ארכיון תגיות: ביקורת סדרת קומדיה

הסדרה “חיל החלל” – מה סטיב קארל לא מבין | ביקורת סדרה

את הסיפור על “חיל החלל”, Space Force, הסדרה שסטיב קארל וגרג דניאלס יצרו לנטפליקס כדי ללעוג לממשל טראמפ שהקים את חיל החלל האמיתי, בטח כבר שמעתם. סופו המלעיג הוא שנטפליקס רשמה סימן מסחרי על “Space Force” לפני שהממשל האמריקני הספיק לעשות זאת. אבל האם הסדרה מצדיקה את כל המהומה הזאת?

בגדול, לא. הקונצנזוס הביקורתי הוא שהסדרה לא אחידה ברמה ונעה בין הבינוני לגרוע. זה די נכון. התסריטים מתאמצים אבל קצת מחפפים ברמת העלילה, השחקנים, ובכן, צנוניים למדי, ופיתוח הדמויות עלוב ונוטה לסטראוטיפים – ועל זה נדבר מיד. אבל יש שני אלמנטים שמצילים אותה: הפרק האחרון, וג’ון מלקוביץ.

נתחיל בסקירה קצרה: מארק ניירד (סטיב קארל) הוא גנרל בחיל האוויר שקיבל את הפיקוד על חיל החלל החדש מהניילונים שהקים נשיא בעייתי ונלעג. מגי (ליסה קודרו) היא אשתו, ארין (דיאנה סילברס) היא בתו המתבגרת, פאק טוני (בן שוורץ – אתם מכירים אותו כז’אן רלפיו מ”מחלקת גנים ונוף”) הוא מנהל המדיה האפוף והמעצבן שלו, וד”ר אדריאן מאלורי, ג’ון מלקוביץ המופלא, הוא ראש הצוות המדעי שלו. ואליהם נתפרים בתפרים גסים ולא משכנעים גם מדען צעיר ואסייתי וטייסת שחורה ומוכשרת, משת”פ/מרגל רוסי, קבלנית אזרחית יפהפייה לענייני מצלמות מעקב ונו, אתם כבר בטח מבינים לאן זה הולך וכמה כל קו עלילה כזה מבוזבז.

ביחד הם מנסים לשגר דברים, להתחבב על הנשיא, להקים בסיס על הירח ובאופן כללי לנצח את הסינים. כמה זה מצחיק? לא כל כך. כן יש גאג חביב אחד, אך לא מנוצל מספיק, של חמשת ראשי המטות המשולבים (ביניהם ג’יין לינץ’, היי!) היושבים סביב שולחן ומעליבים זה את זה במעגל סטייל “מופע שנות ה-70”. מזה הייתי דווקא שמחה לראות עוד. כל היתר מנסה להיות סאטירי… אבל לא ממש מצליח לפגוע.

כפרה על ג’ון מלקוביץ’

הדמויות לא מצליחות לפצות על העלילה הצולעת – נפתולי ההתבגרות של ארין לא מאד מפותלים, בן שוורץ טיפש ומעצבן מאד (אבל בפרקים האחרונים מקבל בכל זאת רגע גאולה או שניים), המדענים לא מקבלים מספיק מאור הזרקורים כדי שנבין מה עובר עליהם, ובנוגע למגי, אשתו של ניירד… ובכן, בפרק השני מתברר לנו שהיא נשפטה למאסר ממושך מאד על פשע שאותו לא מזכירים. מה היא כבר עשתה? לא יגלו לנו? לא, אבל יש דבר אחד ויחיד שאותו אנחנו יודעים על האישה הזאת – בפרק הראשון היא שמחה שראש מטה משולב מקבל בית עם צוות עובדים. כנראה שזה הפשע, אם אין שום דבר אחר שאנחנו יודעים עליה, לא?

לפחות יש את ג’ון מלקוביץ. כפרה על ג’ון מלקוביץ. מדען ממורמר, עם פה גדול ומלתחה מרהיבה. בחיי שהפספוס הכי גדול של הסדרה זה שהוא לא הדמות הראשית. אולי היינו מגלים למה הוא כל כך ממורמר. הוא רצה לעבוד במחקר אזרחי? או שלא קיבלו אותו לנאסא? בכל מקרה, הוא רק אתמול התחיל לעבוד עם הצבא שאין לו מושג איך שום דבר עובד? אה, בעצם הוא ממורמר כי הוא הומו (כי כמובן, אי אפשר גבר שיודע להתלבש ועדיין מחבב נשים), אבל מזל כי זה אומר שסולחים לו על דברים מאד לא אתיים, וגם שבפרק העשירי אפשר יהיה להשתמש במרמור הזה כדי לקדם את האג’נדה של חיל החלל, שהיא כמובן נפרדת מזו של הממשל. כי צבא שמחליט בעצמו זה… אה… טוב, די בבירור מישהו לא חשב על זה עד הסוף.

חיל החלל נגד אורוויל

בואו ניכנס להשוואה הבלתי נמנעת לאורוויל. האורוויל לא רק נוצרה מאהבה אמתית ומהבנה בחומר של סטאר טרק. היא גם מציגה את סת’ מקפרלן כדמות מורכבת ומעוררת הזדהות – איש מוכשר וחכם אבל גם אכול ספקות ורגשות אשם, מלא מוטיבציה אבל מוצא את עצמו שוב ושוב במקומות שבהם הוא תוהה אם הבעיה היא בו או בסביבה. בדיוק הפרופיל שכל מילניאל שהמציאות הכלכלית המחורבנת של העשור האחרון מוטחת לו בפרצוף יוכל להזדהות איתו. אבל סטיב קארל… לא רק שלא ברור אם הוא מבין משהו בכל העסק הזה של אוויר וחלל, גם לא ברור אם דמותו היא של לא-יוצלח סתום במערכת של אידיוטים או טיפוס החלטי עם חשיבה מהירה שמוצא את עצמו במקום שבו החוקים קצת שונים מאלה שלהם הוא רגיל.

הפרק האחרון היה מוצלח יותר מכל הסדרה בדיוק כי נראה שהתקבלה החלטה לאן הולכים ואיך סטיב קארל מתמודד עם זה. שווה לסחוב עשרה פרקים בינוניים בשבילו? לא, אבל עדיין שווה לראות את זה רק בשביל ג’ון מלקוביץ והפה הגדול שלו. בחיי שהיו כמה פרקים שהוא נקודת האור היחידה בהם.

***

קראו עוד:

האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך צוחק?

סדרות הקומדיה של 2020

 


רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת)

 בניגוד לדיליי הרגיל שלנו, על הרוסטים ההיסטוריים שמענו דווקא בזמן אמת, ומנטפליקס בעצמו.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את “טוקה וברטי” (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג’ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג’ון סטאמוס מ”צער גידול בנות” לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג’ון ווילקס בות’. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג’יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ’ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב”בובה של רצח”), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת’ גרין, כריס גריפין מ”איש משפחה”), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את “רפסודיה בוהמית”, בגילום שרלוט מק’קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! “ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!”.

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ’ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג’ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה”ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר “הכי דליק” נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות’ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג’רי מיינור) הוא נפתח בג’ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה “לומדים היסטוריה”.

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג’קסון) ונלסון מנדלה (ג’ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג’ט אוורט – זוכרים את האמא מ”פאטי קייקס”?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג’ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות’ (ג’ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג’וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

הסדרה החדשה של יוצר הסימפסונז עכשיו בנטפליקס. איך היא?

השבוע עלתה בנטפליקס Disenchantment, הסדרה החדשה מבית מאט גריינינג. יונתן עמירן, מעריץ סימפסונס אדוק, בחן את הפרקים הראשונים וחזר עם מסקנות

.

 

יש כמה אנשים בתעשיית הבידור שידועים בזכות דבר אחד. אבל הדבר הזה כל-כך חשוב, כל-כך מוערך, כל-כך משפיע, שגם אם הם לא יצרו שום דבר אחר, זה לא משנה. אחד מהאנשים האלה הוא מאט גריינינג, שב-1989 יצר את סדרת האנימציה הכי ותיקה ומוערכת בהיסטוריית הטלוויזיה, Fish Police, אה… כלומר ״משפחת סימפסון״.

גריינינג התפרסם לראשונה בתור יוצר הקומיקס האלטרנטיבי המוערך Life in Hell. ב-1985 הציע לו המפיק והבמאי האגדי ג׳יימס ל׳ ברוקס להפוך את הקומיקס לסרטוני אנימציה’ שיופיעו בתוכנית המערכונים של הקומיקאית טרייסי אולמן. גריינינג הסכים בהתחלה, אבל אז פחד שיאבד בעלות על הקומיקס האהוב, לכן שרבט במהרה איזו משפחה מצוירת בשם הסימפסונס וקרא לדמויות על שם בני המשפחה האמיתיים שלו (אבא הומר, אמא מארג׳ וכו׳), והשאר היסטוריה (הלקח: תמיד תאלתרו משהו בדקה התשעים והכל יסתדר בסוף!). גרייניג יצר מאוחר יותר סדרת אנימציה מוערכת נוספת שזכתה לפחות הצלחה מהסימפסונס, אך בעלת קהל מעריצים אדוק, קומדיית המד״ב ״פיוצ׳רמה״. והשבוע, בפעם הראשונה מאז 1999, עולה סדרה חדשה שיצר גריינינג, הפעם באתר הסטרימינג נטפליקס ולא ברשת ״פוקס״ הבוגדנית. הסדרה היא Disenchantment, קומדיית פנטזיה מצוירת.

 

אני בטוח שאם גריינינג לא היה עשיר בטירוף, הוא היה מרגיש קצת לחץ עכשיו. הסדרה הקודמת שיצר הייתה מוערכת ואהובה, והסדרה לפני זה הייתה הפאקינג סימפסונז. ומצד שני יש גם הרבה באזז שלילי לגבי הסימפסונס בזמן האחרון, עם עשר ומשהו עונות לא משהו ושערוריית אפו, וגם העונות האחרונות של פיוצ׳רמה, אחרי שחזרה מביטול ולפני שבוטלה שוב, לא היו משהו. אז הרבה אנשים רוצים שייכשל. ועכשיו מגיעה השאלה, איך Disenchantment בעצם? די טובה! סוג של.

בין משחקי הכס לסרטי דיסני

קודם כל קצת רקע. כמו שהטיזר הראשון אמר, לאחר שראינו את ההווה ב״משפחת סימפסון״ והעתיד ב״פיוצ׳רמה״, הצעד הברור הבא הוא העבר. הסדרה מתרחשת בעולם פנטזיה בימי הביניים שנע בין משחקי הכס לסרטי דיסני. בשביל המסע החדש הזה גייס גריינינג כמה כותבים קלאסיים של הסימפסונס כמו ג׳וש וויינסטיין (שיש לו גם קרדיט יוצר-שותף על הסדרה), ביל אואקלי ודייויד אקס כהן, שיצר בעבר עם גרייניג את ״פיוצ׳רמה״. גריינינג גייס גם צוות מדבבים טרנדי ועכשווי לדמויות הראשיות: אבי ג׳ייקובסון מ״ברוד סיטי״ בתור הנסיכה המרדנית בין, אריק אנדרה מ״המופע של אריק אנדרה״ בתור השד המרושע לוסי, ונאט פקסון מ-Married בתור אלפו, האלף התמים. אנחנו פוגשים את שלוש הדמויות ביום חתונתה של בין. היא בתור נסיכה פרועה, שתיינית וחובבת הימורים לא מעוניינת להתחתן עם נסיך מטומטם שמעולם לא פגשה, רק בשביל לחזק את הקשר בין שתי ממלכות. באותו הזמן אנחנו רואים שגם אלפו לא מרוצה מהחיים שלו בממלכת השדונים הקסומה שבה כולם שמחים כל הזמן ומכינים ממתקים. הוא בורח מהממלכה בדיוק בזמן להפריע לחתונה של בין, ולצאת איתה להרפתקה עם השדון האישי החדש שלה לוסי.

אני חייב להגיד שאחרי כמה שנים של קומדיות מצוירות וקומדיות בכללי, שעסוקות בשאלות פילוסופיות והתעסקות פנימית מבאסת, זה נחמד לראות סדרה שפשוט רוצה להצחיק אותנו. אני מצאתי את עצמי צוחק בקול רם כמה וכמה פעמים בפרק הבכורה של Disenchantment, למרות שאני חייב להודות שרוב הצחוק הגיע דווקא מדמויות משניות, שמדובבות לרוב על ידי חברי קאסט של פיוצ׳רמה (ג׳ון דימאג׳יו, בילי ווסט, טרס מקניל) ולא הדמויות הראשיות. כמו עם פיוצ׳רמה ומדע-בדיוני, הכותבים מנצלים את הסביבה החדשה לחקור באופן הומוריסטי את ז׳אנר הפנטזיה. זה ז׳אנר שכבר זכה להמון פארודיות בעבר, אבל הכותבים מצליחים למצוא הבחנות חדשות, כמו בטקס החתונה, כשהכוהנת מתחילה לדבר באופן מאוד כללי ולא ברור על האל שצופה על החתונה, שהיא לא בטוחה אם הוא זכר או נקבה או בכלל מסוגל לצפות בדברים, ואיש מהקהל מעיר ״זו דת די חדשה״. או דברים קטנים כמו כשאחד משני המכשפים האפלים שצופים בלוסי דרך להבה בוערת, נוגע בטעות באש כדי להצביע ונכווה והמכשפת שלצידו אומרת לו בציניות ״כן, זה אש. זה חם.״ כמוכן, יש לנו כאן סדרה בכיכובה של אישה, ועוד אישה חזקה ומורדת. גריינינג הוא ליברל מהזן הישן, אלו שבעלי דעות ליברליות בתאוריה, אבל לא מעסיקים נגיד כותבים מגוונים, אז נראה איך יתמודד עם זה, אבל בכל מקרה זה מעניין, ונדיר.

אבל Disenchantment בהחלט לא הולכת לשנות את העולם כמו “הסימפסונס” או אפילו סדרות אחרות בנטפליקס. היא סדרה חמודה עם הרבה בדיחות מצחיקות ודינמיקה טובה בין הדמויות, אבל לא יותר מזה. ואני לא יודע אם אני באמת רוצה יותר מזה. הסדרה קצת יותר סדרתית ופחות אפיזודית מהסימפסונס, עם עלילות שנמשכות מפרק לפרק, אבל אל תצפו לאיזה סיפור הרפתקה אפי. אחרי שני הפרקים הראשונים שעוסקים בחתונה של בין העלילה די נשארת בממלכה, עם המלך שמנסה לחנך את בתו ונכשל. אבל עם ליהוק טוב, אנימציה נחמדה, וכתיבה שנונה הסדרה נשארת כיפית לצפייה.

איני צופה בינג׳, אז כשאני כותב את זה עדיין לא ראיתי את כל עשרת הפרקים של ״החלק הראשון״ של הסדרה שעלה לנטפליקס. אבל אני ממליץ לכם לראות אותה. היא כיפית ו״סימפסונית״ וזה כל-כך נדיר לראות בימים אלה. מגיע לנו לנוח קצת ולראות דמויות מצוירות עושות דברים מטופשים כמו פעם.