"הפוליטיקאי" עלתה לנטפליקס עם עוד 34970 סדרות של ריאן מרפי. היא לא הייתה מצחיקה, אבל גם לקחת אותה ברצינות אי אפשר.
ריאן מרפי עושה סדרות עם המון צבע. גלי, אויבות, פוזה, אימה אמריקאית, אפילו דוקומנטרי או שניים על הקהילה הגאה ו, אה, ספקי הפורנו הגדולים שלה, כל אלה היו דרמות צבעוניות וגדולות מהחיים. שירים, אהבות ראשונות, יריבויות מפוארות. קומדיה? פחות. אבל זה כל כך צבעוני, נוצץ, גדול – שגם אי אפשר ממש לקרוא לזה דרמה. בטח שכל דבר עצוב שקורה שם לא באמת יכול להפוך לטרגדיה.
ככה זה גם ב"הפוליטיקאי", סדרת הדרמה שהעונה השנייה שלה זמינה עכשיו בנטפליקס. סדרה על תלמיד כתה י"ב עשיר במיוחד שרץ לראשות מועצת התלמידים.
כלומר על בחור שאפתני ודפוק במיוחד, פייטון הובארט (בן פלאט) שמו, שתכניותיו לחיים כוללות מסלול ישיר לנשיאות ארה"ב ודי מהר הוא ישכנע גם אתכם שזה באמת יקרה.
העלילה כוללת גם את חבריו הדפוקים רק קצת פחות ממנו, את אמא שלו (כנ"ל), את הקמפיין סביבו סובבת העונה, וכמה אירועים טרגיים מאד – התאבדות, ניסיונות רצח, מניפולציות ומקרי מוות מסתוריים. לא בדיוק החומר לדרמת נעורים קלילה.
אז "הפוליטיקאי" היא טרגדיה?
ובכל זאת – זה קליל, זה עצוב בדיוק במידה. וזה גם צבעוני ושמח, מחולצת הפולו הוורודה של גיבורנו ועד לנופי הבריכות של קליפורניה בעונה הראשונה והחליפות המזעזעות של העולם הפוליטי בניו יורק בעונה השניה. זה ממש ממתק לעיניים. זה שנון, זה עליז, זה סקסי במידה… וכן, אם תעצרו לרגע לחשוב על זה, זה עוסק בנושאים די כבדים.
בעונה הראשונה אנחנו מכירים לראשונה את פייטון, את אמא שלו (גווינת' פאלטרו), את חבריו ג'יימס (תיאו ג'רמיין) ומקאפי (לורה דרייפוס), את בת זוגו אליס (ג'וליה שלייפר) והבסטי שלו ריבר (דייויד קורנסוות), וגם את אינפיניטי ג'קסון השמחה-קצת-יותר-מדי-לנסיבות (זואי דויטש, כמעט הדבר הכי טוב בסדרה) ואת החברה/יריבה אסטריד סלואן (קבלו את לוסי בוינטון, בפעם השניה כדמות המאד, מאד תומכת בחבר הבי, אחרי ששיחקה את מרי אוסטין ב"רפסודיה בוהמית"), ושפע בני משפחה מתפקדים יותר או פחות של כל אלה. גם ג'סיקה לאנג פה, בהופעה גדולת שיער וגדולה מהחיים כרגיל.
מערכת הבחירות בעונה הראשונה נסבה סביב הדברים שאמורים לעניין מתבגרים – התאבדויות, סמים, כסף, סרטן, איכות הסביבה ומי יבוא לשיר בנשף הסיום. מעורבבים ללא הכר, ומתובלים בשפע של תככים פוליטיים שיביישו בתחכומם אפילו את הלאניסטרים, ומעניינים את קהל הבוחרים בערך כמו הקמפיין האחרון בארץ.
כן, פייטון הובארט בא לעולם כנשמה מתוסבכת שרוצה רק דבר אחד – להיות פוליטיקאי. יש לו תכנית, יש לו אג'נדה, יש לו דברים שהוא רוצה לקדם… אבל בעיקר יש לו איזה חור ענק במקום שבו בדרך כלל יש נשמה, ואותו הוא רוצה למלא… במה בעצם? בכוח? בכסף? לא, אלה לא מעניינים אותו בכלל. הוא רוצה להיות בפוליטיקה בשביל המשחק הפוליטי בפני עצמו, בשביל הניצחון, בשביל הקמפיין ובשביל הרגע המספק היחיד של הניצחון.
ומה יעשה הפוליטיקאי אחרי הניצחון?
העונה הראשונה רומזת לנו שאחר כך יש אנטי-קליימקס גדול. וזאת הייתה רק אחת הבעיות בה.
העונה הראשונה היתה אסתטית בצורה מטורפת והתבססה על הצגת עושר מופגן ומנקר עיניים ועל התרחשויות שסבירותן הולכת ופוחתת – מלבטים שכיחים של מתבגרים, מוקצנים בגלל הכסף והנגישות הבלתי נתפסת של הכל – ועד ניסיונות רצח ושאר פלילים, וגרוע מזה – קטעי שירה שבאמת, אבל באמת לא היתה להם שום הצדקה. אני דווקא מחבבת קטעי שירה לא לגמרי קשורים, ואם הם כוללים גם שואו נוצץ ומלאכותי במכוון מה טוב, אבל כאן לא היתה להם שום הצדקה. לעלילה הזיקו גם כמה ליהוקים עציים משהו, ביניהם גווינת' פאלטרו שניסתה לשחק את המקהלה היוונית אבל הפגינה מנעד רגשי שנראה כאילו נטלה כל סמי ההרגעה החוקיים בעולם ביחד.
ואז הגיעה העונה השניה
כל זה תוקן בעונה השניה. את האור הקליפורני החליפה תאורת בוץ ניו יורקית. דמויות חסרות כריזמה נדחקו לשולי הבמה. את האנטי-קליימקס של מועצת התלמידים החליפה תכנית קריירה ומשנה סדורה, וכולם רק קצת פחות עשירים אבל הרבה פחות מפגינים עושר. גם קטעי השירה צומצמו למקום ולמינון הגיוני. נו שוין. ובעיקר – את הסוף הלא-מספק באות להציל שתי נשים. ג'ודית לייט ובט מידלר, דידי סטנדיש והדסה גולד בשבילכם, הן נציגת ניו יורק בסנאט המדינה והעוזרת הצמודה שלה. הן השתלטו על הפרק האחרון בעונה הראשונה, וכמו על הכיסא בסנאט – גם על זמן המסך הן לא מתכוונות לוותר.
וזה כיף! העונה השנייה כיפית בהרבה מהראשונה. שילוב מושלם של רוע, תככים, סקס, שערוריות, חיבה, חיפוש עצמי ותשוקה אמתית למטרה. אלמנטים קומיים החליפו את הטרגדיות של העונה הראשונה – אבל אל תטעו, הסדרה אולי מופרכת, מלודרמטית במידה וכיפית ממש – אבל לא קומית. בהחלט לא. אבל אם רציתם דרמה קלילה, מוסיקלית, שערורייתית במידה וסוחטת צחוק פרוע אחד לפרק, הגעתם למקום הנכון.