ארכיון תגיות: במאי קומדיה

במאי הקומדיה הטובים ביותר

יונתן עמירן בוחר את במאי הקומדיה המוערכים בכל הזמנים

כשאנחנו מדברים על סרטי קומדיה, אנחנו מדברים לרוב על הכתיבה שלהם, או  על המשחק. אבל מה עם הבימוי? גם הוא חשוב! ומה הופך במאי קומדיה לבמאי קומדיה טוב? לא יודע, אני למדתי תסריטאות. אבל אני אנסה לדבר על כמה  במאי קומדיה מומלצים וטובים טובים בכתבה הזאת. 

אדגר רייט

נתחיל עם הבחור הכי צעיר ברשימה. אדגר רייט הבריטי, התחיל את הקריירה שלו בבימוי הסיטקום הבריטי Spaced, בכיכובו של סיימון פג. השניים פיתחו חברות שהובילה לכך שפג כתב וכיכב בשלישיית סרטים בבימויו של רייט, המכונה על ידי מעריצים כ״טרילוגיית הקורנטו״: קומדיית הזומבים הרומנטית ״מת על המתים״, קומדיית האקשן המשטרתית ״שוטרים לוהטים״ וקומדיית המד״ב האפוקליפטית ״סוף העולם״. במקרה מדובר בשלושה מהסרטים האהובים עליי. רייט משתמש בסרטיו בטריקים ויזואליים, ועריכה קצבית שבדרך כלל שמורה לסרטי אקשן, אך כל אלה אף פעם לא עוצרים, ואף מחזקים, את הקומדיה. כמו שמפורט בסרטון הזה, רייט הוא אחד מהמאסטרים של ההומור החזותי. בנוסף לשלישייה הסרטים עם פג, רייט ביים גם את עיבוד הקומיקס החביב, ״סקוט פילגרים נגד העולם״, ואת קומדיית הפשע ״בייבי דרייבר״. אך כמו במאים רבים לפניו נראה כעת ששם רייט זונח את עולם הקומדיה, לפחות כך עולה מהטריילר לסרטו החדש, מותחן  פסיכולוגי ששמו Last Night in Soho.

ווס אנדרסון

אנדרסון הוא אולי השם הכי מעורר מחלוקת ברשימה הזאת. או שאתם אוהבים אותו, או שאתם שונאים אותו. או שכמוני אתם מעריכים אותו, אבל לא מעריצים אותו. או עוד הרבה אפשרויות אחרות, בעצם. בכל מקרה, אי אפשר להתווכח עם כך שאנדרסון הוא אחד מבמאי הקומדיה החשובים של העולם המודרני, עם עשרה סרטים שמתפרשים על פני יותר משני עשורים, וכולם נופלים תחת קטגוריית קומדיה או דרמה קומית. אנדרסון ידוע בצד הויזואלי שלו, והוא מבטא את זה גם בגישה שלו לקומדיה חזותית. הסרטים שלו נעים בין דיאלוגים משעשעים לסלפסטיק. אתם אולי לא מתפקעים מצחוק מסרטיו, אבל הוא במאי קומדיה טוב, ללא ספק.

מל ברוקס

כשאני הייתי ילד, מל ברוקס היה הבמאי האהוב עלי  . זה היה בעיקר בזכות ״שיגעון בחלל״, סרט שלא נחשב לפסגת היצירה שלו, אבל פוצץ לי את המוח. ברוקס ידוע בעיקר בזכות הפרודיות שלו, אך סרטו הראשון ״המפיקים״, קומדיה מטורפת על עסקי מחזות הזמר בברודווי, הוא גם יצירת מופת. ברוקס מביים את סרטיו עם אנרגיה משוגעת, שעוברת בין בדיחות וודוויל יהודיות, לסלפסטיק, להומור דמויות. כמו הרבה במאים, בעיקר בתחום הקומדיה, הוא אסף לעצמו קבוצת שחקנים: ג׳ין ווילדר, מדלין קאהן, הארווי קורמן ועוד, וביים אותם להופעות המצחיקות ביותר בקריירה שלהם. ברוקס בן ה-94, לא ביים סרט מאז הכישלון שהיה ״דרקולה: מת ואוהב את זה״ אך סרטיו המוקדמים מחזיקים מעמד עד היום. 

נורה אפרון

ז׳אנר הקומדיה הרומנטית, לא תמיד מקבל כבוד בעולם הקומדיה, אבל הוא גם חלק חשוב בו. ונורה אפרון היא האישה שהכי הצליחה לשלב בין הקיטשיות של הז׳אנר לקומדיה שנונה. היא התחילה ככותבת, וכתבה את אחת מדוגמאות הז׳אנר הטובות ביותר ״כשהארי פגש את סאלי״, אבל אז הפכה לבמאית מצליחה  בעצה וביימה קומדיות רומנטיות כמו ״נדודי שינה בסיאטל״ ו״יש לך הודעה״, ואף ביימה קומדיית סטנדאפ אנדר-רייטד בשם This is My Life. אפרון נפטרה בשנת 2012, בסמוך לפטירתו של הז׳אנר שהיא עזרה להחזיר לחיים- הקומדיה הרומנטית, אך השאירה מאחוריה מורשת של סרטים נעימים לצפייה שלא מוותרים על הבדיחות.

טים ברטון

רגע! רגע! תנו לי להסביר את עצמי!  אני יודע שברטון נחשב היום לקלישאה של עצמו, ויותר מזוהה עם רימייקים לילדים מאשר עם קומדיה, אך צפו ב״ביטלג׳וס״ ״ההרפתקה הגדולה של פי ווי הרמן״, ״הפלישה ממאדים״ או אפילו ״המספריים של אדוארד״ ותגידו לי שלא מדובר בבמאי קומדיה מעולה. ברטון בא מעולם האנימציה, והשתמש בכישורי הטיימינג וההומור הויזואלי שרכש שם לסרטי הלייב אקשן שלו. ״אד ווד״,. אולי יצירתו הגדולה ביותר , הינו סרט המשלב סיפור אמיתי ומרגש עם רגעי הומור מעולים. זקנתו של ברטון אולי מביישת את נעוריו, אבל הוא עדיין ראוי למקום ברשימה הזו. 

ג׳אד אפאטו

ג׳אד אפאטו אחראי לעידן הקומדיה המודרנית שאנחנו חיים בה היום. ועל זה יש להודות לו אך גם  לקלל אותו. עם סרטים כמו ״בתול בן ארבעים״ וה״דייט שתקע אותי״ אפאטו יצר שפה קולנועית חדשה המבוססת על אלתורים, וגישה לא יומרנית לבימוי. אבל סרטיו האחרונים די חוזרים על עצמם, ותמיד ארוכים יותר מדי. אני מכבד את אפאטו על מה שהוא יצר, והוא בהחלט בעל השפעה, ולכן הוא ברשימה הזאת. ראוי לציין גם את אדם מקיי, ששיתף פעולה עם אפאטו בסרטיו הראשונים ושסרטיו ״והרי החדשות״ ו״אחים חורגים״ עדיין מצחיקים אותי. מקיי גם זנח את ז׳אנר הקומדיה בשנים האחרונות, וסרטי הדרמה שלו זכו לביקורות מעורבות. תחזור לצחוקים, מקיי!

צ׳ארלי צ׳פלין

וכמובן, אני חייב לתת קרדיט לוותיקים ביותר. צ׳רלי צ׳פלין יצר קומדיות בעידן הסרט האילם שמחזיקות עד היום, כל זאת תוך כדי שימוש חלוצי בטכנולוגיה חדשנית וניסיונית. אם זה לא מבטיח מקום ברשימה, אז אני לא יודע מה כן. כתבתי הרבה כאן על הומור חזותי, כי יותר קל לכתוב על זה מאשר בימוי דיאלוגים, ואין מי שמסמל את זה יותר מצ׳פלין. ראוי גם לציין את באסטר קיטון, שפעל בסמוך לצ׳פלין, ויש שאומרים היה מצחיק ובעל השפעה יותר ממנו. אבל לא היה לו שפם! 

קראו עוד:

מדריך האזנה לפודקאסטים על קומדיה

שיין בלאק: מכניס את הקומדיה לאקשן

מי היה הקומיקאי ג’רי לואיס שהלך לעולמו השבוע?/ מאת עופר ליברגל

מי היה הקומיקאי ג’רי לואיס שהלך לעולמו השבוע?/ מאת עופר ליברגל

האם במאי הקומדיה ג’רי לואיס היה אמן סלפסטיק עממי, במאי יצירתי או איש בעל אלף פרצופים? השחקן שהשפיע על אדם סנדלר, ג’ים קארי ואדי מרפי או דווקא על סקורסזה? אולי סתם היה שוביניסט של קומדיה? כנראה הכול מהכול

כתבתו של עופר ליברגל

היוצר הקומי הגדול  ג’רי לואיס  נפטר השבוע. כשחקן הוא הרבה לגלם דמויות ילדותיות וטיפשות בצורה מוקצנת. סוג של פי אלף יותר אדם סנדלר, אם תרצו. וכאשר דמויות כאלו הן מה שהוא מציב בחזית, לך תוכיח למבקרים שלך שאתה בעצם גאון הן כמבצע והן כבמאי קולנוע יצירתי. כלומר, לך תוכיח למבקרים בארה”ב. באירופה, בעיקר בצרפת, ג’רי לואיס נחשב לאחד מן האמנים האמריקאים הגדולים ביותר החל משנות החמישים, תפיסה אשר בסופו של דבר התקבלה גם במולדתו של הקומיקאי היהודי, אם כי דווקא בתקופה שבה כבר היה הרבה אחרי השיא היצירתי שלו.

השיא הזה החל כאשר כבדרן במועדוני לילה הוא חבר לבדרן אחר, דין מרטין. אף אחד מן השניים לא הצליח לבנות לעצמו זהות ייחודית לבדו, אך יחד הניגוד בין מרטין היפה בעל הקול הצלול לבין לואיס, אשר מתנהג כמו תינוק בגוף של ספק גבר, יצר ניצוצות שהפכו אותם לצמד הבידור הכי מצליח בארה”ב בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, קודם על הבמה ולאחר מכן ברדיו,  בראשית ימי הטלוויזיה והקולנוע.

בזמן שיתוף הפעולה הקולנועי עם מרטין, לואיס פגש את השותף החשוב השני שלו ביצירה, שותף פחות ידוע אבל כנראה לא פחות חשוב, במאי הקולנוע פרנק טשלין. טשלין החל את דרכו כאנימטור באולפני האחים וורנר וביים כמה סרטונים של הלוני טונס, בטרם עבר לקולנוע מצולם, תוך שהוא משלב בו את מה שהוא למד מן הטירוף ושבירת הגבולות באנימציה. הנה הוא מביים את מרטין ולואיס  בסרט “אמנים ודוגמניות” –

בשנת 1956 הצמד מרטין ולואיס התפרק, לאחר כ-10 שנות פעילות משותפת. מרטין מיצב את עצמו כזמר, כחלק מחבורת ה”ראט-פאק” וגם כשחקן מוגבל אך בעל קסם. לואיס המשיך לעבוד לא מעט עם טשלין על קומדיות אשר הקצינו את האישיות שלו, למשל כשהוא מוצא את עצמו מטפל בתינוקות ב”נערת הרוק”.

או בתור אח סעודי בסרט בעל השם העברי “אח, איזה אח” תרגום סביר ל-The Disorderly Orderly

או כאשר הוא שיחק מכונת כתיבה ואות פתיחה ליומן השבוע ב”מי שומר על החנות”

אבל טשלין גם ניצל לא מעט את היכולת של לואיס כרקדן וחשף גם צד אחר שלו, כמו בסיקוונס הריקוד הנהדר ב”סינדרפלה” כלומר סינדרלה בהיפוך מגדרי.

בסופו של דבר לואיס רצה גם לעבור לביים והוא ביצע זאת בהצלחה ב”נער המעלית”, סרט שמתרחש במלון ולואיס מגלם בו את הדמות שבכותרת בזמן שדברים משתבשים. הסרט חושף לא רק את סגנון המשחק של לואיס, אלא גם את היכולת שלו לבנות סצנות המתארות את הגיחוך שבחיים בעולם המודרני, באופן אשר מזכיר במאים-שחקנים מוערכים יותר כמו באסטר קיטון וז’אק טאטי.

הסרט הציב עבור לואיס אתגר: כבמאי וכשחקן, הוא לא היה יכול לשפוט בעצמו את הטייקים שבהם כיכב. לכן, הוא פיתח מערכת של שימוש במוניטורים כך שהוא היה יכול לראות את הטייקים בווידיאו על הסט, מובן מאליו בימינו, אך חידוש של ממש בראשית שנות ה-60 שבהן צילמו בפילם. היה צריך לחכות לפיתוח שלו בטרם ניתן היה לצפות בו. הנה עוד סצנה מן הסרט, שבה הבמאי מקבל על עצמו לגלם דמות נוספת, כוכב הקולנוע ג’רי לואיס

גם בסרטיו הבאים כבמאי, לואיס לרוב גילם יותר מדמות אחת, באופן אשר מזכיר כוכבים קומיים בימינו. בסרטים אלו ניתן לראות כיצד הוא השפיע ועיצב את המשחק הקומי של רבים מן השחקנים בני דורנו, דוגמת אדם סנדלר, ג’ים קארי ואדי מרפי, אשר כל אחד מהם לקח את הסגנון של לואיס למקום אחר. מרפי גם כיכב ברימייק לאחד הסרטים הכי טובים של לואיס כשחקן וכבמאי, “הפרופסור המפוזר” אך הסרט של מרפי קצת מחוויר לעומת המקור, בעיקר ביכולת להפוך לפתע את הקומי למרגש –

 

בסרט “תכשיטי המשפחה” גילם לואיס 7 דמויות שונות וכמו שעשה ברבים מסרטיו, שיחק מעט עם המדיום הקולנועי.

בחלק השני של שנות ה-60 ירדה הפופולאריות של הסרטים של לואיס. הוא נותר בתודעה הציבורית בזכות אירוע התרמה טלוויזיוני שנתי שהנחה למען הלחימה במחלת ניוון השרירים. בשנת 1976 התארח במשדר פרנק סינטרה והוא הביא עמו את דין מרטין, 20 שנה אחרי התפרקות הצמד, כאשר לאורך השנים השניים לא נפגשו והיו עוינים.

המחשבה הייתה שהדעיכה בהצלחה של לואיס נבעה מהעדר רלוונטיות של אופי היצירה שלו לדור הצעיר. אבל אז הגיעו הבמאים הגדולים של הוליווד החדשה וסיפרו על  האהדה שלהם ללואיס לא רק כליצן, אלא גם כבמאי. אחד הידועים בהם, מרטין סקורסזה, העניק ללואיס כמחווה את התפקיד הקולנועי אשר שינה את כל התפיסה לגביו – לפתע בתפקיד דרמטי ברובו, שם האנושיות שבו מתגלה, כאשר הוא משחק בסגנון מופנם יותר ומצליח גם בדרך זו לגנוב את ההצגה מרוברט דה נירו, ב”מלך הקומדיה”.

לואיס מת בגיל מבוגר מאוד, גם בגיל זה עדיין היה מצחיק בראיונות אשר העניק.  הוא מת בעידן שבו חלק מן הסגנון שלו התיישן, אף על פי שרוב המשחק הקומי בימינו  מושפע ממנו והחשיבה היצירתית שלו כבמאי מתחילה לזכות לכבוד כאחד מן הייצוגים הראשונים של קולנוע פוסט-מודרני בארה”ב. למרות זאת חלק מן האמירות שלו בשנים האחרונות לגבי היכולות הקומיות של נשים  (הוא טען כי אינן מצחיקות) היו צורמות מאוד ויש לציין גם את הפן הבעייתי הזה באישיות שלו לצד כל דברי השבח. אבל בסופו של דבר הוא גרם למיליארדי אנשים לצחוק ויש לשער כי הוא יוסיף לעשות זאת.