ארכיון תגיות: בט מידלר

הפוליטיקאי – ריאן מרפי, האם זו קומדיה?

“הפוליטיקאי” עלתה לנטפליקס עם עוד 34970 סדרות של ריאן מרפי. היא לא הייתה מצחיקה, אבל גם לקחת אותה ברצינות אי אפשר.

ריאן מרפי עושה סדרות עם המון צבע. גלי, אויבות, פוזה, אימה אמריקאית, אפילו דוקומנטרי או שניים על הקהילה הגאה ו, אה, ספקי הפורנו הגדולים שלה, כל אלה היו דרמות צבעוניות וגדולות מהחיים. שירים, אהבות ראשונות, יריבויות מפוארות. קומדיה? פחות. אבל זה כל כך צבעוני, נוצץ, גדול – שגם אי אפשר ממש לקרוא לזה דרמה. בטח שכל דבר עצוב שקורה שם לא באמת יכול להפוך לטרגדיה.

ככה זה גם ב”הפוליטיקאי”, סדרת הדרמה שהעונה השנייה שלה זמינה עכשיו בנטפליקס. סדרה על תלמיד כתה י”ב עשיר במיוחד שרץ לראשות מועצת התלמידים.

כלומר על בחור שאפתני ודפוק במיוחד, פייטון הובארט (בן פלאט) שמו, שתכניותיו לחיים כוללות מסלול ישיר לנשיאות ארה”ב ודי מהר הוא ישכנע גם אתכם שזה באמת יקרה.

העלילה כוללת גם את חבריו הדפוקים רק קצת פחות ממנו, את אמא שלו (כנ”ל), את הקמפיין סביבו סובבת העונה, וכמה אירועים טרגיים מאד – התאבדות, ניסיונות רצח, מניפולציות ומקרי מוות מסתוריים. לא בדיוק החומר לדרמת נעורים קלילה.

אז “הפוליטיקאי” היא טרגדיה?

ובכל זאת – זה קליל, זה עצוב בדיוק במידה. וזה גם צבעוני ושמח, מחולצת הפולו הוורודה של גיבורנו ועד לנופי הבריכות של קליפורניה בעונה הראשונה והחליפות המזעזעות של העולם הפוליטי בניו יורק בעונה השניה. זה ממש ממתק לעיניים. זה שנון, זה עליז, זה סקסי במידה… וכן, אם תעצרו לרגע לחשוב על זה, זה עוסק בנושאים די כבדים.

בעונה הראשונה אנחנו מכירים לראשונה את פייטון, את אמא שלו (גווינת’ פאלטרו), את חבריו ג’יימס (תיאו ג’רמיין) ומקאפי (לורה דרייפוס), את בת זוגו אליס (ג’וליה שלייפר) והבסטי שלו ריבר (דייויד קורנסוות), וגם את אינפיניטי ג’קסון השמחה-קצת-יותר-מדי-לנסיבות (זואי דויטש, כמעט הדבר הכי טוב בסדרה) ואת החברה/יריבה אסטריד סלואן (קבלו את לוסי בוינטון, בפעם השניה כדמות המאד, מאד תומכת בחבר הבי, אחרי ששיחקה את מרי אוסטין ב”רפסודיה בוהמית”), ושפע בני משפחה מתפקדים יותר או פחות של כל אלה. גם ג’סיקה לאנג פה, בהופעה גדולת שיער וגדולה מהחיים כרגיל.

מערכת הבחירות בעונה הראשונה נסבה סביב הדברים שאמורים לעניין מתבגרים – התאבדויות, סמים, כסף, סרטן, איכות הסביבה ומי יבוא לשיר בנשף הסיום. מעורבבים ללא הכר, ומתובלים בשפע של תככים פוליטיים שיביישו בתחכומם אפילו את הלאניסטרים, ומעניינים את קהל הבוחרים בערך כמו הקמפיין האחרון בארץ.

כן, פייטון הובארט בא לעולם כנשמה מתוסבכת שרוצה רק דבר אחד – להיות פוליטיקאי. יש לו תכנית, יש לו אג’נדה, יש לו דברים שהוא רוצה לקדם… אבל בעיקר יש לו איזה חור ענק במקום שבו בדרך כלל יש נשמה, ואותו הוא רוצה למלא… במה בעצם? בכוח? בכסף? לא, אלה לא מעניינים אותו בכלל. הוא רוצה להיות בפוליטיקה בשביל המשחק הפוליטי בפני עצמו, בשביל הניצחון, בשביל הקמפיין ובשביל הרגע המספק היחיד של הניצחון.

ומה יעשה הפוליטיקאי אחרי הניצחון?

העונה הראשונה רומזת לנו שאחר כך יש אנטי-קליימקס גדול. וזאת הייתה רק אחת הבעיות בה.

העונה הראשונה היתה אסתטית בצורה מטורפת והתבססה על הצגת עושר מופגן ומנקר עיניים ועל התרחשויות שסבירותן הולכת ופוחתת – מלבטים שכיחים של מתבגרים, מוקצנים בגלל הכסף והנגישות הבלתי נתפסת של הכל – ועד ניסיונות רצח ושאר פלילים, וגרוע מזה – קטעי שירה שבאמת, אבל באמת לא היתה להם שום הצדקה. אני דווקא מחבבת קטעי שירה לא לגמרי קשורים, ואם הם כוללים גם שואו נוצץ ומלאכותי במכוון מה טוב, אבל כאן לא היתה להם שום הצדקה. לעלילה הזיקו גם כמה ליהוקים עציים משהו, ביניהם גווינת’ פאלטרו שניסתה לשחק את המקהלה היוונית אבל הפגינה מנעד רגשי שנראה כאילו נטלה כל סמי ההרגעה החוקיים בעולם ביחד.

ואז הגיעה העונה השניה

כל זה תוקן בעונה השניה. את האור הקליפורני החליפה תאורת בוץ ניו יורקית. דמויות חסרות כריזמה נדחקו לשולי הבמה. את האנטי-קליימקס של מועצת התלמידים החליפה תכנית קריירה ומשנה סדורה, וכולם רק קצת פחות עשירים אבל הרבה פחות מפגינים עושר. גם קטעי השירה צומצמו למקום ולמינון הגיוני. נו שוין. ובעיקר – את הסוף הלא-מספק באות להציל שתי נשים. ג’ודית לייט ובט מידלר, דידי סטנדיש והדסה גולד בשבילכם, הן נציגת ניו יורק בסנאט המדינה והעוזרת הצמודה שלה. הן השתלטו על הפרק האחרון בעונה הראשונה, וכמו על הכיסא בסנאט – גם על זמן המסך הן לא מתכוונות לוותר.

וזה כיף! העונה השנייה כיפית בהרבה מהראשונה. שילוב מושלם של רוע, תככים, סקס, שערוריות, חיבה, חיפוש עצמי ותשוקה אמתית למטרה. אלמנטים קומיים החליפו את הטרגדיות של העונה הראשונה – אבל אל תטעו, הסדרה אולי מופרכת, מלודרמטית במידה וכיפית ממש – אבל לא קומית. בהחלט לא. אבל אם רציתם דרמה קלילה, מוסיקלית, שערורייתית במידה וסוחטת צחוק פרוע אחד לפרק, הגעתם למקום הנכון.

סליחה על ההפרעה, מופע סטנדאפ (יורם שוורץ והדס לוי) – ראיון ר-ציני

 

מתי הפרעה נפשית הופכת לקומדיה, מתי קומדיה הופכת לתרופה ומתי יהיה שלום

סלילה על ההפרעה, סטנדאפ, קומדיהרובין ויליאמס התאבד ולא בגללי, אלא בגלל  הפרעת אישיות דו-קוטבית. שוב עלה הקשר בין גאונות לשיגעונות, ואפילו בואללה! עשו כתבה שהשוותה אותו לדודו טופז.

בכל מקרה, להרבה אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות נמאס לשבת בבית עם המחשבות שלהם, במיוחד אלו הפחות מצחיקות. לכן הדס לוי,  יורם שוורץ ועמותת לשמ”ה ארגנו ערב סטנדאפ של מתמודדים עם בעיות נפשיות, שבו הם יצחקו על הבעיות ואף יתמודדו איתן. לקחנו אותם לשיחה, שבסופה יתברר שחבל שהמרואיינים הקודמים לא נשלחו לטיפול.

 מתי גיליתם שאתם מצחיקים?

יורם: “אני עדיין לא בטוח ב-100% שאני בכלל מצחיק. כל פעם לפני שאני עולה לבמה, אני חוזר על הטקסט ונדהם – זה בכלל לא מצחיק. אז אני עולה הבמה ונדהם בשנית שכן צוחקים”.

הדס: “גיליתי שאני מצחיקה בגיל שמונה, כשגילמתי סבתא בהצגת כיתה, וכל הקהל נקרע מצחוק כשעליתי על הבמה”.

מה הדבר הכי מצחיק בשיגעון?

יורם: “היחס של האחרים לפגועי נפש, ובעיקר של המטפלים. כל דבר מנסים למצוא לו היגיון. וכשזה כושל, פשוט מסבירים שזה בגלל המחלה”.

הדס: “אין שום דבר מצחיק בשיגעון. יש שם הרבה פחד וחרדה וקושי עצום. רק כשאתה נמצא בהחלמה ואז מגיע למקום שאתה יכול לצחוק על הדברים, בדיעבד זה נהיה מצחיק”.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליכם?

יורם: “לא יודע אם השפיעו. יש כאלה שגנבתי מהם פאנצ’ים. סתם.”

את העבודה של זאב רווח בקולנוע אני נורא מעריך. מלבד זה שהוא שילוב של כותב ופרפורמר מדהים, אני נהנה מהיכולת שלו לשלב נושאים רגישים עם גרוטסק”.

“ויש גם את החבר’ה הבריטים ‘ליגה של גברים’. נורא אוהב את ההומור השחור שלהם. ואת האומץ לגעת גם בדברים שלא תמיד מותר”.

הדס: “היוצרת הקומית שהכי השפיעה עלי זו בט מידלר, וגם סיינפלד  וחנה לסלאו“.

 

 

מי מכם יותר מצחיק?

יורם: “לא אני, זה בטוח”.
הדס: “אני לא חושבת שיש מישהו מאיתנו שהוא הכי מצחיק, כל אחד מצחיק בדרכו”.

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

יורם: “קומיקאים של היום אני מכיר רק מהאינטרנט. בהחלט נראה שהם מתאימים למקום ולזמן מבחינת הקצב. הכל מהיר. עוברים מנושא לנושא. מתאים להפרעת קשב וריכוז שלי”.

“אך אני מרגיש שהם קצת נחמדים מדי. לא נוגעים בנושאים רגישים או מדברים על דברים שיותר קל לשמוע. די נותנים לקהל את מה שנעים. בעידן של האצבע הקלה על העכבר והלייקים, זה די ברור לי. יש את החבר’ה שעשו את מקום לדאגה, שהיו נורא מרעננים בשבילי”.

הדס: “הקומיקאים של היום קצת מפחדים לחשוף את עצמם ולדבר על הדברים הכואבים . לדעתי ככל שהקומיקאי נחשף וחושף יותר מחייו האישיים, כך הוא יכול להיות מצחיק יותר”

מה יותר קשה: לשמוע קולות או לא לשמוע צחוקים?

יורם: “כמובן שקולות יותר קשה לשמוע. הצחוקים נועדו להתגבר על הקולות. עדיין, גם כשיש צחוקים, כמה קולות מצליחים להתגנב וללחוש שלא מדובר בצחוקים אמיתיים אלא בנחמדות יתר”.

הדס: “לשמוע קולות מעולם לא שמעתי , מה שכן חשבתי שמשמיעים עבורי שירים במחשב וברדיו, וזה בהחלט יותר קשה מאשר לא לשמוע צחוקים”.

הקולות של פיראוס
הקולות של פיראוס

מה המילים שמצחיקות אתכם?

יורם: “אין מילה שמצחיקה אותי במיוחד. הכול תלוי בהקשר. מי אומר, מתי ואיפה. ומבטא זר תמיד יכול לשפר אותה”.

הדס: “אין ממש מילים שמצחיקות אותי ספציפית. מצחיקים אותי ומעציבים גם יחד אנשים שיש להם סטיגמה על נפגעי נפש ושנגועים בדעות קדומות”

אילו כוחות ביטחון הייתם שמים בגבול הדק בין גאון לשיגעון?

יורם: “למה לשים שם כוחות ביטחון? אני בעד מעבר חופשי. עם מספיק שגיאות כתיב, זה אף יכול להיכתב אותו דבר. לא שאני חושב שכל המשוגעים גאונים. אבל די בטוח שכל הגאונים יש בהם מהשיגעון”.

הדס: “כוחות ביטחון בין גאון לשיגעון הם טיפול תרופתי וגורמי תמיכה”.

מה התפיסה הקומית שלכם?

יורם: “זווית ראייה מיוחדת. להצליח לראות בדבר מסוים משהו נוסף ואף מנוגד לדבר המקורי. לראות דברים לא כמו כולם. למזלי זהו בדיוק הסימפטום של פגיעות נפש”.

הדס: “התפיסה הקומית שלי זה לצחוק דווקא על מה שהכי קשה והכי כואב ולמצוא דווקא שם את ההומור. זו ממש תראפיה כשעושים את זה”.

מה הדבר הכי מביך שקרה לכם בראיון?

יורם: “שהבת זוג שלי הייתה צריכה לתקן לי שגיאות כתיב. ובניגוד אליי, עברית זאת לא שפת האם שלה. אוי לבושה”.

הדס: “הדבר הכי מביך שקרה בראיון זה לדבר על זה שחשבת שמשמיעים לך במיוחד את השירים ברדיו”

 

יום שלישי, 19.8, 19:30, המשביר 22 ת”א