ארכיון תגיות: לואי

נגה ד’אנג’לי – ראיון ר-ציני

הקומיקאית נגה ד’אנג’לי לא מפחדת לדבר על אמהות, זוגיות, סטנדאפ, אהבת אמת, כי אלו לא דברים מפחידים

נגה ד’אנג’לי היא קומיקאית פעילה מאוד וגם סוכנת כפולה, מצד אחד פונה לקהל הילדים בתכניות כמו “הצחוקיה” ומצד שני פונה לקהל ההורים אבל גם לקהל האמהות ב”קומדי סנטרל סטיישן”. כמו כן לפעמים היא חלק מחבורת הסטנדאפ “נשי ותיהני”, שנוצרה לטובת נשים ולטובת עולם טוב יותר. כמה מסרטוניה היו ויראליים אבל בזכות מימון המונים היא החלימה. אנחנו תרמנו שאלות.

מתי החלטת שאת רוצה להיות קומיקאית?

כשהבנתי שעושים מזה פרסומת לבנקים. סתם. בגיל שבע כשעשיתי חיקוי של רוסייה (שנות התשעים. זה היה הקטע) וכל המשפחה שלי ישבה שם ולא עניין אותם כלום, רק שאני אצחיק אותם. אפילו ויתרו לי על עונש. יותר מזה?

הבאת ילדים בשביל פאנצ’ים?

כן. פאנץ’ טוב זה כמו ילד. את מחזיקה אותו בגאווה – זה יצא ממני הדבר הזה? וואו.

מי הקומיקאים שהשפיעו עלייך?

עדי אשכנזי הוכיחה לי שבתור אישה אפשר לעשות את זה ובגדול. כילדה, הקומדי סטור עשו נונסנס שהערצתי, ואח”כ כמובן ארץ נהדרת. טייכר וזרחוביץ זה שיעור בקומדיה כל יום ברדיו. מדהימים. בחו”ל – איימי שומר, שרה סילברמן, דייב שאפל, לואי. סטנדאפ בארץ הולך לכיוונים האלה… של סטנדאפ חכם עם תובנות וסיפורים. בשבוע שעבר הייתי בהופעה של אודי כגן. שחוץ מזה שהוא מצחיק ומעולה הוא מרגש אותך בכנות שלו וזאת יכולת אדירה בעיניי. מכל הגדולים יש מה ללמוד. כל אחד והקטע שלו. אני רואה הופעות מחו”ל ולומדת איך לכל אחד יש את הדמות והניואנסים שלו, ושיותר מכל בדיחה זה מי שמספר אותה ואיך הוא עושה את זה. לראות סטנדאפיסטיות מחו”ל בעיניי זה הדבר. סופסוף נשים. זה מעניין, אני שותה את זה. כמה שנים התרגלנו לשמוע על העולם מהזויות שלכם. גבר לא יבין זאת.

השתתפת בתכנית “הצחוקייה”, סטנדאפ לילדים. אם הם יגנבו לך את ההצגה, מה תגנבי להם?

אם הילדים יגנבו את ההצגה אני אגנוב להם שעות שינה. אני חייבת לישון לאיזו תקופה.

מה את חושבת על הקומיקאים הפעילים כיום?

הקומיקאים שפעילים היום מעולים וכשאני רואה משהו ממש טוב אני מקנאה ורוצה גם. המערכונים של טלוויזיה מהעתיד, ערוץ הכיבוד, וגלית חוגי אהובת ליבי שכותבת איתי ומבריקה בעיני. יש פה דור חתרני וכיף להיות חלק מזה.

יש לך פינה בקומדי סנטרל סטיישן. איפה זה על הממיר?

אין לי טלוויזיה. זה על היוטיוב שלי.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

מגנומטר. וככל שהשתמשו בה יותר בזמן האחרון ככה זה הוכיח כמה המצב פה אבסורד ומגוחך. להיעלב ממגנומטר. משבר המגנומטר. די נו, לא באמת.

מי אושיית הרשת האהובה עלייך?

רועי כפרי. כל מה שהוא עושה זהב. ראית מה הוא עשה עם פלפל חריף? וזאת רק פרסומת שתחלוף מהעולם עוד שנייה. צריך לתת לו לעשות דברים גדולים. האיש מיוחד במינו.

מה התפיסה הקומית שלך?

התפיסה הקומית שלי היא שהחיים נהיים קשים ורציניים מידי וחייבים לצחוק עליהם כדי להקל על הנשימה. זה ממש בקטע בריאותי.

יש אהבת אמת?
כן, לפסיכולוגית שלי. אמן שהיא תסכים להיות חברה שלי יום אחד

חדשות הקומדיה 11.8-5.8

אולי תהיה עונה חדשה של “המלך היל”, לואי לא בטוח אם “לואי” תחזור, הטריילר לסדרה החדשה של יוצר “שני גברים וחצי” עם קתי בייטס מוכרת הסמים בנטפליקס,  סרט ביוגרפי על לוסיל בול וצעצועי המין של ברוד סיטי.

 

שיבת המלך

הי, זוכרים את ״המלך היל״? סדרת האנימציה הקלאסית של מייק ג׳אדג׳ וגרג דניאלס ברשת פוקס? עם כל הדמויות האהובות כמו האנק, ו… פרופיין… אוקי, אף פעם לא ראיתי את ״המלך היל״ אבל אני יודע שזו סדרה מאוד מוערכת ואהובה שרצה במשך 13 עונות, שזה די מרשים. והאנשים שכן ראו ואהבו את הסדרה ישמחו אולי לשמוע שרשת פוקס והיוצרים ג׳אדג׳ ודניאלס נמצאים בשיחות מוקדמות על אולי להחזיר את הסדרה. כמו שהם מדגישים שוב ושוב אלה רק שיחות מוקדמות ודניאלס וג׳אדג׳ מאוד עסוקים עם פרוייקטים אחרים, אבל הי: אולי!

מקור: TV Line

לואי לא

ועם כבר מדברים על סדרות קומדיה אהובות שאולי ואולי לא יחזרו מתישהו, בוא נדבר על האפיפיור של עולם הקומדיה לואי סי קיי. לאחר ששנה שעברה מנהל רשת FX אמר שגורל התכנית ״לואי״ תלוי בהאם לואי רוצה לעשות עוד ״לואי״, סי קיי פנה השבוע על פשוטי העם שהתקבצו מתחת למרפסת לו, ואמר שהוא לא חושב הרבה על חזרתה של התכנית ושהוא לא אותו בנאדם שהוא היה שעשה אותה. הוא הוסיף שאם התכנית אי-פעם תחזור, היא תהיה בגרסה שונה, אבל הוא לא יודע אם זה אי פעם יקרה. הוא אז ריפא מצורע וחזר פנימה לעבוד על עוד ספיישל סטנד-אפ.

מקור: The AV Club

תאוריית הבאנג הגדול

תשיגו מאנצ׳יז ותכינו את הבאנגים שלכם, סטלנים יקרים, כי הנה הטריילר הראשון סיטקום הוויד החדש של נטפליקס,Disjointed, מבית יוצר קומדיות הסטלנים האהובות ״תאוריית המפץ הגדול״ ו״שני גברים וחצי״ צ׳אק לורי, וכוכבת סרטי הסטלנים הקלאסיים ״אודות שמידט״ ו״מיזרי״ קתי בייטס. מאז שצ׳יץ׳ פגש את צ׳ונג לא ראינו כזה מפגש פסגה בין סטלנים. בייטס מככבת בסדרה בתור היפית זקנה ופרועה שמנהלת בית מרקחת לוויד, ובהחלט אפשר לאות את אותו הומור מעפן של לורי רק עם וויד וקללות כי זה בנטפליקס. יש.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=ly019ZF0lsk&w=560&h=315]

מקור: Splitsider

מיס לוסי

ועכשיו לידיעה על סרט רציני על כוכבת קומדיה. התסריטאי האגדי אהרן סורקין, שבנוסף ליצירת סדרות כמו ״הבית הלבן״ כתב סרטים ביוגרפיים כמו ״הרשת החברתית״ ו״סטיב ג׳ובס״ עובד כעת על אגדת הקומדיה, והדוגמה הראשונה שאנשים נותנים בויכוח מטופש על ״האם נשים יכולות להיות מצחיקות?״, לוסיל בול כוכבת ויוצרת ״לוסי אהובתי״. הסרט Lucy and Desi שיעסוק בנישואיה לוסי לקו-סטאר שלה ושותפה היצירתי דסי ארנז, יצא דרך שירות הסטרימינג של אמאזון, ותככב בו השחקנית זוכת האוסקר קייט בלנשט בתור לוסי, ולפי החדשות השחקן זוכה האוסקר חוויאר ברדם, מ״ארץ קשוחה״ אולי יגלם את ארנז, מה שיביא לגרסאות מאוד רציניות ומשוחקות היטב של סצנות כאלו.

מקור: Deadline

צעצועי סקס והברוד סיטי הגדולה

אם אי פעם אמרתם למישהו או מישהי שכדאי להם לראות ״ברוד סיטי״ והאם אמרו לכם לדחוף את זה לתחת שלכם, עכשיו אתם יכולים! הסיטקום המצליח והאהוב של קומדי סנטרל שיתף פעולה עם חברת אביזרי מין לליין שלם של מוצרים בהשראת הסדרה ומגוון הקאצ׳פרייזים שלה, שכולל ויברטורי ״יאס קווין״, טבעות זין ״ריספקט יור דיק״ וכמובן באט-פלאג ״תחת של מלאך״. אני מקווה שקידום זה יתפוס ויהפוך לנורמלי לכל תכנית קומדיה עד שגם פה בארץ נוכל לקנות דילדו ״שמחות״ מהודר.

מקור: The AV Club

 

סדרות הקומדיה הטובות, 2015 (שת”פ עם טי וי און דה רדיו)

מהן הסדרות הקומדיה הטובות של השנה? ילדי הקומדיה בשת”פ עם טי וי און דה רדיו ברדיו הקצה

רדיו הקצה ממשיך לעשות דברים מגניבים ומסכם את השנה בתחומים השונים. טי וי און דה רדיו, תכנית ביקורת הטלוויזיה של ירון טן-ברינק ולילך וולך, מסכמת את הסדרות הטובות של השנה. למזלנו  הם התחילו עם הקומדיות. סיכמנו עבורכם את הנימוקים שלהם ונוסיף את הבחירה שלנו.

אנחנו רוצים להתנצל בפני לילך וירון שקטענו את דבריהם והוצאנו אותם מהקשרם. להקשר המלא תצטרכו להאזין לתכנית.

*אף על פי שלא מספרנו את הדירוג, הדירוג הוא מלמטה למעלה, כלומר מ-10 עד 1.

מחלקת גנים ונוף

ירון: אחת הסדרות הכיפיות של השנים האחרונות, שהביאה לתוכה הרבה כישרונות כמו עזיז אנסרי, איימי פולר, כריס פראט.

לילך: סדרה טובת לב לאחר שהתרגלנו לסדרות אכזריות ומביכות ולהכול חרא.

ויפ

ירון: מלבד ג’וליה לואי דרייפוס הנהדרת זאת סדרה שלא מפסיקה להשתפר. הסיטקום הנסבל היחיד של HBO. תיאור אותנטי של הפוליטיקה האמריקאית כמו , אם לא יותר, מבית הקלפים.

לילך: סדרה משמחת עם עוד אישה שעומדת בראשה. משמח שהיא הצליחה מסיינפלד. חלק ממגמת השקיפות המתרחבת בכל העולם, למשל ברשתות החברתיות.

ריק ומורטי

ירון: רציתי שזה יהיה  מקום ראשון. הדבר הכי קרוב לסמי הזיה. סוג של מיינדפאק. בנוסף  יש בה עומק פילוסופי, להבדיל מסדרות אנימציה אחרות.

לילך: העולם שבו אנחנו חיים מוזר, מפחיד וחסר חוקיות. וריק ומורטי מצליחים להעביר את זה. הייחוד בסדרה הוא דמויות אנימציה מתפתחות ועם נשמה ולא עוד ברט סימפסון, שנשאר בן שמונה לנצח.

בתוך איימי שומר

לילך: אני מאוד אוהבת את איימי שומר, אבל יש גם המון ביקורת עליה, למשל ספיישל הסטנדאפ והסרט המאכזב, שמאכזב נשים בפרט. הסדרה שלה הביאה כמה דברים טובים, מערכונים שאפשר היה להפוך לוויראליים.

ירון: כסדרת מערוכנים היא הבריקה רבות בעונתה השלישית. ההצלחה שמה אותה במקום קשה. קומיקאית שנבנתה מהפה הגדול שלה וצריכה עכשיו לשים לב מה היא אומרת.

סאו’ת פארק

לילך: הקהל השתנה וסאות’ פארק מגיבים לעולם הסינתטי של הפוליטקלי קורקט ולתופעות אחרות: שנאה, גזענות ועוד. הם החליטו העונה להתייחס לא רק לרפרנסים תרבותיים אלא גם לכל מה שעובר על ארצות הברית.

ירון: הסדרה סאות’ פארק השנה היא סדרה חדשה. היא לא באותו עולם. האקטואליה משתלטת על העיר עם הג’נטריפיקציה והפוליטקלי קורקט. הפוקוס שלה חד מתמיד.

לואי

ירון: כולנו מעריצים את לוא סי קיי וסוגדים לו, עם זאת העונה פחות טובה מקודמתה, שהגיעה לשיאים של אמת חשופה. הביקורות על העונה הקודמת שלא הייתה מצחיקה הרתיעו את לואי והוא הלך על סדרה מצחיקה יותר.

לילך: אני חושבת שאם יש משהו שהבנו הוא שהדבר הגרוע ביותר לקומיקאי הוא להפוך למיינסטרים ולהצליח. הוא לא הלואי סי קיי הלוזר שהתחיל. הוא לקח צעד אחורה מהעונות הקודמות. לואי אדם אמיץ  ומאוד ודרושה הפסקה.

השבוע שעבר עם ג’ון אוליבר

ירון: עונה מדיהמה, פורמט מדהים. כל מה שג’ון סטיוארט המציא בדיילי שואו הוא פיתח ומגביר את הווליום. הקטעים שלו ברשת כל כך ויראליים. גם בנושאים קשים ומורכבים הוא תווה באמנות גדולה תחקיר עיתונאי מעולה שהוא גם קומדיה גדולה. ג’ון אוליבר מפוצץ את הווליום.

לילך: יש לו צוות מדהים. לעומת ג’ון סטיוארט, שהיה תקוע בדימוי המתפלצן הדמוקרטי, ג’ון אוליבר הוא האחר האולטימיטיבי. הבריטיות שלו נותנת לו רישיון לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה. האמריקאים מוכנים לקבל ביקורת כלפי אמריקה מנתינים שלא אמריקאים. מאוד מצחיק.

נת’ן פור יו

לילך: אפרופו האחר, נת’ן הוא חייזר. הוא מגיע לכל מיני בתי עסק כדי לעשות קואוצ’ינג ועושה את זה באופן העקום והיצירתי ביותר. בתוך האספרגריות שלו הוא יוצר רגעים נוגעים ללב.

ירון: הוא ביורורקרט גדול ומתיש ביורוקטים בצורה שאתה מוחא לו כפיים. הוא יוצר ז’אנר מוקו-ריאליטי מתוסרט וחצי לא מתוסרט, שלא מסתיר את המניפולציות. חכם כל כך.

מאסטר אוף נאן

לילך: עוד תכנית שפיתחה את הז’אנר תכנית על כלום. בכל פרק עזיז אנסרי מדבר על הקטנות שבחיים ובכל פרק יש נושא אחר. עוד דוגמה לקומדיה טובת לב, אחרי הדיכאון והשכול. תחושה שגם משהו טוב יכול לקרות בעולם הזה. התכנית שלו היא סמן לסטנדאפיסטים של היום שמדברים על חייהם ולא על האירועים הגדולים.

ירון: אחד הסטנדאפיסטים הכי מוערכים בארצות הברית. כמו סטנדאפיסטים אחרים נכנס לסדרה שתפורה לממדיו והוא היוצר שלה. הצליח ליצור קומדיה מחממת לב וטובה. מביא רגישות שממש הייתה חסרה בטלוויזיה.

ברוד סיטי

לילך: היוצרות אמיצות כי הן גוררות את עצמן ואת הדימוי שלהן בכל הסחלה שהן יכולות למצוא, וכל הזמן קורים להן דברים איומים והן עצמן איומות. מאוד קיצוני.  מוציאה את גירלז רע מאוד. הן עוסקות בעצמן באופן הרבה פחות מוקסם מהריח הנפלא של החרא שהן מייצרות. כמו להיות בבה”ד 12 לנצח.

ירון: כל מי ששכל בקודקודו יסכים שהמקום הראשון שייך לברוד סיטי. הדרך המהממת שהן עשו מסדרת רשת מעוררת תקווה והשארה. קומדיה יהודית במיטבה, של גאפס.  מאוד לא לוקחות את עצמן ברצינות. פרוע ומטונף. דמויות נשיות שאין כמוהן במסך. הן פשוט טינופת.

בחירת ילדי הקומדיה: קטסטרופה

צוות טי וי און דה רדין לא הכניס אותה לעשרת הגדולים. אבל כחצי אנגלופילים וחצי איריפילים אנחנו חושבים שזו הסדרה הקומית שהייתה כתובה הכי טוב השנה. היא מתחילה היכן שקומדיה רומנטית מסתיימת, הגבר מהסטוץ חוזר ומתחילה מערכת יחסים בין אנשים שבכלל לא מכירים זה את זה. נכון שאין בה הקיצוניות והמסרים הישירים שבקומדיות האמריקאיות, אבל היא מביאה משהו ישן וטוב: דיאלוגים שנונים מאוד וסיטואציות, שבכל סדרה אמריקאית היו מביאות לפיצוצים, הנגמרות באנטי-קליימקס. יש מעט נסיגה מזה בפרק האחרון המאכזב, אבל זו הסדרה שבהחלט הכי גרמה לנו לצחוק בקול רם.
למצעד הקצה

עזיז אנסרי על הסדרה שלו, על סקסיזם ועל גזע (תרגום)

הקומיקאי עזיז אנסרי ישב עם כתב ה”דיילי ביסט” מארלו סטרן לשיחה על הסדרה  שלו בנטפליקס, על הטרדת נשים ברשת ועל איך זה להיות אדם לא לבן בארה”ב

“Master of none”, הסדרה החדשה של עזיז אנסרי, נפתחת בקטע מעיק. דב (אנסרי) בעיצומו של דייט עם רייצ’ל (נואל וולס), והם עושים את הסקס שמצפים לעשות אחרי דייט, בשלוש לפנות בבוקר. ימינה בטינדר, וישר עוברים לגניחות מוזרות, סקס עצלני משהו ויותר מדי דיבורים. ואז נקרע הקונדום. ואחר כך מתחילה סדרת אירועים מזוויעה – הם מתחילים בלגגל אם אפשר להיכנס להריון לפני שהגבר גומר, מזמינים מונית מ”אובר” לבית המרקחת הקרוב, לקנות את גלולת-הבוקר-שאחרי (וקצת מיץ תפוחים מפונפן), ואז נוסעים הביתה בדממה טעונה.

מיד נסחפים לתוך העולם הזה של אנסרי, שיצר את הסדרה בת עשרת הפרקים לנטפליקס עם חברו אלן יאנג. בסדרה – שחקן בן 30 שמחכה לפריצה שלו ומנסה לשמור על קצת יושרה בעולם עקום. עולם שבו אנשים לא לבנים נדחקים לשוליים על ידי לבנים במוקדי הכוח, נשים מגלות שגברים קריפים ופריבילגים עוקבים אחריהן הביתה, וילדים מזניחים את המבוגרים. זו בהחלט לא אמריקה כמו שדונלד טראמפ מתאר אותה – זה העולם האמיתי כמו שרואים אותו לא לבנים בארה”ב. למרבה הצער, הקהל לא רואה את הצד הזה לעתים קרובות.

דב  וחבר מרעיו המגוונים – בריאן (קלוין יו), דניז (לנה וויאט) וארנולד (אריק וורהיים) – חוקרים את הנקודות שבהן אנשים משתמטים מאחריות חברתית. הסדרה נוגעת בנושאים כבדים כמו כבוד להורים המהגרים וגזענות בתרבות הפופ, כולל מונטז’ מטריד של דימויים הודיים בטלוויזיה. דב רחוק מאוד מהדמויות של הדושבאגים שאנסרי גילם עד כה, מטום “תתפנק!” הבפורד ב”מחלקת גנים ונוף” ועד הסטנדאפיסט הדוחה “ראאאאאאאדי!” ב”אנשים מצחיקים” של ג’אד אפאטו.

“Master of None” היא ערבוב מרתק של קטעים ממופע הסטנד אפ של אנסרי, מופע שבשנים האחרונות אכן עוסק יותר בסוגיות חברתיות; של קטעים מהספר החדש שלו – “Modern Romance: an Investigation” – שחוקר את עולם הדייטים בעידן האינטרנט; ושל פורמט סמי-אוטוביוגרפי סטייל “לואי”. בקיצור, זהו דיוקן של גבריות המנווטת את דרכה בניו יורק של ימינו ומנסה בכל הכוח להיות בסדר.

הדיילי ביסט ישב עם אנסרי לשיחה על Master of None – כנראה אחת הקומדיות הטובות של השנה.

עושה רושם שהפורמט הזה, החצי אוטוביוגרפי, הוא אידאלי לסטנדאפיסטים.  קח את “לואי” ואת “סיינפלד” לדוגמה. 

סטנד-אפ בהחלט עוזר לך לפתח נקודת מבט של עצמך. והיא מתבטאת ברוב הסיפורים שלי. שני הספיישלים האחרונים שלי היו הרבה יותר חדים – ממש פיתחתי את הכיוון שלי. ואז הצעד הבא באמת היה לקחת את זה יותר לכיוון של סיפור. חשבתי שאולי אכתוב תסריט לסרט. אבל כל פעם שאני מנסה לכתוב סרט זה לוקח שנים… אחרי שנה וחצי אתה עוד עם אותו תסריט ואתה חושב לעצמך “מה זה, אני אפילו לא אותו בן אדם”. ואז, אחרי ש”מחלקת גנים ונוף” נגמרה, חשבתי שאוכל לכתוב ולהפיק סדרה די מהר. הרבה אנשים לא ממש מחזיקים מטלוויזיה, אבל אני מוכן להציב פרקים של הסדרה שלי לתחרות מול כל סרט קומי שיצא השנה.

נכון שמדי פעם יש איזו הברקה של ג’אד אפאטו או סת’ רוגן, אבל חוץ מזה, הקומדיות בהוליווד לאחרונה די מזעזעות.

כן. לפי הטריילירים, ממש מכוונים נמוך. הכל מכות לביצים ואז נפילות בכל הבית. בסדרה שלי הכיוון היה יותר “מנהטן”, “הרומן שלי עם אנני”, “הבוגר” – קצב יותר אטי, הומור יותר של שיחה, יותר טבעי, וטיפה יותר קודר. זה כמו שבסוף של “שמפו” וורן ביטי חושב “טוב, אני אהיה עם האישה הזו”, והיא הולכת לה עם מישהו אחר, ואז הסרט נגמר. זה רגע הרבה יותר נוגע מאשר סוף טוב רגיל. וזה גם קצת חצי-אוטוביוגרפי. כמו שאלווי זינגר היה דמוי-וודי אלן ב”הרומן שלי עם אנני”, דב הוא דמוי-אני.

איך התכנית הגיעה לנטפליקס?

נפגשתי עם אלן (יאנג), ואמרתי לו “אז בוא נעשה תכנית” והוא אמר “טוב, אני מוכן”. אז הלכנו למכור אותה לכמה אנשים וכולם אמרו “כן”, אבל בנטפליקס אמרו “אנחנו רוצים והכל מוכן, לכו צלמו עכשיו עשרה פרקים”. לא היה פיילוט, לא היה כלום. ואני ממש נהניתי לעבוד עם נטפליקס על הספיישלים שלי. נראה היה שהם מאמינים בנו ויהיו הוגנים איתנו. את ההתחלה כתבנו כשעוד הייתי ב”גנים ונוף”, ככה איזה חודשיים, ואז כתבנו עוד חודשיים בתחילת השנה. במרץ התחלנו לצלם, צילמנו במשך 12 שבועות, ערכנו וזהו.

אז לא רצית להציע את הסדרה ל-NBC, שם שיחקת ב”מחלקת גנים ונוף”?

לא רציתי לעבוד עם רשת גדולה, מכמה סיבות. לא רציתי שיגבילו את התכנים והשפה וסצנות הסקס בפרק 9, הכל יהיה קשה עם רשת גדולה. כאילו, הסצנה הראשונה זה קונדום נקרע ואנחנו מדברים שם על שפיך! זה בלתי אפשרי ברשת גדולה. וקשה לכתוב תכנית טובה ואז לנסות להתאים אותה לסטנדרטים האלה.

בכל זאת, היית נחמד ל-NBC. לא כללת את הקטעים הנוראים שלהם מ-outsourced במונטז’ הקטעים הגזעניים על דמויות הודיות.

טוב, היה צריך להפסיק מתישהו… אם הייתי ממשיך, זה היה מגיע גם לזה. אבל הפסקנו בפרסומת עם אשטון קוצ’ר.

זה גם ככה חתיכת מונטז’. הוא מכסה בערך ארבעים שנה של תרבות פופ ומראה כמה סטריאוטיפים מוטמעים עמוק.

החלק המרגיז הוא שזה משפיע על העולם האמיתי. וזה ממשיך להשפיע. רוב האנשים שכותבים את הדברים האלה הם גברים לבנים סטרייטים, וככה הם רואים את העולם. וצריך שיותר כותבים שמגיעים ממקומות אחרים יכתבו ויראו נקודות מבט אחרות.

פרק 4, “הודים בטלוויזיה”, מתמקד בטייפקאסט שכל שחקן הודי מלוהק אליו. אני ממש לא יכול לתאר לעצמי ללכת לאודישן ובכל פעם לעשות את המבטא המוגזם הזה. זה ממש מדכא.

וזה באמת קורה! הכל נכון. אנשים באים לאודישן ואומרים להם “תעשה מבטא”. או לפני שאפילו קיבלת את התסריט, אומרים לך “זה קטע עם מבטא”. וזה ממש מתסכל. אתה חושב לעצמך “צריך אותי רק בשביל המבטא, לא בשביל שום תפקיד אחר”. לאט לאט זה משתנה, ואם יש לך את זה, אז לפעמים יש תפקידים אחרים. אבל אנשים עדיין חושבים שלתפקיד של המניקוריסטית צריך להביא בחורה אסייתית, ולא יביאו את אותה שחקנית כשזו סתם דמות מצחיקה. ואם אתה שחקן ממוצא אתני, אז רוב התפקידים שלך יהיו מבוסססים על סטריאוטיפים לבנים.

כמה זה מדכא? אנחנו יודעים שוויתרת על תפקיד ב”רובוטריקים”, של מוקדן, שדרש מבטא. 

די בהתחלה אמרתי שאני לא מוכן לעשות שום תפקיד עם מבטא, וזהו, הפסקתי לקבל תפקידים. ואז עשיתי את “Human Giant” ואת “מחלקת גנים ונוף”, דברים שיותר רציתי לעשות, ואחר כך הגיעו תפקידים כמו ב”אנשים מצחיקים”, שכבר לא היו מבוססים על סטריאוטיפים.

אתה חושב שהיו מציעים לך דמות כמו דב בהוליווד? נראה שיש מחסור רציני בדמויות מורכבות ולא לבנות, וזה אולי הכריח אותך ליצור אחת בעצמך.

זה לא רק עניין של צבע. כל שחקן נתקל במשהו כזה, כשאומרים לו “אני יודע, הקטע שלך הוא זה!”. אחרי “גנים ונוף” כל דבר בערך היה נראה כמו טום הבפורד, רק בגרוע – הייתי קופץ פנימה וצועק משהו בסגנון “תתפנק!”. אף אחד לא היה כותב לי תפקיד כמו זה שכתבתי לעצמי. אבל לא בטוח שזה כי אני לא לבן. אבל כן, בדרך כלל תפקידים ראשיים כאלה הולכים לשחקנים לבנים. לא מסתכלים על שחקנים אסייתים כשמחפשים. באופן כללי, אנשים שמים אותך בקופסה ולא חושבים שאני יכול להוביל סדרה כזו.

ב”הודים בטלוויזיה” אתה גם מדבר על זה שברשתות הגדולות יש מנדט לקחת בחור אסייתי, אבל רק אחד לקאסט, כמו ב”המפץ הגדול”.

כן, שמע, וזה לא סוד. ראיתי כבר אנשים שכתבו שאמרו להם שלא קיבלו תפקיד כי “כבר מילאנו את המשבצת האתנית”. וזה ממש משוגע. כאילו, הם מכירים רק בחור אסייתי אחד? הם אף פעם לא ראו עוד אחד? אני ראיתי שני אסייתים! נראה לי שזה הפחד מכך שלבנים לא יזדהו. אבל הם כן יזדהו! אני רואה אנשים לבנים כל הזמן ואני מזדהה איתם. אנשים אפילו מזדהים עם דמויות באנימציה ממוחשבת! הם יכולים להתמודד עם דמויות ממוצא אחר.

בתכנית שלך יש גיוון רציני. הגיבור הודי, עוד בחור אסייתי ולסבית שחורה הם שני החברים הכי טובים שלו, ויש בה המון לא לבנים. זה ממש אמיתי.

זה העניין, לא? אתה רואה סרט וחושב לעצמך “לא בטוח שטייריס באמת היה מסתובב עם הטיפוס הזה…” לא? אז אתה לא רוצה שזה ייראה מזויף. אלה החברים שלי, והאמת שהסתובבתי עם כמה אנשים לפני כמה ימים וחשבתי, ואו, זה בדיוק כמו בתכנית! הנה בחור אסייתי והנה עוד אחד, ויש בחור לבן אחד. החברים שלי הם קבוצה די מגוונת. אז באמת רצינו שזה ייראה אמיתי ולא משהו מזויף.

אם כבר מדברים על ליהוק, אז כמובן, ההורים שלך באמת משחקים את ההורים שלך בסדרה. אבא שלך במיוחד גונב את ההצגה בכל סצנה שהוא משתתף בה. 

הוא ממש מצחיק! מכל האנשים על הסט, הוא הכי מצחיק את הצוות! משחק קומי הוא בין היתר בחירות בלתי-צפויות, ויש לו כאלה בכל סצנה שהוא משחק בה. היה ממש מגניב לראות איך בהתחלה הוא היה מאוד לחוץ ושינן את השורות שלו, וכשהוא קיבל ביטחון הוא התחיל לאלתר! עשיתי אודישנים לתפקיד ההורים שלי, ורציתי להיות מאוד זהיר עם הדמויות האלה, כי הרבה פעמים כשיש הורים מהגרים בטלוויזיה הם מוצגים כמו קריקטורות של מהגרים, והופכים למין מצע לבדיחות אתניות ובדיחות מהגרים. אני רציתי שאלה יהיו דמויות עגולות, שיהיו דומות להורים מהגרים שממש יכולת לפגוש. אז  עשיתי אודישנים והרגשתי שכל האנשים שבאו עושים מין חיקוי של הודי. גם מההתחלה ביססתי את הדמויות על ההורים שלי, אז שאלתי אותם אם הם רוצים. אבא שלי התלהב מיד על ההתחלה. את אמא שלי הייתי צריך לשכנע.

איך שכנעת את קלייר דיינס להופיע אצלך? זה רציני! גם התפקיד – של אשת חברה שבוגדת בבעלה – לא בדיוק אופייני.

הכרתי אותה קצת, באופן אישי. גם התפקיד הזה נראה לנו מצוין לכוכבת אורחת. אז חשבנו… “את מי אפשר להשיג ויהיה ליהוק לא צפוי?” ופנינו אליה ואמרנו לה “זה מושלם, אנחנו עושים קומדיה כזו”. והיא הסכימה, והיה נהדר. בכל ראיון שחקנים תמיד מספרים כמה מוזר לעשות סצנות סקס, אבל היא הייתה כל כך טובה, שזה היה ממש קל איתה.

הדמות של רייצ’ל גם מבוססת על החיים האמיתיים שלך?

לא. לא הייתה לי מערכת יחסים כזו, לא היתה לי חברה שפגשתי בקונצרט ואז לקחתי לנאשוויל או משהו, וגם עניין הקונדום לא באמת קרה, פשוט חשבנו על קטע כזה.

אני חשבתי שזו סדרה מצוינת. יש דיבורים על עונה שנייה? 

עוד לא היו דיבורים. אני מקווה שאנשים יאהבו את העונה הראשונה. אם יבקשו עונה שנייה, נדבר על זה ונראה מה אנחנו רוצים לעשות. הגישה היא יותר לארי דיוויד, לא הייתי רוצה לדלל את החומרים בעונה השנייה, כי אני מאוד גאה במה שיצרנו.

הפרק על ההטרדה המינית הוא כנראה זה שמעורר הכי הרבה שיח. הוא ממש מייצג את מה שקורה היום, בעיקר ברשתות חברתיות. לנה דנהאם היתה צריכה להעביר את ניהול חשבון הטוויטר שלה למישהו אחר כי היא קיבלה כל כך הרבה איכסה.

אוי, כן. לך לכל חשבון אינסטגרם של מפורסמת ותראה איומי רצח בהערות. בכל מקום. על דרייק אף אחד לא מאיים ברצח. רק על מפורסמות. אני לא מבין את זה. איך אתה יכול להיות כל כך מגעיל ליצור אנושי אחר, ואם אתה לא מבין שזה קורה לנשים הרבה יותר מאשר לגברים – אתה ממש אידיוט מנותק.

הגרעין לפרק הזה הוא קטע שעשיתי במדיסון סקוור גארדן על קריפים שעוקבים אחרי נשים הביתה, והייתי אומר, “תרימי יד אם זה קרה לך”, וכולן היו מרימות ידיים! וכל הנשים היו מסתכלות סביב, מופתעות, והייתי שואל את הגברים אם הם חשבו שזה קורה לכל הנשים, והם לא, הם ממש לא האמינו. חשבתי שמעניין שזה קורה כל כך הרבה ולא מדברים על זה. אז בתור גבר למדתי לשאול נשים, ולהקשיב לתשובות. לך לחברות שלך ותשאל אותן על פעמים שהן חוו סקסיזם במקום העבודה. ממש תחטוף הלם ממה שתשמע. תחשוב “מה? זה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי”.

אתה חושב שהמצב משתפר בעניין יצוג נשים בקומדיות?

לא נראה לי! ממש לא. יש כמה, אבל לא ממש. נשים הן חצי מהאוכלוסייה! דברים כמו “בתוך איימי שומר” ו”סקנדל” הם ממש מעכשיו. בסדרה שלנו התמודדתי עם זה כמו שמייק שור התמודד עם זה כשכתב את “גנים ונוף” – היה לו חדר מלא כותבים, מאוד מגוונים מבחינת מגדר ומוצא אתני, ונראה לי שזה מאוד עוזר העניין הזה שיש לך המון קולות ונקודות מבט. וזה מה שאנחנו עשינו. אתה צריך ראיית עולם אמפתית, כזו שפתוחה לקולות אחרים.

 

המקור

***
תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

מה עובר על הסטנדאפ\קלארק הרינג (תרגום)

בשנים האחרונות כתבו והפיקו יותר קומדיה מאשר בכל תקופה אחרת. קולנוע, טלוויזיה, מדיה חברתית – אנשים משתמשים בכל הערוצים האלה כדי ליצור ולהפיץ דברים – ובייחוד כדי ליצור ולהפיץ קומדיה.

אמנים כמו קיי ופיל, איימי שומר ולואי סי. קיי הם כמה דוגמאות לכישרון גולמי שהתפתח בשנים האחרונות, בהפקת אולפנים גדולים. כך נוצרת תדמית חדשה של הגאון הקומי – אידיאל חדש ומגניב של היוצר המוכשר והעצמאי.

וכשהחומרים הכי ניסיוניים הופכים למיינסטרים, פתאום עולה פקפוק ברלוונטיות של המקור, של יסודות הקומדיה, של הסטנדאפ.

היום בהחלט קשה יותר להפוך לקומיקאי מקצועי מאשר בעבר. עם עלייתה של המדיה החברתית והשיתוף ברשת אלפי אנשים יוצרים חומרים ומשתפים אותם. וכך קשה לברור מתוך כל זה מופע טוב. בעבר היית פשוט כותב חומר, ניגש למועדון, עושה אודישן, ומקווה להתקבל ולהמשיך.

זה עדיין התהליך שהרבה מאוד מופיעים צריכים לעבור. איימי שומר, שחקנית ומפיקה, התחילה לעשות סטנדאפ ב-2004, וכיום יש לה תכנית משלה והיא אף הפיקה סרט שובר קופות – “אסון מהלך”. למרות ההישגים האלה היא עדיין מופיעה בערבי הסטנדאפ שמשדר ערוץ “קומדי סנטרל”.

לואי סי. קיי, סטנדאפיסט ויוצר הסדרה “לואי”, משלב קטעי סטנדאפ שלו בכל פרק בתכנית. הם חשובים לסיפור ולעתים קרובות הבדיחות בהם הן ההשראה לפרק כולו.

סטנדאפיסט פופלרי אחר, חניבעל בורס, התחיל גם הוא בעולם הסטנדאפ לפני שעבר להיות ממארחי הטוק-שואו “המופע של אריק אנדרה”, שחקן ב”ברוד סיטי” והכוכב בסדרה משלו – “למה? עם חניבעל בורס”, שעלתה בקומדי סנטרל בקיץ 2015.

בשנה שעברה הוא הופיע ברחבי ארה”ב בקולג’ים ובאולמות. הוא גם עורר מהומה כשסיפר בדיחות על שערוריית האונס שביצע ביל קוסבי. הבדיחות הצליחו כל כך, שהרבה אנשים שוכנעו שקוסבי אכן אנס. בורס הצליח יותר משציפה – הבדיחות היו בסך הכול מערכון חדש שיועד עבור מעריציו הוותיקים.

אלו הדברים שגורמים לקומיקאים לאהוב סטנדאפ. זו ההזדמנות שלהם לבחון רעיונות וללמוד דברים חדשים. אמנות הסטנדאפ מספקת גם את הקהל וגם את האמן.

יש משהו אמיתי מאוד בלדבר עם הקהל, לתפוס אותם ולגרום להם לצחוק בעזרת המילים. זה הדבר שקומיקאים אוהבים יותר מכול.

מקור
*
**
תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

האינטרנט ודור חדש של מעריצים שרופים עזר ליצור את גל הסטנדאפ החדש

 

 

הדור החדש של הסטנדאפיסטים בארצות הברית. לאן הוא עוד יגיע?\ ג’סי דיוויד פוקס

“מה קורה, אנשים בחנות לאביזרי מין?”, שואג חניבעל בורס לתוך מיקרופון צעקני בשעה תשע וחצי בערב יום שלישי אחד בלוס אנג’לס. הוא עומד לפני קיר מלא תחתונים נטולי מפשעה בחנות לצעצועי מין בווסט הוליווד. הקהל שלו עושה כרגע מאמצים ניכרים להתעלם מהפרסומת לוויברטורים לנקודת הג’י שמשודרת לימינו של בורס ולהתרכז במופע שלו.
החנות לאביזרי מין הייתה המקום השני בתוך שעתיים שבו הופיע בורס. לפני כן הופיע בליין סטנד אפ שבועי ששייך ל-UCB קומדי (“הבריגדה האזרחית”, Upright Citizens Brigade) בשדרות פרנקלין. הוא הופיע שם עם אותן בדיחות רוסט והאולם היה מלא. הוא מופיע יותר מפעם אחת ביום שלישי בלוס אנג’לס, כי זה היום והמקום הכי טובים לסטנד אפ בכל ארה”ב. תכננתי לראות ארבעה מופעים באותו ערב, ויכולתי בקלות לראות ארבעה נוספים, כולם מוצלחים.
ואחרי שהסתיימו שתי ההופעות שלו, הלכו בורס והמוני קומיקאים לקומדי סטור כדי לצפות ב”קרב הרוסט” (The Roast Battle) – שני קומיקאים עומדים זה מול זה ומחליפים עלבונות. בחדר, חוץ מבורס, נמצאים גם ג’ף רוס, סטנדאפיסט ותיק והמבוגר האחראי במופע הזה, ג’רוד קרמייקל, סטנדאפיסט צעיר שכבר הספיק להקליט ספיישל שביים ספייק לי, דייב שאפל, המעשן סיגריה וצוחק בקול רם מכל בדיחה, וקהל מלא – מלא עד כדי כך שחלק ממנו נשפך למסדרון. מפה מגיע גל הסטנדאפ הנוכחי.
עכשיו הזמן להיות סטנדאפיסט: פירמידת הכישרונות רחבה, גבוהה ומגוונת יותר משהייתה אי פעם. דור חדש של מעריצים נלהבים תומכים במופעים ניסיוניים ויש המון דרכים להשמיע קול – ברשת, בטלוויזיה, בפודקאסטים ובהופעות – וגם להתפרנס. זהו שיא שלא זכור כמוהו מאז הגל הראשון ב-1979-1995. הגל הזה התחיל עם תופעת “סאטרדיי נייט לייב”, שבעקבותיה הפכו ג’ורג’ קרלין, ריצ’רד פריור וסטיב מרטין לפופולריים. מאות מועדוני סטנדאפ נפתחו והמוני סטנדאפיסטים גרועים מזן ה”שמתם לב?” קיבלו מלא כסף כדי למלא את אינספור הבמות. אחר כך, בעקבות ההצלחה העצומה של “סיינפלד”, “שפץ ביתך” ו”רוזאן”, המוני קומיקאים מהגל הזה קיבלו תכניות טלוויזיה משל עצמם, ורובן נכשלו.
ואז, כשמועדונים החלו להיסגר ותכניות להתבטל, החלה לצוץ האלטרנטיבה: סטנדאפיסטים שמדברים על חייהם האישיים כמו ג’נין גרופאלו ומארק מרון התחילו להכניס את הסטנדאפ למקומות חדשים. הגל הזה הגיע לשיא ב-2009, עם “WTF” של מארק מרון, הספיישל הראשון של עזיז אנסארי, “מחלקת גנים ונוף” ו”קומיוניטי”. אז גם הפכה UCB קומדי למאגר הכישרונות עבור סאטרדיי נייט לייב ועבור כל סיטקום בטלוויזיה.
יותר אנשים עושים סטנדאפ ויותר אנשים נהנים מסטנדאפ. הודות לרשת לסטדנאפיססטים יש אמצעים עצומים להגיע לקהל, והקהל נלהב מתמיד.
“יש המון דרכים לבלוט כסנטדאפיסט – הולו, נטפליקס, יוטיוב, אפילו באמזון יש תכניות”, אמר בורס. “אתה יכול להיבנות דרך האינטרנט – אנשים קיבלו תכניות אחרי שהפודקאסט שלהם הצליח”. וגם מי שלא מגיע לטלוויזיה יכול להתפרנס.
לפני שלושים שנה סטנדאפיסטים נלחמו על כמה פרוסות גדולות של עוגה קטנה. בשנות התשעים היו כמה כוכבים שהתעשרו, אבל אחרים רבים נשארו בלי פרנסה כשמועדונים נסגרו. עכשיו העוגה גדולה יותר, ויש יותר פרוסות.
אדם זקס, נשיא חברת “מידרול” שמוכרת פרסומות בפודקאסטים, אומר ש”הרבה מופיעים יכולים להתפרנס היום רק מהפודקאסטים שלהם”. זקס אומר שפודקאסט עם 40,000 הורדות לפרק יכול להרוויח $75,000 לשנה, ושלושה או ארבעה מהפודקאסטים שלו יעברו השנה את המיליון. קומיקאים כמו ביל בר, מארק מרון, סקוט אוקרמן ופיט הולמס – כולם ותיקים בסצנה – הפכו את הפודקאסטים שלהם לספיישלים בטלוויזיה או תרגמו אותם ליותר כסף בהופעות.

הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”

“כמעט כל מי שנכנס אתי לתחום עובד בו כרגע”, אומרת קריסטן שאל. “בטלוויזיה זה תור הזהב. יש איזה 2,000 ערוצים, רק תבחר”. ובמקום סיטקומים קלאסיים, יותר סטנדאפיסים מקבלים תכניות אישיות ומשחקים עם הפורמט. גם ברשתות הגדולות התכניות הפכו מסיטקומים קלסיים לדברים טיפה יותר מוזרים, לדוגמה “האיש האחרון על כדור הארץ” הנפלאה והמוזרה של פוקס. ייתכן כי רוב התכניות ברשתות כבר לא מקבלות רייטינג גבוה בהרבה מזה של תכניות כבלים והן מבינות שעדיף להן לייצר תוכן איכותי, כמו בכבלים. הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”, תכנית שבה תהיה להם עצמאות מוחלטת. כך נוצרו “ברוד סיטי”, “בתוך איימי שומר” ורבות אחרות. אף אחד מהיוצרים לא התעשר מהן, אבל כולם מתפרנסים מהאמנות שלהם.
וזה שונה מאד מהגל הראשון, שבו קומיקאים נאלצו לחרוש את ארה”ב עם אותו סט של 45 דקות, והמקומות שבהם הופיע היו מועדונים חינמיים שאת הכסף הרוויחו מהבר. המועדונים האלה התאימו לדור הבייבי-בום שיצא אז לדייטים. בקולנוע אסור לדבר ובדיסקו רועש מדי – במועדון סטנדאפ אפשר לדבר וגם לראות איך הדייט מתנהג וממה הוא צוחק (או נגעל).

קומדיה חשובה לדור הזה כמו מוזיקה לדורות הקודמים

החובבים של היום מתייחסים לסטנדאפ אחרת. צחוקים הם כבר לא סתם רעש רקע. “דור המילניום מעורב יותר רגשית בקומדיה”, אומרת שאנון קוק, ראש מחלקת המחקר בקומדי סנטרל.
בקומדי סנטרל טוענים בסקר שלהם מ-2012 שדור המילניום הוא הראשון שרואה בקומדיה חלק חשוב בהגדרה העצמית שלו. קוק טוענת ש”קומדיה חשובה לדור הזה כמו שמוזיקה היתה חשובה לדורות הקודמים”. היא מספרת שהחובבים מהדור הזה מכירים את ההיסטוריה של הקומדיה, את ההבדלים בין הז’אנרים השונים, והם מעורבים ומשתתפים.
ביום רביעי ראיתי את החובבים האלה בפעולה ב”The Meltdown”, המופע הכי טוב בעיר. הוא עולה ב-“נרדמלט” (NerdMelt), אולם מאחורי מוזיאון החננות בווסט הוליווד. את המופע מפיקה אמילי גורדון וכתבו אותו ג’ונה ריי וקומאל ננג’יאני (בעלה של גורדון וכוכב הסדרה “עמק הסיליקון”). המופע רץ כבר חמש שנים ולאחרונה הפך לתכנית בערוץ קומדי סנטרל. השורות הראשונות, כמו תמיד, היו מלאות חובבים. אלה אנשים שבאים שוב ושוב, חבורה קבועה של אנשים שהגיעו ממש מההתחלה, ולאט לאט התחלו להתיידד וגם לחפש מקום קרוב יותר ויותר לבמה. רובם אמנים וסנדאפיסטים בעצמם, והם מייצרים למופע דינמיקה מופלאה ומצחיקה.
והקהל הנלהב הזה מגיע עכשיו להופעות בכל המדינה. והוא שינה את הקומדיה:
1. היא יותר מטא
הקהל מתוחכם יותר, ומבין מה כרוך בהכנת החומר שמוגש לו. המופיעים כוללים יותר בדיחות על תהליך הכנת החומר, כמו “לפני שבוע – כלומר שבוע לפני שכתבתי את הקטע הזה…”.

2. ההפרדה בין סטנדאפיסט והקהל שלו כבר לא כל כך ברורה

התיאטרון של “UCB קומדי” עשה המון למען הגל הזה. הוא העלה מופעים, הפך אימפרוביזציה לפופולרית, ובעיקרון היה לחממה להמוני סטנדאפיסטים מצליחים. אבל תרומתו הגדולה ביותר היא כנראה שינוי היחסים בין המופיע והקהל. קווין היינז, ממרכז ההכשרות של UCB בניו יורק, מספר שבשנה שעברה למדו במרכז שלו 11,918 איש. וב-UCB, כולם מופיעים, כולם צופים בכולם, וכולם עובדים ביחד כדי לייצר את הקטעים הטובים ביותר.

3. הסטנדאפ הפך ליותר שיחה ופחות פאנצ’ים
הקהל מצפה שהסטנדאפיסטים ידברו איתו, לא מעליו. ננג’יאני אומר: “הסטנדאפ השתנה. לאנשים כבר לא אכפת לשבת ולשמוע פודקאסט במשך שעה וחצי שלא הכל בו פאנצ’ים-פאנצ’ים-פאנ’צים. וזה תקף גם למופעים – אני כבר משתדל להחביא קצת את הפאנצ’ים כדי לא להיראות מנותק מהקהל”.

4. קומדיה ניסיונית יותר

קירסטן שאל הרגה את הקהל במלטדאון עם קומדית נונסנס על אמילי דיקנסון. היא החביאה “שירים” באולם וביקשה מהקהל לקרוא אותם – שיר אחד הוא רשימת מכולת, אחר שהוא זית בעטיפת נייר (היא ביקשה מהמשתתף שלקח אותו להקריא את השיר ע”י כך שיאכל את הזית). הקהל פשוט התמוטט מצחוק.

הקהל ב-2015 מוכן לרדת עם הקומיקאי למחילת הארנב של הקומדיה הניסיונית. זו אמנם קיימת כבר משנות השבעים (סטיב מרטין, אנדי קאופמן ועוד), אבל רק עכשיו נכנסה למיינסטרים. צפו למשל בסט המבריק של רורי סקובל. סקובל נוטש את החומר שכתב, מעודד את הקהל למחוא כפיים לאורך כל עשר הדקות של המופע (מוזר במיוחד, אם תביאו בחשבון שהמופע מצולם לטלוויזיה), ופשוט מדבר עם הקהל, מציע פרשנות למתרחב באולם ומעודד את הקהל. הוא אפילו קצת מופתע מהתשואות שקיבל.

 

אז מה קורה עכשיו?

 

הדור הבא כבר מתחיל לצוץ. בניו יורק, בוייליאמסבורג, רץ המופע Holy Fuck Comedy Hour, מופע רעשני ומבולגן במיוחד שבו מעודדים המופיעים את הקהל להפריע להם, וכל אחד מהם צועק לקודם את האות לסיום הקטע שלו. הם האלטרנטיבה לאלטרנטיבה של UCB. השבוע הופיעה שם קלייר מולייני, כותבת לסאטרדיי נייט לייב, שביצעה קטע מטורף ביותר, עמוס ברפרורים לקטעים ולביטויים ידועים של התכנית. זה היה יותר ממטא – זה היה ממש פוסטמודרניסטי. הקהל צחק. גם היא צחקה.

מקור

תרגום ועיבוד: טל ניר קסטל

רון פלדמן – ראיון ר-ציני

“רון” של רון פלדמן היא סדרת הקומדיה הכי טובה שאתם לא מכירים שעשה אותה אדם שאתם לא מכירים בערוץ שחלקכם מכירים

 רון פלדמן הוא לא היוצר הקומי הראשון שיצר סדרה קומית שזהה לשם הפרטי שלו, אבל הוא היחיד שלא שמעתם עליו קודם. בעזרת כמה חברים ומודי בר-און הצליח ליצור סדרה מדוברת ביס קומדי, שזה ערוץ שעוברים אליו אחרי שהוט מעצבנים אתכם. לא שאלנו את רון על התחרות בין יס להוט, אבל שאלנו אותו שאלות. הוא ענה לכולן ושמר את היח”צ רק לסוף.

 למה לעשות קומדיה?

 “כי זה מצחיק”

החלטת לעשות סדרה על החיים שלך אף על פי שלא מכירים אותך. למה לא מכירים אותך?

“כי יש כמות מוגבלות של אנשים שאפשר להכיר, וכי אנשים לא מכירים אנשים עד שהם לא מוכרים”.

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

ג’קי גליסון, בראבא, אדי מרפי, דני סנדרסון, ג’ורג’ קרלין, ג’רי סיינפלד, ספי ריבלין, אסי כהן, טינה פיי, איימי פולר ומל ברוקס. אה, וגם הבחור שמככב בסדרה ‘לואי”, אני לא זוכר איך קוראים לו”.

עשית עם  אביתר חלימי את הסדרה “הדרך לאקפולקו“. חוץ ממספר הצפיות מה ההבדל?

“מספר המשתתפים, כמות הלוקיישנים, גודל ההפקה, זמן הכתיבה, איכות הקייטרינג, חלוקת המשכורות, אורך הרולר, פלטפורמת השידור וזה שאביתר לא משחק בכל הפרקים אלא רק בפרקים 1 ו-4, והיה שותף לכתיבה בפרקים 6 ו-10. חפשו אותו בפייסבוק ועשו לו לייק. אה, והוא גם מנהל את עמוד הפייסבוק של הסדרה אז חפשו גם את זה ועשו לזה לייק”.

מה אתה חושב על היוצרים הקומיים של היום?

“אני חושב שבתקופה האחרונה יש גל מאוד חיובי של קומיקאים ויוצרים שמתמקצעים בכל מיני אמצעי מדיה: אינטרנט, טלוויזיה, סטנדאפ, ורובם גם עושים עבודה מעולה בלשלב את הדברים האלה. זה מרגיש שיש פה דור של קומיקאים-יוצרים שמתבשל על אש קטנה ולא רחוק היום שהתבשיל הזה יהיה מוכן, יתסוס לכל עבר ויישפך לכולנו על הפרצוף”.

למדת בספיר. תוכל לספר את הסיפור על ניצחונך את הקסאמים?

“זה היה יום בהיר, השמש עמדה במרכז השמיים והסתכלה עלי כאילו מלמעלה. ‘היא לא באמת אוהבת אותי’, חשבתי לעצמי והמשכתי לכיוון הברזייה שנמצאת ליד הספרייה, לא רחוק מהנגרייה ב’מכללת ספיר’ שבנגב. אני זוכר שהיד שלי הייתה שמנונית משקית התפוצ’יפס שסיימתי לא מכבר ואת ההרגשה הטובה שהייתה לי כששטפתי את היד במים הצוננים. אך הרגע המתוק היה קצר, משום שעוד לא הספקתי לנגב את היד על המכנס כשלפתע צווחת ‘צבע אדום’, הדהדה בקמפוס וגרמה לי לאבד את קו המחשבה לצמיתות. כאדם מבועת עם יד חצי רטובה חצי שמנונית רצתי לעבר המחסה הקרוב ביותר. 4 שניות של בהלה, 3 שניות של חרטה, ונשמעה נפילה. ‘לא הפעם קסאם!’ אמרתי לקסאם, ‘לא הפעם!’ קמתי בניצחוני, ופתחתי עוד שקית של תפוצ’יפס”.

פיצוץ נשמע בשדרות
פיצוץ נשמע בשדרות

.מה המילה שהכי מצחיקה אותך ולמה?

” ‘קרדיולוג’ – בגלל הפער בין מה שזה באמת לבין מה שאתה מדמיין שזה כשאתה שומע את המילה בפעם הראשונה. במקרה שלי, ליצן מטורף ומצולק בכל גופו שמגנג’ל סכינים ולא אמור להתקרב בשום אופן לבית החזה שלי”.

מודי בר-און היה המורה שלך, וערך את הסדרה. מה עוד היית רוצה שמודי בר-און יעשה?

“שיחזיק את בני בכורי גבוה בשתי ידיו בזמן שהמוהל מבצע בו את טקס ברית המילה”.

מה התפיסה הקומית שלך?

“אני תופס חזק בשלוש אצבעות ועם השתיים האחרות נותן קונטרה. אני חובק את הקומדיה לאיזור הבטן, מתכופף ומתגלגל. לפעמים שאין לי כוח אני משתמש בתפיסת ‘ג’ונסון’ הקונבנציונלית”.

אם היית יכול לחזור בזמן לכל תקופה בהיסטוריה, היית הורג את פרדוקס הנסיעה בזמן?

“לא. ובטוח לא הייתי שוכח לראות ‘רון’ כל יום ראשון ב-23:00 ביס קומדי או מתי שאתם רוצים באינטרנט!!!”

שממל – ראיון ר-ציני

מיוחד לילדי הקומדיה, מוזיקאים שיודעים לדבר. והפעם: שממל

8901_10152360258570177_1613413107_n
צילום: דניאל פליק

 שממל זו להקה קומית המגדירה את סגנונה כקברט תיאטרלי, אירוע וינטג’יאלי, סאטירי ניטראלי, גימיק ויזואלי, מלל אקטואלי, טמטום ויזואלי, וזכתה בפרס הראשון בתחרות “להקות עם שם קצר והסבר ארוך”. הלהקה התגבשה בנס ציונה, על כך לא נרחיב את הדיבור. הלהקה מורכבת מ-12-10 נגנים, תלוי במחזור הירח ואשתו. מספר הנגנים מאוד שימושי, אפשר להשתתף במניין מוזיקלי, אפשר לעשות דגם מוקטן של שבטי ישראל, אפשר להקים כת ואפשר לענות למיילים שאני שולח, כי תמיד יש מישהו ליד המחשב.

מתי החלטתם שאתם להקה מצחיקה?

“מעולם לא החלטנו שאנחנו להקה מצחיקה, למען האמת מעולם לא החלטנו שאנחנו להקה. היי חבר’ה, הצלחנו! אנחנו להקה! (קולות מרמור עמומים). אוקיי אפשר להתפרק עכשיו, איפה האסייתית? “.

אתם יותר מעשרה נגנים על במה אחת, מה שיכול להיות מאוד מסוכן. איך אתם שומרים על משקל מאוזן ומונעים מצב שבו קלי המשקל יעופו מעלה?

“הכי קלים מנגנים על הכלים הכי כבדים. ככה יש גם עבודה למעסה של הלהקה – סטס. מה? הוא לא מעסה? הוא החצוצרן? אז למה הוא תמיד מורח אותי בשמן?”.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=OGhGFOpm-Zo]

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליכם?

“אזהרת רשימה! (וזו רשימה שעדיין מתעדכנת): מונטי פייטון, ג’ים הנסון וכל החבובות, וודי אלן, דני סנדרסון, ג’רי סיינפלד ולארי דיוויד, האחים מרקס, טום לרר, הסימפסונס, ג’ון לנון, גורי אלפי, יוסי בנאי, טינה פיי, דן הרמון, פמילי גאי (סת’ מקפלרן), מל ברוקס, פלטפוס, חנוך לוין, מוישה אופניק, רנדי ניומן, ימי ויסלר, לואי סי.קיי. טרי פארקר ומאט סטון, ג’ון סטיוארט, דאגלס אדמס, ניסים אלוני ומירי רגב“.

מה ההבדל בין ביג בנד לביג בירד?

“אחד מהם אפשר לקנות בפירורי לחם והשני ציפור גדולה וצהובה”.

אפשר להשיג ביותר מפירורי לחם
אפשר להשיג ביותר מפירורי לחם

מה אתם חושבים על היוצרים הקומיים היום, במוזיקה ובתחומים אחרים?

“כיף היום. לי אישית יש הרגשה שבניגוד לעבר, אז היינו מוגבלים לדרכי הבידור המסורתיות ונחשפים רק למה שהחליטו שניחשף אליו, היום יש המון אנשים שאפשר להיחשף אליהם דרך היוטיוב, הפייסבוק והטוויטר, במוזיקה ובכלל. המון אנשים מצחיקים שלאו דווקא בחרו לעבוד בזה, או שלא היו מגיעים לידי ביטוי לפני עשר או עשרים שנה, היום פשוט מגיעים אליך למחשב. דברים כמו לונלי איילנד שצמחו ביוטיוב, או תירס סקסואל אצלנו, שקומית ומוזיקלית כיף לראות, או שטויות כמו אנויינג אורנג’ ושיט שאנשים אומרים על שיט. לצד התופעות האלה כמובן שנעשים המון דברים מעולים בתקשורת המסורתית (כמו קומיוניטי, פאמילי גאי, לואי, רוק30, ארץ נהדרת, ומקום לדאגה (זצ”ל), ובמוזיקה כמו הבילויים ושלומי שבן. ככה שבסך הכל אנחנו ברנסנס של קומדיה”.

מה הדבר הכי מסוכן לעשות בנס ציונה?

“לענות על שאלון לבלוג”.

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

“פומפרניקל, אורלוגין ופרוקטולוג”.

מה התווים או האקורדים שהכי מצחיקים אתכם?

“D9, A חצי מוקטן, ופרוקטולוג”.

מה התפיסה הקומית שלכם אם יש כזו?

“קומדיה היא דבר חמקמק ואכזרי, שצריך כל הזמן לנוע, להתקדם, ולהתעדכן מצד אחד, אבל לא לשכוח שהוא בנוי בסך הכל על ידע כללי מצד שני. הבדיחה הראשונה שסופרה אי פעם הייתה קשורה כנראה בבולבול, ואלפי שנים מאז אנחנו ממשיכים לספר על אותו הבולבול אבל בדרכים חדשות ומתוחכמות יותר. למה זה מצחיק אותנו? מהמון סיבות אבל מאף סיבה אחת שמישהו יכול להצביע עליה. אף אחד לא יכול להסביר באמת קומדיה, זה איזשהו רגע שבו נוצר משהו חדש מהקשרים חברתיים, חרדות קיומיות ודפוסים לוגיים, שפשוט מעיף לנו את המוח למקום שלא ידענו שהיה קיים קודם, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לצחוק. בגלל זה הרעש שהכי כיף לשמוע זה קהל שצוחק, כי פגעת במשהו שלא היה שם קודם, יצרת משהו חדש, איחדת המון אנשים בהבנה משותפת. כל פעם שצחוק קורה זה קסם, זה נס, זה בולבול.

“אז אפשר להגיד שהתפיסה הקומית שלנו היא פשוט: ‘בואו נקווה שזה יעבוד'”.

איך לומדים לנגן בכלי נשיפה בשלושה שלבים?

1. שמים בפה.

2. נושפים.

3. מתנצלים בפני הגיטריסט שהגיטרה שלו מלאה ברוק והולכים למורה.

אתר הלהקה

שממל ודודו זר

cheapest college