ארכיון הקטגוריה: מאמר

מה ההבדלים בין ציניות, אירוניה וסרקזם?

עולם ההומור והסטנדאפ לא היה שלם ללא ציניות, אירוניה וסרקזם. גדולי ההומוריסטים עושים בהם שימוש בבדיחות שלהם, אבל האם אתם יודעים מה ההבדלים בין השלושה? בשפה העברית נפוץ מאוד הבלבול בין ציניות, אירוניה וסרקזם, למרות שמדובר במונחים שונים זה מזה. אז החלטנו לעשות לכם סדר, ולעמוד על ההבדלים שבין ציניות, אירוניה וסרקזם:

מהי אירוניה?


בשיר האלמותי שלה “Ironic”, הזמרת אלאניס מוריסט מתארת מצבים שונים שאותם היא מגדירה כאירוניים. גשם ביום החתונה, זבוב בכוס השרדונה ועצה שלא קיבלת ומתברר שהיא דווקא הייתה הפתרון. “And isn’t it ironic, don’t you think?” גברת מוריסט שואלת, והאמת היא שלא – לא מדובר באירוניה. בניגוד למצבים שהם סתם ביש מזל עליהם שרה אלאניס, אירוניה היא בעצם צחוק הגורל. כאשר קורים לאדם מצבים בלתי צפויים בניגוד למה שתכנן, או שהפעולה שהוא ביצע גורמת לתוצאה הפוכה. כך למשל, האמרה הידועה “הסנדלר הולך יחף” – היא בגדר אירוניה. על אף שהסנדלר מייצר נעלים עבור אחרים, לו עצמו אין נעליים. זהו מצב שהוא בניגוד למה שאנו מצפים שיקרה. והנה עוד כמה דוגמאות לאירוניה: שריפה שפורצת בתחנת כיבוי אש, או ניסיון לשמר מבנה שגורם דווקא להריסה שלו. גם מותו של השחקן פול ווקר היה אירוני – ווקר כיכב בסרטי “מהיר ועצבני” בו ביצע פעלולים במכוניות ונהרג בתאונת דרכים.

מקור המילה אירוניה היא ביוונית (ארונאה – בורות מדומה). בטרגדיות היווניות היה שימוש נפוץ באירוניה. הגיבור הטראגי ניסה לשנות את גורלו, אך הגורל שלו היה ידוע וכתוב מראש. הצופים בטרגדיה, בניגוד לדמות הגיבור, היו מודעים לכך. ישנם שלושה סוגים של אירוניה בספרות:
אירוניה דרמטית שבה הקהל מודע למתרחש יותר מאשר הדמות בהצגה.
אירוניה מצבית שמתרחשת כאשר יש הבדל בין מה שצפוי לקרות לבין מה שקורה בפועל.
ואירוניה מילולית שבה הדמות אומרת משהו שונה ממה שהיא מתכוונת אליו או מאיך שהיא מרגישה. למשל, אם הדמות מתמודדת עם אסון וכאשר שואלים לשלומה היא אומרת ש”הכל נפלא!”. כאשר כוונת האירוניה המילולית היא ללעוג או להקניט אדם, זהו למעשה סרקזם.



מהו סרקזם?


סרקזם (ביוונית – סרקסמוס – לקרוע בשר בשיניים) זהו סגנון דיבור עוקצני ומריר שמאופיין בעלבון נסתר.  המטרה שלו היא להעליב או להגחיך את אותו אדם שאליו כוונה ההערה הסרקסטית. סרקזם בא לידי ביטוי בעיקר בשימוש בלשון סגי נהור – לומר דבר מה ולהתכוון להפך. כך למשל, אם הקופאית בסופרמרקט מעבירה באיטיות את המוצרים בקופה, לומר לה: “וואו, את ממש מהירה כמו ספידי גונזלס!”. כשהכוונה היא כמובן לכך שהיא איטית במיוחד.

בנוסף לכך, סרקזם יכול לבוא לידי ביטוי בשאלות רטוריות. למשל נערה מתבגרת חוזרת הביתה ב-12 בלילה ומבקשת מאמא שלה שתכין לה ארוחה. האמא עונה לה: “בטח שאני אכין לך ארוחת ערב ב-12 בלילה! למה לא? נראה לך?!” האמא כמובן לא מצפה לקבל תשובה והיא משתמשת בסגנון סרקסטי וטון תוקפני כדי להביע את מורת רוחה מהבקשה המרגיזה של בתה.

כדי לזהות סרקזם, צריך להבין את ההקשר שבו נאמר המשפט, את הסיטואציה, להבחין בשפת הגוף ולהקשיב לטון שבו נאמרים הדברים.
לפי תיאוריות פסיכולוגיות,המקור של הסרקזם הוא מהתת מודע. אדם מרגיש צורך להביע תוקפנות כפיצוי רגשי על טראומות שהוא חווה. תיאוריות אחרות טוענות כי סרקזם עונה על הצורך שלנו להרגיש עליונים. סרקזם נתפס כהתנהגות אלימה מילולית והוא יכול להיות קשור לציניות.



מהי ציניות?


מרבית האנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם ורואים בין השתיים כמילים נרדפות. אך יש הבדלים בין המושגים האלו. כמו אירוניה וסרקזם, גם מקור המילה ציניות היא מיוון העתיקה. “הציניקנים” היו זרם פילוסופי אותו ייסד אנטיסתנס בעת העתיקה ביוון.

הציניקנים האמינו שהדרך להשגת האושר היא באמצעות התרחקות מהתאוות הבסיסיות של האדם כמו כסף, כוח, מין ותהילה. לפי ההגדרה המילונית, ציניות היא עמדה שלפיה האדם מונע ממניעים אנוכיים ואינו פועל בתום לב. כיום, השימוש במילה ציניות הוא אחר לחלוטין. אנשים ציניים מפקפקים במוסריות ובטוב הלב של בני האדם, וטוענים כי ההתנהגות שלהם נובעת מתועלתנות ומאינטרסים אישיים. בניגוד לאנשים אופטימיים, הציניקנים לא מרכיבים משקפיים ורודים. הם תופסים את עצמם כאנשים עם מבט מפוקח על העולם.

כדי להמחיש מהי ציניות, הנה דוגמה: השחקנית ההוליוודית אנג’לינה ג’ולי טסה להתנדב בשבטים נידחים באפריקה ולסייע לילדים העניים שם. אדם ציני יגיד שג’ולי עשתה זאת רק מטעמים של יחסי ציבור, כדי לקדם את הסרט הבא שלה, שמתרחש, במקרה או שלא, באפריקה. כלומר, היא עושה זאת ממניעים תועלתניים ולא אלטרואיסטיים.

האנשים שאנחנו לעיתים קרובות נוטים להתייחס אליהם בציניות אלו הפוליטיקאים. לפי מחקר שנערך בשנת 2017, לציבור יש חוסר אמון בגורמים בשלטון. 80% מהישראלים חושבים שהפוליטיקאים דואגים קודם כל לאינטרסים של עצמם, 68% מהציבור חושבים שהפוליטיקאים אינם עובדים קשה ו-65% מהציבור סבורים שהפוליטיקאים מנותקים מהצרכים והבעיות של העם.

אז מה בעצם ההבדלים בין ציניות לסרקזם? אדם יכול להיות ציני וסרקסטי, אך זה לא חייב בהכרח לבוא ביחד. ציניקן יכול להשתמש בסרקזם כדי לומר אמירות ציניות, כמו למשל: “כן, ביבי ממש דואג לציבור. ממש אמא תרזה”. אבל ניתן להיות סרקסטי ולא ציני. כך למשל, המלצר הפיל צלחות. הסועד בתגובה מוחא לו כפיים ואומר לו “כל הכבוד”. יש כאן סגנון דיבור סרקסטי אך העמדה כלפיו אינה צינית ואינה רואה במלצר כמי שמונע מאינטרסים.

כאמור, אירוניה, ציניות וסרקזם נפוצים מאוד בהומור ובעיקר בתכניות סאטירה כמו “ארץ נהדרת”. הביקורת על הממשל ועל הישראלים בכלל, באה לידי ביטוי במערכונים שמשלבים גם ציניות, אירוניה וסרקזם, והתוצאה היא הומור משובח במיוחד.

קראו עוד:

שי גלבר על ספרו צחוק, צחוק, אבל ברצינות ראיון

סטנדאפ הומור שחור

סרטי קומדיה מומלצים בנטפליקס

במאי הקומדיה הטובים ביותר

יונתן עמירן בוחר את במאי הקומדיה המוערכים בכל הזמנים

כשאנחנו מדברים על סרטי קומדיה, אנחנו מדברים לרוב על הכתיבה שלהם, או  על המשחק. אבל מה עם הבימוי? גם הוא חשוב! ומה הופך במאי קומדיה לבמאי קומדיה טוב? לא יודע, אני למדתי תסריטאות. אבל אני אנסה לדבר על כמה  במאי קומדיה מומלצים וטובים טובים בכתבה הזאת. 

אדגר רייט

נתחיל עם הבחור הכי צעיר ברשימה. אדגר רייט הבריטי, התחיל את הקריירה שלו בבימוי הסיטקום הבריטי Spaced, בכיכובו של סיימון פג. השניים פיתחו חברות שהובילה לכך שפג כתב וכיכב בשלישיית סרטים בבימויו של רייט, המכונה על ידי מעריצים כ״טרילוגיית הקורנטו״: קומדיית הזומבים הרומנטית ״מת על המתים״, קומדיית האקשן המשטרתית ״שוטרים לוהטים״ וקומדיית המד״ב האפוקליפטית ״סוף העולם״. במקרה מדובר בשלושה מהסרטים האהובים עליי. רייט משתמש בסרטיו בטריקים ויזואליים, ועריכה קצבית שבדרך כלל שמורה לסרטי אקשן, אך כל אלה אף פעם לא עוצרים, ואף מחזקים, את הקומדיה. כמו שמפורט בסרטון הזה, רייט הוא אחד מהמאסטרים של ההומור החזותי. בנוסף לשלישייה הסרטים עם פג, רייט ביים גם את עיבוד הקומיקס החביב, ״סקוט פילגרים נגד העולם״, ואת קומדיית הפשע ״בייבי דרייבר״. אך כמו במאים רבים לפניו נראה כעת ששם רייט זונח את עולם הקומדיה, לפחות כך עולה מהטריילר לסרטו החדש, מותחן  פסיכולוגי ששמו Last Night in Soho.

ווס אנדרסון

אנדרסון הוא אולי השם הכי מעורר מחלוקת ברשימה הזאת. או שאתם אוהבים אותו, או שאתם שונאים אותו. או שכמוני אתם מעריכים אותו, אבל לא מעריצים אותו. או עוד הרבה אפשרויות אחרות, בעצם. בכל מקרה, אי אפשר להתווכח עם כך שאנדרסון הוא אחד מבמאי הקומדיה החשובים של העולם המודרני, עם עשרה סרטים שמתפרשים על פני יותר משני עשורים, וכולם נופלים תחת קטגוריית קומדיה או דרמה קומית. אנדרסון ידוע בצד הויזואלי שלו, והוא מבטא את זה גם בגישה שלו לקומדיה חזותית. הסרטים שלו נעים בין דיאלוגים משעשעים לסלפסטיק. אתם אולי לא מתפקעים מצחוק מסרטיו, אבל הוא במאי קומדיה טוב, ללא ספק.

מל ברוקס

כשאני הייתי ילד, מל ברוקס היה הבמאי האהוב עלי  . זה היה בעיקר בזכות ״שיגעון בחלל״, סרט שלא נחשב לפסגת היצירה שלו, אבל פוצץ לי את המוח. ברוקס ידוע בעיקר בזכות הפרודיות שלו, אך סרטו הראשון ״המפיקים״, קומדיה מטורפת על עסקי מחזות הזמר בברודווי, הוא גם יצירת מופת. ברוקס מביים את סרטיו עם אנרגיה משוגעת, שעוברת בין בדיחות וודוויל יהודיות, לסלפסטיק, להומור דמויות. כמו הרבה במאים, בעיקר בתחום הקומדיה, הוא אסף לעצמו קבוצת שחקנים: ג׳ין ווילדר, מדלין קאהן, הארווי קורמן ועוד, וביים אותם להופעות המצחיקות ביותר בקריירה שלהם. ברוקס בן ה-94, לא ביים סרט מאז הכישלון שהיה ״דרקולה: מת ואוהב את זה״ אך סרטיו המוקדמים מחזיקים מעמד עד היום. 

נורה אפרון

ז׳אנר הקומדיה הרומנטית, לא תמיד מקבל כבוד בעולם הקומדיה, אבל הוא גם חלק חשוב בו. ונורה אפרון היא האישה שהכי הצליחה לשלב בין הקיטשיות של הז׳אנר לקומדיה שנונה. היא התחילה ככותבת, וכתבה את אחת מדוגמאות הז׳אנר הטובות ביותר ״כשהארי פגש את סאלי״, אבל אז הפכה לבמאית מצליחה  בעצה וביימה קומדיות רומנטיות כמו ״נדודי שינה בסיאטל״ ו״יש לך הודעה״, ואף ביימה קומדיית סטנדאפ אנדר-רייטד בשם This is My Life. אפרון נפטרה בשנת 2012, בסמוך לפטירתו של הז׳אנר שהיא עזרה להחזיר לחיים- הקומדיה הרומנטית, אך השאירה מאחוריה מורשת של סרטים נעימים לצפייה שלא מוותרים על הבדיחות.

טים ברטון

רגע! רגע! תנו לי להסביר את עצמי!  אני יודע שברטון נחשב היום לקלישאה של עצמו, ויותר מזוהה עם רימייקים לילדים מאשר עם קומדיה, אך צפו ב״ביטלג׳וס״ ״ההרפתקה הגדולה של פי ווי הרמן״, ״הפלישה ממאדים״ או אפילו ״המספריים של אדוארד״ ותגידו לי שלא מדובר בבמאי קומדיה מעולה. ברטון בא מעולם האנימציה, והשתמש בכישורי הטיימינג וההומור הויזואלי שרכש שם לסרטי הלייב אקשן שלו. ״אד ווד״,. אולי יצירתו הגדולה ביותר , הינו סרט המשלב סיפור אמיתי ומרגש עם רגעי הומור מעולים. זקנתו של ברטון אולי מביישת את נעוריו, אבל הוא עדיין ראוי למקום ברשימה הזו. 

ג׳אד אפאטו

ג׳אד אפאטו אחראי לעידן הקומדיה המודרנית שאנחנו חיים בה היום. ועל זה יש להודות לו אך גם  לקלל אותו. עם סרטים כמו ״בתול בן ארבעים״ וה״דייט שתקע אותי״ אפאטו יצר שפה קולנועית חדשה המבוססת על אלתורים, וגישה לא יומרנית לבימוי. אבל סרטיו האחרונים די חוזרים על עצמם, ותמיד ארוכים יותר מדי. אני מכבד את אפאטו על מה שהוא יצר, והוא בהחלט בעל השפעה, ולכן הוא ברשימה הזאת. ראוי לציין גם את אדם מקיי, ששיתף פעולה עם אפאטו בסרטיו הראשונים ושסרטיו ״והרי החדשות״ ו״אחים חורגים״ עדיין מצחיקים אותי. מקיי גם זנח את ז׳אנר הקומדיה בשנים האחרונות, וסרטי הדרמה שלו זכו לביקורות מעורבות. תחזור לצחוקים, מקיי!

צ׳ארלי צ׳פלין

וכמובן, אני חייב לתת קרדיט לוותיקים ביותר. צ׳רלי צ׳פלין יצר קומדיות בעידן הסרט האילם שמחזיקות עד היום, כל זאת תוך כדי שימוש חלוצי בטכנולוגיה חדשנית וניסיונית. אם זה לא מבטיח מקום ברשימה, אז אני לא יודע מה כן. כתבתי הרבה כאן על הומור חזותי, כי יותר קל לכתוב על זה מאשר בימוי דיאלוגים, ואין מי שמסמל את זה יותר מצ׳פלין. ראוי גם לציין את באסטר קיטון, שפעל בסמוך לצ׳פלין, ויש שאומרים היה מצחיק ובעל השפעה יותר ממנו. אבל לא היה לו שפם! 

קראו עוד:

מדריך האזנה לפודקאסטים על קומדיה

שיין בלאק: מכניס את הקומדיה לאקשן

מי היה הקומיקאי ג’רי לואיס שהלך לעולמו השבוע?/ מאת עופר ליברגל

איך בונים דמות קומית טובה

איך להפוך את הדמות הקומית שלכם מסתם קול מצחיק לדמות עם מהות קומית

מה הופך דמות קומית לדמות קומית טובה? שהיא מצחיקה! תודה רבה לכם על השתתפותכם בשיעור בקורס הסטנדאפ של ילדי הקומדיה. אבל ברצינות, איך גורמים לדמות קומית להיות מצחיקה? או, זה כבר נושא יותר מסובך. פעם זה היה פשוט יותר, כל מה שהייתם צריכים הוא קול מצחיק ותלבושת מיוחדת, והיתה לכם דמות קומית. היום אנשים רוצים יותר. הם רוצים שהמהות של הדמות הקומית תהיה מצחיקה. ובשביל זה צריך שלדמות שלכם יהיה ״Game״.

מה זה ״גיים״? גיים זה העיקרון של הדמות שלכם. הדבר בה שמצחיק. המנגנון הקומי. אם יש לכם ״גיים״ טוב לדמות שלכם, תוכלו לשים אותה בסיטואציות שונות והיא תהיה מצחיקה בכולם. בוא ניקח כדוגמא את ״סאטרדיי נייט לייב״, המלכים של הדמויות הקומיות החוזרות. לדמות כמו סטפון של ביל היידר, יש ״גיים״ ברור. סת׳ מיירס, המנחה של ״וויקנד אפדייט״, היה מזמין אותו לתת המלצות על בילויים לכל המשפחה בניו-יורק, וסטפון היה מפרט שורה של מועדונים ביזאריים מלאים בסטיות שונות. זה אולי נשמע יותר מדי כמו נוסחה, אבל בזכות תצוגת המשחק של היידר, והכתיבה המושחזת ומלאת הספציפיות של ג׳ון מולייני, הדמות הפכה לפופולרית מאוד. 

הדמויות הקומיות שלי

אני התחלתי ליצור דמויות קומיות על במות הסטנדאפ של תל-אביב. אחת מהדמויות הראשונות שלי הייתה דן בן-ציון, הסטנדאפיסט הסטלן. המצאתי אותו לאחר ששמעתי סטנדאפיסט מספר בדיחת וויד עצלנית במיוחד, והבנתי כמה קל סוג ההומור הזה. אז זה היה ה״גיים״ של דן, הוא היה מציג את עצמו כסטנדאפיסט שיכול לדבר על כל נושא שהקהל זורק לו, אבל כל מה שהקהל זורק הוא היה מקשר לבדיחה גרועה על וויד.

ישנם הרבה מקומות בהם דמות קומית יכולה להופיע היום. פודקאסטים, תכניות טלוויזיה, פרסומות, סרטוני רשת. והדמות יכולה להיות מוגזמת יותר, או יותר מרוכזת ב״גיים״, או מורכבת יותר ופחות מרוכזת ב״גיים״, תלוי בפורמט. בסרטון אינטרנט קצר או מערכון חוזר, עדיף שה״גיים״ יהיה כמה שיותר ברור. אם הדמות היא חלק מסדרה עלילתית בסגנון סיטקום, אז הדמות יכולה להיות יותר רב-מימדית, עם יותר מאפיינים מרק ה״גיים״. 

ב-2020 הייתה לי פינה בתכנית ״קיבלתי תכנית אירוח בערוץ 24״. בפינה, אני גילמתי דמויות שונות שפוגשות את המנחה האורח של התכנית, ולכאורה מומחות בנושא מסויים. הפינה הייתה קצרה, אז ידעתי שאני צריך דמויות עם ״גיים״ ברור, כמו מומחה לשפת גוף שממציא פירושים שיתאימו למה שהוא רוצה, מומחה אוריגמי עם יד אחת שמתוסכל מכך שלא יכול לעשות את האומנות שלו יותר, מומחה לבובות שמשתמש בהן כדרך להפיג את הדיכאון והבדידות שלו, מומחה פריסטייל שחושף בראפ המאולתר שלו פרטים מדכאים על חייו ועוד. 

הדמות האהובה עליי שאני יצרתי היא יעקוב רובינשטיין, הקומקאי והבדרן הוותיק והדוחה. יעקוב, הוא בעצם ההתגלמות של כל מה שאפל ומגעיל בתרבות הישראלית הישנה, החלקים שאנחנו מעדיפים להסתיר בקאלט הישראלי. הוא דמות שמלווה אותי שנים ואני מרגיש נוח בעורה, כי גם לו יש ״גיים״. כל סרט ישראלי, או דמות מעולם התרבות שתזכירו, ליעקוב יהיה סיפור דוחה לספר עליהם. 

וכך עם דמויות אהובות כמו הומר סימפסון, או באזיל פולטי. הומר תמיד יהיה טיפש, ויחפש את הדרך הקלה לעשות משהו, מה שכנראה ישתבש. פולטי תמיד יתעצבן ויתנהג בצורה גועלית לאורחיו בבית המלון, ואז יופתע שזה יתנקם בו. 

אז איך יוצרים ״גיים״ שכזה? איך מתאימים לגיים דמות עם צורת דיבור מתאימה? על זה תוכלו ללמוד בקורס שלי דרך האתר הזה, ילדי הקומדיה. מצפה לראות אתכם שם. 

קראו עוד

הדמויות הקומיות האהובות בכל הזמנים

איך לכתוב סט של חמש דקות  מאת אלזה וואית

איך עושים מצחיק |הספר | ראיון

קומדיות רומנטיות ספרותיות | כל מה שרציתם לדעת

מהן קומדיות רומנטיות בספרות, ואילו ספרים מומלצים בז’אנר הזה? בואו להתאהב בעולם המצחיק והקליל של ספרי הקומדיות הרומנטיות


כשאומרים לנו “קומדיה רומנטית“, הדבר הראשון שעולה לנו בראש אלו סרטים הוליוודיים כמו “כשהארי פגש את סאלי”, “החתונה של החבר שלי”, “איך להיפטר מבחור ב-10 ימים” או “טיפש, מטורף, מאוהב”. אבל לפני שהוליווד אימצה את הז’אנר הזה ויצרה שוברי קופות בכיכובם של שחקנים פוטוגניים במיוחד, הקומדיה הרומנטית הגיעה בכלל מעולם הספרות.

מהי קומדיה רומנטית בספרות?

מקורו של ז’אנר הקומדיה הרומנטית הוא מהתקופה האליזבתנית (בין השנים 1558 ל-1603). היה זה תור הזהב של ההיסטוריה האנגלית, והתרחשה בה פריחה בתחום הספרות, התיאטרון והשירה.
המחזאי הגדול מכולם באותה תקופה היה וויליאם שייקספיר, שלצד מחזות טרגיים וקומדיות פרועות יצר את הקומדיה הרומנטית. מחזאים בריטים אחרים באותה תקופה, כמו תומאס גרין ורוברט לודג’, הביאו גם הם את בשורת הקומדיה הרומנטית לעולם.

ז’אנר הקומדיה הרומנטית התפתח מז’אנר הקומדיה שנולד עוד בתקופת יוון העתיקה. ממש כמו קומדיה, גם קומדיה רומנטית נועדה להצחיק ולבדר את הקהל, והיא מאופיינת בעלילה משעשעת וקלילה. אך בניגוד לקומדיות רגילות, במרכז העלילה של הקומדיה הרומנטית ישנו סיפור אהבה מורכב ומסובך. הדמויות הראשיות מתמודדות עם קונפליקטים ומחסומים שמקשים עליהם לממש את אהבתם ולהתאחד. אך בסופו של דבר, הסוף הוא תמיד טוב. הדמויות מתגברות על הקשיים וסיפור האהבה מסתיים בדרך כלל בחתונה או בחגיגה.

אחת מהקומדיות הרומנטיות הראשונות והידועות ביותר שנכתבו היא “חלום ליל קיץ” של וויליאם שייקספיר. המחזה, שנכתב בסוף המאה ה-16, מציג את סיפורם של ארבעה צעירים שקשורים ביניהם בקשרי אהבה מסובכים, עד שלבסוף הכל מגיע על מקומו בשלום. חבר הפרלמנט הבריטי, סמיואל פיפס שצפה במחזה המקורי, אמר עליו: “זהו המחזה המגוחך והתפל ביותר שאי פעם ראיתי בחיי”. למרות הביקורת הצוננת זאת של אדון פיפס, ז’אנר הקומדיה הרומנטית בספרות כבש את כל העולם ומאז נכתבו אלפי ספרי קומדיות רומנטיות מוצלחות – המושפעים מהקומדיות הרומנטיות בתיאטרון ובקולנוע. הנה כמה מהם לפניכם. 

המלצות על ספרי קומדיה רומנטית

“לחוץ חתונה” / מאת: עומר ברק

גיבור הספר “לחוץ חתונה” הוא אדם לפיד. למרות היותו גבר, הוא נואש להתחתן. כשהוא מגיע לגיל 30 הוא מוצא את עצמו שוב לבד. הוא מתלונן בפני חברתו הטובה, ירדן גת, על כך שהוא לא מצליח למצוא את אשת חלומותיו – זאת שרוצה חתונה וילדים. ירדן, שמחפשת סיפור לכתבה שכולם ידברו עליה, מבינה באותו הרגע שהיא מצאה את הסיפור שלה.
“לחוץ חתונה” זאת הקומדיה הרומנטית בהתגלמותה – הספר משעשע, מצחיק, רומנטי ובסופו אדם מגשים את החלום ומבין שכדי למצוא את הבחורה הנכונה לו, לא תמיד צריך לעשות את הדברים הנכונים.
גם המבקרים שיבחו את הספר: “יותר מדי זמן חיכינו לרומן ישראלי מהיר, שנון, רומנטי וציני במידה, שיודע לפזר את הקסם שבקומדיה רומנטית טובה. ההמתנה הזאת הסתיימה עם ‘לחוץ חתונה’. תענוג גדול” (רענן שקד).
גם העיתונאית דנה ספקטור התלהבה מאוד מהספר: “זו הקומדיה הרומנטית הכי טובה שקראתי אי פעם בארץ, ועוד כתב אותה גבר”.

גם המבקרים שיבחו את הספר: “יותר מדי זמן חיכינו לרומן ישראלי מהיר, שנון, רומנטי וציני במידה, שיודע לפזר את הקסם שבקומדיה רומנטית טובה. ההמתנה הזאת הסתיימה עם ‘לחוץ חתונה’. תענוג גדול” (רענן שקד).
גם העיתונאית דנה ספקטור התלהבה מאוד מהספר: “זו הקומדיה הרומנטית הכי טובה שקראתי אי פעם בארץ, ועוד כתב אותה גבר”.

“מה שנטע אוהבת” / מאת: איילת הירשמן

נטע כהן היא אמא לשני ילדים מתוקים, ויש לה תוכנית רדיו לילית שבה היא משתפת במתכוני בישול ומראיינת בשלנים. הכל זורם אצלה על מי מנוחות, עד שכמו בכל קומדיה רומנטית – גבר נכנס לחייה. נטע נשלחת ללקט מתכונים ברחבי ישראל, ופוגשת את רז המסתורי ממש בזמן שאודי, האקס שלה, מופיע שוב. החיים שלה מקבלים תפנית, ובזמן שהיא מבולבלת משני הגברים הבלתי מושגים האלו, היא ממשיכה לבשל ולאפות מטעמים. לצד סיטואציות משעשעות, הספר משלב גם מתכונים כמו מתכון לעוגת לימון וחמאה רכה, מרק נודלס אסייתי, עוגת תותים וקצפת ופסטה מדרום איטליה.
“מה שנטע אוהבת” היא קומדיה רומנטית משעשעת ומעוררת תיאבון, שקשה להתאפק ולא לזלול אותה בבת אחת.


“אחת שיודעת” / מאת: מריה אלוני


תמר מיטלמן עובדת כמלצרית ב”מקום” – פאב שכונתי. אבל בדמיון שלה היא יושבת בתצוגת אופנה ומסקרת אותה עבור מגזין אופנה. יום אחד היא מחליטה להשאיר מאחור את הבוס המעצבן, ולרדוף אחר החלומות שלה שכוללים בגדי מעצבים ועבודה בתחום נוצץ. בדרך לפסגה היא פוגשת שלל דמויות תל אביביות צבעוניות כמו איתן החתיך והדושבג שלתמר קשה מאוד לעמוד בפניו, ודרור הקיבוצניק עם סנדלי השורש שהמילה “סטייל” רחוקה ממנו מרחק שנות אור.
“אחת שיודעת” הוא קומדיה רומנטית מלאת הומור ושנינות, וכיאה לז’אנר הוא ישאיר אתכם עם מסר אופטימי ומלא תקווה.



“פרויקט רוזי” / מאת: גרהם סימסיון

גבר מחפש אישה שתאהב אותו ותתחתן איתו. לכאורה זה נשמע כמו עוד קומדיה רומנטית טיפוסית, אבל “פרויקט רוזי” הוא ייחודי ממש כמו הדמות הראשית שלו. דון טילמן הוא פרופסור מבריק לגנטיקה שגם נראה טוב, אבל יש לו תסמונת אספרגר. הוא מתקשה בסיטואציות חברתיות ובהבעת רגשות, ולכן הוא עדיין לא מצא את האחת. הוא מחליט לערוך שאלון מדעי שיעזור לו למצוא בת זוג, אלא שאז הוא פוגש את רוזי – “האישה היפה ביותר עלי אדמות”, אך גם מאחרת כרונית ועם אופי עוקצני שממש לא עונה לדרישות שלו. דון מחליט לפסול אותה, אבל אז הוא יוצא איתה למסע לגילוי סוד משפחתי. בדרך כמובן מתרחשות סיטואציות משעשעות וגם מרגשות, שמציגות בפנינו את ההתמודדות של גבר עם תסמונת אספרגר.
הספר היה רב מכר עולמי ואחריו יצאו ספרי ההמשך: “אפקט רוזי” ו”הכל בגלל רוזי”.
מרבית הביקורות היללו אותו, כמו למשל “הגרדיאן” הבריטי: “זהו ספר מלבב שמותאם לצליל הנכון של נושא רציני הנידון בקלות. חוש ההומור של דון טילמן, המספר, מעמיד אותו בשורה אחת עם גיבורים ידועים בעלי סגנון ודרך סיפור קומית. באמצעות מאבקיו הבלתי פוסקים להבין את סביבתו, דון מלמד אותנו למצוא את הצדדים המגוחכים, ולעיתים בלתי הגיוניים של ההתנהגות האנושית, ובכך לקבל בחום את האחר”.



“אפשר לגלות לך סוד” / מאת: סופי קינסלה

אפשר לגלות לך סוד” מספר על אמה קוריגן – אישה עם סודות רבים. היא מסתירה את העובדה שתיק המעצבים שלה מזויף, היא מסתירה מהחבר שלה את מידת המכנסיים האמיתית שלה ולא מגלה לאבא שלה ששתתה יין שהוא ביקש ממנה לפתוח רק בעוד 20 שנה. הכל משתנה כשהיא טסה מסקוטלנד ללונדון, משתכרת בטיסה וחושפת את הסודות הכמוסים ביותר שלה בפני זר מסתורי. היא מרגישה נבוכה ומצטמררת מהמחשבה שחלקה את כל הסודות שלה בפני זר מוחלט, אבל אחרי הכל היא לא תפגוש בו יותר. או שכן?
הספר מציג את כל מה שמאפיין קומדיה רומנטית: הסתבכות עלילתית, התאהבות, עלילה קלילה והכי חשוב – הומור שיגרום לכם לבכות מצחוק.
הספר זכה למעמד רב מכר ולביקורות משבחות: “התזמון הקומי של קינסלה כל כך מושלם, האינסטינקטים שלה כל כך מדויקים… פשוט, תענוג.” (מיאמי הראלד). “תככים מאחורי הגב במשרד, תחרות, שערורייה, אהבה וסקס… הקוראים יזדהו עם הגיבורה המציאותית של קינסלה וגם יתגלגלו מצחוק ממנה.” – (פבלישרז ויקלי).

קראו עוד:

ספרי הומור לרכישה

הספרים הכי מצחיקים

איזה קטעים, קטעים מצחיקים מספרים\ המלך צ’ינגיס הראשון

הדרך של יובל ואמא ש’ך\ רועי מייקל שפי  – ספרים מצחיקים

הסיטקומים שבבסיס “וונדה ויז’ן”

וונדה ויז’ן, הסדרה החדשה של אולפני מארוול מתבססת על מספר סיטקומים מחמישים השנים האחרונות של הטלוויזיה האמריקאית. ילדי הקומדיה עושים לכם סדר בבלגן

השנה, התמנון רב-הזרועות שהוא חברת Marvel Studios, הוציא את סדרת הטלוויזיה הראשונה שלהם בשירות הסטרימינג ״דיסני+״- ״וונדה ויז׳ן״! ובאופן מפתיע הסדרה פונה אלינו, חובבי הקומדיה, לפחות באותה מידה שהיא פונה לחובבי גיבורי-על. סרטי מארוול תמיד היו מלאים בבדיחות ובדמויות שנונות, אך הפעם זה משהו שונה, העולם המסתורי שבו אנו מוצאים את וונדה המכשפה ואת ויז׳ן האנדרואיד מושפע באופן מובהק מסיטקומים שונים ששודרו בחמישים השנים האחרונות של הקומדיה האמריקאית. אבל מאילו סיטקומים כל פרק מושפע? בשביל זה אנחנו כאן.

פרק 1 – Filmed Before a Live Studio Audience

בפרק הראשון אנחנו פוגשים את וונדה וויז׳ן באווירת פיפטיז. הכול בשחור לבן, יש צחוק של קהל ברקע, והעלילה קלישאתית במיוחד: הבוס הקשוח של ויז׳ן (פרד מלמד, ״ליידי דיינמייט״, ״יהודי טוב״) מגיע לארוחת ערב עם אשתו (דברה ג׳ו ראפ, ״מופע שנות השבעים״) בבית, והזוג לגמרי שכח מזה. הפרק מבוסס על הסיטקומים ״לוסי אהובתי״ ו״המופע של דיק ואן-דייק״, בשניהם עקרת בית, לוסיל בול או מארי טיילר מור, הייתה צריכה להתמודד עם, או ליצור, בעיות שנבעו מהעבודה של בעלה המפרנס.

פרק 2 – Don’t Touch That Dial

הפרק השני מעביר אותנו לשנות השישים. הפעם וונדה וויז׳ן מנסים להיטמע ולהשתלב בשכונה ולהשתתף בתחרות הכישרון השכונתית והכל  מבלי לחשוף את כוחות העל שלהם. הפרק הזה מקבל השראה מהסיקטום ״Bewitched״, שעסק במכשפה בשם סמנת׳ה שהייתה יכולה לעשות קסמים בעזרת הזזת האף שלה, והתחתנה עם בן אנוש רגיל, עם הפתיח המצויר בסגנון דומה ועלילה שעוסקת בהחבאת הכוחות האמיתיים של הדמויות הראשיות.

פרק 3 – Now In Color

כמו ששם הפרק רומז, אנחנו עכשיו בשנות השבעים והסדרה עברה לצבע. וונדה גם בהיריון, דבר שהיה טאבו לדבר עליו בסיטקומים בעשורים קודמים (ב״לוסי אהובתי״ לדוגמה היה אסור אפילו להשתמש במילה ״היריון״ אפילו שהדמות בבירור הייתה בהיריון״). הפרק הזה לוקח את השראתו מהסיטקום הקלאסי ״משפחת בריידי״ עם התלבושות הסבנטיזיות של הזוג, עיצוב הבית וצירופם של ילדים לקאסט.

פרק 5 – On a Very Special Episode…

לאחר פרק רביעי, שבו יצאנו קצת מעולם הסיטקום, וונדה וויז׳ן מגיעים לשנות השמונים. הפרק מושפע ממגוון סיטקומים משפחתיים מהעשור הזה כמו ״להתבגר ולהתגבר״, ״קשרי משפחה״, ״צער גידול בנות״ ועוד. הפתיח של הסרט מושפע מאותם פתיחים שבהם הופיעו סצינות משפחתיות על רקע שיר פתיחה מרגש.

פרק 6 – All-New Halloween Spectecular!

ועכשיו אנחנו מגיעים לשנות האלפיים. אין יותר צחוק מוקלט! אין יותר סטים מזויפים! הכל מציאותי יותר! הפרק הזה מושפע בעיקר מסיטקום הקאלט ״מלקולם באמצע״, על משפחה מופרעת במיוחד, וזאת אפשר לראות בפתיח שמשתמש בפונט דומה מאוד. הסיטקומים של התקופה הזאת היו מאופיינים בגישה יותר ריאליסטית מהסיטקומים הסכריניים של ימים עברו, והצגה גם של החלקים השליליים של חיי המשפחה.

פרק 7 – Breaking the Fourth Wall

ולבסוף אנחנו מגיעים לעידן המודרני של סיטקומים מוקומנטריים כמו ״המשרד״ או ״משפחה מודרנית״. סיטקומים חסרי צחוק מוקלט שמוסיפים גם צילום בסגנון דוקומנטרי וראיונות של הדמויות מול המצלמה. הפרק הזה מראה לנו שעם כמה שזה כיף ללעוג לסיטקומים של העבר על הנוסחאות שבהן השתמשו, יש גם נוסחה לסיטקומים המודרניים שאנחנו רואים כיום.

קראו עוד:

איך עושים מצחיק |הספר | ראיון

המופע המטורף של כריס גתארד באינטרנט

שני הפול ראד – הקומיקאי האינדי לעומת שחקן המיינסטרים

האם אפשר ללמוד להיות אדם מצחיק

המורים והיועצים של קורס הסטנדאפ ילדי הקומדיה עונים על השאלה האם אפשר ללמד כיצד להיות מצחיק. כמעט בטוחים שיגידו כן

כולם חושבים שהם מצחיקים, כולם רוצים להיות מצחיקים, אבל מעטים הם האנשים שייצליחו להצחיק קהל גדול של זרים ומעטים עוד יותר האנשים שיתפרנסו מכך באופן קבוע. שאלנו את היועצים והמורים של קורס הסטנדאפ והכתיבה הקומית של ילדי הקומדיה איך אפשר ללמד להיות מצחיק. הנה מה שענו כמה אנשים עם ניסיון:

הסטנדאפיסט והכותב יוסי גבני: “אני לא יודע אם כל אחד יכול יכול להיות מצחיק, אבל אני מאמין שכל מי שיש לו חוש הומור בריא וטוב – יש לו את הפוטנציאל ואפשר ללמד אותו איך להיות יותר מצחיק. אם אתם אוהבים קומדיה, אוהבים לצחוק, מבינים בדיחות לפני כולם, צוחקים לבד מדברים ונהנים באמת לצחוק – אתם יכולים ללמוד גם להצחיק”.

הסטנדאפיסטית ויוצרת הרשת דורון רהב: “אי אפשר ללמוד להצחיק. אפשר ללמוד לראות את החיים בצורה אחרת. אני מאמינה שאותנטיות זה המפתח לקומדיה טובה. אם מחברים משהו אישי ונותנים לו זווית ראייה ייחודית, אפשר גם להצחיק וגם לגעת בלב. ולדעתי זה השילוב המושלם כדי להיות סטנדאפיסטית טובה ואף מצוינת!”

הסטנדאפיסט, התסריטאי וכותב התוכן יונתן עמירן: “במילה אחת: כן. בשתי מילים: פ**ינג כן. רואים? זה לא היה מצחיק. ויש הרבה סיבות למה. ואם אני יכול ללמד אתכם למה זה לא מצחיק, אז אני יכול גם ללמד איך להפוך את זה לכן מצחיק. יש דברים מסויימים בקומדיה שאפשר להבין, יש הרבה נוסחאות, ויש דברים שאני ממליץ לעשות וממליץ לא לעשות. חשוב גם להבין את הקהל שאותו אתם רוצים להצחיק, וזה גם משהו שאפשר ללמד. בקיצור, אני אומר שאפשר ללמד להיות מצחיק, אבל רק אם הבן-אדם שמלמד אתכם גם למד להיות מצחיק מאנשים מצחיקים”.

הסטנדאפיסט והתסריטאי אורי ברויר: “לא הייתי מנסח ”ללמד להיות מצחיק, אבל בהחלט אפשר לעזור לאנשים להצליח להצחיק אחרים יותר, להבין מה גורם לנו לצחוק ואיך ניתן לנסח, להגיש ולהציג דברים באופן מצחיק יותר”.

לקורס הסטנדאפ

קראו עוד:

כתיבה קומית  – טיפים למתחילים

כותבים קומיים

שי גלבר על ספרו “צחוק, צחוק, אבל ברצינות” ראיון

איך בדיחה נולדת?

איך לכתוב סט של חמש דקות  – מאת אלזה וואית


אדינבורו פרינג’ 2020: פסטיבל הפרינג’-קומדיה שלא קרה

ב-2019 יונתן עמירן הבטיח לעצמו שבשנה הבאה הוא יחזור לפסטיבל הפרינג’ באדינבורו. זה לא קרה. אז מה עושים במקום?

זוכרים את שנה שעברה? זוכרים את 2019? איזו שנה נהדרת. נכון היה עדיין את טראמפ, וביבי, והתחממות גלובלית וג׳ימי פאלון, אבל לא היה לנו קורונה. איזו תקופה נפלאה. בחודש הזה לפני שנה הייתי בפסטיבל הפרינג׳ באדינבורו, לארבעה ימים של מופעי קומדיה שונים ומשונים. ראיתי שם את הקומיקאי האמריקאי דן סודר עושה את המופע שלו Son of a Gary לפני שיצא כספיישל ב-HBO, גיליתי שם את מארק וואטסון שהפך לאחד הקומיקאים הבריטיים החביבים עליי ואפילו יצא לי להופיע לאיזה 7 דקות מופלאות. אחרי אותם ארבעה ימים של שיכרון חושים קומי, שהיו למעשה הביקור השני שלי אחרי יומיים ב-2017, החלטתי שאהפוך את הביקור בפסטיבל לעניין שנתי. כל שנה באוגוסט אשים פעמיי לאדינבורו הקרירה והגשומה ואראה מה לפסטיבל הפרינג׳ יש להציע. אבל אתם יודעים איך אומרים: האדם מתכנן תכניות, ומדענים בוואהן צוחקים.

איך שחזרתי, התחלתי לצפות לאוגוסט הבא. בדקתי את edfringe.com כל כמה זמן, לראות איך הם מתכוננים לפסטיבל המתקרב. לקראת ינואר 2020, התחילו להודיע על המופעים הראשונים ואני כבר סימנתי לי כמה שעניינו אותי. ואז התחילו שמועות על איזה וירוס מסוכן בסין. ״אבל זה בסין!״ חשבתי לעצמי ״מה הסיכויים שזה יגיע לפה או לאדינבורו״.  באפריל הודיעו אגודת הפרינג׳ באופן סופי שהפסטיבל לא יתקיים השנה, לראשונה זה יותר משבעים שנה. 

הייתי שבור. אני יודע שזה נשמע מטופש ופריבלגי להתבאס ממשבר הקורונה כי אני לא יכול לבזבז אלפי שקלים על טיסת קונקשן לפסטיבל שביליתי בו בעבר שישה ימים, אבל אני מרגיש שבששת הימים ספגתי את מה שמכונה ״רוח הפרינג׳״. רוח של יצירת קומדיה עצמאית ומקורית שקיימת בשביל אהבת הקומדיה. אני מודע לכך שרוב המופעים בפרינג׳ הם כנראה די גרועים. הם מלאים בכל הדברים הגרועים בהומור בריטי עכשווי: הישענות מוגזמת על משחקי מילים, רפרנסים אקטואליים והשקעה גדולה בניסוח מתוחכם במקום בלהיות מצחיק. אבל העובדה שקיים פסטיבל כזה ששם קומדיה במקום כה מרכזי מחממת את ליבי הקר. 

אני מתגעגע להליכה ברחובות אדינבורו היפהפיים ולראות את הקומיקאים מחלקים פליירים להופעות של עצמם, או מחזיקים דלי לתרומות לאחר ההופעה. אני מתגעגע ללכת מחלל הופעות אחד לאחר ולראות איך כל העיר מגוייסת לפסטיבל. אני מתגעגע לשבת בחדר צפוף עם קבוצה של זרים, מאוחדים באהבתנו לקומדיה. תחושת הגעגוע הזה מתבטאת היטב בשיר הזה  שהוציאה יוצרת הקברט ומופיעת הפרינג׳ הוותיקה לורי בלאק בו היא שרה בערגה על מה שהיה פעם. ״Admit it you even miss those bloody Silent Discos״  היא שרה, כאזכור למנהג המשונה של קבוצות מאורגנות באדינבורו לערוך ״מסיבות שקטות״ בהן כולם מקשיבים למוזיקה באוזניות. 

אז מה עושים באמת עכשיו? מה עושים מעריצי הפרינג׳ ברחבי העולם, ויותר מכך מה עושים הקומיקאים מרחבי העולם שרגילים להופיע בפסטיבל בתקופה הזו? למרבה המזל, אותה רוח פרינג׳ חיה ומפעמת גם במארגני הפסטיבל, ולכן edfringe.com מנסה בשבועות האחרונים לשמור את הפסטיבל חי בצורה וירטואלית. זה יותר טוב מכלום! בקושי. הדבר הגדול שהאתר יצר השנה הוא Fringe on Fridays, ארבעה מופעי אינטרנט שבועיים שבהם קומיקאי או קומיקאית מנחים בלייב ומפנים למספר קטעים שהוקלטו מראש על ידי אמנים שונים, לרוב בבתיהם. אני שילמתי על שניים מהמופעים האלה, מתוך אהבתי הגדולה לפרינג׳, ואני חייב להגיד שהם לא לגמרי שווים את התשע פאונד. אני מעריך את המאמץ שאגודת הפרינג׳ השקיעה בהם, והכסף הולך לאמנים ולפסטיבל, אבל לא ממש נהניתי מהמופעים. סטנדאפ בבית למצלמת רשת, הוא דבר מוזר מאוד, וכנראה שגם אם הפסטיבל היה מתקיים כסדרו, לא הייתי הולך לראות את האמנים שהם בחרו. 

בנוסף למופעים האלה תוכלו למצוא באתר רשימה של מופעים וירטואליים שונים, הכוללים הקלטות חיות של מופעי עבר, מופעי זום ועוד במחירים שנעים בין חינם לעשר פאונד. יש אפילו פסטיבל אלטרנטיבי בשם Shedinburgh, שמציע כרטיסים להופעות אינטרנט בשידור חי מצריף (shed). האתר גם יצר פלטפורמה חדשה לסרטונים באורך דקה מרחבי העולם, ואפילו עבדכם הנאמן שלח סרטון.

פסטיבלי קומדיה אחרים ברחבי העולם גם בוטלו, כולל פסטיבל הסטנדאפ של נטפליקס שהיה אמור להתקיים לראשונה השנה, וגם פסטיבל הקומדיה של ניו-יורק. פסטיבל Just For Laughs הוותיק במונטריאול בהתחלה נדחה לספטמבר, אבל מאז הם אומרים שכנראה יתקיים במתכונת דיגיטלית בלבד. 

מה העתיד צופן לפסטיבל הפרינג׳ של אדינבורו? אין לדעת. באתר תוכלו לקנות חולצות עם הלוגו של ״פרינג 2020״ מחוק וכתוב ״2021״, אז נראה שהם אופטימיים לגבי שנה הבאה. אני פסימי מטבעי, ולכן צריך פסטיבלים כאלה כדי לעודד אותי, אז אני לא יודע. אני מקווה מאוד ששנה מעכשיו אני אדווח לכם שוב מהפסטיבל הנהדר, ספוג מגשם באוגוסט בחדר מלון קטן. אבל כרגע, נותר לנו רק לתהות ולהתגעגע. 

בן סטילר, ארתור, פרנק קונסטנזה, פסטיבוס ועוד דברים שלא ידעתם שהוא עשה – להתראות ג’רי סטילר

ג’רי סטילר הלך לעולמו ב-11 במאי 2020. הוא היה בן 92, ועשה יותר דברים משאנחנו יכולים לזכור. בואו נזכור אותו.

ג’רי סטילר נולד ב-8 ליוני, 1927, בברוקלין, לזוג הורים יהודים עד מאד. במקום להפוך לרופא או עורך דין, הוא יסד שושלת מפוארת של קומיקאים.

איך זה קרה? ובכן, הוא הלך לצבא. אחר כך הלך לאוניברסיטה, וסיים תואר בלימודי דרמה ורטוריקה. ואז התחיל לעבוד כשחקן. יום אחד בשנת 1953, אצל סוכן, פגש שחקנית צעירה שהתעצבנה על הסוכן. הוא הזמין אותה לקפה כדי להירגע (כסף לאוכל עם הקפה, או לוויסקי בתוכו, לא היה לו). וזהו. הם נשארו ביחד. ביחד 62 שנה ושני ילדים, שחקנים גם הם. היו ביחד עד שהשחקנית – אן מירה, אותה הדיח לדרכי הקומדיה וגם ליהדות – נפטרה, בשנת 2015.

הם היו ביחד יותר משישים שנה. שישים. עד למותה של אן ב-2015 משבץ. שישים!

הם היו ביחד גם הצמד הקומי “סטילר ומירה”. לאורך שנים הם הופיעו בכל תכנית בידור בסיקסטיז, כולל פינה קבועה ב”מופע של אד סאליבן” ואחריהן נשארו בתור תכנית קצרצרה של חמש דקות אחרי סאטרדיי נייט לייב, ובשורה ארוכה של מערכונים ופרסומות ברדיו.

סטילר ומירה במערכון רלוונטי מהמופע של אד סאליבן ב-1964:

ב-2007 הם קיבלו ביחד כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד.

הקריירה שלהם דעכה קצת בסוף שנות ה-70 וה-80, אבל אז הגיעה הזדמנות אחרת.

אי שם בתחילת שנות ה-90 פנו אליו כדי לשחק ב”סיינפלד”, שאז עוד לא הגיעה למעמד קאלט. ביקשו ממנו לשחק את אבא של ג’ורג’, איטלקי, קרח, שקט וצייתן אך מלא הפתעות.

ביקשו.

במהלך החזרות הוריד סטילר את הקרחת המלאכותית ונתן גז.

את התוצאה כולם זוכרים. פרנק הפך לדמות בלתי נשכחת, עם המצאת החזייה לגברים, החג “פסטיבוס” והצרחה המיוסרת של המנטרה “שלווה עכשיו”.

והנה המבחר שלו כפרנק קוסטנזה. מי מאיתנו לא מכיר מישהו כזה:

גם אחר כך לא חשב סטילר לפרוש. הוא קיבל על עצמו הופעה קבועה בתור האבא המעצבן ורק טיפה פחות אקצנטרי ב”מלך השכונה” (King of Queens), והמשיך בשורה ארוכה של הופעות אורח עמוק לתוך שנות ה-2000.

גם קריירה קולנועית היתה לו. על זה צריך להרחיב קצת.

בשנות ה-60′, שנות הזהב הטלוויזיוניות שלו ושל אן מירה, הם יצרו עוד משהו. את שני הילדים שלהם, איימי ובן סטילר.

שניהם הלכו בעקבות ההורים. איימי הפכה לשחקנית עסוקה ובן – לקומיקאי, שחקן, מפיק וכותב. וכשהוא מפיק סרט, כותב ומשחק בו, הוא מזמין גם את אבא שלו. הוא הזמין אותו ל”שובר הלבבות” והוא גם הפך אותו למורי בולסטין, המנהל המיתולוגי של דרק זולנדר, תפקיד אותו ביצע בזולנדר ואליו חזר גם בזולנדר 2. זו היתה הופעתו הקולנועית האחרונה.

אולי האחרונה, אבל סטילר לא נצמד רק להופעות בסרטים של בנו – הוא הופיע במגוון של סרטים, כולל היירספריי וגם החידוש להיירספריי, “מרדף חם” וסרט האסונות הטיפשי “נמל תעופה 1975”, ואפילו הופעת אורח משעשעת בהמשכוני הוידאו של מלך האריות.

גם בגיל 80 הוא לא הפסיק לעבוד ואפילו ניסה לחדש את ימי “סטילר ומירה” עם סדרת רשת של סרטונים קצרצרים בני שתי דקות עם אשתו.

כשההמצאה של אבא של ג’ורג’, חג הפסטיבוס, קיבלה חיים משל עצמה והפכה למשהו שכולם מכירים ורבים אפילו חוגגים, הוא גם כתב את ההקדמה לספר. כלומר, אלן סאלקין כתב את הספר, Festivus for the Rest of Us, והוא את ההקדמה.

הוא כתב ספר נוסף, על חיי הנישואים שלו ושל אשתו. אולי כדאי שנזכיר שוב שהם ארכו יותר משישים שנה. הם היו מאד מצחיקים. הספר נקרא Married to Laughter. זמין, כרגיל, באמזון או באינטרנטים הקרוב למקום מגוריכם.

ג’רי כבר לא איתנו, נפטר מסיבות טבעיות ב-11 למאי 2020. אבל פסטיבוס, כך נראה, ישאר איתנו. אם תרצו לחגוג אותו ב-23 לדצמבר השנה, כדאי שתכינו מראש ארוחת חג, עמוד אלומיניום – ללא קישוטים, כי הם מסיחים את הדעת, נאום אוורור בו תספרו לכל הנוכחים כמה אתם מאוכזבים מהם, ואל תשכחו למצוא גם זמן להיאבקות החגיגית שבה תצטרכו להצמיד את ראש המשפחה למזרן.

לומר את האמת, זה לא כל כך שונה מרוב החגים בארץ. האם זו מחווה מודעת לחגים היהודיים של ילדותו? עכשיו כבר לא נדע. להתראות, ג’רי.

טרי ג’ונס – לא רק מונטי פייתון

טרי ג’ונס נפטר. הוא היה כותב, הוא היה איש קרקס, הוא היה אריק הוויקינג, הוא היה כותב טורים פציפיסט, אבל יותר מכל, הוא היה חוטב עצים, והוא היה בסדר.

טרי ג’ונס מוכר בעיקר בתור חלק מחבורת מונטי פייתון. ליתר דיוק, בתור כותב (יחד עם מייקל פיילין) של כמה מהשירים המצליחים והמצחיקים שלהם, למשל Always look on the bright side of life (and death!) וגם אל תשכחו את Every Sperm is Sacred, וכמובן שיר חוטב העצים.

הוא לא כתב רק שירים. הוא גם ביים את כל סרטי מונטי פייתון, וכתב חלק מהמערכונים. הוא גם עשה דברים חוץ ממונטי פייתון. עוד בתקופת מונטי פייתון הוא כתב  את “ההיסטוריה המטורפת של בריטניה” שבה לעג להיסטוריה. בשנות השמונים השתתף גם ב”החבר’ה הצעירים” בתפקיד אורח קטן של הכומר השיכור (למה צריך לציין שהוא היה שיכור, חוץ מניל מישהו שם היה פיכח?). בשנות ה-2000 כתב גם סדרות דוקומנטריות ל-BBC, על ההיסטוריה המפתיעה של כל מיני דברים, מברברים ועד בולבולים, כלומר מכובשים ועד אוהבים.

הוא גם כתב וביים סרטי ילדים. הוא הרצה גם על היסטוריה של ימי הביניים וגם כתב ספרים בנושא. הוא כתב גם ספרי ילדים. וסדרות ילדים על ימי הביניים. והוא בכלל כתב הרבה – בעשור האחרון הוא בעיקר כתב מאמרי עיתונות נגד המלחמה בעיראק, ועשה זאת באופן קבוע עבור כמה וכמה עיתונים, ביניהם הגארדיאן, האובזרבר והדיילי טלגרף.

הפרוייקט הכי מפורסם שלו נוצר ב-1983. הוא כתב וביים אז את “אריק הוויקינגי”, סרט פנטזיה לילדים המבוסס על המיתולוגיה הנורדית על ויקינג צעיר שמגלה שהוא לא נהנה כל כך לבזוז ולרצוח ויוצא להציל את העולם מפני החורף הנצחי שהמיט עליו פנריר הזאב שבלע את השמש. הסרט הצליח פחות, קוצר, נערך מחדש ויצא לאקרנים עוד פעמיים – ב-1984 וב-1989. כעשר שנים אחר כך באה גם גרסה מטורפת למדי ל”הרוח בערבי הנחל” (במחשבה שניה, אם מתעלמים מציורי הפסטל הפסטורליים, זה ספר פנטזיה די מטורף).

טרי ג’ונס נולד בקולווין ביי, עיירה בווילס. הוא למד ספרות אנגלית באוקספורד, שם החל להתעניין גם בהיסטוריה של ימי הביניים אחרי שקרא במסגרת התואר את סיפוריו של צ’וסר. חוץ מהבנה בספרות ובהיסטוריה, נושא שעליו עוד ידבר ויכתוב, הוא פגש שם עוד מישהו – את מייקל פיילין. ואת חוש ההומור והתפיסות שלו על הומור, וגם את החברים שלו מקיימברידג’. והשאר, ובכן, אה, היסטוריה?

טרי ג’ונס

אני רוצה לציין שהתלונות על התלונות של חבר אחר במונטי פייתון בנוגע לענייני גיוון אתני ומגדרי בקרב כותבי הקומדיה היום כנראה מוצדקות – שישה בחורים מאוקסברידג’ השמרניות מכל שמרנות כנראה יהיו שמרנים במקצת. אבל ההומור הפרוע, המתפרץ והלא-קונבנציונלי שלהם השפיע על מרבית כותבי הקומדיה של העשורים האחרונים. ולפחות על 30 שראיונות איתם הופיעו באתר זה.

טרי ג’ונס היה נשוי לאליסון טפר, ונולדו להם שני ילדים – ביל וסאלי. בשנים האחרונות מצבו התדרדר והוא איבד את יכולת הדיבור. הוא מת מהמחלה שגרמה לו לדמנציה ב-21 לינואר 2020. אנחנו נזכור אותו.

אבל בעיקר נזכור שהוא היה טרי ג’ונס – הוא חוטב עצים, והוא בסדר:

קראו עוד:

סתום ת’פה, טרי גיליאם

גברים מנישואי בני דודים, נשים מיוגה: תולדות היחסים בין המינים במערכונים ישראליים קלאסיים; חלק ב

קומדיות מומלצות לצפייה ישירה (קישורים)

גברים מנישואי בני דודים, נשים מיוגה: תולדות היחסים בין המינים במערכונים ישראליים קלאסיים – חלק ב’ (משנות ה-80 ועד ימינו)

המשך של הכתבה גברים מנישואים דפוקים, נשים מיוגה

 שנות השמונים – טליה שפירא אצל רבקה מיכאלי

אז מה היה לנו כאן: היא רצתה אותו והוא אותה, נסעו לאמריקה ביחד, הוא כנראה רצה גם את הבת  אבל הבת נסעה לפריז למרות שעדיין רצתה אותו, מבחינה כרונולוגית העניין טיפה פחות ברור וככל שפחות ברור (לקהל הצופים באולפן ובבית, לחברתה של הזקנה ולרבקה מיכאלי).

מה קדם למה פחות ברור, מי רצה את מי והאם זה באמת משנה? אולי דווקא הערפול וחוסר היכולת להתפקס מרוב התרגשות, אולי זה ההומור? חשבתם על זה?

בפועל, על הספסל מתחת לבלוק בשיחת הזקנות כל הסצנה המדומיינת מקבלת את הריגוש האמיתי מהמבטא היידישאי של שפירא שהיום קצת יותר נדיר. ככל שהסיפור של הדוברת יותר מבולבל לבה של הזקנה הולם, הולם יותר אפילו מבשעות שהיא צופה ב”שושלת”, כי הרי בשכונה של האייטיז כולם הכירו את כולם והמציאות עולה על כל דמיון. הווי של בטטות כורסא הוא כאין וכאפס לעומת הרכילות על אנשים מהשכונה והמשפוחה.

“…היא רצתה לנסוע לפֶריש… והיתה לה בת…והוא היא…הוא היה באימיריקע… ואז היא נסעה איתו… היא הוא הוא היא…לא! -מי? היא? לא הוא…” (אולי זה בכלל טרנסג’נדר?). אין טעם לכתוב טקסט, תמלול או אנליזה כלשהי למופע המבוסס על המימיקה המושלמת ומבט עיני העגל המוטרף של טליה שפירא המייצג נאמנה את דמות הינטע האלמותית על האינטונציה הווירטואוזית של קולה העולה ויורד במקלטי הטלוויזיה העגולים החומים והלא שטוחים של התקופה בכל סלון במדינה במנעד מושלם, על המבטא היידי המדויק, על התלתלים הגולשים ומלאי ההבעה, על התשוקה הרכלנית שלעומתה רחל המרכלת בקושי פרגית. כל זאת למרות שרבקה מיכאלי בכלל גרוזינית משתכנזת עם פריזורה תמוהה ולא מביעה עניין אמיתי אלא מקנאה בתוך תוכה מתוך פסאדה של פרגון. כן! זוהי תיאורית הקונספירציה שלי! וזה עדיף מ”מי רצח את JFK” או “אם סי היימן עבדה בשביל אף אחד או צ’רנוביל?”

בשיאו של המערכון שפירא מגיעה לאורגזמה משולשת שעדיפה על אורגזמה מצוצלת (שושלת): “היא היתה מזד…זעת פה, הוא הזד…זייע שם… באימיריקע… והבת???!!!$ גם הבת הזד…זייעה בפריש!

באייטיז היתה “צוצלת”, אתם בטח מכירים (אם אתם לא מליניאלס ואז טפו עליכום) יענו “דיינסטי” עם לקשיש וקרישטעל, גם כששידרו אותה בערוץ הראשון (בדיליי של שלוש שנים) כלב לא עבר ברחוב, אני לא ראיתי כלב שיחמיץ דרמה/אופרת סבון אמריקאית נוצצת כשאין לאן לזפזפ. החיים זה “שושלת” ו”שושלת” זה החיים עצמם. חייהן של הזקנות הרכלניות על הספסל ובעצם כולנו קצת זקנות רכלניות מינוס המבטא הכבד הא? (קריצה קריצה).

באייטיז העלו על נס את זקנות הספסל הרכלניות, טליה שפירא תפסה אותן בזנב הקרפיון היהודי הרוטט שלהן, פעורות עיניים ודרמטיות בשיחת היום -והעלתה אותן לפריים טיים. לאחר שיח פארודית הנערה והנערה של אריק ושושיק בשנות השבעים, עבר עשור והגיע הזמן לפגוע עם החץ הסאטירי בדור הסבתות, ב”יכנע” על הספסל שממרומי גילה וניסיון חייה חושפת את חיינו במערומיהם בכיכר העיר או על ספסל הבלוק. על כל הבגידות, הנסיעות לחו”ל (כה זוהרות, נדירות ויקרות בימים ההם). כל דור אוהב ללעוג לקודמו גם כשהוא יושב לידך בסלון (היו גם שחיקו את הקשישות המזרחיות אבל לא נסטה מהנושא). רגע לפני העלייה הרוסית, רגע לפני המחאה האתיופית, רגע לפני “הבאבא בובה”, דור הזקנות על הספסל היה בעל מבטא יידי כבד עד בלתי מובן בימינו. בימינו אפילו רבות מהקשישות כבר נולדו בארץ ושוחות באינסטגרם כקרפיון באקסטזה, בימינו נאלצים לדוג מבטאים בשדות זרים אבל אז היית חושף את סבתא (זפטה) והיא היתה חושפת את המשולש הרומנטי הטרנס אטלנטי שלך קבל עם וספסל.

שפירא ז”ל מבטאת בכל גופה, מבטה, כל שריר בפניה את המצב הנפשי בו אדם נמצא כשהוא מרכל. הקשישה מתעוררת לחיים, הופכת לכוכבת ענק בתוכנית הנוצצת “סיבה למסיבה” ושובה קהל של מאה אחוז רייטינג באולפן ובכל בית בישראל- כלב לא עבר ברחוב וגם אם כלב עבר ברחוב הוא דיבר במבטא יידי כבד ולא מצונזר, הוא חלם לנסוע לפריש להזד…זייע עם הכלבה שלו!

שנות התשעים – החמישיה הקאמרית “מי הגבר הזה?”

“מי הגבר הזה?” היא (קרן מור) שואלת בקול מהדהד, בטון נשי אפוף תשוקה, דרמה ורומנטיקה. בתחילת הקשר הרומנטיקה פרחה ועכשיו כל מה שהיה פעם טוב הפך לרוטינה, שגרה שוחקת. היא מנסה, מסתכלת על הגבר לצידה ומנסה להיזכר בגבר שהוא היה פעם… הגבר ששוכב לצידה, זה שטרם פיצחה- הוא כבר דמות בשיריה, במיטתה, בחייה, דמות שלמה שלאו דווקא תואמת את המציאות. אבל האם היא מכירה אותו? האם זה אותו איש ילדותי ואנוכי שנוחר ורק רוצה לישון? ואולי מגיע לו לישון? אולי הרגע הרומנטי שלה לא תואם את הרגע הבנאלי שלו? פשוט לישון, מבלי לחפור, שינה נקייה מחלומות ורווית נחירות, שנת לילה טובה שאינה מטאפורית לדבר. לא להיות נוכח נפקד בזמן שהיא נושאת מונולוג פנימי מחשבתי ורגעי בקול רם, הצופים בכלל לא יודעים שזה בקול רם עד שהוא (דב נבון) מתעורר בצעקות ושובר את הדרמה המתחוללת בראשה בלבד, כל הרומנטיקה והייסורים, המסתורין והריחוף המתמיד. היא פואטית בין הסדינים האדומים, מאחוריה ציור ענוג, מדקלמת שירי מחשבותיה בדרמטיות, יוצרת את קולאז’ חייה. הוא רושף ישן, עמל, לא רואה את השירה שבמעשה היומיום, רק רוצה שקט.

נמאס לכם שאני מסביר בדיחות?

ניינטיז, תמימות זוגית ענוגה, לפני עידן הרשתות והאקסהביציוניזם החולני, היא נושאת מונולוג למצלמה (או סתם לעצמה?) ולא לרשתות החברתיות אבל זה עדיין יותר תיאטרון, מונולוג ולא “מחוברים”. אין כמו כפייתיות זוגית ועצמית, דיאלוג פנימי חוצב להבות שמכה בי כאילו לא עברו השנים. הוא נותן חבטה בפרצוף של הצופה ההמום לכל הפסטורליה הזו, מנער אותנו באלף דציבלים מהמדיטטיביות הענוגה.

אנחנו נכנסים לשלווה דרמתית במונולוג המיטה הפואטי שלה ופתאום “קאט!” הוא צועק ומנפץ את שלוותנו הלא קומית לרסיסים: “אני הגבר הזה!” כוסומו, אני הגבר הזה! “די, דיייייייייייייייי, דאאאאאאיייי ( צועק בעודו קובר ראשו בכרית ובסדיני הסאטן הלוהטים עד לפני רגע הנראים פתאום כל כך מיותרים, קיטשיים ומגוחכים, אנחנו כבר לא באייטיז!) אני לא יכול לשמוע את זה יותר!” זועק בגרון ניחר, תוקע מונולוג של אדם שהעירו אותו משנתו והוא כבר לא רק פריט תפאורה מחופצן בפנטזיה הזוגית שלה אלא בשר ודם ואנחנו כצופים יורדים ומקבלים סטירת לחי על קרקע המציאות הקשה והבנאלית. מה אנחנו ברומן למשרתות? ספרות זולה? הוא הגבר הזה! וכן, הגבר הזה פותח את הג’ורה המלוכלכת שלו! זהו גם השיא של המערכון והרגע המצחיק ביותר בו, זה מה שהופך את החמישיה ואותו לקלאסיקה על זמנית ולאו דווקא עיסוק אקטואלי לזמנו ברצח רבין. מה מצחיק פה? מה לא. הסרקזם עשה עלייה לישראל בשנות התשעים ולכן המערכון הוא קלאסי.

נכון שהחמישייה אולי ייזכרו בגלל רצח רבין או דמות המוצצת, טראומת  השואה באולימפיאדה ב”פלדרמאוס” אבל בין הפרות הקדושות ישנו הדיאלוג הפנימי הזה, כה אגואיסטי ומנותק מהמציאות והזעקה העיוורת של האדם העמל והאידיוט שדופק את הראש בקיר כי “חליע לאללה, מה אני קליוסטרו!?!??” (יש בקוסם שכוח אל משהו קסום דווקא כשרואים את המערכון אחרי שנים יותר מבזמן אמת). הוא לא קוסם כפי שהיא מפנטזת, הוא לא גבר חלומותיה ולכן בלית ברירה הוא שב לישון כקרפיון קטן, מתהפך לצד השני, נרדם מיד ומשאיר אותה פעורת פה ואותנו עם סוף פתוח. היא אולי מלודרמטית אבל לא פראיירית ואת המערכון היא חותמת בחיבוק חונק כאילו הוא לא צעק די, בכלל לא מעניין אותה כי היא ממשיכה בשלה לחרב את שנתו, לחנוק את גופו הקטן בחיבוקה ולשורר על “הגבר שלה” הפלא קורה כשהוא מתרכך מהחיבוק שלה (אולי מותש?) וסתם חם לו.

שנות האלפיים: קצרים – ”מה גבר יעשה כדי להוכיח שהוא לא בוגד”

https://www.youtube.com/watch?v=jh8wEQgRdAI

השחקנים כבר ותיקים והם לא דור האיקס ובטח שלא מילינאלס: מושונוב מ”זהו זה”, קרן מור מהחמישייה ושמוליק לוי בכלל בימאי ומחזאי ותיק אבל התרבות הישראלית, התפתחות המדיה והאבולוציה של ההומור הישראלי בכל זאת משתנים יחד עם העולם הסובב על צירו. הפורמט המהודק, המהיר, הסוחט צחוק במצבים בקצב שלא צריך להתרכז בו- מושלם לדור הריטלין, לסמרטפונים- ריגושים מהירים, מצבים ויזואליים (כמעט ואין הומור מילולי, משחקי לשון וכו’), פנצ’ים קלים להבנה אבל לא תמיד לעיכול ובכל מקרה בגלל הקצב והאורך של המערכונים הצופים עוברים לדבר הבא. אולי בשל כך ניתן היה לדחוף שם בין השיטין הומור שחור ומטורף לעתים או סתם נונסנס שיובן בדיעבד רק בשידור מחזורי של סופשבוע בחינוכית 23. שחקנים וכותבים מצוינים, מאוד מונטי פייתון אבל מבעד לעדשה ישראלית במילניום.

יובל סגל הבעל נכנס הביתה באישון ליל, ריקי בליך אשתו עומדת בפוזת האישה הנבגדת מהסרטים, משולבת ידיים בסלון מול הדלת ושואלת “איפה היית?!”. בשלב הזה כולנו (להלן הקוסמוס) יודעים שהוא בוגד, בגד, יבגוד ובוגדני משחר נעוריו, היד שנענעה את העריסה שלו היתה בוגדת. סגל הבעל מתחיל עם התירוצים של כל גבר ישראלי או אוניברסלי שבוגד ומנהל חיים כפולים- הפעם המתחים על השולחן ומתפוצצים בפנים, מלחמת המינים- הסיפור האמיתי. בניגוד לסצנריו המציאותי הוא הולך  עד הסוף עם סיפור הכיסוי והפעם מביא את כל העדים/תירוצים כמו למשפט שדה כי האישה היתה סקפטית עוד באורופה ובתכלס- היא צודקת!

בגלל שהוא נאלץ לעבוד עד מאוחר הבוס מהעבודה נכנס ראשון (ריקי ואנחנו מגלגלים עיניים). התירוץ הנפוץ ביותר הוא פרנסה- שעות נוספות והוא גם אחת הסיבות הנפוצות (לא באמת תירוץ) לבגידות- גברים ונשים מצודדים בעלי תחומי עניין משותפים הנמצאים במשרדים ביחד ולא רואים את הבית. אחר כך סגל מכניס את התירוץ השני לאיחור- הלוא הוא הדמות השניה- נהג המונית (מושונוב) שהסיע אותו אחרי שהאוטו התפנצ’ר. נהג המונית הוא עד אופי מצוין לתירוץ פקקי התנועה- עוד סיבה ישראלית מאוד, נהג מונית חברמן שתומך בבגידה- שבט אחים גם יחד, אחים לשקרים, אחוות גברים עד הסוף המר. אפילו קרן מור, הדמות השלישית הנכנסת במפגיע, המגלמת אישה פצועה (ודי סתומה אם יורשה לי) שנתקעה בעמוד (תירוץ מאוד מסריח לפי מבטה של ריקי באותו רגע, המביטה בה ורואה כבר בעיני רוחה איך התעלסה עם בעלה בלהט) מספרת כי היו בבית החולים וחיכו שעה לקב (בית חולים ישראלי שאפילו באמצע הלילה עובד לאט וזה טוב ככיסוי לבגידה!).  בסוף האמת העירומה והעלובה נחשפת- קרן מור (שעיסוק דמיותיה בחמישיה ובכלל בדיבורי מציצות עתיק כמו התנ”ך (כמבצעת, לא ככותבת) מודה שהיא איננה סתם עוברת אורח שנתקעה בעמוד על אבן גבירול אלא האישה שאיתה בגד בעלה!

להקת השקרים של סגל מתעייפת, ההצגה מגוחכת מרגע לרגע והאישה הנבגדת לא מאבדת גובה. באינטונציה הפשוטה, בעילגות, מור הופכת להיות הפנינה של המערכון ומתעלה על האישה הבורגנית שבעצם צעירה ממנה ויש אומרים (אני למשל) שיפה ממנה עשרות מונים. בסופו של לילה הבגידה והסקס של בעל האנטי גיבור כל כך עלובים שזו בקושי בגידה- זו פשוט המציאות הישראלית הטופחת בפנינו שכל כך נוגדת נרטיבים ארוטיים הוליוודיים אבל זה לפחות מצחיק (עין בוכה-עין צוחקת). הבגידה מתרחשת בסך הכל כחמש דקות מתוך אותו איחור מפואר מעבודתו של שלוש שעות (חצות עד 03:00 ) אשר בהן עוברת אורח סתומה שנתקעה בעמוד (איך לשקר הזה יש רגליים, חושבת ריקי?) מצצה אותה עוברת אורח רנדומלית, פצועה, אחרי זעזוע מוח קל, לבעל התקוע בפקקים, במושב האחורי של מונית לעיניו של הנהג משתף הפעולה (להנאתו? לפחות לפי השתלשלות סיפור הכיסוי) רק הבוס יצא נקי אלמלא עצם העובדה שנכנס לבית ההופכת אותו לשותף מלא בבגידה!

שנות האלפיים – יהודית אחת ושתיים

בשנות האלפיים צף כל הלכלוך ביחסים בין גברים ונשים והתפרקות מוסד הנישואים בכלל. זהו מתה הבושה ונגלת במלוא כיעורה, בנאליותה הלא זוהרת במציאות של מלחמת מינים שכבר התישה את כולם. הומור רקוב המגחיך את כל המשפחה הגרעינית, החברה הצבועה מלאת התירוצים, השגרה הקיומית הסיזיפית.  זו קודם כל פרודיה על ההצגה של האישה החוקרת עם הסוודר, כולם בוגדים ובשם מה? איזו הנאה דרמטית? חיים זוהרים? זה לא הוליווד ולא “סקס והעיר הגדולה”, לא בני הנוער החשישניקים של קישון עם אריק ושושיק שיש להם עוד עתיד קלוש בשנות השבעים, לא איזו אמא משוגעת (חריפאי) בחולות ב”חור בלבנה” ואף לא שיח זקנות עסיסי על ספסל אצל רבקה מיכאלי. רק גבר עלוב נפש שכל הסטטיסטים בחייו עוזרים לו לתרץ את בגידתו הלא מפוארת בעליל מול האישה הנדהמת לא מהבגידה אלא מהפאתטיות, עולב שבעולב, מיץ של זבל- לא יחסי מין כהלכתם אלא מציצה במושך אחורי של מונית- הבקטריה של הג’יפה, הצ’ופצ’יק של הסחוניה, הגויאבה הסרוחה שבעיסה.

קלאסיקה מודרנית בשני חלקים משנות האלפיים וה-10′- עידן אלתרמן ויעל שרוני- “יהודית”

כמה מערכונים ישראליים אתם מכירים העוסקים בטראומת השואה של הדור השלישי? מעט מאוד מההומור הישראלי לפחות הטלוויזיוני, אינטרנטי או אפילו בקולנוע עוסק בהומור שואה. פה שם הבלחות מעבר לבדיחות שלנו בימי השואה מכיתה ג’ ועד היום שמיד מושתקות על ידי סבתא תורנית (היא היתה גם המורה שצעקה עלינו שצחקנו בצפירה במסדר בית הספר לפני שלושים שנה) ונחשבות מאוד לא פוליטיקלי קורקט. האמת? הומור די ירוד שפשוט מאוד מצחיק באותו רגע רק בגלל שזה יום השואה ולך תתמודד עם זה.

הסרטון הראשון מ2009 קצר ולכן לא אתמקד בו: בחור ובחורה צעירים בדייט בית קפה, מדברים על טיולים והיא לא יודעת את מי הוא המזכיר לה עם כל הרמזים התת הכרתיים עד שהיא מגלה שזה היטלר… השכנים לשולחן מכתימים אותו במוס שוקולד מעל פיו, הוא מסתובב אליה, היא מבינה מיד, נמלטת מהדייט על נפשה ואלתרמן קורא לה בצרחות באקצנט נאצי כבד “יהודית!!!! יוווווווווווווווווודית!!!!!!!!

החלק השני יותר מעניין-

הם נפגשים במקרה שוב ב2019 אחרי עשור, יותר מבוגרים, גרושים, מפוכחים, מוכנים לפרק ב’ (?) והפעם הוא מראש נראה אחרת לגמרי.  החל מנקודה זו נשתלים רמז אחרי רמז שעובדים  על התת מודע שלה ועלינו הצופים בני הדור שלישי לשואה, התת מודע הישראלי היהודי הקולקטיבי נכנס למערכון על יחסים, על גברים ונשים וזה שילוב מאוד נדיר במחוזותינו.

הרמזים של אלתרמן:

רמז ראשון-  הוא מזכיר לה במקרה שקוראים לו ואגנר…

רמז שני- יושבים בבר בדייט והוא מספר על עברו בו למד ציור והעיפו אותו מבית ספר לאמנות.

רמז שלישי- רמזים מילוליים וטעויות פרוידיאניות כמו באוטוקורקט המחלחלים לתת מודע שלה בלי שהיא מצליחה להעיר את עצמה מהסיוט החוזר אחרי עשור ומנסה להדחיקם: שנץ זה שנאצי, גספצ’ו זה גסטאפו (היא שומעת את המילים שהיא רוצה ולא את מה שהוא אומר, כמו בסיוט בו החולם מודע למציאות מחוץ למסגרת הסיפורית של החלום ועדיין מסויט או שמסויט בעקבות אי ההלימה בין שני הנרטיבים) “גיהקת” זה גי האלט, הוא מתקן למלצרית ה-Sים בתפריט ואומר “אסאס אסאס…”

רמזים רביעי וחמישי ויזואליים: שערו נרטב ומיד חוזר מסרק את שערו הצידה כמו ב2009 ובברלין 33′ (למי שזוכר את אופנת ה”אימו” וההיפסטר-היטלר יודע עד כמה זה מעוגן במציאות) פותחן היינות יוצר אשליה של אדם המצדיע במועל יד.

רמז שישי שהוא מוטיב חוזר- כשם שמוס השוקולד כעשור לפני כן שיווה לו את השפם ההיטלראי, כן הוא שוב מסתובב אליה כאדם אחר לגמרי כשהקונפטי נדבק אליו כשפם היטלראי בצורה לא מודעת מהמסיבה בבר.

דווקא המראות, הרמזים הלא מודעים המילוליים,  הדימויים הפיזיים, דימויי חפצים או דיאלוג, גורמים לה לבסוף לברוח בבעתה מדייט חוזר אחרי עשר שנים, בסך הכל פגישה רומנטית תמימה בין יהודים כשהתת מודע הקולקטיבי מחזיר אותה לטראומות מבית סבתא. ההומור לא קונבנציונלי (קונבנאציונלי) הומור שואה שחור והכל משתלב בצורה כל כך טבעית בתסריט, אלתרמן בנונשלנט נווה חמציצים שכזה, של ילד אינפנטיל, ילד מזדקן שזורם עם החיים. אתה מגחך בשלווה עד שההומור שקופא על פניך כמו במחזה  של חנוך לוין (להבדיל) הוא ההומור הפוגע בוושט, בחלק התחתון של הבטן הרכה, הנתקע בגרון, הבוקע מהכאב בתאים האפורים וגורר ממך צחוק כואב הישרדותי אינסטינקטיבי, צחוק המשחרר כאב, קתרזיס אמיתי שהוא מעבר להנאה מחיקוי של פוליטיקאי, מימיקה, משחק מילים, שנינה, אי הלימה נקודתית, גאג או פנצ’לייין, פואנטה של בדיחת בזוקה, עדות, הומור מיני, דאחקה וכו’.

נושא כמו השואה, העובר מדור לדור בחברה שלנו הוא פרה קדושה שממעטים לשחוט- לכן הצחוק האסור הוא המענג מכל. בטח שנחשב טאבו לקשר אותו לדייטים, “פלדרמאוס” של החמישייה הקמרית מקשר אותו לספורט אבל דייט תמים בתל אביב בין יהודים? חסר סיכוי כמו הסיכוי שאלתרמן דומה לרוברט רדפורד.