ארכיון תגיות: ביקורת קומדיה

“שיטת קומינסקי” – איך שני זקנים ממורמרים הפכו לדבר הכי מרענן בסטרימינג | ביקורת סדרה

למייקל דאגלס אין מה להוכיח. הוא בן 75, שזה בערך מספר הסרטים והסדרות שהופיע בהם. הוא די גאה בזה. גם לא נראה שהוא מתכוון לפרוש לפנסיה רוגעת – די נחמד לו מול המצלמה ואין שום סיבה להניח שלא יהיה לו זמן ליהנות גם מהפרישה – אבא שלו, קלאסיקת הוליווד קירק דאגלס, בן 102 ועדיין איתנו.

גם לאלן ארקין לא חסר. הוא אפילו יותר זמן בעסק, התחיל בגיל צעיר יותר מדאגלס והוא, אפעס, מבוגר ממנו בעשר שנים.

השניים החליטו כנראה שחלטורות כמו הופעת אורח חוזרת בתור ג’יי די סלינג’ר (ארקין) וד”ר פים ביקום הקולנועי של מארוול (דאגלס) קטנות עליהם, ועכשיו הם משתפים פעולה בממתק החדש מבית נטפליקס, “שיטת קומינסקי”.

הכירו את סנדי קומינסקי, שחקן ומורה ותיק למשחק, ואת הסוכן והחבר הכי טוב שלו, נורמן נוילנדר. שני קשישים נרגנים שלא רוצים לפרוש וללכת הביתה, אז הם הולכים לכייף ביחד אחרי העבודה. יצר את הסדרה צ’אק לור, אבי המון סיטקומים, ומופיעות בה גם שרה בייקר (שקרים קטנים גדולים) בתור בתו המתוקה והלא-סרקסטית-מספיק של דאגלס, וננסי טרוויס (האמא הלא מתפקדת מ”שלושה גברים ותינוקת” המקורי מהאייטיז!) בתור העניין הרומנטי החדש בחייו. אבל כל זה משני לגמרי, כי זאת הסדרה של מייקל דאגלס עושה שיגועים עם אלן ארקין.

שני הזקנים הנרגנים מדברים בפתיחות על כל מה שדיברו עליו בפתיחות כבר בניינטיז – הבריאות המתדרדרת, הסרטן הסופני של אשתו של נוילנדר, הויאגרה – אבל עושים את זה בחן ובקלילות כובשים. ארקין סרקסטי, מריר ומעצבן, ודאגלס מאזן אותו במנה גדושה של מחוות גוף ופרצופים זועפים. הוא לא הפך לזקן מריר כדי לשחק מופנם, כן?

ארקין ודגלאס

אחרי שמונה פרקים כאלה נשאר טעם של עוד. הרבה עוד. וכמה נחמד שדי מהר קיבלנו עוד עונה. הקאסט נשאר על כנו, הנושאים לא הפכו לקלילים יותר וגם לא מטופלים ביתר עידון והחיזוקים שקיבלנו בדוגמת כמה דמויות ועלילות משנה חדשות הם לא יותר מחיזוקים. אבל הכתיבה מהודקת, הקצב טוב והצחוקים רצים.

בנוגע לעניין העידון. הסדרה אכן לא הולכת סביב-סביב בנוגע לבעיות בריאות והתפוררות הגוף. ברכיים תותבות? קיבלתם. תוספי תזונה? בואו, יש פה סופר שלם. אבל… בשנים האחרונות התוודעתי לענייני רפואת הפריון, ההריון והמיילדות באופן אישי, ויצא לי להכיר את החידושים בתחום. מאז, בכל פעם שהנושא מוזכר בטלויזיה אני נוהגת לצעוק עליה שכבר לא המאה ה-20 והתקדמנו קצת, מה נהיה. ובכן, בהקשר זה אני רוצה לומר תודה ל”שיטת קומינסקי” שקידמה את ייצוג הסרטן למאה ה-21. מכירים סרטן? אבחנה-ניתוח-כימו-הקרנות-תמיכה והכל? אז בעונה הזאת תכירו אותו מכמה זויות חדשות.

ככה זה בגיל 80 – כבר באמת לא דופקים חשבון לאף אחד. אה, רגע, עוד משהו, מסתבר שבשלב הזה גם הילדים שלך לא דופקים חשבון לאף אחד. כשהם עושים משהו, למשל לנהל את הסטודיו של אבא שלהם – הם יעשו את העבודה הכי טובה שאפשר. גם אם זה אומר להתווכח, להתעצבן ולחפף אותך ממפעל חייך – תוך שהם מקפידים, אגב, להנציח אותך.

אז בואו קבלו לפרצוף חשבון נפש אחד לפחות, וגם תהנו ממנו. אנחנו בהוליווד, ביתם של היפים והעשירים, ושל המסוממים, השיכורים, הסיינטולוגים ושל לא מעט משוגעים. אולי הם יותר משוגעים מגיבורינו ואולי פחות, אבל כיף איתם במסיבות. כל עוד הן נגמרות ב-8:00 כי צריך ללכת לישון.

תום יער עושה את השביל – ביקורת סדרה

תום מתחברת בקלות לכל מי שרוצה לדבר, אבל גם מרגישה מיד בצביעות, ברצון לנצל או להיבנות מההשפלה. ביקורת על תום יער עושה את שביל ישראל

תום יער היא מותג. מותג סטנד אפ. אם באים לאחד הערבים שלה, יודעים מה מקבלים – סטנד אפ אישי ועתיר אבחנות חודרות. וזה גם הרעיון מאחורי הסדרה החדשה שלה, שבה היא עושה את שביל ישראל.

עושה, כלומר – יוצאת מאזור הנוחות שלה בלב תל אביב והולכת לקצווי ארץ למצוא נופים מרהיבים, חוויות חדשות ואת האנשים הלא אופנתיים אך טובי הלב ולהבין שגם היא קצת קרתנית וצרת אופקים.

כלומר לא. אם יש דבר אחד שתום יער – ואנחנו איתה – לומדת במהלך המסע המוטרף שלה בין השבילים והנחלים, ההזויים והמוזרים, הוא שהיא צודקת, לגמרי צודקת, וכל מה שהיא חשבה מלכתחילה היה נכון, וואללה, ההפקה אולי הולכת לאתגר אותה עם ללכת ברגל, לסחוב תרמיל ולישון באוהל, אבל בכל הנוגע לאנשים – תום יער מכירה את הסחורה. ותום יער גם לא מצנזרת כלום – לא את העצבים, לא את הסקרנות, לא את החרמנות, ובטח ובטח שלא את מה שיש לה להגיד.

בוא נעזוב את הדאחקות הברורות והצפויות על זה שקשה לה לישון באוהל, שהיא לא מבינה למה היא צריכה לסחוב את התיק הכבד הזה (אז הביאו לה חמור!) ומה פתאום לא הולכים למלון, הצילומים נגמרו. בואו נעזוב את הפינג-פונג הקצת צפוי בינה לבין הבמאי (הכעס שלו על “חוסר שיתוף הפעולה שלה” הוא כנראה הדבר הכי מעושה בכל הסדרה). לא, בואו נדבר על מה שבאמת היה שם – תצוגת הטיפוסים הכי לא טיפוסיים, יוצאי דופן וחסרי היגיון שההפקה הצליחה למצוא. והיא הצליחה.

התחלנו עם באבא גל הפרקטל שנע בצפון על ריקשה סולרית. המשכנו עם אנשי היער. הייתה לנו גם את קומונות האור והאהבה, נשות הבוטוקס בווילה על החוף ובניגוד חד להן – הנטורליסטים (כן, עירום עברי!). הייתה לנו אפילו התמודדות עם שדים בפרק על תל אביב, שבו הכל מוקצן לרמות, ובכן, הרגילות שלו. וגם שחזרנו קצת את ימי הביניים באזור ירושלים (ואפילו למדנו כמה דברים על נשים בתקופה) וירדנו דרומה לפגישה אחת אחרונה עם היפים אמיתיים בארץ הקודש. בקיצור, חבורה של טיפוסים שבאמת, אבל באמת, לא פוגשים כל יום.

מה אמרנו שתום יער חושבת עליהם? ובכן, לא תהיו באמת מופתעים. לא באמת נרשמו כאן רגעי הפיכת עור וגילויים מרעישים. אבל כן הרגשתי שנחשפה פה שכבה – תום מתחברת בקלות לכל מי שרוצה לדבר, אבל גם מרגישה מיד בצביעות, ברצון לנצל או להיבנות מההשפלה (אשת הבוטוקס, אני מסתכלת עלייך). אבל תנו לה להתבטא, תנו לה אנשים שבאמת מרגישים נוח, והיא תרוץ איתם ערומה לים בשחרור עצמי של ילדה בת שלוש.

ואל תשכחו להוסיף לעסק גם דמויות! בעלת הצימר, הבוטנאית הבעייתית, צלם הפפראצי של חיות, הסקסולוגית ומטפלת בלישה ועוד דמויות שדווקא כן הייתם מצפים למצוא לאורך שביל ישראל. כל אחת מהן חדה, שנונה, פרועה ומצחיקה יותר מהקודמת ואומרת את כל מה שהמופיעים לא אמרו.

השורה התחתונה? צחקנו בקול רם!

יס קומדי, שבת, 22:00. ו-VOD

כשהחבובות פגשו את בנהאל. “הכלום הגדול” – ביקורת סדרה

קומדיית הילדים “הכלום הגדול” של יס קידס מצליחה להיות מצחיקה למרות שימוש לא ממצה בשחקנים

 

כשיס קידס הזמינו אותי להשקה של תכנית ילדים – “הכלום הגדול”, חשבתי לעצמי, מה תוכנית ילדים? אנחנו אתר אינפנטילי לקהל בוגר. אבל אז אמרו שזה משהו כמו “החבובות” אבל בחלל. לכמה מכם זה יכול להזכיר את הסרט “חבובות בחלל”.

אז כיון שאמרו חבובות, התכנית הקומית שהכי השפיעה עליי כילד, התכנית שפתחה את האפשרות להתעלל בדמויות בלי שייגרם להן נזק, שהייתה באופן לא רשמי האבא והאמא הרוחניים של כל סדרות האנימציה הקומיות מאז –  יצאתי לבדוק.

אז דבר ראשון, חייבים להגיד, התוכנית  “הכלום הגדול” מצחיקה, פאנצ’ים מתוזמנים וכתובים היטב, הם מצליחים להיות לא צפויים ברובם ולהצחיק הן ילדים והן מבוגרים. וגם הסיפורים תפורים מצוין ומזכירים כמה סיטקומים שגדלנו עליהם.

זה הישג מרשים למדי עבור ניר ברגר, שזה הפרויקט הטלוויזיוני הראשון שלו, ובו הוא מכניס הכול מהכול, פאררודיה, סאטירה, נונסנס ואפילו הומר פלוצים בלי צנזורה.

אז מה יש שם? הפתיח מציין שמאגרי הרייטינג אזלו ולכן רשתות הטלוויזיה פנו לחלל, השוק בכדור הארץ זה באמת שוק קטן. מי שמנהל את תחנת השידור היא חייזרית בצורת כפתור בשם כפתורה, בדיבוב גיתית פישר. זאת חוטפת את רנן (דניאל מורשת) להנחות את תוכנית הריאליטי, כדי להעלות את הרייטינג. כפתורה מאוהבת ברנן, משום שכמובן הוא דניאל מורשת, ולכן לא תשחררו לעולם.

הסדרה מורכבת משחקנים בשר ודם לצד בובות. הדמויות בשר ודם הן כאמור רנן המנחה, מוטי האידיוטי בגילום עפר שכטר, אלברטו רופא-פסיכיאטר פסיכופת בגילום יניב ביטון (היהודים באים), ודריה, נהגת חללית חביבה בגילום גיה באר גורביץ’ (בנהאל). לצד הדמויות בשר ודם יש חייזרים בובות הכוללים, בין היתר, חייזר מקקי שרוצה להשמיד את כולם, נסיכה נרקיסיסטית ואוכל כול שמודח בכל פרק.

 

אף שהסדרה  כתובה היטב ומצליחה לא להתחנף, לא לקהל הילדים ולא לקהל המבוגרים עם הומור סטרילי מעצבן, השימוש בדמויות ובשחקנים מוגבל מאוד, כך גאיה בר גורביץ, המתמחה בגילום דמויות קורעות, מוגבלת פה לתפקיד של שכנה חביבה מרחוב סומסום, או  עפר שכטר, שיכול לעשות דברים מופרעים, מובל לדמות שכל מה שהיא עושה זה סלפי ולהיות מטומטמת. גם ההחלטה להגביל את גיתית פישר, על ארסנל הדמויות שלה, לדיבוב בלבד, תמוהה לתכנית שכזו. אם כי יש לציין שהדיאלוגים הלקוניים שלה עם החייזרית בת דמותה מהרשת המתחרה הם מהקטעים המצחיקים בתכנית.

כמו כן לא ברור עד כמה המסרים השקופים ומאוד נעדרי הסאבטקסט נגד תרבות הריאליטי עובדים על הילדים. כמבוגרים ההרגשה שהמסר מואכל בכפית. אבל אני לא יודע, אולי ילדים אוהבים כפיות ובעתיד נראה דור שגדל על התכנית ויתנשא על ילדים אחרים, “איך אתם רואים את החרא הזה? ריאליטי? אנחנו יותר טובים מכם”.

אבל מה זה חשוב? בפרמיירה הילדים צחקו בקול רם וגם המבוגרים, דווקא יותר מהסיטואציות המשעשעות ומהנונסנס ופחות מהאלימות ומהפלוצים. וזה משהו שהרבה פעמים גם בתכניות למבוגרים מתקשים לעשות.

הכלום הגדול, א’-ד’, 15:00, yes קידס

 

 

 

מת על הבמה – ביקורת סדרה

לפי שני הפרקים הראשונים של “מת על הבמה” – סדרה חדשה בהפקת ג’ים קארי על סצנת הסטנד אפ הסוערת של שנות השבעים בלוס אנג’לס, להיות סטנדאפיסט זה דיכאון

הדבר הראשון ששמים אליו לב בסדרה הזאת הוא שהכל שם ממש סבנטיז.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שכל קיר מכוסה בטפט צבעוני או בפוסטרים של זיגי סטארדאסט, כל דמות – מהכוכבים ועד לניצב הכי זניח – לבושים בשיא אופנת הסבנטיז, והמצלמה תתקרב לקלוז-אפ דרמטי על כל צווארון מחודד או דיוויד בואי מאופר, כדי שחס וחלילה לא נפספס לרגע באיזו שנה *בדיוק* כל זה מתרחש. למה זה מעצבן? ובכן, נסו לדמיין לכם שבעוד 30 או 40 שנה יפיקו סדרה על שנות העשרה, וכל ניצב, שחקן וכוכב בה יהיו לבושים בדיוק כמו סטטיק או בן אל.

למרבה השמחה, הנטייה הזאת מתמתנת בפרקים הבאים, ואפשר להתחיל להתרכז בדמויות ובשנינויות במקום בהתפעלות מכל פריט ויטאז’ מהמם נוסף שמופיע על המסך.

ויש פה הרבה, הרבה, דיונים במה מצחיק, בלמה בדיחות קלילות הן לא אמנות הקומדיה אלא רק הצחוק העמוק שמגיע מחוויות יסוד משותפות. הרבה דיונים על איך למצוא את הקול הזה, החוויה הזו שתהפוך סטנדאפיסט בינוני לגאון קומי. האמת, היה נחמד אם השיחות האלה בעצמן היו קצת יותר מצחיקות.

הדבר השני ששמים לב אליו בסדרה הזאת, היא שהכל שם די מדכא. לא מדובר פה בסיטקום עם פאנצ’ים בקצב קבוע – זו סדרה על גבול התיעודי על החיים והעבודה של סטנדאפיסטים אמיתיים (השמות שונו, כי זו, לא, אה, סדרה תיעודית, אלא “מבוססת על”). את הבדיחות תשמעו על הבמה, בסטים, או בהתכנסויות על פנקייק אחרי הופעה. לפעמים אדירות, לפעמים קשה להבין למה לא מעיפים מישהו מהבמה (ולפעמים קשה להבין למה כן). אמרנו שנינויות? לחברים שלנו קשה להתאפק שלא לשחרר שורה, מתאים או לא. וכמו במציאות, בערך שורה אחת מכל עשר מצחיקה. התוצאה היא סדרה קצת מדכאת שמדי פעם צצות בה בדיחות מופלאות שמביאות צחוק עמוק ומזכך, שנוגע עמוק בפנים.

הבמה נמצאת במועדון שהוא לב הסצנה – המועדון של גולדי, אישה אחת בעולם סטנד אפ גברי וקשוח, שמקדמת אמנים מהמרתף הניסיוני לאולם הגדול (ומשם לתכניות הלייט-נייט שעומדות איתה בקשר קבוע) בקשיחות וללא משוא פנים. “לגבר כבר היית נותנת ספוט באולם!” מתלוננת הסטנדאפיסטית היחידה בחבורה. “את לא מוכנה עדיין!”, מתעקשת גולדי. מתי היא תהיה מוכנה? כשתתחיל לעשות יותר “חומרים של נשים”. ומה זה “חומרים של נשים”? לא בדיחות על חתונה ועל הבלטות לפני הכיור, יותר בכיוון של חויות עמוקות משותפות לכל הנשים בעולם, כמו הרגע הזה שבו את יודעת שאת מאוהבת כי את מוצצת לו במושב האחורי בדייט הראשון.

העליבות של חיי אמן מתחיל מוצגת במלוא עליבותה – סאבלטים עלובים בארון (מילולית) בלי כסף לאוכל, מאבק מטונף על 15 דקות על הבמה (לרוב בחינם!), ועל התלאות שעובר הסטנדאפיסט השחור היחיד ממש כואב לכתוב. והתמורה? 15 דקות תהילה בתכנית לייט-נייט.

אז יש לנו תכנית מעמיקה על היצירה הקומית, או יותר נכון – על החציבה הכואבת של היצירה המשמעותית ממעמקי הנשמה ומתוך העולם הפיזי העלוב והכואב. אה, וזה מאוד, מאוד סבנטיז.

“מת על הבמה” משודרת בימי שלישי בשעה 22:00 ב-yes Oh ובכל עת ב-yesVOD.

מה שחשוב באמת – הטרגדיה הקומית או הקומדיה הטרגית של הקיום?

האם אנחנו יודעים מה חשוב באמת? ביקורת הצגה מאת המחזאי אלי חביב\טל ניר קסטל

בצוותא רצה לאחרונה הקומדיה הטראגית “מה שחשוב באמת”, הצגה על, ובכן, הדברים החשובים בחיים, ובעיקר – על השפיות. או מה שנחשב לשפוי במציאות הקיצונית שאנחנו נאחזים בה בציפורניים.

האמת שזו כנראה נקודת התורפה הגדולה של ההצגה – הצגת המציאות המטורפת שבתוכה מנסות הדמויות לפעול. ההצגה בכללותה שנונה למדי, אך אין בה, לדעתי, מספיק עומק כדי להיות סאטירה ממשית, ואין בה די גיחוך כדי להפוך את כל ההצגה לתיאטרון אבסורד.

רגע, על איזו מציאות אנחנו מדברים?

נתחיל מההתחלה. ההצגה “מה שחשוב באמת” בהפקת תיאטרון האינקובטור  – בית ליוצרים ירושלמים – מורכבת משלושה מחזות קצרים הנוגעים כולם באותן הסוגיות. זוג צעיר שמתפרץ לדירתו של איש זקן (גבי עמרני הנהדר), שני חיילים באוהל אחד עם זונה, נשק, ושיר לא משהו, ואישה שחוגגת יום הולדת חמישים ובעלה מזמין לה הפתעה – קוסם. בכל השלוש הסיטואציה מתדרדרת מהר מאוד – בראשונה כולם רוצים לחיות, אבל אין מקום לכולם. בשניה אחד החיילים כבר לא רוצה לחיות. או אולי כן? הלילה הוא הלילה האחרון לפני מלחמה, וכבר לא אכפת לו להרוג או להיהרג וגם לא ממש אכפת לו את מי הוא יהרוג. ובשלישית הקוסם בא לעמת את האישה עם החלומות והשאיפות שהיו לה, פעם, כשהייתה ילדה. שלושת מחזות קצרים שעוסקים כולם בחלומות, ברצונות, ובחיים כפי שהיינו רוצים לחיות אותם.

זה מצחיק. יש בדיחות. הכתיבה שנונה והעלילה זורמת. אבל חסר פה איזה ממד סאטירי מעמיק יותר, איזשהו קשר בין הדמויות והרקע שבו הן פועלות. וגם קצת יותר חמלה לדמויות. קצת יותר הבנה מצד הזוג הצעיר למצבו של הקשיש שלהם, למשל. או אולי קוסם קצת פחות תוקפני בגישתו לאישה שבגדול, דווקא די מרוצה מהחיים שלה.

מבין כולן, היה לי קל יותר להזדהות עם החייל השני, האיש הרגיל. לא משורר, לא מיוחד, אבל כן רוצה לחיות וכן מסוגל – להבדיל מהמשורר – לקיים קשר אמיתי עם עם אדם אחר. הזדהיתי גם עם האישה בסיפור השלישי – היא חוגגת יום הולדת חמישים, היא מרוצה בסך הכל מחייה, ממשפחתה, מהעבודה, ומהערב שבן זוגה הפיק לה. היא מתעמתת עם הקוסם שבא לחשוף את חוסר הסיפוק שלה וחושפת את השטחיות בתפיסותיו ואת הצביעות במעשיו.

שני הסיפורים הראשונים עוסקים בחיים, במוות ובמין בצורה הישירה, הפשוטה והבוטה ביותר. הזוג הצעיר רוצה לחיות, הזקן לא רוצה למות. לחייל הראשון , המשורר, לא אכפת מכלום – לא מעצמו, לא מחבריו לאוהל ולא מהזונה שהזמין, אבל חברו והזונה דווקא רוצים לחיות. כאמור חסר פה קצת עומק וקצת טיפול במציאות שסביב, המצוירת בקווים כלליים מאד.

דווקא בגלל זה הסיפור השלישי חזק יותר – הוא מעודן יותר ועוסק בכמה רבדים של הקיום – ההשלמה עם המוות, השינויים שעוברים החיים לאורך הזמן, והשינויים בחלומות ובשאיפות שלנו. האם אנחנו באמת מוותרים על החלומות שלנו ככל שאנחנו מתבגרים? או אולי אנחנו פשוט מבינים אותם אחרת?

את ההצגה כתב וביים אלי חביב (שהוא גם סטנדאפיסט! הנה עוד קשר לאתר), הפיק תיאטרון האינקובטור ומשחקים: גבי עמרני, אריק עשת, פביאנה מיוחס, תום חגי, יריב קוק, רם מזרחי, יונתן פורת ויעל שטולמן. ויש גם טריילר:

ההצגה הקרובה ב-2.3.16 בצוותא

לעוף אל החופש – ביקורת “קומדיה” מאת יואב איתמר

בספר “הזהו אדם” של פרימו לוי מתוארות שתי דמויות שמצליחות להסתדר במחנה ההשמדה. האחת היא דמותו של אדם השומר על האסתטיקה והניקיון וכך מצליח לבדל את עצמו מן השאר ולזכות בחסדי השומרים, והשנייה היא דמות המשוגע, שהטירוף המתרחש מסביב דווקא הופך את קיומו העקום לשפוי והוא משגשג בתוך הטירוף ומסתדר עם מציאות שהשתבשה.

בתוכנייה של המחזה הוא הוגדר כ”קבוצת בני-אדם יוצאי דופן, שהממסד הרפואי שכח במוסד נידח בהרי הבלקן, מתעוררת לחיים חדשים בזכות מתנה בלתי צפויה שנחתה עליהם מהשמים, ומפלסת לעצמה דרך אל החופש.

המחזה בוחן את גבולות חופש הביטוי ומביא נקודת מבט חומלת ומשעשעת על תפקיד ה’משוגע’ והשונה בהגשמת החלום האנושי.”

רופא נשלח לשלוחה רחוקה של בית החולים לחולי נפש במנזר לשעבר ודי ננטש שם. לחולי הנפש בבית החולים אין אוכל או תנאי חיים והם תלויים בחסדי הסביבה, והפסיכיאטר הצעיר מתקשה להתמודד עם מחלות הנפש שלהם שאינן פשוטות או צפויות: אימפוטנט, אדם שחושב שהוא קטן עד שהוא בסכנה שידרכו עליו, זונה לשעבר שרוצה להיות נזירה, ועוד ועוד. דווקא חולה הנפש הקלאסי שישנו במחלקה כמו נעלם במחצית הראשונה וחוזר לאחר שעקב טעות ציוד של האו”ם נוחת על בית החולים. הוא מתגלה כמפקד קשוח טוב והוגן, ודווקא ההתגייסות מרפאת את החולים מחולייהם.

זו איננה קומדיה של צחוקים ודחקות ושל סיפוקים מהירים, והדמויות אינן בהכרח מקומיות, לא בישראל ולא בארץ, ובכך במשחק נוצרות דמויות אמינות ואוניברסליות ועל-תקופתיות. הבמה של תיאטרון קרוב הופכת בעזרת דלות החומר וכושר המצאה, לבית חולים, למנזר, למשאית. יש כאן עבודה תיאטרלית מאוד גדולה, והם אינם “שוברים דמות” מן הרגע הראשון.

זוהי איננה הקומדיה הראשונה של תיאטרון קרוב העוסקת במזרח אירופה או בשיגעון. בתיאטרון עלה גם המחזה “ההיסטוריה של הקומוניזם כפי שסופרה לחולי נפש”, שחלק מהשחקנים משתתפים בה. מעניין השימוש התמידי באותה דמות של האחר כצורך שעל פיו יש להגדיר את המציאות ה”שפויה” שלנו.

החשיבות ביצירות כמו זו היא הצורך ליצור עולם אמין. ובעזרת שני שירים ומסך וידיאו נוצר עולם אמין לחלוטין. יש יתרון בכך שהפרינג’ מרחיב את גבולותינו האמנותיים, ואף שהקומדיה הזו רצה שלוש שנים – ראוי להמשיך ולראות אותה כדי לטעום מאוויר אחר.

אני קורא מה כתבתי כאן, וקראתי מה כתבו גם אחרים – מתברר שההצגה היא עיבוד בימתי של תסריט שלא הופק. מעניין כיצד התיאטרון מצליח היכן שהקולנוע כושל. על הפרספקטיבה של המבקרים, על הקושי להגיד דבר נוסף על המחזה הזה ועל הקושי של המבקרים לומר דבר מה נוסף על מה שאיננו קשור לחיינו – בהזדמנות אחרת.

מחזאי: חריסטו בויצ’ב בימאי: ניקו ניתאי שחקנים: דור אלוני, אדר אשתר, עזרא בראון, אלכסיי טשייב, יואב סדובסקי, מירי קירמאיר, גיא רובין.ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי-נאמן. עיצוב תפאורה: צבי פדלמן. מוזיקה: מוטי פרנסס. תלבושות: יערה צדוק. תאורה: אפי אוגד.

 

דף ההצגה בתיאטרון קרוב

יואב איתמר הוא הבעלים של חברת העריכה, התרגום והליווי בהליך הכתיבה “חבר לעט”, עורך שותף במגזין ובהוצאת מקף