ארכיון תגיות: ג’ון מולייני

קומיקאי, סטנדאפ ומערכון העשור

קומיקאי ומערכון העשור בחירת יונתן עמירן

אז פה ב״ילדי הקומדיה״ ביקשו ממני לבחור את קומיקאי ומערכון העשור. זו משימה קשה, ומשימה שאי אפשר באמת להצליח בה. לא משנה מה אני אבחר אני אקבל תגובות זועמות שלא בחרתי את הדבר הנכון. אבל אני כותב קומי אמיץ, ואני מוכן למשימה הזאת, בעיקר אחרי שהכריחו אותי.  בואו נתחיל!

קומיקאי העשור

לבחור את הקומיקאי של 2010-2019 היא משימה קשה במיוחד. זה היה העשור שבו נטפליקס פרצה לחיינו והוציאה משהו כמו 20 ספיישלים ביום. השוק הוצף אפשר להגיד. היו לנו ספיישלים שערורייתיים ושנויים במחלוקת כמו ״נאנט״ וכל ספיישל של דייב שאפל. הייתה לנו הנפילה הגדולה של לואי, שעד לפני כמה שנים היה בחירה בטוחה לקומיקאי העשור. וזה היה עשור שבו עולם הקומדיה נהיה פתוח יותר, מלא בקומיקאים מגזעים, מינים ונטיות מיניות שונות. אז אחרי כל ההקדמה הזאת איך אני יכול שלא לבחור את ג׳ון מולייני, איש לבן סטרייט בחליפה שעושה סטנדאפ די רגיל. אני יודע שזה נראה כאילו פשוט בחרתי את הקומיקאי האהוב עליי, אבל שיטוט קצר באינטרנט, יחשוף שאני לא היחיד שחושב ככה. אנשים אוהבים את מולייני ואת הסגנון הפשוט-אך-מתוחכם שלו. הדרך שבה הוא מספר סיפור, הדרך שבה הוא בוחר את מילותיו. מולייני הוא גם קומיקאי שעשה את מירב עבודתו בעשור הזה. הספיישל המצולם הראשון שלו יצא ב-2012, והוא סגר את העשור עם ספיישל סוריאליסטי לילדים בשביל נטפליקס ממש לפני כמה שבועות. בנוסף, בניגוד לאמנים כמו דייב שאפל או איימי שומר, תתקשו למצוא אנשים שממש שונאים את מולייני. ההומור של מולייני, עם כמה שהוא יכול להיראות מיושן, הוא ההומור של האינטרנט בעשור הזה.  ג׳ון מולייני מדבר כמו האינטרנט והאינטרנט מדבר כמו ג׳ון מולייני.

מערכון העשור

2010-2019 היה גם עשור לא רע למערכונים. היה לנו את ״קרול שואו״ ו״קי ופיל״, את I Think You Should Leave, שרק הגיעה השנה אבל כבר הפכה לקאלט. אבל תכנית המערכונים שעדיין שלטה בשיח הייתה ״סאטרדיי נייט לייב״, שלמרות נסיונותיה הרבים להיות פוליטית וחתרנית, מצליחה הכי כשהיא גובלת בנונסנס. אני יכול לבחור את אחד מהמערכונים הנפלאים שג׳ון מולייני כתב וכיכב בהם מהפרקים שהנחה, או את ״דייוויד ס. פאמפקינז״ שהפך לתופעה, או אחיו קווין רוברטס״.  או אולי אפילו אחד מ״דיגיטל שורטס״ של הלונלי איילנד שאני אוהב כל-כך. אבל אני אאלץ לבחור במערכון קצת נשכח בכיכובו של סטיב בושמי דווקא, מערכון בשם ״קואץ׳ ברט״. מערכון קורע, משוחק וכתוב היטב, קצת ריסקי, שראיתי עשרות פעמים. אני לא אספיילר לכם את כל המערכון, רק אגיד שזה מתחיל בחדש לפדופיליה, ונמשך משם. 

קטע הסטנדאפ של העשור – בחירת נוי טמרקין

שחר חסון – מכירים את זה שקיץ?

שחור חסון הוא גאון. קל מאד להתאהב בו, אתה כאילו לא יכול שלא; הוא אותנטי, סּופר פתוח, אינטליגנט, הוא בן אדם חמוד (עושה רושם שגם טוב), הוא עמך ואי אפשר שלא להעריך אותו על הקריירה המפוארת והיציבה שבנה וטיפח בחריצות ניכרת. עם זאת, שחר חסון בסביבה כבר לא מעט זמן וכולנו יודעים מה קורה עם דמויות שנמצאות קרוב אלינו לאורך תקופות ארוכות וללא הפסקה – מיאוס, זה מה שקורה. יצא לי לשמוע בשנים האחרונות לא אחת, קולות נרגנים שמלינים על חזרתיות או “התעייפות החומר” לכאורה – וואלה, לא השתכנעתי. בעיניי, שחור חסון היה ונשאר גאון. הייתי יוצאת איתו, כנראה שהייתי עושה אותו, לעת עתה אסתפק בלהכתיר את היציאה האגדית הזאת שלו, לקטע סטנדאפ העשור.

הקטע הזה מדגים לא רע את הנוסחה השחר-חסונאית לגאונות קומית. בואו ננסה להבין דרך המוח שלי, מה בעצם קורה שם?

הקטע הזה נפתח עם האלמנט המרכזי שמכתיב את המבנה של ההופעות של שחר. אני מדברת כמובן על התקשורת עם הקהל. הוא כל הזמן בדיאלוג אקטיבי דו-כיווני עם הקהל. הוא מרגיש שם בנוח, הוא לא נבהל מהתקלות. ברוב המקרים הוא זורם איתן ומחבר אותן לתסריט שלו, או משתמש בהן כבאפר בתבונה ובגמישות רבה.

הוא פותח את הקטע בכך שהוא מודיע לקהל על מה הוא הולך לדבר עכשיו. מכין לנושא הבא – קיץ – ויוצא לדרך.

בפרק זמן של 3:24 דקות הוא פורס ארבעה פאנצ’ים שקשורים לקיץ, בזה אחר זה. האשכנזים, הרוסים, החור באוזון ואז האילתים הטיפשים. זה כאילו הוא ישב ואמר לעצמו “בא לי לכתוב קטע על קיץ. איזה דברים מצחיקים שאני מכיר יכולים להיות קשורים לקיץ?” פרט, בחן, בדק, ליקט, ואז, כמו בארוחת טעימות טובה, הוא קשר בין המנות באלגנטיות ובאינטליגנטיות. הוא מקפיד לבנות את המקטעים בצורה מסודרת מאוזנת. כל מקטע הוא בן חצי דקה לדקה. כל מקטע נסגר בפאנצ’ חזק. אין אצלו רגעים חלשים, אין אצלו רגעים מתים. הוא יודע להרגיש את הקהל היטב והוא יודע לשמור על הקהל חם. הרגישות הזו מאפשרת לו להשאיר את הקהל במתח גבוה לאורך הרבה מאד זמן, ללא נפילות מתח. שימו לב, למשל, למעבר באזור של דקה 1:23. הוא נותן את הפאנצ’ האחרון “בת זונה, די, קופחת עליי”, הקהל אוהב את זה, אבל הוא לא עוצר, לא נח ולא נותן לקהל לנוח. הוא נותן שלוש שניות בדיוק של מנוחה ומשם לוקח שיפט סופר אלגנטי, שכולל שינוי קצב וטון דיבור, אל המקטע הבא. הוא יודע איך לגעת, הוא יודע איפה לגעת, הוא יודע כמה לגעת והוא יודע באיזה קצב.

הסיבה האמיתית שאני בוחרת בקטע הזה לקטע העשור, היא שהוא נגע בי באמת. כאוקראינית לבקנית (אני על הגבול! זה נקרא חוסר פיגמנטים) שעברה כמעט שלושים קיצים של קרם הגנה שלושת אלפים; כעולה חדשה לשעבר שסבלה את כל ההצקות ועברה את כל הדרך הארוכה, המערכון הזה ריגש אותי. הוא ריגש אותי כי גם אותי השמש לפעמים מחלישה. הוא ריגוש אותי כי גם אני החברה הזאת שמורידה זיעה לאורך (מטאפורית לפחות). הוא ריגש אותי כי כששמעתי אותו, ירד לי פתאם האסימון שהתאקלמנו, אנחנו, הרוסים. לכל אחד יש רוסי-מחמד שנמס בשמש ושחר חסון שם את הסטפמה הסופית שזה בסדר.

קראו עוד:

הדמויות הקומיות האהובות בכל הזמנים

השירים המצחיקים בכל הזמנים

סדרות הקומדיה הטובות ביותר בכל הזמנים

סטנדאפיסטים מומלצים – בחירת יונתן עמירן

יונתן עמירן כותב על כמה מהסטנדאפיסטים האהובים עליו בארץ ובעולם

סטנדאפיסטים מומלצים מהעולם

גארי גולמן

גארי גולמן הוא קומיקאי הוא קומיקאי שעוסק בדברים הקטנים בחיים. או לפחות הוא היה. במשך רוב הקריירה שלו, שנמשכת כבר כמעט שלושה עשורים, גולמן היה קומיקאי מאוד סיינפלד-י, שמתמקד בהבחנות ספציפיות וקורעות מצחוק על נושאים מגוונים כמו עוגיות, קארטה קיד, יוגורטים, מיץ תפוזים, ניבתנים ועוד. הוא היה כותב בדיחות שחוקרות לעומק את הנושאים האלה עם הרבה השתעשעות עם השפה האנגלית. אבל ב-2019, גולמן יצא מאזור הנוחות שלו והוציא את The Great Depresh, ספיישל סטנדאפ על ההתמודדות שלו עם דיכאון ותקופתו באשפוז. וזה עדיין היה ממש מצחיק. אני ממליץ על הספיישל הזה ועל האלבומים שלו: In this Economy, It’s About Time ו-  Conversations with Inainamte Objects.

ג׳ון מולייני

ג׳ון מולייני הוא קומיקאי קלאסי. מגיע עם חליפה ועניבה, נעמד מול המיקרופון ומספר בדיחות. הוא מדבר על תוכניות טלוויזיה, חוויות אישיות מהחיים שלו, ומצבים משונים שאנחנו מוצאים נורמליים בחיים שלנו. מולייני נחשב לאחד האנשים המצחיקים באמריקה, הוא כתב שנים ל״סאטרדיי נייט לייב״, שם יצר עם ביל היידר את הדמות האגדית ״סטפון״, יצר יחד עם ניק קרול את הדמויות גיל וג׳ורג׳ שכיכבו במופע ברודווי Oh Hello שזמין בנטפליקס והוא אחד הדברים המצחיקים שראיתי, ולאחרונה דיבב את ספיידר-האם (כמו ספיידרמן אבל חזיר) בסרט ״ספיידרמן: מימד העכביש״. אני ממליץ על הספיישל האחרון שלו בנטפליקס, Kid Gorgeous, ועל הספיישל המוקדם שלו בקומדי סנטרל New in Town.

מייק בירביגליה

מייק בירביגליה הוא סטורי-טלר. אבל אחד מצחיק. יש לו גם חומרים אחרים, אבל רוב הבדיחות הטובות שלו באות מסיפורים מטורפים מהחיים שלו, אותם הוא מנתח ומגחיך בצורה המיוחדת שלו. בירביגליה גם כתב וביים שני סרטים, ומספר מופעי יחיד אוף-ברודווי. אני ממליץ במיוחד על האלבום שלו My Secret Public Journal: Live, אלבום שמורכב ברובו מסיפורים אישיים, כולל הופעות מביכות בערבי התרמה, וירוסים של פורנו במחשב של ההורים שלו ומפגש עם פוליטיקאי במלתחה. האלבום זמין בספוטיפיי.

מריה במפורד

מריה בפורד היא מיוחדת. ואני לא מתכוון לזה בצורה המעליבה. הסטנדאפ שלה הוא חוויה, מסע דרך קולות משונים וקונספטים משוגעים כדי להגיע לנקודת המבט המיוחדת שלה. במפורד פתוחה מאוד בקשר להתמודדות שלה עם מחלות נפש, ספציפית הפרעה דו-קוטבית, ומדברת על כך בסטנדאפ שלה, יחד עם סיפורים על המשפחה המוזרה שלה ודייטינג בתור אישה בת ארבעים פלוס. היא גם כיכבה בין השנים 2016 ל-2017 בסדרה חביבה מאוד בנטפליקס בשם ״ליידי דיינמייט״ עליה כתבתי כבר באתר הזה. אני ממליץ על אלבומה מ-2013 Ask Me About My New God וספיישל הנטפליקס של מ-2017 Old Baby בה רואים את המופע שלה מתפתח בלוקיישנים שונים: בבית שלה מול חברים, באולם באולינג ולבסוף בבמה גדולה.

חניבעל בורס

חניבעל בורס הוא בחור מגניב. הוא גם מאוד מצחיק, אבל הרבה מזה בא מהקוליות שהוא משדר על הבמה. בורס ידוע מתפקידיו בסדרות ״ברוד סיטי״ ו״המופע של אריק אנדרה״, אבל הוא גם סטנדאפיסט מצויין ושנון, וכתב ל״רוק 30״, שזה תמיד סימן טוב. אני ממליץ על האלבום שלו מ-2014 Live From Chicago בה הוא נותן את משנתו על איגרוף, חופשות ומצעדים בניו-אורלינס. בורס היה אמור להופיע בארץ לפני כמה שנים, ואני מקווה שיום יבוא והוא באמת יעשה את זה.

אמילי הלר

אמילי הלר היא הקומיקאית הכי צעירה ברשימה הזאת, אבל אני צופה בשבילה דברים גדולים. היא כרגע בשלב בקריירה שלה שהיא מופיעה עושה סטים בתוכניות לייט-נייט, אבל היא גם כבר כותבת לסדרות כמו “בארי” והיא מאוד מצחיקה. יש לה בדיחות שנונות על סיטואציות מהחיים ולאחרונה היא גם נכנסה לקטע הפוליטי עם כמה בדיחות על הנשיא הזה שכולם מדברים עליו. אני ממליץ על האלבום שלה מ-2018 Pasta.

פול פ. תומפקינס

פול פ. תומפקינס הוא כישרון עצום. כיום הוא ידוע בעיקר כקול של מר פינאטבאטר ב״בוג׳ק הורסמן״ וכאורח נפוץ מאוד בפודקאסטים (בעיקר קומדי בנג בנג) אבל הוא גם סטנדאפיסט מאז גיל 17, ובעל היכולת המדהימה להיות הבן אדם הכי נחמד על הבמה, וקורע באותו זמן. הקסם של תומפקינס הוא בכישרון הניסוח שלו, בחירת המילים הנכונה בכל משפט. הקטע הכי מפורסם שלו הוא כנראה “Peanut Brittle” בו הוא מנתח את מתיחת ה״קופסת בוטנים מלאה בנחשי פלסטיק״ עד למוות, בצורה מדהימה. אני ממליץ על האלבום שלו Impersonal ועל האלבום Laboring Under Delusions בו במשך 90 דקות הוא מספר סיפורים על עבודות שונות בהן עבד, ממוכר בחנות כובעים לשחקן בסרט של פול תומאס אנדרסון.

סטנדאפ אלטרנטיבי בארץ (חברים שלי)

כדי למנוע מהחלק הזה במאמר להיות רק אני מדבר על החברים שלי, החלטתי א. לצמצם אותו לשלושה וב. לכתוב רק על קומיקאים וקומיקאיות שראיתי מבצעים שעה שלמה של סטנדאפ. בואו נתחיל.

אלי חביב

אם הייתי צריך להשוות את אלי חביב לסטנדאפיסט אמריקאי מהרשימה, זה היה פול פ. תומפקינס. נחמד, רהוט וקורע. חביב הוא ירושלמי, דתל״ש והסטנדאפ שלו מלא בסיפורים מיוחדים מהחיים שלו ואבחנות מקוריות על החיים שלנו. קורקבנים, גלגל המזלות וקולונסקופיה הם רק חלק מהנושאים עליהם אלי מדבר במופע שלו, אותו אפשר לתפוס בירושלים או בתל-אביב בדרך כלל. חביב הוא גם מייסד ליין הסטנדאפ האלטרנטיבי במועדון הקאמל קומדי קלאב ״סטנדאפ ואלרגיות״ בימי ראשון, בו אפשר לראות הרבה סטנדאפיסטים טובים.

דור כאהן

דור כאהן, הוא אחד מהרווקים המבוקשים של ״טיים אאוט״ לשנת 2019. רק רציתי להזכיר את זה. הוא גם חבר מאוד טוב שלי שנתן לי לחמם אותו פעמיים, וסטנדאפיסט מעולה. כאהן משתמש בתדמית הילד החמוד שלו כדי לדבר עם הקהל על נושאים כמו סקס, דייטינג במאה ה-21 ותחתוני בוקסר. אני ממליץ לכם לראות אותו עושה שעה של סטנדאפ בעיקר אם אני אחמם אותו שוב.

שיר ראובן

כשהתחלנו את ליין ה״סטנדאפ ספיישל״ בערב הסטנאפ המיותר, מופע של שעה של סטנדאפיסט או סטנדאפיסטית פעם בחודש, האורחת הראשונה שלנו הייתה שיר ראובן. אני לא ראיתי הרבה מהסטנדאפ שלה לפני זה, אז לא ידעתי למה לצפות. השעה שהיא נתנה הייתה מדהימה. ראובן חכמה, שנונה, ויש לה הסתכלות מיוחדת על העולם, הדבר הכי חשוב בסטנדאפ. אני מקווה שהיא תעשה עוד הופעה של שעה מתישהו.

סטנדאפ ישראלי מיינסטרים (הרע במיעוטו)

זה לא סוד שאני לא מעריץ גדול של הסטנדאפ המיינסטרימי בישראל. אבל יש אדם אחד שחייבים לכתוב עליו בכל כתבה על סטנדאפ ואני לא הולך להיות היוצא מהכלל.

שחר חסון

מה כבר אפשר להגיד על שחר חסון? הוא מוכשר, הוא מצחיק, הוא פורה בטירוף, הוא מלא אנרגיה. אתם מכירים אותו, אתם אוהבים אותו (כנראה), והוא עושה עבודה לא רעה בכלל ב״ארץ נהדרת״. אני אהבתי את שחר עוד ב״לילה בכיף״ ואני שמח שהוא ממשיך לעשות את הסטנדאפ בצורה הזו שרק הוא יכול.

קומדיות בנטפליקס שעדיין לא מכירים

טחנתם כבר את “ביג מאות’? יצא לכם “נאנט” מכל החורים? יונתן עמירן מביא לכם  ספיישלים, סדרות וסרטים קומיים פחות מוכרים

(עמוד מתעדכן)

נטפליקס יכול להיות מקום מפחיד. דבר ראשון: מה זה כל האדום הזה? זה הצבע של השטן! אבל, גם כמות התוכן שיש שם וגודל אפשרויות הבחירה יכולים להפחיד אתכם ולגרום לכם לגולל שעות עד שאתם מגיעים לכל מיני דברים בהודית. בגלל זה אני כאן, עם רשימה של סדרות, ספיישלים וסרטים קומיים שימלאו את חייכם בצחוק, ואולי לא הכרתם. ואם כן הכרתם, אל תכתבו את זה בתגובות ותקראו לי אידיוט. זה פוגע בי.

James Acaster: Repertoire

בעידן שאנחנו חיים בו היום, שבו נראה שכל שבוע יש ספיישל סטנדאפ חדש (אוקי, בגלל הקורונה זה קצת האט) זה נחמד לראות מישהו עושה את זה אחרת. ג’יימס אקאסטר הוא קומיקאי בריטי שהוציא ב-2018 רביעיית ספיישלים לנטפליקס. הספיישלים מחוברים אחד לשני, סוג של, אבל גם עומדים כיצירות בפני עצמן. בספיישלים אקאסטר יוצר סיפורים מוזרים ובבירור מומצאים, אך שוזר בהם אבחנות אמיתיות על החיים, וכל זה באמצעות חוש הומור מפותח וסגנון הגשה כובש. אקאסטר הוציא ב-2021 ספיישל סטנדאפ נוסף, שונה מאוד מארבעת אלה, אך מצחיק לא פחות, אך הוא לא בנטפליקס משום מה. הספיישל האלה כן, ומומלצים גם לאנשים שלא מחבבים בדרך-כלל סטנדאפ בריטי.

Aunty Donna’s Big Ol’ House of Fun

נראה שבמציאות שאנחנו חיים בה עכשיו, הדבר האחרון שכולם רוצים זה הומור אקטואלי, סאטירי או מתוחכם. לא, מה שאנחנו רוצים זה הומור נונסנס מטופש! וזה בדיוק מה ש-Aunty Donna’s Big Ol’ House of Fun מספק. היבריד המערכונים/סיטקום הזה מבית שלישיית קומדיה אוסטרלית מציג לנו את ברודן, זאק ומארק, שלושה blokes אוסטרליים עם תסרוקות משונות שחיים בבית ביחד וחווים הרפתקאות משונות שכוללות מדיחי כלים מדברים, אוצר פיראטים, מסע בזמן, ביקור ממלכת אנגליה ועוד. ויש גם הופעות אורח ממפיק הסדרה אד הלמס, ווירד אל, קירסטן שאל ועוד.

The Lonely Island Presents: The Unathorized Bash Brothers Experience

״דה לונלי איילנד״ היא כמובן שלישיית הקומדיה המוזיקלית של אנדי סמברג, עקיבא שייפר וג׳ורמה טאקון שאחראית ללהיטים על זמניים כמו Dick in a Box, I’m on a Boat, Jizz in my Pants ועוד רבים וטובים. מאז יציאת סרט המופת של השלישייה Popstar: Never Stop Never Stopping ב-2016, הם שמרו על שקט יחסי, אבל עכשיו הם חזרו עם הפרוייקט הכי מוזר שלהם עד כה, ספיישל קומדיה של חצי שעה,  או כמו שהם קראו לו “Visual Poem”, שהוא ביוגרפיה מגוחכת לחלוטין של שני כוכבי בייסבול מהניינטיז. סמברג ושייפר נכנסים לנעליי הבייסבול של חוזה קנסאקו ומארק מקגווייר ובמשך חצי שעה שרים ומראפרפים על תהילה, אהבה, תופעות הלוואי של שימוש בסטרואדים, בית הפנקייק, שרשרות צדפים ועוד מלא דברים מהניינטיז. לא צריך להבין הרבה בבייסבול בשביל להיכנס לשירים האלה ולהנות מהופעות האורח של ג׳ני סלייט (״מחלקת גנים ונוף״) וסטרלינג ק׳ בראון  (״החיים עצמם״) ומההומור הילדותי והמתוחכם בו זמנית של דה לונלי איילנד.

I Think You Should Leave: With Tim Robinson

טים רובינסון הוא קומיקאי אמריקאי שאתם אולי תזהו מהזמן המאוד קצר שלו כחבר קאסט ב-SNL. הוא פוטר לאחר עונה אחת כי לא ממש הצליח להשתלב בתכנית, אך יצר וכיכב עם חברו סאם ריצ׳רדסון (״ויפ״) בסדרה החביבה ״דטרויטרס״ בקומדי סנטרל. ועכשיו הוא חזר לעולם המערכונים עם הסדרה החדשה הזאת שהיא אחד הדברים הכי מטומטמים ביותר שראיתי. בקטע טוב. המערכונים בסדרה לרוב עוברים על חוקי המערכונים הקלאסיים, ומלאים בבדיחות פלוצים וקקי וצעקות. וזה מאוד מצחיק. כל אחד מששת הפרקים גם קצר מ-20 דקות מה שמאפשר בינג׳ קליל ורובינסון הביא כל מיני חברי קומדיה שלו כולל ריצ׳רדסון, ונסה באייר ו-וויל פורטה מ-SNL, סטיבן יון מ״המתים המהלכים״, טים היידקר מ״טים ואריק״ ועוד. התכנית כבר זוכה לביקורות מהללות והרבה באזז בטוויטר, אבל אל תצפו לעונה שנייה. אני משער שהתכנית תגמור כמו שאר תוכניות הטוק-שואו/מערכונים של נטפליקס ותבוטל אחרי עונה אחת.

Rory Scovell Does Stand-Up for The First Time

עם כל ספיישלי הסטנדאפ שממלאים את נטפליקס בשנים האחרונות הגיע הזמן שמישהו יוציא קצת אוויר מהבלון הנפוח הזה. זה מה שרורי סקובל ניסה לעשות עם הספיישל שלו מ-2017. סקובל, שאולי מוכר לכם אם הייתה אחד מעשרות האנשים שראו את סרטה של איימי שומר ״מרגישה פצצה״, פותח את הספיישל שלו עם מערכון פארודי מטורף שלועג לאגו המנופח של סטנדאפיסטים וממשיך משם לשעה משונה בה הוא צועק על מין אנאלי, פוליטיקה, ואבחנות מאוד ספציפיות על סרט דוקומנטרי על או ג׳יי סימפסון. כמו כן יש לו אבחנה על פטיפונים שתמיד חשבתי עליה אבל לא ידעתי איך לבטא. המופע הוא אינטימי (צולם במועדון קטן בלי במה אפילו), פוסט-מודרני ומעצבן לעיתים, אבל אני נהניתי ממנו וממליץ! חכו לפחות להופעת האורח המשונה של ג׳ק ווייט.

ארצ׳ר

כן, ארצ׳ר, סדרת הקאלט המצויירת שאני בטוח שהמליצו לכם עליה עשרות פעמים, נמצאת בנטפליקס. לפעמים לנטפליקס יש סדרות שהן לא סדרות מקור של נטפליקס, ולפעמים הם גם מאוד טובות. למי שעדיין לא מכיר, ״ארצ׳ר״ עוקבת אחרי סטרלינג ארצ׳ר, מרגל אמריקאי חסר טאקט (בדיבובו של ג׳ון בנג׳מין, כוכב ״בוב׳ס בורגרס״) שעובד בסוכנות ריגול יחד עם האמא השתלטנית שלו (ג׳סיקה וולטרס, לוסיל מ״משפחה בהפרעה״) ועוד מגוון סוכנים כושלים. הסדרה משלבת הומור בסגנון ״משפחה בהפרעה״ עם עלילות ריגול, ועברה שינויים רבים בה הגיבורים שלה הפכו לסוחרי סמים, בלשים פרטיים, והרפתקנים על אי טרופי. כל 7 העונות ששודרו עד עכשיו נמצאות בנטפליקס לבינג׳ נהדר.

Donald Glover: Weirdo

לפני “אטלנטה” ו-This Is America, דונלד גלובר היה בקבוצת מערכונים שעשתה מלא סרטונים מצחיקים באינטרנט. קצת אחרי זה הוא היה סטנדאפיסט והוציא ספיישל של שעה ב”קומדי סנטרל” בשם Weirdo שזמין לצפייה בנטפליקס. זה נחמד להיזכר בגלובר הצעיר והפחות רציני שמספר סיפורים מחייו כילד למשפחת עדי יהווה שפעלה גם כמשפחת אומנה, ומדבר על נושאים מגוונים כמו ראפ ודגני בוקר. הספיישל נעשה שנים לפני מודל ה”תנו לכל אחד ספיישל ומהר” של נטפליקס, וכמו כל דבר בקריירה של גלובר זה הישג מרשים לגילו. וזה גם מצחיק!

Sick Note

כולנו אוהבים לשחק ב”איפה הם היום?”. למשל איפה הג’ינג’י המעצבן הזה מ”הארי פוטר”? טוב, הוא במקרה משחק בקומדיה השחורה הזו של ערוץ Sky One הבריטי שנטפליקס רכשה להפצה בין לאומית. רופרט גרינט, זה שהיה רון וויזלי, מככב בתור דניאל גלאס, סטלן עצלן שחייו משתנים לחלוטין כשהרופא שלו מספר לו שיש לו סרטן. אך באופן מפתיע השינוי הוא דווקא לטובה. מתייחסים אליו יותר יפה בעבודה, האקסית שלו חוזרת אליו, הכל נראה טוב. אבל אז מתברר שמדובר היה באבחון שגוי של רופא מטומטם, והוא והרופא מחליטים לשתף פעולה ולהמשיך את השקר הזה. ניק פרוסט, כוכב טרילוגיית הקורנטו האגדית (“מת על המתים”, “שוטרים לוהטים” ו”סוף העולם”) מעולה במיוחד בתור הרופא הלא יוצלח של דניאל. הסדרה לא מושלמת, דון ג’ונסון (“מיאמי וויס”) די מעייף בתור הבוס האמריקאי חסר הטאקט של דניאל, ובגלל שזו קומדיה שחורה, זה מרגיש לפעמים כאילו הם מתאמצים לעשות את הדמויות נוראיות ככל האפשר, אבל העלילה מעניינת, הבדיחות משעשעות והצילום והבימוי מרשימים.

Hot Date

בתור אדם הסובל מבדידות כרונית אני לא נהנה בדרך כלל מקומדיות על דייטינג ומערכות יחסים. אז הופתעתי כמה נהניתי מ-Hot Date, רכש של נטפליקס מערוץ הטלוויזיה האמריקאי האלמוני Pop. בריאן “מרף” מרפי ואמילי אקספורד הם זוג אמיתי שעבדו שנים במחלקת הוידאו של אתר College Humor הפופולרי והצליחו להפוך את המערכונים שלהם שם לתכנית טלוויזיה. מרפי ואקספורד מככבים בתור עצמם, זוג מילינאלי שיוצאים לבלות ומתמודדים עם בעיות שונות כמו אקסים וחברים מבריזנים, אך גם משחקים מגוון זוגות מגוחכים אחרים במהלך כל פרק, שמשלב בין עלילה סיטקומית למערכונים חוזרים. אני אולי לא יכול להזדהות אבל אני בהחלט יכול לצחוק מהסדרה החמודה הזאת שמתאימה לבינג’ זוגי.

Oh Hello: On Broadway

אני שמח שכולכם עפים על ״ביג מאות׳״ בזמן האחרון כי זו באמת סדרה נהדרת,  אבל אם אתם שואלים אותי התוכן הכי טוב בנטפליקס, ובו ניק קרול וג׳ון מולייני מגלמים זוג חברים יהודים, הוא עדיין המופע החי הזה מ-2016. החברים הטובים קרול ומולייני חזרו בספיישל הזה לדמויות של גיל פייזון וג׳ורג׳ סנט-גיגלנד, שני ניו-יורקרים זקנים ודוחים שאותם הם מגלמים כבר קרוב לעשור, בפודקאסטים ובתכנית המערכונים ז״ל של קרול, ״קרול שואו״, והמופע ברודווי הזה הוא אחד הדברים המצחיקים ביותר שראיתי בחיי. ראיתי אותו כבר שלוש פעמים והוא גורם לי לצחוק בקול רם בכל פעם. קרול ומולייני מנפצים את הבלון הנפוח של מחזות בברודווי ולוקחים אתכם למסע מטורף של בעיות רפואיות, רפרנסים לסטילי דן, קוקאין, נישואין עם דביבונים והרבה יותר מדי טונה, בתוספת כמה הופעות אורח מאוד מגניבות. אם נהניתי מכל דבר שהצמד הזה עשה בעבר, אני רוצה להאמין שגם תהנו מהמופע הזה.

Michael Bolton’s Big Sexy Valentines Day Special

לזמר הסופט-רוק האמריקאי מייקל בולטון יש קריירה מעניינת. בשנות השמונים והתשעים הוא זכה להצלחה מסחררת באמריקה, אך הפך לפאנצ׳ליין בסרטים כמו ״אופיס ספייס״ בזכות תדמיתו הרכרוכית ושיריו הדביקים. ואז ב-2011 שלישיית הראפ-קומי ״דה לונלי איילנד״ שלפו אותו מהמזווה בשביל הלהיט הקורע שלהם “ג׳ק ספארו“, ונתנו לו קריירה חדשה בתור בדיחה שמודעת לעצמה (ויודעת לשיר די טוב). הקאמבק הזה הגיע לשיאו ב-2017 עם ספיישל בהפקת דה לונלי איילנד וסקוט אוקרמן, יוצר ומנחה ״קומדי באנג באנג״. הספיישל, בבימויים של אוקרמן וחבר ״לונלי איילנד״ עקיבא שייפר, ובכתיבתם של כמה מכותבי ״קומדי באנג באנג״, הוא פרודיה מטורפת על ספיישלי התרמה ובה בולטון מבטיח לסנטה קלאוס בעצמו שיגרום ליצירתם של עשרות אלפי תינוקות חדשים בכך שיגרום לקהל לעשות אהבה כמו שרק הוא יכול. הספיישל מלא במערכונים מצחיקים ובהופעות אורח שכוללות את אנדי סמברג, שרה סילברמן, מאיה רודולף, פרד ארמיסן, וויל פורטה ועוד. וגם ביצוע אקוסטי מיוחד של הלהיט ״ג׳ק ספארו״.

Mindhorn

ג׳וליאן באראט ידוע בעיקר מעבודתו עם נואל פילדינג בקבוצת הקומדיה הבריטית הסוריאליסטית ״מייטי בוש״ שיצרו כמה מופעי במה וסדרת קאלט בעלת אותו שם. אף אחד מהדברים האלה לא נמצא בנטפליקס, אבל סרט הקאלט-בהתהוות שלו ״מיינדהורן״ דווקא כן.  באראט מככב בתור ריצ׳ארד ת׳ורנקרופט, שחקן עבר שכיכב בסדרת אקשן צ׳יזית באייטיז, ומוצא את עצמו עכשיו שמן, בודד וחסר פרנסה. הוא נקרא לשתף פעולה עם המשטרה בעיירה ישנונית באי מאן שצריכים להתמודד עם מעריץ מטורף של הסדרה שלו. בסרט מופיעים גם סטיב קוגן וקנת׳ בראנה.

The IT Crowd

השנה היא 2018 ועדיין לא כולם ראו את ״דה איי טי קראוד״ הסיטקום הבריטי המעולה שרץ מ-2006 ל-2013. אולי הסיטקום הטוב האחרון שהשתמש בצחוק מוקלט, הסדרה שנוצרה על ידי גראהם לינהן הגאון (Father Ted, Black Books) עוסקת בשני עובדים חנונים של מחלקת תמיכה טכנית שמצטרפת אליהם אישה אמביציוזית אבל חסרת ידע במחשבים. וגם כל הדמויות מטורפות וחיות בעולם מטורף מלא בחזיות שעולות באש, גותים שמתחבאים בחדרים סודיים, ידיים רובוטיות ומכנסי סקס חשמליים. בסדרה מככבים בין השאר כריס אודאוד (״מסיבת רווקות״) ריצ׳רד איואדי ומאט בארי (Garth Marenghi’s Darkplace). צפו בארבע העונות הקצרות וספיישל הסיום וגם אתם תתחילו להגיד ״ניסיתם לכבות ולהדליק את זה?״.

A Futile and Stupid Gesture

הסרט הביוגרפי המקורי הזה של נטפליקס לא עשה הרבה באזז בארץ כשהוא יצא, אבל בחו״ל דיברו עליו הרבה,ומסיבה טובה. הסרט הוא ביוגרפיה של כותב הקומדיה האגדי דאג קני, שיצר את מגזין הקומדיה האגדי ה״נשיונל לאמפון״. אבל מה שבאמת דיברו עליו הרבה הוא הליהוקים של כוכבי הקומדיה של היום בתור כוכבי הקומדיה של שנות השבעים. בנוסף לוויל פורטה (״סאטרדיי נייט לייב״, ״האיש האחרון בעולם״) בתפקיד הראשי והליהוק הפשוט גאוני של ג׳ואל מקהייל בתור צ׳בי צ׳ייס, יש גם את ג׳ון גמברלינג (״ברוד סיטי״) בתור ג׳ון בלושי, ג׳ון דיילי (״קרול שואו״) בתור ביל מארי ונטשה ליון (״כתום זה השחור החדש”) בתור כותבת הקומדיה האגדית אן ביטס. אבל מה שבאמת מייחד לדעתי את הסרט זה השימוש במרטין מול (Clue, ״משפחה בהפרעה״) בתור גרסה עתידית של קני שמפוצצת את הבלון הנפוח של סרטים ביוגרפיים, מגיבה על ההתרחשויות ואומרת מה באמת קרה. הסרט אולי לא מרגש וחשוב כמו סרטים ביוגרפיים אחרים אבל אתם תצחקו וגם תלמדו קצת.

With Bob and David

כולם יודעים שתכנית המערכונים של דיוויד קרוס ובוב אודנקירק משנות התשעים ״מיסטר שואו״ היא תוכנית המערכונים האמריקאית הטובה ביותר בכל הזמנים, ואם אתם לא יודעים את זה אז תדעו! לפני שנתיים נטפליקס איחדו את כוכב ״משפחה בהפרעה״ וכוכב ״סמוך על סול״ לגרסה מחודשת של התכנית הקלאסית שלהם שלא בדיוק מגיעה לאותה רמה, אבל היא די טובה ויש בה כמה מערכונים מצויינים. הם גם הביאו את מרבית הקאסט המקורי של התכנית שכולל את כוכב הפודקאסטים ומיסטר פינאטבאטר בעצמו פול פ. תומפקינס, הקול של בובספוג טום קני וגם שחקני חיזוק חדשים כמו קיגן מייקל קי.

Lady Dynamite

הסדרה הזאת אולי מוכרת לכמה מכם, אבל לדעתי לא למספיק. הקומיקאית המצויינת והמיוחדת מריה במפורד, יצרה סדרה סמי-אוטוביוגרפית סוריאליסטית שמשלבת אלמנטים מ״התכנית של שרה סילברמן״, ״לואי״ ו״מארון״, לדבר מיוחד משלה. במהלך הסדרה אנחנו נעים בין זמנים שונים ורואים את מריה מתמודדת עם התהילה שלה, ההפרעה הדו-קוטבית שלה, חיי האהבה המאכזבים שלה ועוד. העונה השנייה אפילו יותר מטורפת מהעונה הראשונה וכוללת מסע לעתיד. אנחנו פוגשים גם את הסוכן הרכרוכי והכושל שלה בגילומו של פרד מלמד (״יהודי טוב״) את הוריה הנאיביים בגילומם של מארי קיי פלייס (״החברים של אלכס״) ואד בגלי ג׳וניור (״משב רוח מוזיקלי״) וכוכבים אורחים כמו ג׳ון מולייני, דיוויד ספייד, שרה סילברמן, ג׳אד אפאטו ועוד. לצערי, נטפליקס ביטלה את הסדרה, אז לא תהיה עונה שלישית, אבל יש לכם עדיין שתי עונות מצויינות לראות.

סיכום חדשות הקומדיה 25.8-19.8

הספד לג’רי לואיס, טריילרים לקומדיות חדשות בנטפליקס, מחאה בעד רוס גלר, וריבוט ל-Galaxy Quest.

 

ג’רי לואיס ז”ל

השבוע נפטר הקומיקאי, השחקן, הבמאי והאגדה ג’רי לואיס, בגיל 91.בקריירה הארוכה והמפוארת שלו לואיס היה סטנדאפיסט אגדי, כיכב וביים סרטים כמו “הפרופסור המטורף” ו”נער המעלית”, חבר לזמר והבדרן דין מרטין ליצירת צוות קומי, גייס מיליוני דולרים למאבק במחלות שרירים עם אירוע התרמה שנתי וכיכב לצד רוברט דה-נירו בקומדיה השחורה הקלאסית של מרטין סקורסזה “מלך הקומדיה”. עופר ליברגל כתב בשביל אתר ילדי הקומדיה סיכום ובחינה של הקריירה של לואיס אותה אתם יכולים לקרוא כאן.

על שטנים וחרמנים (והסוס המדבר הזה)

ולחדשות פחות מבאסות: ענקית הסטרימינג נטפליקס המטירה עלינו מבול של טריילרים חדשים לפרוייקטים קומיים חדשים. ראשית, יש לנו את סרט הקומדיה-אימה Little Evil בכיכובם של אדם סקוט ואוונג’לין לילי. הסרט, הוא סרטו הראשון מזה שבע שנים של אלי קרייג, שביים את קומדיית האימה החביבה Tucker and Dale VS Evil, וסקוט מככב בו בתור בחור רגיל שמגלה שבן החורג החדש שלו הוא אולי האנטיכרייסט. אז כזה “תינוקה של רוזמרי” אבל עם יותר בדיחות. הסרט יעלה לנטפליקס בראשון לספטמבר.

יש לנו גם את סדרת האנימציה החדשה Big Mouth מבית הקומיקאי ניק קרול (Kroll Show, The Leauge) והכותב אנדרו גולדברג (“איש משפחה”) שמבוססת על חוויותהם בתור תלמידי חטיבה ביחד. קרול מדבב את הגרסה הצעירה של עצמו וחברו הטוב, ג’ון מולייני מדבב את גולדברג. שני הקטעים ששוחררו (אותם תוכלו לראות פה ופה) מציגים לנו אלמנט חשוב בסדרה: מפלצות ההורמונים, מעין מטאפורות שעירות גדולות לשינויים שמביא איתו גיל ההתבגרות וגורמים לגיבורי הסדרה לאונן, להתחצף להוריהם ואני מניח גם לענות חיות קטנות (אם הם רוצים להיות ריאליסטיים לגבי גיל ההתבגרות). הסדרה תעלה לנטפליקס ב-29 לספטמבר.

וכמובן, עם בסדרות קומיות מצויירות בנטפליקס עסקינן, אז יש גם את שובו של אותו סוס מדבר אלכוהוליסטי אהוב- בוג’אק הורסמן. אבל האם הוא באמת חוזר? כי בטריילר הזה לעונה הרביעית של הסדרה שלו נראה שאף אחד לא יודע איפה הוא. נאלץ לחכות לעונה החדשה, שתעלה בשמיני לספטמבר כדי לגלות.

מקורות: The AV Club, Splitsider ו-IndieWire

המחאה ה”חברים”-תית

בעולם בו אנו חיים היום, עם כל התחלואים והשנאה שמציפים אותו, יש נושא חשוב אחד שמעסיק את כולנו: האם הדמות רוס גלר מהסיטקום “חברים” התנהג נכון כאשר שכב עם הבחורה עם הפירסינג מחנות הצילום בזמן שהוא ורייצ’ל היו בהפסקה? לכן, מפעילי דף הפייסבוק הפופולרי “עמ;לק” פתחו איבנט השבוע להפגנת תמיכה ברוס גלר. אך תגובת תומכי רייצ’ל לא איחרה והם פתחו איבנט משלהם, ומאז צצו גם הפגנות תמיכה בפיבי, בעד הסדרה “סיינפלד” ועוד. אני מארגן כרגע הפגנת תמיכה בעד סטיב ארקל ונגד סטפן אורקל.

מקור: Time Out

שירי הגלקסיה

ועכשיו לריבוט השבועי: והפעם קומדיית המד״ב הקאלטית Galaxy Quest מ-1999 בכיכובם של טים אלן, סיגורני וויבר ואלן ריקמן ז”ל. הסרט, על קאסט של תכנית מדע-בדיוני בסגנון סטאר טרק, שנאלצים לעזור לזן של חייזרים שחושבים שהתכנית אמיתית, לא הצליח מאוד בזמנו אך זכה למעמד קאלט עם השנים, אז הגיע הזמן לריבוט! הפעם זו תהיה סדרה לאמאזון וידיאו, עם הקומיקאי והשחקן פול שיר (Human Giant, The Leauge) בתור הכותב הראשי. בהחלט אין צורך לריבוט לסרט הזה, אבל שיר הוא בחור די מצחיק, אז זה אולי יהיה טוב. או לא. למי אכפת.

מקור: Splitsider

 

שחקן “שובר שורות” ו”פארגו”: “צאו מהקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט”

בוב אודנקירק, השחקן, הקומיקאי והכותב מ”סמוך על סול”, “מר שואו” ואחרים, מדבר על ספרו החדש ועל מה שמצחיק אותו (וזה מוזר)

כתבה: פראצ’י גופטה

בוב אודנקירק הפך לפנים מוכרות בעקבות הופעותיו בלהיטים טלוויזיוניים כמו “פארגו”, “שובר שורות” ולאחרונה ב”סמוך על סול” של AMC. אבל עוד הרבה קודם  הוא כתב ל”סאטרדיי נייט לייב”, יצר את תכנית המערכונים שלו “מר שואו” עם דיוויד קרוס, והביא למסך קבוצות כמו ה”בירת’דיי בויז” ו”טים ואריק”. ועכשיו הוא מפרסם ספר ביכורים, אוסף של מאמרים אבסורדיים, איורים, קריקטורות ועוד כל מיני “דברים מצחיקים” שאסף במשך השנים. לספר יקראו ‘A load of Hooey’.

‘A Load of Hooey’ הוא ספר קליל בן 139 עמודים באנגלית (וכדאי לומר שיש לו כריכה קשה ומהממת במיוחד), וכל  המצחיקים בו  מתפרשים על עמודים יחידים (וגם פחות).

אודנקירק דיבר ב”סאלון” על הספר ועל תפקידו בסדרה החדשה, וגם חלק עצה לא צפויה לכותבים מתחילים.

 

היו כמה סיפורים, למשל “מלאך אלוהים” או “הפי אנדינג”, שממש יכולתי לדמיין כמערכון. איך אתה מחליט מה הפורמט הנכון?

איך אני מחליט… הספר נוצר מזה שקשה לי לקבל החלטות טובות, אז לא החלטתי. זה כל מיני קטעים שהיו לי ואספתי אותם לספר שייצא יום אחד. ואז חבר שלי מייק זקס, עורך בניו יורק, ראה אותם וללא ידיעתי נתן אותם לדייב אגרס מההוצאה. אני אוהב אותם ורציתי לפרסם דרכם, אבל חשבתי שזה יקרה עוד חמש שנים או משהו כזה, וללא ידיעתי מייק נתן את החומרים לדייב ואמר לו “בוא נפרסם את זה, זה נהדר!”

סטיב מרטין פרסם ספר בשם “נעליים אכזריות” ולוודי אלן יש ספר “בלי נוצות”, ולדעתי לוודי אלן היו חלקי מחזות כאלה בספר. ויש עוד ספר שאהבתי, של פיטר קוק, אוסף סיפורים שנקרא “למרבה הטרגדיה הייתי תאום יחיד”. אחיו עשה את זה עם עוד מישהו – כל מיני מערכונים ביוגרפיים ועוד כל מיני תמלולים של קטעים שהוא עשה ברדיו וכאלה.

נהניתי לקחת את הספרים האלה ופשוט לפתוח אותם באיזה עמוד ולקרוא אותו. אז החלטתי שאפשר לכתוב ספר שהוא לא ספר עם קונספט מגובש. אפשר פשוט  לפתוח אותו באיזה מקום ולקרוא את הקטע ולצחוק. לא ממש חשוב קטע של מה זה.

כקוראת הרגשתי שרוב הקטעים היו אמורים לצחוק קצת על אנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, או שאנחנו לוקחים אותם יותר מדי ברצינות, ולהראות את הצדדים – והפגמים – האנושיים שלהם.

את צודקת. זה לא במודע. זה לא כתב האישום שלי נגד האנושות. אני לא מנסה לעשות צחוק ממרטין לות’ר קינג ג’וניור. הוא איש גדול, זה מצחיק לדמיין שהיה לו יום רע. מה הוא עושה ביום רע כזה? למה לדמיין דבר כזה? כנראה כי הוא בן אדם וכדאי להיזכר שהוא כזה מדי פעם. וככה כל הדמויות שם. אם אתה לזרוס וישו מקים אותך לתחייה, אתה לא מסתובב קצת ותוהה: “רגע, הוא יעשה את זה עוד פעם? עוד כמה פעמים בדיוק הוא מתכוון לעשות את זה? מה הכוונה, הוא לא מתכוון לעשות את זה עוד פעם?”. אולי זה פשוט להאניש דמויות ארכיטיפיות או איומות, כמו היטלר.

מצחיק אותך לכתוב מנקודת מבטן של הדמויות הקרועות האלה?

בטח, לפעמים. אתה קצת מדבר לעצמך, מבצע את זה בראש. כן, בטח.

נראה לי שאני מרגיש יותר בנוח כמבצע מאשר ככותב. אני מרגיש שאני קצת לוקח סיכון ככותב, שאני לא כותב מספיק טוב, מבחינת סגנון וכזה. וכן עברתי ושכתבתי את מה שכתבתי! אז אולי אני כן קצת מתרץ. שמעי, אתה לא חייב להיות כותב נפלא בשביל מערכונים, כי הביצוע יפצה על הטעויות שלך ככותב ואף אחד לא יקרא מה שכתבת, ישמעו רק את הביצוע. אבל כשאתה ממש כותב, ספר או משהו דומה, אז אנשים יקראו, ואולי גם יקראו שוב. אני לא יודע אם יש לי מספיק כישרון בשביל קריאה מדוקדקת כזו. אז שִכתבתי, ועבדתי הרבה כדי לשפר את הכתיבה שלי בספר.

אבל כן כתבתי את זה בשביל הכיף.  עושה רושם שכולם שונאים את הסיפור “הצחוק שלה”, אבל אני מת עליו! זה על טיפוס אחד שמשבח אישה בצורה ממש מוגזמת, ואז הוא אומר שהפגם היחיד שלה הוא “הצחוק שלה”, אבל זה פגם נורא. הצחוק שלה גרם לאנשים להתעלף! זה כמו איזה ספר שקראתי, אני אפילו לא זוכר איך קראו לו, על טיפוס אחד שכותב על אשתו שמתה וזה כל כך מוגזם.

מאיפה הקטעים האלה הגיעו?

באמת חשבתי שאפשר יהיה לאסוף את הקטעים האלה למשהו כיפי שיצחיק אנשים. אבל כתבתי את הקטעים האלה בשעות הפנאי שלי מהעבודה האמיתית שלי. עכשיו זה משחק, אבל הרבה מזמן העבודה שלי היה לכתוב קומדיה, לכתוב פיילוטים לטלוויזיה ולכתוב מערכונים ותסריטים.

אנשים מפורסמים השפיעו על הדמויות?

הסיפור “זיכרון מעורפל מחג המולד” הוא קצת טייק-אוף של “זיכרון מחג המולד” מאת טרומן קפוטה. אצלי הבחור קצת אהבל והזיכרון שלו לא משהו, והוא ממשיך להעלות את אותו זיכרון שוב ושוב ובכל פעם הוא משתנה, והוא גם מוקף באידיוטיזם במקום ברגשות מעודנים.

ב”הבטחת הפוליטיקאי” זה די האנשים האלה שאומרים שהם “לא רוצים להצביע לאף פוליטיקאי”. אז הנה מישהו שנבחר והוא לא יודע כלום על פוליטיקה, אין לו מושג איך זה עובד, והוא ממש מרוצה מזה, ממש חוגג על זה שאין לו מושג. אלה קולות מסוימים, כמו אצל קפוטה, או גם יותר כלליים, כמו מה שאתה שומע ברדיו, הדיבורים האלה על איך אנשים לא רוצים שום פוליטיקאי ותיק, וזה לדעתי די טיפשי. זה לא משהו טוב, אז אני עושה מזה צחוק.

אני תוהה מתי נפסיק לקפוץ מזה שאנשים מסתירים איזה סמים ואיזה טעויות עשו ישר לזה שהם שאומרים לנו “אוקי, עכשיו אני מְספר הכל”, כי אנשים לא באמת רוצים לשמוע הכל, יש איזה רגע שאתה אומר “אוקי, בסדר”, מכירה? כי כשפוליטיקאי מתחיל לספר הכל, אנשים פתאום קולטים שהם לא באמת רוצים לשמוע הכל, הם רוצים רק את החלק הקטן ההוא שאפשר לשפוט אותו לפיו.

אבל גם פוליטיקאים הם בני אדם, ויש להם שלדים בארון. אי אפשר לצפות שהם יהיו קדושים. אם היו להם חיים, הם עשו טעויות ועשו דברים מביכים ולא בסדר. אז חשבתי שיהיה מצחיק לכתוב על פוליטיקאי שנושא נאום ומספר לך הרבה יותר ממה שרצית לדעת.

אני לא יושב וחושב “על קומדיה היום”. אני חושב על דברים שמצחיקים אותי, או לפעמים על דברים שמרגיזים אותי, שזה יופי של חומר לקומדיה. דברים שמעצבנים אותך או מטרידים אותך, ואתה חושב, הנה יש פה משהו, זה קטע צבוע, או זה משהו אחר שחייבים לעשות ממנו צחוק.

אז מה מכעיס אותך?

תראי, העולם הוא מקום ממש מסובך ואנחנו מנסים לפשט דברים. ואנחנו עושים את זה בצורה די מגושמת. אנשים אומרים ועושים דברים מטופשים. רוצים שדברים יהיו פשוטים והם נשארים מסובכים. זה עולם מסובך וכשאתה מפשט דברים בהגזמה אתה עושה טעויות. זה נראה לי קצת מגוחך בימינו, הניסיון הזה לפשט. כי דברים הם לא פשוטים ואנחנו צריכים להתמודד עם המורכבויות.

 

מי מצחיק אותך בימינו?

קי ופיל (Key and Peele) ממש מצחיקים. הם משלבים ממש טוב רעיונות טובים, זווית טובה וביצוע. במערכונים אתה הרבה פעמים מקבל או את זה או את זה, אבל לא את כולם יחד. ואצלם יש הכל. לדעתי הם בטופ.

טים ואריק עדיין מצחיקים אותי בכל פעם שאני רואה אותם. הם ממש מפוצצים אותך. הם ממש מצחיקים וממש חכמים.

עשיתי אלבום שלי עושה סטנד-אפ עם ילד אחד בשם ברנדון וורדל (Brandon Wardell). זה רק אני והוא. זה יצא בעוד שלושה או ארבעה שבועות (האלבום יצא לפני כמה חודשים – המתרגמת). אני חושב שברנדון וורדל מצחיק. הוא עוד צריך להתפתח, אבל יש לו קול נהדר, הוא ממש נחמד, ובשנים הבאות הוא יעשה יופי של קומדיה.

איזו עצה היית נותן כמורה שמסביר איך ללמד כתיבה קומית?

הייתי אומר, עזבו את הקומדיה, כל התחום עומד להתמוטט.

באמת?

אני באמת חושב שלפחות מערכונים ממש בשיא עכשיו, שזה ממש נהדר אבל זה ייגמר. אז אם אני צריך לתת עצה הייתי אומר: מה יקרה אחרי שהמערכונים יעברו את השיא? אני לא ממש יודע, אולי זה יהיה בכלל קטעי דרמה? אולי בכלל משהו אחר? ג’ון מולייני מנסה להחזיר את הומור החוכמולוגים בסיטקום רגיל שמצולם עם קהל. הביקורות קטלו אותו, אבל יש מצב שאנשים ילכו לכיוון הזה.

אני חושב שאחרי המערכונים יבואו סיפורים. אחרי שאתה עושה מערכונים לתקופה, אתה מתחיל להסתכל על סיפורים, או על סיפורים שמספרים לך, ובכלל ללמוד על סיפור סיפורים. בכלל אני חושב שעניין המערכונים גדול וזה נהדר שהוא בשיא, אבל זה ייגמר וכולם יתחילו לחפש את הדבר הבא.

אני לא יודע מה הדבר הבא הזה עומד להיות, אבל מה שקורה עכשיו מזכיר לי קצת את מה שקרה באייטיז, כשהיה גל סטנד אפ ענק. בעיר כמו שיקגו, שבה גרתי, היו בהתחלה שני מועדוני סטנדאפ ובסוף התקופה הזו היו בה שישה. ובכל עיר היו ערבי סטנדאפ! ואז זה נפל כי היו יותר מדי ערבי סטנדאפ. היה יותר ממה שצריך. אז זה מגניב שיש כזה גל של מערכונים, אני נהנה מזה ורוצה שזה יימשך עוד 20 שנה כי זה מה שאני עושה, אבל לצעירים הייתי ממליץ להתחיל ללמוד על סיפורים ואיך מספרים אותם, כי זה יהיה הדבר הבא אחרי שאנשים יתחילו להגיד “אוקי, נמאס לי קצת מאימפרוב וממערכונים קצרים. ספר לי סיפור, משהו טיפה יותר ארוך ואולי עם טיפה יותר משמעות”. אף פעם אל תסתכל על מה שמצליח עכשיו, תסתכל על מה שיצליח בקרוב.

זו עצה שעוד לא שמעתי.

אולי זה לא יהיה דווקא סיפורים, אנחנו נראה, אבל תראי את האינטרנט. לפני עשר שנים הכל היה חייב להיות שתי דקות או פחות. והיום אנשים רואים סרטים באינטרנט, הם לא מתרגשים בכלל מקטעים ארוכים, הם צופים בהם, ובאינטרנט גם מוצאים דרכים לעשות מזה כסף, עם פרסומות בכל עשר דקות וכזה. אז יבוא הדבר הבא, למרות שדי קשה לדעת מה הוא יהיה.

תראי את “שובר שורות”. כשזה התחיל זה לא היה להיט. ואני לא יודע כמה זה בכלל הצליח. שמעתי שרצו לבטל את זה אחרי העונה הראשונה וגם אחרי השנייה. ואז התחיל כל העניין הזה של הסטרימינג, שבכלל לא היה קיים כש”שובר שורות” התחילה. אף אחד אפילו לא דיבר על זה אז, זה אפילו לא היה משהו שהיית יכול לעשות. ואז הסדרה ממש הצליחה בסטרימינג. היא הפכה למשהו ענק! אז הדרכים שבהן אנשים מקבלים את הבידור שלהם יכולות להשתנות, וזה משפיע על התוכן.

אני חייבת לשאול משהו על “סמוך על סול”…

אני לא יכול להגיד הרבה  על הסדרה, אבל תשאלי, אם אני יכול לענות, אענה, ואם לא אז לא. לא נורא, אני אשתדל.

הסדרה עוסקת בעבר של סול. אתה יכול לספר לי קצת על סול הצעיר לעומת סול שאנחנו מכירים מ”שובר שורות”?

אני לא יכול לספר שום דבר ספציפי, כי יסלקו אותי מהכנסייה הקתולית ומכל כנסייה אחרת שבה אנשים רואים “שובר שורות”.

הוא עומד להפתיע אותך. כשאנשים רואים את סול ב”שובר שורות” הם בעצם רואים את התדמית הציבורית, את הדברים שהוא רוצה להראות לציבור כי הוא חושב שזה יביא לו ביזנס. זו הפרסונה שהוא יצר בשביל הכסף. אז מי זה סול האמיתי? הייתי אומר ככה – אנשים רואים הרבה פעמים התנהגות צינית או גישה צינית וחושבים שזה אדם ציני, ובמקרה הזה סול גודמן באמת ציני לגבי החוק. אבל הרבה ציניקנים, בעצם אנשים שקוראים להם ציניקנים, הם אידאליסטים שהרגשות שלהם נפגעו. יש כנראה פילוסופיה מהסוג הזה מאחורי סול שאנחנו רואים ב”שובר שורות”. זה בערך מה שאני יכול לומר. זה די פילוסופי, אבל הייתי אומר… בעצם אני לא יכול להגיד. הוא בכלל לא הטיפוס שאתה מכיר, נגיד ככה. והכתיבה כל כך טובה, והכותבים כל כך התאמצו, שזה עובד.

השאלה האחרונה שלי היא קצת רנדומלית, אבל זו שאלה שאני אוהבת לשאול. אתה יכול לחשוב על איזו מחשבה, או רעיון, או הרגשה שאין להם מילה ולהמציא מילה כזו? משהו שאתה חושב שצריכה להיות לו מילה.

משהו שצריך מילה? אה! יש לי!

בוא נשמע.

יש לי מילה! ש לי מילה חדשה לגמרי, כזו שכולם צריכים להשתמש בה מעכשיו! שומעת?

כן!

אוהל בבית. מכירה שאתה עושה לילדים אוהל בבית, מסדינים? אז לזה צריך לקרוא זילוט. אז כשאתה עושה בבית אוהל לילדים או לנכדים או לילדים של חברים, תגיד “בוא נבנה זילוט” או “תיזהרו, תהרסו את הזילוט ככה!”.

נשמע שכבר חשבת על המילה הזו.

אה, כי כשהילדים שלי היו קטנים, בנינו כל הזמן אוהלים, הילדים שלי אהבו את זה. ילדים בכלל אוהבים את זה. ואז אחד מהילדים קרא לזה בטעות זילוט, וחשבנו, “איזה שם מוצלח. זו ממש מילה במילון, זה נשמע כמו מילה אמיתית”. אז התחלנו לקרוא לזה ככה. ואני חושב שזו צריכה להיות מילה אמיתית. הייתי רוצה שהיא תהפוך למילה אמיתית.

 

המקור

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל