הפשוטע בודקת אנשים שפגשתי: אבסורד, מבוכה ותשוקה בטלוויזיה הישראלית

מה משותף ל"הפשוטע", "הבודקת" ו"אנשים שפגשתי"? הסדרות על הדמויות השבורות שכולם מדברים עליהן

כשיצאו "הפשוטע", "הבודקת" ו"אנשים שפגשתי" אל המסך, המבקרים מיהרו לתייג אותן כמתחרות – ובייחוד את השתיים הראשונות. הסיקור שלהן היה רווי בטרופים מאוסים של תחרות בין שתי נשים שפעם עבדו יחד, ועכשיו יש מקום רק לאחת מהן.

האם התופעה הזאת מזכירה את הקידום של סרט אחר, צבעוני ומוגזם בבימוי נשי, שיצא ראש בראש עם סרט רציני ומדכא ויצר איתו את הדאבל פיצ'ר המפתיע של השנה? בדיוק. סביב שתי הסדרות נוצרה תופעת "ברבינהיימר" (על שם הסרטים ברבי ואופנהיימר) טלוויזיונית: שני קטבים קולנועיים/טלוויזיוניים הפוכים – האחד ססגוני, מוגזם, פופ אופטימי ומודע לעצמו, והשני קודר, כועס, חרדתי וכבד. כל אחד מהם מאיר פן אחר של אתגרי ההתבגרות, מעצים את השני ומאפשר הבנה שלמה יותר של הדמות הפגומה והמסע שלה.

אופטימיות, שיתוק ואבסורד: שלוש דרכים להתמודד עם זרות בעולם

במרכז השלישייה שלנו עומדות דמויות שהמשותף להן הוא חוסר יכולת מוחלט להשתתף בעולם המבוגרים ולקיים קשרים בריאים עם הסביבה. שלושתן מוצאות דרכים שונות בתכלית להתמודד עם תחושת הזרות הבסיסית מול העולם

• האופטימיות הבלתי נכנעת של "הפשוטע": הפשוטע (אושרית סרוסי) מתויגת על ידי הסביבה והמשפחה שלה כעצלנית, נהנתנית או ככזו שמחפשת את הדרך הקלה. אולם פועם בה כוח חיוני חזק; היא מונעת מתוך תשוקה טהורה ואופטימיות כמעט נאיבית – היא פשוט לא יכולה שלא לעשות את מה שהיא אוהבת. המערכת הערכית שלה אולי אינה קונבנציונלית, אך הדרייב הפנימי שלה ליצור, לפעול ולהתרגש מתרבות הפופ משאיר אותה תמיד בתנועה קדימה. היא מתקדמת בלימודים ואחר כך בקריירה, ומשפרת את מערכת היחסים שלה עם סבתה, הוריה, אחיותיה וחברותיה – רק בזכות זה שאין לה יכולת לא להתעסק בשירי פסטיגל ובפרקים של קופיקו. רק דרכם היא מבינה את מסלול הפעולה שנכון לה ואיך לתקשר אותו לעולם.
• המעצורים והשיתוק ב"הבודקת": לעומתה, שגית (סלקטורית בנתב"ג, בגילומה של גיתית פישר) ב"הבודקת" לוקה בשיתוק רגשי ותפקודי. היא אינה מצליחה להתקדם בחיים בגלל המעצורים הפנימיים, החרדות, הסרקזם וחוסר היכולת לייצר אינטימיות או לפענח קודים חברתיים. בעוד הפשוטע עוטפת את חוסר התאמתה לעולם באופטימיות, שגית מתבצרת בציניות, בכעס ובקרירות המונעים ממנה כל התקדמות אישית או מקצועית. את ההבנה העמוקה שלה של העולם היא מסרבת אפילו להקריא בעצמה בסדנת הכתיבה שבה היא משתתפת, כדי שלא תצטרך לנקוט את הצעד הקטן ביותר כדי לשנות את מצבה העגום.
• "אנשים שפגשתי" כצלע המשלימה: בתוך המערך הזה, "אנשים שפגשתי" לוקחת את חוסר התקשורת לאבסורד. מתן חלק, כיוצר וכמספר, מתבונן בחיבה אך מבחוץ על הדמויות במרכז המסחרי "סימי סנטר", ומציג מבוך של מפגשים אקראיים שנכשלו מראש ושאין להם שום סיכוי לקדם אף אחת מהדמויות למקום אחר. המיטב שהן יכולות לצפות לו הוא להדהד את המוזרות האישית שלהן עם אדם אחד נוסף. כך למשל נדיר הירקן, שיוצר תקשורת עם עלמה הלקוחה היפה על ידי תיאור מפורט של המקומות שייקח אותה אליהם, מה יעשו שם, מה יאכלו, מה ילבשו ומתי. היא תתעצבן עליו שהביא לה דג שהיא לא אוהבת מהמזנון. הריקוד שלהם מושלם, אבל הסצנה לא יכולה להתקדם – הם לא יכולים ללכת למקומות האלה שלפני רגע תכננו בפירוט, והם גם לא יכולים ליצור בין עצמם קשר שלא מבוסס על פנטזיות. אין ב"אנשים שפגשתי" שום תקווה לשינוי ולשיפור המצב, ולכן היא מוצאת נחמה ברגעים קטנים של קסם.

התמודדות עם העולם דרך פילטר יצירתי בסדרות הישראליות

מעבר לשונות הסגנונית, שלוש הסדרות חולקות תמה מרכזית של התמודדות עם המציאות דרך פילטר יצירתי:

הבודקת רואה אנשים וכותבת עליהם סיפורים, אבל לא מסוגלת לפנות אליהם וליצור איתם קשר נורמלי ("דברי רגיל", נובח עליה בחור שמעוניין רק בקשר מיני איתה). היא מסוגלת לכתוב בצורה מורכבת, רבת אבחנות ורבדים ולעורר רגשות עמוקים, אך מתקשה לדבר בלי לקלל, להשפיל ולהשניא את עצמה על בן שיחה. ההומור בסדרה מבוסס על קומדיית מבוכה (Cringe Comedy) מחוספסת, שבה הדיאלוגים הקצרים והקשוחים פוגשים את הזולת בדיוק במקום הכואב – אך לא מאפשרים לו לצמוח, אלא מסרסים אותו ומשאירים אותו במקומו. זוהי חוויה שמשקפת את החוויה של שגית עצמה: בת לאב נרקיסיסט ואם מאפשרת שלא איפשרו לה לגדול, ובמקום לתמוך בה, מסמסו את התפתחותה והשאירו לה רק את הכתיבה כמוצא רגשי.

ב"אנשים שפגשתי" מתוארים אנשים שמתן חלק ראה אך לא באמת פגש, וכך הוא יכול להמציא עליהם סיפורים מוקצנים ואבסורדיים יותר ויותר. חוסר היכולת המשתמע של המספר ליצור קשר אמיתי עם הדמויות שלו גורם לכך שקשה לו להסביר את המניעים ואת המורכבות שלהן  – ולכן הוא בוחן את התגובות שלהן לסיטואציות אבסורדיות יותר ויותר: מתי עלמה תתעצבן, מה יעודד את פופאי המדביר הממוקם במקום האחרון במדרג, ואיך לינוי הפיצה-שפית תדחוף את אביחי, בעלה, מנהל הפיצרייה, להתקדם. התוצאה היא היכרות מוגבלת מאוד עם הדמויות, אבל שפע סיטואציות מצחיקות ומלאות דמיון.

הפשוטע מסוגלת לעבד את החוויות שעוברות עליה רק דרך השוואה שלהן לרגשות ברורים שמבוטאים בממים וקישורים לסרטים ותוכניות מוכרות. זאת דרך מוכרת להביע רגשות וליצור קשר רגשי בעולם האינטרנט, דרך שנולדה איתו ופתחה לרבים יכולת לתקשר עם זרים מהצד השני של העולם בעזרת ממים של מדע בדיוני. זאת חוויה נפוצה, שהולכת והופכת לנפוצה יותר גם בעולם הטלויזיה והבידור העולמי.

אם כבר הזכרנו מדע בדיוני, חובבי הז'אנר יזכרו אולי ברובורצח, מרדרבוט (הסדרה זמינה באפל טי וי, הספרים באינטרנט הקרוב למקום מגוריכם) – רובוט אבטחה בעל מודעות עצמית שניטרל את מודול השליטה שלו כדי שיוכל לעשות מה שהוא רוצה, ומה שהוא רוצה זה לצפות באופרות סבון כל היום ולא לדבר עם בני אדם. גם אצלו.ה כמו אצל הפשוטע, התודעה, החוויה והזהות מובנים בעיקר דרך התוכן שאלו צורכים. שתי הדמויות מפרשות סיטואציות בין-אישיות אמיתיות רק דרך הפריזמה של המדיה. שתי הדמויות מקדדות את המציאות שהן חוות דרך נרטיבים טלוויזיוניים, שפת רשת וקלישאות פופולריות. עבור שתיהן – דמות פשוטה בוורוד מנצנץ וחיבה לפסטיגל ולקופיקו ורובוט רצחני אך עייף מהעתיד – התוכן אינו רק מפלט מילוי זמן, אלא הדבק הבלעדי שמחבר אותן למין האנושי.

סיכום: להיות אנושיים בדרך עקומה ויצירתית

כל אחת מהסדרות מתעמקת בזווית אחת של דמות שבורה שמנסה למצוא את עצמה בתוך חלום יצירתי אחר – שקיעה בדמיון, כתיבה או תרבות רשת.

אך השילוב בין שלושתן – בין הנאיביות הבלתי נגמרת ומלאת התשוקה של הפשוטע, לבין המעצורים, החרדה והסרקזם המשתק של "הבודקת", והשקיעה בעולם הדמיון של "אנשים שפגשתי" – מעניק תמונה מלאה, מצחיקה וכואבת על האופן שבו כולנו מנסים, בדרכנו העקומה, להיות אנושיים.