל נידאל הרוכל הבדואי (שאדי מרעי, נמשכתם אליו מינית ב"תוצרת בית", שם גם ניהל רומן עם סוזנה פפיאן לעיל). 

הסוף הטוב הוא לא לצאת מהמרכז

נידאל – שמשחק את האאוטסיידר הכי אאוטסיידר, שמסתובב במרכז לבוש יפה ומעיר הערות סרקסטיות אבל שאפילו נדיר הירקן חסר התקנה מושך לו – ליטרלי – את השטיח מתחת לרגליים, מוותר על מעמד האאוטסיידר שלו ובמשפט אחד – "בסדר, אני אלך לדרום מערב" – מקבל על עצמו גם את המורשת הבדואית שלו וגם את החברות בקהילה. הוא ילך איתם והם ישבו איתו.

האם התמה פה היא שעל הדמויות שלנו להשלים עם מי שהן, לקבל את הפגמים שלהן באהבה ולא להתכחש לרצונות האמיתיים שלהן? כן. הסוף הטוב פה הוא לא לצאת מהמרכז – הסוף הטוב הוא למצוא בתוכו את מה שחיפשת כל הזמן. אבל הסיפור לא סגור לגמרי. כי ההודעה המשמחת למנחם שהחמור שלו חזר, מספרת לנו שהדמויות פה לא כולן הוזות והזויות, שהסיפורים פה – מטיול של נדיר ועלמה על שטיח מעופף ועד ללאפה בטעם פיצה של לינוי – הם לא הנפצה מוחלטת של מתן שיושב על הברזלים ומדמיין את החיים קצת יותר צבעוניים. החמור של מנחם קיים והסיפור שלו אמיתי, וזה סימן לכולנו שאם רק לא נוותר בסוף יכולים לקרות גם לנו דברים נפלאים.

כתבות נוספות שיעניינו אותך

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כתבות אחרונות