ארכיון תגיות: ג’ורג’ קרלין

נעמה רודריגז – ראיון ר-ציני

הסטנדאפיסטית נעמה רודריגז על נשיות, גבריות, אנושיות וסטנדאפיות


נעמה רודריגז היא שחקנית שמתחפשת לבן, מפעילת ילדים, אשת חינוך לכאורה. אבל היא מעניינת אותנו כי היא סטנדאפיסטית שמשתתפת בהרבה ערבי סטנדאפ ואף משתתפת בארגון כמה מהם, בהם הסטנדאפ הפמניסטי, סטנדאפ הומור שחור, סטנדאפ בהודנא ועוד. אז אולי בעקבות הראיון נקבל חינמים. לאחרונה העלתה סרטונים לאינטרנט, שזה מקום הבילוי האהוב עלינו.


מתי החלטת שאת רוצה להצחיק?

טרם החלטתי. אני מניחה שזה התגבש כל יום קצת מאז שאני קטנה, שיותר ויותר אנשים היו בוהים בי ובתגובות שלי לדברים קטנים ונקרעים מצחוק. כששאלתי “מה?!” הם היו אומרים: “את פשוט מצחיקה אותי, לא יודע להסביר”.
בכללי אני מאמינה שאני דמות מצויירת שכלואה בתוך גוף של אדם רגיל, ושזה מתפלק לי כשאני לא מוכנה לזה.

השתתפת בערב הסטנדאפ הפמניסטי. את יותר מזדהה עם הפמיניזם הליברלי, הרדיקלי או הבנאלי?

הפמיניזם האנאלי, האינטגראלי והדיפרנציאלי. אני פמינַאצנָאצית, ולכן זה אינדווידואלי.

מי היוצרים  הקומיים שהשפיעו עלייך?
שייקספיר, חנוך לוין, החמישיה הקאמרית, דומינו גרוס, שייקה אופיר, צ’ארלי צ’אפלין, ג’ורג’ קארלין, דאג סטנהוף, סיינפלד, צ’כוב, איז’ן יונסקו, קרן מור, שרה סילברמן, מיץ’ הדג’ברג, וודי אלן, ג’ים ג’פריס, דניאל חן, תום יער, שיר ראובן, קארין כהן ובעצם כל חבריי לסצינה משפעים עליי כל אחד בדרכו באופן בלתי מודע או מודע. אלוהים הוא גם סבבה, אבל יותר התחברתי לחומרים המוקדמים שלו.

בין היתר את שחקנית. מי המטריד המומלץ ביותר?
לא צריך להיות שחקן כדי להיות מוטרד, אבל הביטוי המטריד ביותר הוא:: “תשתמשי בזה”. כאילו, תשתמש בזה אתה.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

איש.
אני מסוגלת לומר אותה בלי קשר לשום דבר. הנה: איש! זו גם התשובה האולטימטיבית כשאין לך מה להגיד:

נעמה, למה את לא מעשנת? איש.
נעמה, יש לך חבר? איש.
מה עדיף: שרמוטה או שרלילה? אייייש!

 

עוד מכישורייך הפעלות ילדים. את יכולה גם לגרום להם להפסיק?

לא הייתי נסחפת עם המילה “כישורייך”. אני עדיין עובדת על לגרום להם להתחיל. אין לי מושג איך מפעילים ילדים ומי האדם הרציונאלי שהסכים לשלם לי על זה כסף. אני גם די סבבה עם גיבוש למפגשי דחויים דחויות.

מי אושיית הרשת הכי מצחיקה בעינייך?

אושייה זו גם מילה מצחיקה!
נעמה, מי אושיית הרשת הכי מצחיקה בעינייך? אושייה!
וגם: עוגייה.
מה התפיסה הקומית שלך?

כדמות מצויירת שכלואה בתוך איש, הכי חשוב לתת לצד האפל והכאילו לא-מצחיק לצאת ולהיות. לדעת שהכל קורע מצחוק: לוויות, אסונות טבע, בעיות נפשיות וישראל כץ הופך לטבעוני.

אם לא היית את, איזה דב אכפת לי היית רוצה להיות?
איש.

חדשות הקומדיה 20.8-26.8

אלבום שאף פעם לא שוחרר של ג’ורג’ קרלין יוצא, דן הרמון כותב סצנות נוספות לסרט החדש של מארוול, ספיישלי סטנדאפ חדשים של נטפליקס, סדרות קומיות חדשות של אמאזון ותכנית הטלוויזיה קומדי בנג בנג מגיעה לסיומה

 

קר-לין שם בחוץ

כולם אוהבים את ג׳ורג׳ קרלין. אפילו אנשים שלא באמת מכירים הרבה קטעים שלו אבל נשבעים שהוא הסיבה שהם עושים קומדיה וכל הזמן משתפים ממים של אתאיזם בפייסבוק, כאילו, וואו מזל טוב, אתה אתאיסט, רוצה מדבקה? בכל מקרה ב-2001 הקליט הקומיקאי המנוח מופע חי בשם I Kinda Like it When A Lotta People Die ותכנן לשחרר אותו כאלבום. אממה? הוא הקליט את המופע בתשעה בספטמבר ויומיים אחר-כך חלק מהקטעים באלבום לא היו כל-כך בטעם טוב אפילו בשביל קרלין. אבל ב-16 בספטמבר האלבום סוף סוף יוצא למכירה ואף קיבל את ברכתו של הבת של קרלין. מילה מלוכלכת מספר שלוש יס!

מקור: Splitsider

שיתוף פעולה הרמוני

תקשיבו, אני יודע שזה בעיקרון אמור להיות מבזק חדשות הבידור היחיד שבו לא מדברים על סרטי מארוול. כי למרות כמה שאני אוהב ורואה כל אחד מהם, זה חדשות הקומדיה, מקום שבו אפשר לברוח מהבלוקבסטרים האלה. אבל אני לא יכול לא לכתוב על זה שדן הרמון, האיש מאחורי ״קומיוניטי״, ״ריק ומורטי״ ומספר הודעות קוליות שיכורות, נשכר על ידי אולפני מארוול לכתוב כמה סצנות נוספות לסרטם הבא ״דוקטור סטריינג׳״. לאולפנים כבר יש קשר הדוק לקומיוניטי עם במאי התכנית ג׳ו ואנת׳וני רוסי שביימו את שני סרטי קפטן אמריקה האחרונים ועוד יביימו בהמשך עוד כמה סרטים, והביאו חברים מקומיוניטי לתפקידי אורח. הרמון כבר הראה בריק ומורטי שהוא מבין במצבי מדע-בדיוני סוריאליסטיים שמתאימים לד״ר סטריינג׳, אז אני מקווה שזה יעבוד. ואם לא, פשוט נעבור ליקום אחר שבו זה כן עבד, נרצח את האנחנו מהיקום האחר ונחיה במקומם.

מקור: The AV Club

סטרים-ג׳ובס

אנחנו אוהבים סטנד-אפ פה בילדי הקומדיה, וכיום הפלטפורמה הגדולה לסטנדאפיסטים אמריקאים מפורסמים היא לא HBO בין פרק חדש של Dream On וסרט סופטקור, אלא בנטפליקס. ענקית הסטרימינג הכריזה על שמונה ספיישלים חדשים שיעלו בקרוב, ככה שכל אחד יכול למצוא לפחות סטנדאפיסט אחד שהוא לא שונא. אותי מעניין בעיקר הספיישל של דיינה קארבי, כוכב SNL לשעבר שאחרי שנים מחוץ לאור הזרקורים עושה מעין קאמבק השנה עם הופעות בסרטים מצוירים ופודקאסטים, שיעלה בארבעה בנובמבר. בנוסף יש את בוגרי SNL קולין קווין ומייקל צ׳ה, כוכב ניוזרדיו לשעבר ואיש מפחיד בהווה, ג׳ו רוגן, רג׳י וואטס, במופע שאני כנראה לא אבין, וגבריאל איגלסיאס בעוד בדיחות על להיות שמן ומקסיקני.

בינתיים המתחרה של נטפליקס בתחום הסטרימינג (אם אפשר לקרוא לזה תחרות), אמאזון, הוציאה שלושה פיילוטים קומיים השבוע, שאולי יהפכו לסדרות בעזרת הצבעות הצופים. הסדרות הן העיבוד החדש לקומיקס הקאלט The Tick, שכבר מקבל באזז חיובי, Jean Claude Van Johnson, על חייו הסודיים של ז׳אן קלוד ואן דאם בתור סוכן חשאי, ו-I Love Dick מבית היוצר של ״טרנספרנט״, בכיכובו של קווין בייקון ולא על מה שאתם חושבים. אמאזון עדיין לא מאפשרת צפייה חוקית בישראל, אז שיזדיינו. תורידו בטורנט.

מקורות: Splitsider ו-Vox

640 (2)

קומדי ביי ביי

ועכשיו לקצת חדשות עצובות. אחרי חמש עונות, 110 פרקים, שלושה סיידקיקים ומלא כינויים, הגרסה הטלוויזיונית של הפודקאסט האהוב קומדי בנג בנג, מגיעה לסיומה. כך מנחה ויוצר התכנית הוט סוקרמום סקוט אוקרמן הודיע השבוע בטוויטר. במשך חמש עונות תכנית האירוח הפרודית עשתה פרק מחזמר, פרק ״דלתות מתחלפות״, פרק בשוט אחד ועוד רעיונות שאפתניים, ואני יודע שאני אתגעגע אליה. הפודקאסט ימשיך אבל לפחות עד שסקוט ימות (למרות שגם אז ג׳ייסון אמור לקבל את התכנית ואת האלמנה שלו).

מקור: Variety

הדיון באתאיזם בסטנדאפ\אבנר מירב (והנחה לגולשי ילדי הקומדיה)

 

אמונה ואי-אמונה בסטנדאפ והנחה למופע סטנדאפ על אתאיזם


משחר ההיסטוריה האנושית, גדולי ההוגים טענו טיעונים לכאן ולכאן אודות קיומו של האל. אבל, לצד כל המדענים, הפילוסופים, התאולוגים וההיסטוריונים, דווקא הקומיקאים מתבלטים בטיעונים הטובים שיש להם בעד ונגד אתאיזם. כhשרון אמיתי בקומדיה, מעבר ליכולת להצחיק את הקהל, נמדד ביכולת להעביר רעיונות עמוקים תוך-כדי  מופע שגורמים לקהל לצחוק. זה נעשה רבות לאורך ההיסטוריה, אבל הנה שלושה קטעים בשבח האתאיזם שעושים את זה מצוין.

 

ביום רביעי הקרוב, יעלו על במת הסטנדאפ פקטורי בתל אביב שישה קומיקאים, שלושה אתאיסטים ושלושה מאמינים, וישתמשו בקומדיה כדי להציג את הצד שלהם בנושא.

*לגולשי ילדי הקומדיה 30 ש”ח. צרו קשר בסוף הפוסט

 

ג’ורג’ קרלין – דת זה בולשיט

לא היה מטיף גדול יותר לאתאיזם בקרב הקומיקאים מאשר ג’ורג’ קרלין. במדינה כמו ארה”ב, שבה יש רוב מוחלט של מאמינים, הוא נעמד מול אולם מלא וטען (באופן די מנומק ומאוד משעשע) שרובם טועים:

 

 

ג’ים ג’פריז – הקשר בין ישו לפנדות

מי שלקח את הדיון באתאיזם לשלב הבא הוא הקומיקאי האוסטרלי ג’ים ג’פריז. ג’פריז לא מסתיר את הלעג שיש לו לדת ומעביר ביקורת על האמונה באלוהים, החיים שאחרי המוות והתנ”ך – הכל בקטע שלטענתו בכלל התחיל ממחשבה על פנדות:

 

 

 

טים מינצ’ין – סופה של אתאיזם

עוד קומיקאי אוסטרלי שלא מתבייש לצאת נגד הדת הוא טים מינצ’ין. הקומדיה של מינצ’ין מתאפיינת בהגשת החומר שלו בצורת שירים וקטעי דקלום, מצחיקים ואינפורמטיביים בו-זמנית. הקטע “סטורם” לא יוצא נגד דת באפון ספציפי, אלא ככלל נגד האמונה בדברים שאינם מגובים על ידי דת. מעבר לעובדה שהוא כתוב בצורה מצוינת, הוא גם עובד לסרטון אנימציה קצר שממחיש את הרעיונות שבו בצורה נעימה לעין:

 

ערב “טייק דת” יתקיים ביום רביעי הקרוב, 29/6, בשעה 21:00 בסטנדאפ פקטורי תל אביב.

לכרטיסים קוד קופון: קומדיה

לקבלת ההנחה:

המורשת של ג’ורג’ קרלין – מיטב הקטעים\ אבנר מירב

 

ברביעי הקרוב (11.11) ייערך ערב מחווה לקומיקאי המשפיע ג’ורג’ קרלין. אבנר מירב, הסטנדאפיסט ואחד המארגנים, מספר על הקטעים שאהב במיוחד

מעטים האנשים שמשפיעים על תחומם כמו שג’ורג’ קרלין  השפיע על תחום הסטנדאפ. ההשוואה הטובה ביותר היא בינו לבין הביטלס – גם מי שלא מתחבר לחומרים לא יכול להתעלם מהתרומה האדירה לתחום ולהשראה שהשאיר לאלו שבאו אחריהם. קרלין הצליח, לאורך קריירה שנמשכה עשורים רבים, לחדש את עצמו, להעביר את תפיסת עולמו וכמובן – להצחיק. הנה כמה קטעים המייצגים את התפתחותו כקומיקאי.

התחלה מעונבת

קרלין הבין עוד בתחילת דרכו שכדי להעביר את המסר שלו, עליו קודם כל לצבור קהל. בקטע הזה משנת 1966 קרלין לבוש בצורה מכובדת ומדבר על נושאים שיחבבו אותו על הציבור. נראה כאילו, באופן מכוון הוא החליט להתחבב עליהם לפני שיתחיל לעצבן אותם.

 

 

שבע מילים גסות

הגאונות של קרלין ניכרת בעיקר באופן שבו הוא משתמש בשפה. בשנת 1972 יצר את המונולוג הנ”ל, שמדגים את התפיסה שלו לגבי שפה בכלל ומילים גסות בפרט. היום מדובר בדבר כמעט טריוויאלי, סטנדאפיסט שמקלל, אבל לעמוד שם, בארה”ב של שנות השבעים ולהסביר שקללות הן חלק לגיטימי בלקסיקון, זו הצהרה שסללה את הדרך לכל מי שבא אחריו.

Stuff

 

אחרי שביסס את עצמו כאיש מצחיק וחכם התחיל לסגל לעצמו קרלין מעמד של מטיף. דרך הקומדיה הייחודית שלו הוא העביר ביקורת, לעתים מרומזת ולעתים בוטה וישירה, על החברה האמריקנית והתחלואים שבה. הקטע הנ”ל משנת 1986 מראה את האבסורד שבחומריות ובתרבות הצריכה.

להציל את העולם

אבל אם כבר ביקורת, אז למה לעצור בארצות הברית? למה לעצור רק באנשים ספציפיים? קרלין המשיך וביקר את החברה האנושית בכללותה. הקטע Saving The Planet משנת 1992 בז ליומרה שבאמירה “להציל את כדור הארץ”.

דת זה בולשיט

זה אולי הקטע המזוהה ביותר עם ג’ורג’ קרלין. קרלין מעולם לא הסתיר את סלידתו הרבה מהדת הממוסדת והטיף לאתאיזם במשך כל חייו. אולם בשנת 1999 הוא זיקק את המשנה שלו לקצת יותר מ-10 דקות שמעבירות את המסר שלו באופן ברור – ומאוד מצחיק.

 

 

***

ערב המחווה לג’ורג’ קרלין ייערך במועדון “סטנדאפ פקטורי”, בהשתתפות: אבנר מירב, ינאי בן נח, עמית קלינג, עידן ברקאי, שמעון ראיצ’יק, חגית גינזבורג, אורי הלוי ואביתר חלימי

פרטים באתר או בדף הפייסבוק

למה הסטודנטים האלה כל כך פוליטיקלי קורקט? (תרגום)

מאת: ג’רי קורלי

היום קיבלתי אימייל מסטודנט שלי [בסטנדאפ קומדי קליניק – המתרגמת]. היה כתוב בו:

“ג’רי,

“היום למדתי שסטודנטים בקולג’ הם כל כך תקינים פוליטית, שזה ממש לא טבעי. הם מפיצים את הדרעק התקין פוליטית הזה כל הזמן בפייסבוק! בהתחלה התפלאתי שאני לא מצליח לתקשר עם הקהל. הרגשתי את זה כבר בבדיחה הראשונה, על נישואים/ילדים…

“ואופס – נפילה.

“חלק מהסטנדאפיסטים ממש התעצבנו על רגישות היתר הזו של הקהל. זו הייתה הפעם הראשונה שהופענו בקולג’.

“אם סטנדאפ זה ‘התקפה מוסווית’, אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ!

“אבל אז התחלתי לחשוב. אם זה היה מצחיק אותם, הם היו צוחקים. אחד מהמופיעים סיפר שאחרי שהוא אוכל קארי, ‘התחת שלו מלא כוויות’.

“במועדון הבדיחה הזו לא ממש מצליחה. אבל הקהל בקולג’ מת על זה! מה לעזאזל קורה פה? הם אוהבים בדיחות וולגריות גרפיות? מתברר שכן… אם אתה צוחק על עצמך.

“אחרי המופע אותו מופיע אמר שהוא קרא ראיון עם ג’רי סיינפלד, שבו הוא כתב שהוא ממש משתדל שלא להופיע בקולג’ים. אבל בכל זאת, יש בזה כסף…

“אז איך אני מצחיק אותם?”

 

 

קודם כל, לא משנה כמה ג’רי סיינפלד גדול, בזה הוא דווקא טועה. סיינפלד הוא אסכולה ישנה ונראה שהוא קצת תקוע בעידן שבו בני 24-18 אפילו לא זוכרים שהתקיים. ועושה רושם שככל שאני צופה, קורא או מקשיב ליותר ראיונות איתו, כך הוא נשמע יותר כמו אביו הקשיש והעקשן ב”סיינפלד”.

סיינפלד סלב בסדר גודל עצום, לכן הוא ימשיך לקבל עבודה ולא משנה מה. אבל אם הוא לא יתאים את החומר שלו, הוא בהחלט בסכנה להפוך ללא רלוונטי.

כאמן, כותב או מוזיקאי אתה לומד שלדורות שונים יש תפיסה שונה ומבט שונה על החיים. ולכן הטעם שלהם ומה הם תופסים כמצחיק או כלגיטימי גם משתנה.

 

שנֵה, עדכן או שתהפוך ללא רלוונטי

פוליטיקלי קורקט הוא לא איזה חידוש. ראיתי את זה כבר לפני 23 שנה. ב-1992 עלה דון ריקלס  לבמה בקומיק רליף . ריקלס הוא “מעליב הקהל” מספר אחת. אבל הקהל היה מורכב מאנשים שהגיעו כדי לתרום כסף להומלסים ולמנושלים. זה היה קהל מאוד מאוד פוליטיקלי קורקט.

שבע הדקות הראשונות של המופע לא  גרמו לצחוקים בכלל. רק גניחות ואנחות.

ריקלס מקצועי ומצחיק, אבל היה ברור שעם הקהל הזה הוא לא מסתדר.

הוא רק הראה עד כמה הוא מנותק מהשינויים בחברה ובקומדיה. הוא ניסה להסביר את העלבונות שהטיח בקהל ואמר “אני מת על שחורים!”, ובכך השתמש במונח לא פוליטיקלי קורקט כדי להסביר על מה הקטע – ונחשף כמיושן באופן חסר תקנה.

הוא הזכיר לי מה קרה כשהבאתי חבר הביתה לארוחת ערב. סבתא שלי קראה לו “הצבעוני”. וזה היה ממש מוזר, הוא בכלל היה פורטו ריקני (סתם, סתם).

ריקלס איבד קשר עם המציאות המשתנה והפך ללא רלוונטי. הוא עדיין מופיע בווגאס, אבל בעיקר בפני אנשים בגילו שצוחקים מהומור כזה.

אל תטעו, אני מאוד מעריך את סיינפלד ואת ריקלס. אבל זה המצב.

 

התאם את עצמך, אבל אל תאבד את הזווית שלך

ג’ורג’ קרלין המשיך למלא אולמות והיה פופולרי בקולג’ים ממש עד מותו. הוא שמר על הזווית שלו, אבל תמיד היה לו משהו שהצחיק כל אחד. הייתה לו יותר מזווית אחת.

אני זוכר שהוא אמר: “אתה חייב שיהיו לך במופע תובנות, משחקי מילים ובדיחות קלילות. הקלילות חשובות כדי שאנשים ידעו שלמרות שאתה חושב שדת זה בולשיט, זה עדיין מופע סטנדאפ, אז זין להיות כבדים”.

תומאס הקטר

נכון שמתישהו קרלין גם אמר “אני לא שם זין על מה הקהל חושב על זה”. אבל אז הוא ניקה את המופע שלו כדי שיתאים לטלוויזיה, ובמשך שנתיים אפילו דיבב את תומס הקטר, ואני הבנתי שהוא היה צריך  לחזור בו. הוא התאים את עצמו ובחר חומר שהיה רלוונטי לקהל החדש שלו.

האמת היא שזו שטות לומר שלא מעניין אותנו מה הקהל חושב. אנחנו לא עולים לבמה בשביל הקהל? אם הקהל לא צוחק, אנחנו עובדים על הבדיחה עד שהוא כן צוחק. כולנו מרצים את הקהל.

הכול בשביל הקהל

נכון, הסטודנטים בקולג’ הם מאד פוליטיקלי קורקט, אבל זה לא “הורס את הסטנדאפ”. כל כותב קומי וסטנדאפיסט צריך להכיר את המשולש מבצע-חומר-קהל (מח”ק). החומר צריך להתאים גם למבצע וגם לקהל. וכשהקהל משתנה, גם החומר אמור להשתנות.

פעם הופעתי באירוע של חברה בסאלט לייק סיטי [בירת המורמונים – הערת המת’]. הבחור שהזמין את ההופעה אמר שאלה חבר’ה ממש מאגניבים והם אוהבים לצחוק על הכול. וזה היה, מה שנקרא, הסוף.

בהופעה התחלתי לעשות את הקטע הקבוע שלי על מורמונים. והקהל לא צחק.

הקהל הזה שאוהב לעשות צחוק מהכול לא אהב לעשות צחוק ממורמונים.

הייתי חייב להבין למה או שההופעה אבודה.

מישהו הושיט לי פתק וקראתי אותו. היה כתוב בו “הקהל ברובו מורמוני”.

אז הסתכלתי חזרה על הקהל, הקראתי את הפתק בקול רם, שלפתי את רשימת הקטעים שלי מהכיס, אמרתי “עכשיו אני מבין למה הקטע הזה לא מצחיק”, וקרעתי את הרשימה.

הקהל צחק (כי עשיתי פה צחוק מעצמי), ואני חזרתי להופיע והמצאתי במקום בדיחות על עדי יהווה.

 

פשוט צריך ללמוד לעבוד עם הקהל. להתאים אליו את החומר. לשנות ולשנות עד שהקהל צוחק.

במייל בתחילת הטור כתב הסטודנט שלי: “אם סטנדאפ זה ‘התקפה מוסווית’ אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ”. אני רוצה להתייחס לזה רגע, כי סטנדאפ הוא אכן התקפה, ואנחנו תוקפים משהו. אפילו את עצמנו. אבל הרעיון הוא לתקוף כלפי מעלה – מעל עצמך.

  • אתה לבן? אל תתקוף מיעוטים.
  • אתה גבר? אל תתקוף נשים.
  • אתה גבר, אשה, שחור, לבן או היספני? אל תתקוף ילדים עם פיגור.

וזו כל התורה, אלא אם יש לך סיבה ממש טובה (למשל, אם אתה גבר אל תתקוף את אשתך או האקסית שלך, אלא אם הן בגדו בך או משהו ואתה חולק את האינפורמציה הזו עם הקהל. אם כן, אז עכשיו יש לך סיבה והקהל ירצה לשמוע את הלכלוך. ככה בונים סיפור).

 

פתרון – המון תקיפה עצמית! 

כדאי גם שתציצו בניתוח שלי את דניאל טוש – הוא ממש לא פוליטיקלי קורקט וסטודנטים מתים עליו.

קודם כול, כי הוא יורד המון על עצמו. ככל שהוא תוקף יותר, כך הוא תוקף יותר את עצמו. והוא עושה את זה כדי להזכיר לקהל שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ולכן הוא יכול לחצות את הקווים ולרדת קצת על עצמו.

פתרון נוסף – לתקוף פעם נוספת!

כשהוא כן מספר בדיחה על משהו לא פוליטיקלי קורקט, הוא לא מנסה להתחמק – הוא מתקיף שוב. ושוב ושוב עד שהקהל (רובו גברים בני 34-18) צוחק מרוב מבוכה על כך שהוא לא אמור לצחוק מהבדיחה הזו [*טריגר* – כך בדיוק אמר לצופה שמחתה על בדיחות האונס שלו כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותה אונס קבוצתי ממש פה באולם. איכשהו לא נראה לי שההומור העצמי שלו מגיע עד לרמה של כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותו אונס קבוצתי פה במקום – הערת המת’].

הם גם צוחקים, כי עושה רושם שלטוש בכלל לא היה אכפת שהם לא צחקו מהבדיחה הראשונה. הקהל מזדהה וזה גורם להם לצחוק.

המשך ההתקפה יכול להיות משהו קטן כמו “אני אומר את זה אם תקשיבו ואם לא…”, או “הי, אני בן 21, על זה אנחנו מדברים”, או “יום אחד תצחקו מהבדיחה הזו, אולי ביום שבו תתבגרו”.

כל קהל הוא פוליטיקלי קורקט ברמה מסוימת, ולא יצחק מבדיחות מסוימות של קומיקאים – אז:

 

אל תעצור, אל תווותר, תבין מה זה!

זוכרים את ריקי ג’רוויס בטקס גלובוס הזהב? אוי, הוא התרסק. אז מה, הוא החליט להפסיק להופיע בגלובוס הזהב? לא, הוא חזר בשנה שלאחר מכן והצחיק את כולם בבדיחות על ההופעה של עצמו שנה קודם!

סטודנטים אולי יותר פוליטיקלי קורקט מרוב הקהלים, אבל צריך רק למצוא מה כן מצחיק אותם. ואז להבין מה מבין הדברים שמצחיקים אותם הולך טוב עם החומר שלך. ואז ללכת להופיע עם זה.

לך להופעות בקולג’ים! תראה ממה צוחקים שם! ואז תכתוב חומר שמתאים לך, אבל קשור לנושאים האלה.

בשנתיים האחרונות, הסטנדאפיסט והסטודנט-לשעבר טוני מינג מפיק הופעות בקולג’ קאל סטייט של אוניברסיטת קליפורניה. יש חמישה סטנדאפיסטים שמופיעים בפני מאה וחמישים סטודנטים שנה א’ בכל הופעה. וכל הסטנדאפיסטים הם סטודנטים שלנו.

ואף אחד מהם לא נפל. ברצינות. אני לא מגזים פה. לכל אחד מהם היה יופי של סט וצחקו בקול רם כל 20-18 שניות.

כל הסטים היו על דברים שהטרידו אותם ועל הניסיון שלהם להבין דברים.

בשנה הראשונה בריאן קיילי היה הכוכב. הוא כותב המונולוגים הראשי בתכנית של קונן או’בראיין. הסט שלו נמשך חמישים ושלוש דקות, וצחקו מכל בדיחה ובדיחה.

הבדיחות שלו עובדות למרות שאין לו שום דינמיקה של רגשות בהופעה. הבדיחות שלו פשוט מושלמות מבחינת המבנה, ובגלל זה הן מצחיקות. והן הצחיקו קהל של סטודנטים.

בשנה שלאחר מכן אני הייתי הכוכב. הקהל היה אפילו גדול יותר. ואני דווקא לא ממש הצלחתי עם כמה בדיחות. חשבתי לעצמי, רגע, החרא הזה הולך ממש טוב במועדונים. מה ההבדל? אז שיניתי קצת הילוך, עשיתי קצת צחוק מעצמי, הפכתי את החומר שלי לטיפה יותר אינטראקטיבי, סיפרתי על איך נתקלתי בבעיות דומות לאלו של הסטודנטים בקהל. והלך לי לא רע.

ואלה עסקי השעשועים. ככה עושים את זה. אם החומר לא עובד אצל קוני הכרטיסים, אתה צריך להתאים אותו לקהל.

עסקי השעשועים, בקצרה

כל פרפורמר צריך לזכור ש”בעל המאה הוא בעל הדעה”. ואם בעל המאה רוצה את החומר נקי או פוליטיקלי קורקט, אתה צריך להתאים אותו.

אולי תחליט שכדאי שיהיו לך כמה סטים:

  • סט למועדונים  שיכול להיות גס, גרפי או לא פוליטיקלי קורקט
  • סט לקולג’ים – יותר נקי ופוליטיקלי קורקט
  • סט לשיט קצר – שני סטים קצרים, אחד נקי לערב המוקדם ואחד קצת יותר מלוכלך למופע חצות
  • סט לערבי חברה והופעות צדקה – נקי ומתמקד בסוגיות שרלוונטיות לחברות או הארגונים שאתה מופיע בפניהם
  • סט להופעות טלוויזיה – ארבע וחצי דקות, מאוד נקי.

צריך לשקול את זה ולקחת את העניין ברצינות. הסטודנטים האלה יסיימו ללמוד בקרוב ויהיו הקהל העיקרי במועדונים. ואם אתה רוצה להיות בעסקים עוד הרבה זמן, תצטרך להתאים את עצמך או להפוך ללא רלוונטי.

 

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל
הביא לידיעתנו: יואב איתמר
מקור: סטנדאפ קומדי קליניק

 

האינטרנט ודור חדש של מעריצים שרופים עזר ליצור את גל הסטנדאפ החדש

 

 

הדור החדש של הסטנדאפיסטים בארצות הברית. לאן הוא עוד יגיע?\ ג’סי דיוויד פוקס

“מה קורה, אנשים בחנות לאביזרי מין?”, שואג חניבעל בורס לתוך מיקרופון צעקני בשעה תשע וחצי בערב יום שלישי אחד בלוס אנג’לס. הוא עומד לפני קיר מלא תחתונים נטולי מפשעה בחנות לצעצועי מין בווסט הוליווד. הקהל שלו עושה כרגע מאמצים ניכרים להתעלם מהפרסומת לוויברטורים לנקודת הג’י שמשודרת לימינו של בורס ולהתרכז במופע שלו.
החנות לאביזרי מין הייתה המקום השני בתוך שעתיים שבו הופיע בורס. לפני כן הופיע בליין סטנד אפ שבועי ששייך ל-UCB קומדי (“הבריגדה האזרחית”, Upright Citizens Brigade) בשדרות פרנקלין. הוא הופיע שם עם אותן בדיחות רוסט והאולם היה מלא. הוא מופיע יותר מפעם אחת ביום שלישי בלוס אנג’לס, כי זה היום והמקום הכי טובים לסטנד אפ בכל ארה”ב. תכננתי לראות ארבעה מופעים באותו ערב, ויכולתי בקלות לראות ארבעה נוספים, כולם מוצלחים.
ואחרי שהסתיימו שתי ההופעות שלו, הלכו בורס והמוני קומיקאים לקומדי סטור כדי לצפות ב”קרב הרוסט” (The Roast Battle) – שני קומיקאים עומדים זה מול זה ומחליפים עלבונות. בחדר, חוץ מבורס, נמצאים גם ג’ף רוס, סטנדאפיסט ותיק והמבוגר האחראי במופע הזה, ג’רוד קרמייקל, סטנדאפיסט צעיר שכבר הספיק להקליט ספיישל שביים ספייק לי, דייב שאפל, המעשן סיגריה וצוחק בקול רם מכל בדיחה, וקהל מלא – מלא עד כדי כך שחלק ממנו נשפך למסדרון. מפה מגיע גל הסטנדאפ הנוכחי.
עכשיו הזמן להיות סטנדאפיסט: פירמידת הכישרונות רחבה, גבוהה ומגוונת יותר משהייתה אי פעם. דור חדש של מעריצים נלהבים תומכים במופעים ניסיוניים ויש המון דרכים להשמיע קול – ברשת, בטלוויזיה, בפודקאסטים ובהופעות – וגם להתפרנס. זהו שיא שלא זכור כמוהו מאז הגל הראשון ב-1979-1995. הגל הזה התחיל עם תופעת “סאטרדיי נייט לייב”, שבעקבותיה הפכו ג’ורג’ קרלין, ריצ’רד פריור וסטיב מרטין לפופולריים. מאות מועדוני סטנדאפ נפתחו והמוני סטנדאפיסטים גרועים מזן ה”שמתם לב?” קיבלו מלא כסף כדי למלא את אינספור הבמות. אחר כך, בעקבות ההצלחה העצומה של “סיינפלד”, “שפץ ביתך” ו”רוזאן”, המוני קומיקאים מהגל הזה קיבלו תכניות טלוויזיה משל עצמם, ורובן נכשלו.
ואז, כשמועדונים החלו להיסגר ותכניות להתבטל, החלה לצוץ האלטרנטיבה: סטנדאפיסטים שמדברים על חייהם האישיים כמו ג’נין גרופאלו ומארק מרון התחילו להכניס את הסטנדאפ למקומות חדשים. הגל הזה הגיע לשיא ב-2009, עם “WTF” של מארק מרון, הספיישל הראשון של עזיז אנסארי, “מחלקת גנים ונוף” ו”קומיוניטי”. אז גם הפכה UCB קומדי למאגר הכישרונות עבור סאטרדיי נייט לייב ועבור כל סיטקום בטלוויזיה.
יותר אנשים עושים סטנדאפ ויותר אנשים נהנים מסטנדאפ. הודות לרשת לסטדנאפיססטים יש אמצעים עצומים להגיע לקהל, והקהל נלהב מתמיד.
“יש המון דרכים לבלוט כסנטדאפיסט – הולו, נטפליקס, יוטיוב, אפילו באמזון יש תכניות”, אמר בורס. “אתה יכול להיבנות דרך האינטרנט – אנשים קיבלו תכניות אחרי שהפודקאסט שלהם הצליח”. וגם מי שלא מגיע לטלוויזיה יכול להתפרנס.
לפני שלושים שנה סטנדאפיסטים נלחמו על כמה פרוסות גדולות של עוגה קטנה. בשנות התשעים היו כמה כוכבים שהתעשרו, אבל אחרים רבים נשארו בלי פרנסה כשמועדונים נסגרו. עכשיו העוגה גדולה יותר, ויש יותר פרוסות.
אדם זקס, נשיא חברת “מידרול” שמוכרת פרסומות בפודקאסטים, אומר ש”הרבה מופיעים יכולים להתפרנס היום רק מהפודקאסטים שלהם”. זקס אומר שפודקאסט עם 40,000 הורדות לפרק יכול להרוויח $75,000 לשנה, ושלושה או ארבעה מהפודקאסטים שלו יעברו השנה את המיליון. קומיקאים כמו ביל בר, מארק מרון, סקוט אוקרמן ופיט הולמס – כולם ותיקים בסצנה – הפכו את הפודקאסטים שלהם לספיישלים בטלוויזיה או תרגמו אותם ליותר כסף בהופעות.

הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”

“כמעט כל מי שנכנס אתי לתחום עובד בו כרגע”, אומרת קריסטן שאל. “בטלוויזיה זה תור הזהב. יש איזה 2,000 ערוצים, רק תבחר”. ובמקום סיטקומים קלאסיים, יותר סטנדאפיסים מקבלים תכניות אישיות ומשחקים עם הפורמט. גם ברשתות הגדולות התכניות הפכו מסיטקומים קלסיים לדברים טיפה יותר מוזרים, לדוגמה “האיש האחרון על כדור הארץ” הנפלאה והמוזרה של פוקס. ייתכן כי רוב התכניות ברשתות כבר לא מקבלות רייטינג גבוה בהרבה מזה של תכניות כבלים והן מבינות שעדיף להן לייצר תוכן איכותי, כמו בכבלים. הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”, תכנית שבה תהיה להם עצמאות מוחלטת. כך נוצרו “ברוד סיטי”, “בתוך איימי שומר” ורבות אחרות. אף אחד מהיוצרים לא התעשר מהן, אבל כולם מתפרנסים מהאמנות שלהם.
וזה שונה מאד מהגל הראשון, שבו קומיקאים נאלצו לחרוש את ארה”ב עם אותו סט של 45 דקות, והמקומות שבהם הופיע היו מועדונים חינמיים שאת הכסף הרוויחו מהבר. המועדונים האלה התאימו לדור הבייבי-בום שיצא אז לדייטים. בקולנוע אסור לדבר ובדיסקו רועש מדי – במועדון סטנדאפ אפשר לדבר וגם לראות איך הדייט מתנהג וממה הוא צוחק (או נגעל).

קומדיה חשובה לדור הזה כמו מוזיקה לדורות הקודמים

החובבים של היום מתייחסים לסטנדאפ אחרת. צחוקים הם כבר לא סתם רעש רקע. “דור המילניום מעורב יותר רגשית בקומדיה”, אומרת שאנון קוק, ראש מחלקת המחקר בקומדי סנטרל.
בקומדי סנטרל טוענים בסקר שלהם מ-2012 שדור המילניום הוא הראשון שרואה בקומדיה חלק חשוב בהגדרה העצמית שלו. קוק טוענת ש”קומדיה חשובה לדור הזה כמו שמוזיקה היתה חשובה לדורות הקודמים”. היא מספרת שהחובבים מהדור הזה מכירים את ההיסטוריה של הקומדיה, את ההבדלים בין הז’אנרים השונים, והם מעורבים ומשתתפים.
ביום רביעי ראיתי את החובבים האלה בפעולה ב”The Meltdown”, המופע הכי טוב בעיר. הוא עולה ב-“נרדמלט” (NerdMelt), אולם מאחורי מוזיאון החננות בווסט הוליווד. את המופע מפיקה אמילי גורדון וכתבו אותו ג’ונה ריי וקומאל ננג’יאני (בעלה של גורדון וכוכב הסדרה “עמק הסיליקון”). המופע רץ כבר חמש שנים ולאחרונה הפך לתכנית בערוץ קומדי סנטרל. השורות הראשונות, כמו תמיד, היו מלאות חובבים. אלה אנשים שבאים שוב ושוב, חבורה קבועה של אנשים שהגיעו ממש מההתחלה, ולאט לאט התחלו להתיידד וגם לחפש מקום קרוב יותר ויותר לבמה. רובם אמנים וסנדאפיסטים בעצמם, והם מייצרים למופע דינמיקה מופלאה ומצחיקה.
והקהל הנלהב הזה מגיע עכשיו להופעות בכל המדינה. והוא שינה את הקומדיה:
1. היא יותר מטא
הקהל מתוחכם יותר, ומבין מה כרוך בהכנת החומר שמוגש לו. המופיעים כוללים יותר בדיחות על תהליך הכנת החומר, כמו “לפני שבוע – כלומר שבוע לפני שכתבתי את הקטע הזה…”.

2. ההפרדה בין סטנדאפיסט והקהל שלו כבר לא כל כך ברורה

התיאטרון של “UCB קומדי” עשה המון למען הגל הזה. הוא העלה מופעים, הפך אימפרוביזציה לפופולרית, ובעיקרון היה לחממה להמוני סטנדאפיסטים מצליחים. אבל תרומתו הגדולה ביותר היא כנראה שינוי היחסים בין המופיע והקהל. קווין היינז, ממרכז ההכשרות של UCB בניו יורק, מספר שבשנה שעברה למדו במרכז שלו 11,918 איש. וב-UCB, כולם מופיעים, כולם צופים בכולם, וכולם עובדים ביחד כדי לייצר את הקטעים הטובים ביותר.

3. הסטנדאפ הפך ליותר שיחה ופחות פאנצ’ים
הקהל מצפה שהסטנדאפיסטים ידברו איתו, לא מעליו. ננג’יאני אומר: “הסטנדאפ השתנה. לאנשים כבר לא אכפת לשבת ולשמוע פודקאסט במשך שעה וחצי שלא הכל בו פאנצ’ים-פאנצ’ים-פאנ’צים. וזה תקף גם למופעים – אני כבר משתדל להחביא קצת את הפאנצ’ים כדי לא להיראות מנותק מהקהל”.

4. קומדיה ניסיונית יותר

קירסטן שאל הרגה את הקהל במלטדאון עם קומדית נונסנס על אמילי דיקנסון. היא החביאה “שירים” באולם וביקשה מהקהל לקרוא אותם – שיר אחד הוא רשימת מכולת, אחר שהוא זית בעטיפת נייר (היא ביקשה מהמשתתף שלקח אותו להקריא את השיר ע”י כך שיאכל את הזית). הקהל פשוט התמוטט מצחוק.

הקהל ב-2015 מוכן לרדת עם הקומיקאי למחילת הארנב של הקומדיה הניסיונית. זו אמנם קיימת כבר משנות השבעים (סטיב מרטין, אנדי קאופמן ועוד), אבל רק עכשיו נכנסה למיינסטרים. צפו למשל בסט המבריק של רורי סקובל. סקובל נוטש את החומר שכתב, מעודד את הקהל למחוא כפיים לאורך כל עשר הדקות של המופע (מוזר במיוחד, אם תביאו בחשבון שהמופע מצולם לטלוויזיה), ופשוט מדבר עם הקהל, מציע פרשנות למתרחב באולם ומעודד את הקהל. הוא אפילו קצת מופתע מהתשואות שקיבל.

 

אז מה קורה עכשיו?

 

הדור הבא כבר מתחיל לצוץ. בניו יורק, בוייליאמסבורג, רץ המופע Holy Fuck Comedy Hour, מופע רעשני ומבולגן במיוחד שבו מעודדים המופיעים את הקהל להפריע להם, וכל אחד מהם צועק לקודם את האות לסיום הקטע שלו. הם האלטרנטיבה לאלטרנטיבה של UCB. השבוע הופיעה שם קלייר מולייני, כותבת לסאטרדיי נייט לייב, שביצעה קטע מטורף ביותר, עמוס ברפרורים לקטעים ולביטויים ידועים של התכנית. זה היה יותר ממטא – זה היה ממש פוסטמודרניסטי. הקהל צחק. גם היא צחקה.

מקור

תרגום ועיבוד: טל ניר קסטל

רון פלדמן – ראיון ר-ציני

“רון” של רון פלדמן היא סדרת הקומדיה הכי טובה שאתם לא מכירים שעשה אותה אדם שאתם לא מכירים בערוץ שחלקכם מכירים

 רון פלדמן הוא לא היוצר הקומי הראשון שיצר סדרה קומית שזהה לשם הפרטי שלו, אבל הוא היחיד שלא שמעתם עליו קודם. בעזרת כמה חברים ומודי בר-און הצליח ליצור סדרה מדוברת ביס קומדי, שזה ערוץ שעוברים אליו אחרי שהוט מעצבנים אתכם. לא שאלנו את רון על התחרות בין יס להוט, אבל שאלנו אותו שאלות. הוא ענה לכולן ושמר את היח”צ רק לסוף.

 למה לעשות קומדיה?

 “כי זה מצחיק”

החלטת לעשות סדרה על החיים שלך אף על פי שלא מכירים אותך. למה לא מכירים אותך?

“כי יש כמות מוגבלות של אנשים שאפשר להכיר, וכי אנשים לא מכירים אנשים עד שהם לא מוכרים”.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

ג’קי גליסון, בראבא, אדי מרפי, דני סנדרסון, ג’ורג’ קרלין, ג’רי סיינפלד, ספי ריבלין, אסי כהן, טינה פיי, איימי פולר ומל ברוקס. אה, וגם הבחור שמככב בסדרה ‘לואי”, אני לא זוכר איך קוראים לו”.

עשית עם  אביתר חלימי את הסדרה “הדרך לאקפולקו“. חוץ ממספר הצפיות מה ההבדל?

“מספר המשתתפים, כמות הלוקיישנים, גודל ההפקה, זמן הכתיבה, איכות הקייטרינג, חלוקת המשכורות, אורך הרולר, פלטפורמת השידור וזה שאביתר לא משחק בכל הפרקים אלא רק בפרקים 1 ו-4, והיה שותף לכתיבה בפרקים 6 ו-10. חפשו אותו בפייסבוק ועשו לו לייק. אה, והוא גם מנהל את עמוד הפייסבוק של הסדרה אז חפשו גם את זה ועשו לזה לייק”.

מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

“אני חושב שבתקופה האחרונה יש גל מאוד חיובי של קומיקאים ויוצרים שמתמקצעים בכל מיני אמצעי מדיה: אינטרנט, טלוויזיה, סטנדאפ, ורובם גם עושים עבודה מעולה בלשלב את הדברים האלה. זה מרגיש שיש פה דור של קומיקאים-יוצרים שמתבשל על אש קטנה ולא רחוק היום שהתבשיל הזה יהיה מוכן, יתסוס לכל עבר ויישפך לכולנו על הפרצוף”.

למדת בספיר. תוכל לספר את הסיפור על ניצחונך את הקסאמים?

“זה היה יום בהיר, השמש עמדה במרכז השמיים והסתכלה עלי כאילו מלמעלה. ‘היא לא באמת אוהבת אותי’, חשבתי לעצמי והמשכתי לכיוון הברזייה שנמצאת ליד הספרייה, לא רחוק מהנגרייה ב’מכללת ספיר’ שבנגב. אני זוכר שהיד שלי הייתה שמנונית משקית התפוצ’יפס שסיימתי לא מכבר ואת ההרגשה הטובה שהייתה לי כששטפתי את היד במים הצוננים. אך הרגע המתוק היה קצר, משום שעוד לא הספקתי לנגב את היד על המכנס כשלפתע צווחת ‘צבע אדום’, הדהדה בקמפוס וגרמה לי לאבד את קו המחשבה לצמיתות. כאדם מבועת עם יד חצי רטובה חצי שמנונית רצתי לעבר המחסה הקרוב ביותר. 4 שניות של בהלה, 3 שניות של חרטה, ונשמעה נפילה. ‘לא הפעם קסאם!’ אמרתי לקסאם, ‘לא הפעם!’ קמתי בניצחוני, ופתחתי עוד שקית של תפוצ’יפס”.

פיצוץ נשמע בשדרות
פיצוץ נשמע בשדרות

.מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

” ‘קרדיולוג’ – בגלל הפער בין מה שזה באמת לבין מה שאתה מדמיין שזה כשאתה שומע את המילה בפעם הראשונה. במקרה שלי, ליצן מטורף ומצולק בכל גופו שמגנג’ל סכינים ולא אמור להתקרב בשום אופן לבית החזה שלי”.

מודי בר-און היה המורה שלך, וערך את הסדרה. מה עוד היית רוצה שמודי בר-און יעשה?

“שיחזיק את בני בכורי גבוה בשתי ידיו בזמן שהמוהל מבצע בו את טקס ברית המילה”.

מה התפיסה הקומית שלך?

“אני תופס חזק בשלוש אצבעות ועם השתיים האחרות נותן קונטרה. אני חובק את הקומדיה לאיזור הבטן, מתכופף ומתגלגל. לפעמים שאין לי כוח אני משתמש בתפיסת ‘ג’ונסון’ הקונבנציונלית”.

אם היית יכול לחזור בזמן לכל תקופה בהיסטוריה, היית הורג את פרדוקס הנסיעה בזמן?

“לא. ובטוח לא הייתי שוכח לראות ‘רון’ כל יום ראשון ב-23:00 ביס קומדי או מתי שאתם רוצים באינטרנט!!!”

היונתנס – ראיון ר-ציני

ֻהאם אפשר לסיים מילה בעברית בסיומת אנגלית? היונתנס טוענים שכן

היונתנס, קומדיה

כמה חברים בצמד קומי צריך בשביל להחליף נורה? שניים – אחד שיחליף את הנורה והשני שיהיה הסטרייט מן. הצמד יונתן גרופר ויונתן אבינועם הבינו את העיקרון והחליטו לוותר על הסטרייט מן. ביחד הם מריצים להקת בנים מצליחה, הופיעו בתוכנית המערכונים חוסכת התקציב מצב כפית ומנהלים זוגיות מתוקשרת וחשוכת ילדים. תפסנו אותם ברגע של הפוגה ממירוץ התהילה ושפכנו עליהם קצת מים קרים.

מתי גיליתם שאתם מצחיקים?

אבינועם: אני עוד מגיל קטנטן חיקיתי מורות והמצאתי מערכונים קיצוניים, עבדתי על הרדיו, בכל מסגרת שהייתי תמיד חיפשתי להיות בולט בשנינות ולהצחיק, אולי זה חסך בתשומת לב בילדות או שאולי זה גנים שנולדים איתם – הרצון לעשות שטויות ולצחוק על הכל.

גרופר: שאלה קשה, אני אגיד לך מה אני כן זוכר: את היום בו הבנתי שאני ילד קצת מוזר (אם לומר זאת בעדינות). בכיתה ג’, במסגרת שיעור חיבור הטילו עלינו לחבר שיר על יום העצמאות. לא מצאתי חרוז ל”עצמאות” , אז כתבתי “יום העצמאות – שאני אמות”, מיותר לציין שההורים שלי כבר זומנו למחרת לבירור אצל היועצת ולא הבנתי מה רע בחרוז הזה. במבט לאחור הייתי יכול להיות הזמר הטורקי הלא טורקי הראשון, חבל.

 

אתם עושים פארודיה על להקות בנים. מי לדעתכם להקת הבנים הכי מצחיקה?

אבינועם: היי פייב.

גרופר: אתניקס.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

אבינועם: אחד העם 1, החמישיה הקאמרית, דומינו גרוס ופלטפוס, סיינפלד – תבחר את הקומיקאים משם בכיף.

גרופר: צ’רלי צ’פלין, באסטר קיטון, ג’רי לואיס, דני קיי, ביל קוסבי, ג’ים קארי,
The umbilical brothers, ג’ורג’ קארלין,  רובין וויליאמס, פבלו פרנסיסקו, ריצ’רד פריור, מיטש הדברג, אדי מרפי, מייק מאיירס, סטיב קארל, הגשש החיוור ושייקה אופיר.

לאחרונה עבדתם על קליפ עם הראפר לוקץ’. איך לדעתכם היה נראה עולם הראפ והקומדיה בלעדיו?

אבינועם: לוקץ’ הוא קודם כל בן אדם, אחרי זה הוא יוצר שנון ומבריק שחי את היצירה בכל רמ”ח איבריו וזה מאוד מרשים ומעורר השראה לעבוד עם אדם שכזה.

גרופר: בלי לוקץ’ העולם היה עצוב יותר זה בטוח,  לוקץ’ באמת לקח את הז’אנר שהכי מתמקד בלשדר כוחניות והפך אותו 180 מעלות (סופר באצבעות) כן – 180. עזבו שכאמן הבנאדם לא מפסיק ליצור, בעבודה איתו הבנתי כמה הוא אדם נדיר.

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

אבינועם: אני חושב שבכל תקופה ובכל זמן יש קומיקאים מוכשרים יותר ופחות ויש כאלה שלא מצליחים להצחיק זבוב אבל מצליחים בתחום ובתעשייה בכל זאת. יש כאלה עם כישרון נדיר שלא הרבה שומעים או יודעים עליהם. אני חושב שיש רבים מוכשרים, והכי חשוב שמי שמחזיק בידו את הכוח לעזור לאנשים המוכשרים באמת – שישתמש בו בחוכמה. העולם זקוק לצחוק ודברים חדשים מרעננים ומשובחים. עדיף למחזר פלסטיק מאשר בדיחות – או קריירות בהרבה מהמקרים שיש היום על המסך. לפעמים אני יושב מול המסך ורואה פרק בסדרה כושלת רק כדי להבין שאיזה מזל שאני לא שם.

גרופר: בנאדם שמחליט להקדיש את חייו ללעשות טוב לאנשים – אני כבר אוהב אותו. אבל העולם של היום ממש שונה ממה שהכרתי בתור ילד, לא היית שומע את פלטפוס מקללים! אבל היום? וואי וואי… ותכל’ס, קשה שלא – אינטרנט, אין ספור ערוצי טלוויזיה – לאנשים יש את כל הכלים ליצור לבד, שזה מדהים מצד אחד, אך גם יוצר כמות אבסורדית של חשיפה לתכנים. אני לא חושב שיותר קשה היום, אבל שמים לב שקומיקאים מרגישים את הצורך להתאמץ מפחד שהקהל של היום כבר רווי, וזה חבל, כי לא צריך לפוצץ בתותחים מה שאפשר לירות באקדח. ללא ספק, זה עידן מדהים לחיות בו (יש מילקי שהוא רק עם קצפת!).

הופעתם בתכנית עתירת הרייטינג מצב כפית. איך אתם מתמודדים עם תופעת המעריצים?

אבינועם: אני לא יודע מה הבעיה עם קצת הערצה. תחתונים פה, כוסית שם – זה כל הפאן בלהיות שלאגר, לא אחי?

גרופר: אני אישית נאלצתי לעבור ניתוח לשינוי פנים.

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם ולמה?

אבינועם: בוכבזה – זה שם משפחה שראיתי היום שמאוד הצחיק אותי.

גרופר: אבוללה. נשמע כאילו המילה נולדה כשאיזה מגמגם ניסה לעשות צ’יזבט. איזה שם גרוע…. אם באמת יש מפלצת עם שם כזה היא יותר מסכנה ממפחידה, בטח הייתה מפלצת כאפות כזו.

contentpic_597767-l
מילים מצחיקות יכולות להגיע רחוק

 

מי משניכם יותר טוב?

אבינועם: שנינו סבבה – אני חושב שדווקא השילוב בינינו הוא זה שעושה את הסקס שלנו לכזה טוב…

גרופר: שנינו גרועים, אבל אבינועם יותר.

מה התפיסה הקומית שלכם?

אבינועם: הקם לצחוק עליך קום להשפילו.

גרופר: לגנוב חומרים.

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמישים שנה?

אבינועם: עדיין נשואים באושר.

גרופר: מתים.
היונתנס ביוטיוב

היונתנס בפייסבוק

 

***
חדשות הבלוג:

אירועים מצחיקים

כדי להתפרנס מקומדיה הוספנו מודעות. קליק עליהן לא עולה לכם כלום, ולנו עוזר לסקר את עולם הקומדיה בארץ.
לאלו שמעדיפים לתרום יש גם כפתור כזה, למעלה, כתום, יפה

 

הקומיקאים המשפיעים ביותר

מי הם הקומיקאים המשפיעים ביותר לפי התשובות של הקומיקאים הגדולים בארץ?

להפתעתי הרבה, הבלוג הצליח לשרוד כבר יותר משנה ולצבור כמות לא קטנה של קומיקאים שמשיבים לשאלותיו המפגרות. בין השאלות היותר גנריות שנשאלו בלטה השאלה מיהם הקומיקאים היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך. קשה לומר שיש הפתעות אבל מהן הסיבות? ביט מי

כיוון שאין הפתעות, נתחיל מהמקום הראשון:

1. סיינפלד (הסדרה ואו הקומיקאי)

איתי גל: “בשלב מאוחר יותר גיליתי את סיינפלד, ובאופן ספציפי הדמות המדהימה של ג’ורג’ קוסטנזה, שלדעתי עזרו לי להבין קומדיה ולדעת לנתח אותה יותר מכל דבר אחר שאי פעם נתקלתי בו”

נועה ארנברג: “אני לא יודעת מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עלי כי אני לא זוכרת שמות בכלל. השם היחיד שאני זוכרת זה סיינפלד ואני רק בשוק מזה שהוא סטרייט כי הוא הכי גיי”.

2. לואי סי קיי

דור מוסקל: “”לואי סי קיי גאון, אין מה להוסיף על זה. לקח את כולנו צעד אחד קדימה”.

משה פרסטר: “היום אני מאוד אוהב את לואי סי קיי ומאוד מקווה שהוא משפיע עליי”.

3.  מונטי פייתון

בוב זאבי: “התחלתי לצפות במונטי פייטון עוד בכיתה ד’, חרשתי את הסרטים שלהם לכל כיוון”.

משה פרסטר: “כשפגשתי את טל פרידמן שבא מעיר נאורה כמו חיפה, הכרתי את ‘מונטי פייטון’ שמיד הצחיקו והקסימו אותי ובצורה מוזרה השפיעו עליי עוד לפני שהכרתי אותם”.

4. גורי אלפי

רותם זיו: “”האמת שמה שהכי משפיע עליי זה החיים עצמם, אבל יש המון קומיקאים שאני ממש אוהבת ואשמח יום אחד להגיע לרמה שלהם: לואי סי קייגורי אלפי, טל פרידמן ואביגדור ליברמן”.

יונתן ברק: “”כיום יש לי סגנון משלי שהוא אופייני לי, אבל אני עדיין לומד כל הזמן מקולגות כמו גורי אלפיאלי ומריאנו ורועי לוי”

220px-Larry_David_at_the_2009_Tribeca_Film_Festival_25. לארי דיוויד

מאיר כץ: ” לארי דיוויד מבחינתי אחראי ל-60% מהדרך שאני חושב, אני רואה את העולם בצורה מגוחכת, אנשים רציניים משעשעים אותי. הם כל כך דבוקים ברעיון מסוים, שהכל צריך להיות לפי חוקים מסוימים, שזה יכול לשגע אותי”.

250px-Woody_Allen_at_the_premiere_of_Whatever_Works6.  וודי אלן

אלון גור אריה: “חברה שלי מהצבא הראתה לי את ‘אהבה ומוות’. ממש סוף התקופה ‘הפייתונית’ שלו”.

7. מיטש הדברג

שמעון ראיצ’יק: “מי שבאמת העיף אותי לראשונה והיה מקור השראה שלי היה מיטש הדברג“.

8. טינה פיי

דניאל בוקס: “. אני מאוד אוהבת את טינה פיי, אני חושבת שהיא והסדרה “רוק 30″ בעקיפין אחראיים על הרבה דברים במוח שלי.”

עמית הרשקוביץ: “”טינה פיי. יש משהו מאוד ייחודי בבדיחות שלה, מרובד ולא מכוון לכך שכולם יבינו הכל. אני מתה על זה שהיא לא עשתה קריירה מתחושות נחיתות, למרות שהיא אישה ומצופה ממנה לשנוא את עצמה.

כמעט נכנסו:  אדי מרפי, אנדי קאופמן, ג’ורג’ קרלין, דייב שאפל, האחים מרקס,  הסימפסונס וזהו זה

***

פלייליסט חדש מערבי ילדי הקומדיה
אירועים קרובים ומצחיקים

טל סולומון – ראיון ר-ציני

 טל סולומון הוא לא ההבטחה הגדולה של ענף התעמלות הקרקע בישראל. הוא סטנדאפיסט

טל סולומון, קומדיהלא כל יום אנחנו שומעים על מקרה כזה, אדם נולד כתינוק, עובר את גיל ההתבגרות,  ואז הופך לסטנדאפיסט, ואז זה כבר מאוחר מדי. טל סולמון התחיל את דרכו בקאמל קומדי קלאב, שנודע בשנות התשעים המוקדמות בשם “מה אין עוד מקומות לראות בהם סטנדאפ בעיר הזו?”. מאז טל התפתח וכתב לתכניות מצחיקות, בהן “פוטו פיניש”, “סלב’ס”, “מחוץ לחוק” וגם לדוקו דרמה “צחוק מהעבודה”. חוץ מזה ערך אתר סאטירי וגם הופיע בתכנית הסטנדאפ הראשונה לילדים “הצחוקיה” או בשמה הלא רשמי “יש כאן מישהו שעושים עליו חרם?”. ילדי הקומדיה כאן כדי לברר את הסוגיה ולקבל את התשובות לשאלה זו ולשאלות אחרות, זניחות לא פחות.

 מתי גילית שאתה מצחיק?

 “החל מהשנה השנייה שלי בתור סטנדאפיסט. את האמת, עוד כשהייתי ילד ההורים שלי תמיד קראו לי ארטיסט, כי הייתי עושה שטויות כדי להצחיק”.

בנוסף להופעות הרגילות שלך אתה מופיע במסיבות רווקות. איך אתה מתמודד כשמתבלבלים בינך לבין החשפן?

“זה מחמיא לי כי אני כנראה החשפן הכי שחיף בעולם. כל פעם שהן חושבות שאני חשפן, אני מרגיש פחות אשם שאני לא הולך לחדר כושר.

אני אוהב להופיע לפעמים במסיבות רווקות, כי זה שונה מההופעות הרגילות שאני עושה מול הרבה קהל על במה. במסיבות רווקות האווירה הרבה יותר אינטימית ואישית”.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

“אין ספק שסיינפלד וג’ורג’ קרליןס. שני סטנדאפיסטים וקומיקאים אגדיים שראיתי אותם מופיעים עוד בתור ילד ואמרתי לעצמי ‘אני יכול ואני רוצה לעשות את זה גם’.

אחרי זה, כשעליתי להופיע בקאמל קומדי קלאב בפעם הראשונה, בגיל 18, ראיתי גם את יונתן ברק וארז שלם. ברגע הזה הרגשתי שיש מקום בארץ לסטנדאפ שהוא לא גס ומנסה לגרום לך לחשוב על משהו”.

קהל טיפוסי של סטנדאפ. חושב על משהו
קהל טיפוסי של סטנדאפ. חושב על משהו

 כתבת לפריים טיים של ערוץ 2. מה היצר הטוב אמר על זה?

“בכל תכנית שכתבתי בטלוויזיה, נהניתי לקחת צעד אחורה ולחשוב על מה אני באמת עושה. כשלתכנית יש אפילו רק 10% רייטינג, נגיד, זה אומר שבערך 300,000 איש רואים וצוחקים מהבדיחות שלי. מבחינתי, זה אומר שכשאני כותב לטלוויזיה, אני בעצם עושה הופעה ענקית, וחשוב לי להצחיק בה”.

 מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

 “אני מאוד מעריך סטנדאפיסטים אחרים שעובדים קשה. הם כותבים הרבה, מופיעים הרבה, ולוקחים הרבה סיכונים כדי להצליח בתחום הזה.

גם רוב הכותבים שאיתם עבדתי תמיד רוצים למצוא את הבדיחה הטובה ביותר, אני אוהב את זה”.

 כתבת וערכת את אתר החדשות הסאטירי TheMonkey והגשת את מהדורת הווידאו. מי יותר מצחיקים, אתם או ynet?

“TheMonkey הוא אתר החדשות הסאטירי הראשון בארץ שמתעדכן שבועית, שאותו הקמתי ב-2009. היו אלפי ביקורים באתר, ומאוד אהבתי לכתוב בו. אבל לצערי מאז 2012 נגמר התקציב להמשיך לתפעל את האתר. אני מאוד מקווה שיום אחד אוכל לשתף פעולה עם וואלה או ynet והקוף שוב ירים את ראשו”.

 מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

 “חמור. זאת הקללה שהכי מבדרת אותי. היא לא גסה ויש לה גם צליל מצחיק”.

הופעת ב”צחוקיה”, תוכנית הסטנדאפ הראשונה לילדים. מה אתה ילד?

 “נראה לי שכל הסטנדאפיסטים בעצם ילדים. בהתחלה לא חשבתי שאני אוהב את זה, אבל לעשות סטנדאפ לילדים בני 10 זה דווקא ממש כיף. קרא לי טל המבולבל מעכשיו”.

 (אמר טל המבולבל)

מה התפיסה הקומית שלך?

“אם חושבים מספיק על עובדה מסוימת, מצליחים להבין למה היא מגוחכת ומצחיקה”.

 כלל ראשון בתסריטאות… מה הכלל השני?

“הכלל הראשון בתסריטאות הוא שלא מדברים על תסריטאות.

“האמת היא הדבר הכי חשוב שצריך לעשות הוא ללמוד את כל הכללים, כי אחרי זה צריך לדעת מתי לא ללכת לפיהם וליצור משהו מעניין באמת”.

 
אתרו

ויקיפדייתו

עמוד רשמיותו

 

***

חדשות ילדי הקומדיה:

אירועים קרובים ומצחיקים

ערבי ילדי הקומדיה בכל יום שני בבלום בר ת”א