ארכיון תגיות: מחלקת גנים ונוף

מאיפה אני מכיר את השחקן הזה?

יונתן עמירן עושה סדר בכל הפרצופים המוכרים בסדרות קומיות ומביא לכם רשימה של שמונה קומיקאים וקומיקאיות שאתם צריכים להכיר. ויש גם ישראלי

.

מכירים את זה שאתם רואים איזו סדרה וחושבים “השחקן הזה ממש טוב! מעניין מה עוד הוא עשה?” טוב, בשביל זה אני פה. עם רשימה של שמונה שחקנים ושחקניות קומיים מחו”ל ואחד מהארץ. תיהנו!

ג׳ייסון מאנטזוקס

אתם מכירים אותו מ: ״ברוקלין 99״, ״ביג מאות׳״, ״הליגה״, ״הדיקטטור״.

טייפקאסט: סוטים, סקאמבאגז, משוגעים עם עיניים גדולות.

ג׳ייסון מאנטזוקס הוא שחקן ומאלתר אמריקאי ממוצא יווני, אך זה לא הפריע לו לשחק דמויות היספניות, פרסיות, ערביות ואפילו דמות בשם דניס פיינסטיין ב״מחלקת גנים ונוף״. מה שמשותף לכל הדמויות שלו זה שהן כולן נעות בין קצת למאוד מאוד מטורפות. מאנטזוקס הוא החלק הכי טוב ברוב הדברים שהוא מופיע (בעיקר ב״הדיקטטור״ שם הוא מספק לדעתי את רגעי הצחוק הרגילים) ותמיד אפשר לסמוך עליו לספק הופעה מלאת אנרגיה והומור.  בעתיד הקרוב של מאנטזוקס תפקיד מדבב ב״ראלף שובר את האינטרנט״ ותפקיד מסתורי ומסקרן במותחן האקשן ״ג׳ון וויק 3״. מאנטזוקס הוא גם אחד ממנחי פודקאסט הסרטים הגרועים How Did This Get Made ואורח תדיר ונהדר בפודקאסט ״קומדי באנג באנג״.

לורן לפקוס

אתם מכירים אותה מ: ״קראשינג״, ״עולם היורה״, ״כתום זה השחור החדש״.

טייפקאסט: בחורות חמודות אך קצת מוזרות.

כמו רבים, אני הכרתי לראשונה את לורן לפקוס מתפקידה בתור שומרת בית הכלא הנחמדה סוזן פישר ב״כתום זה השחור החדש״. התפקיד הקטן הזה לא ביטא את הכישורים הקומיים המדהימים של השחקנית. כדי להבין באמת את הכישרון של לפקוס אני ממליץ להקשיב לאחת מהופעותיה ב״קומדי בנג בנג״ שם היא מגלמת מגוון דמויות מטורפות ומצחיקות. היא גם אחראית לרגע הטוב היחידי ב״עולם היורה״, הפכה את דמות האישה לשעבר הבוגדת ב״קראשינג״ לחביבה והולכת בקרוב להופיע לצד וויל פרל וג׳ון סי ריילי בקומדיה ״הולמס ווואטסון״.

אנדי דיילי

אתם מכירים אותו מ: ״איסטבאונד אנד דאון״, ״משפחה מודרנית״, ״סיליקון וואלי״.

טייפקאסט: דמויות סמכותיות (מורים, רופאים, מנהלים) רציניות וחנוניות שמחביאות צד אפל.

אנדי דיילי הוא אחד האנשים המוכשרים בעולם, ואין לכם כנראה מושג מי הוא! אוקי, אני קצת מגזים, אבל הוא מאוד טוב. אם הוא רק היה הסטרייט-מן הגאוני שהוא בסדרות וסרטים כמו ״איסטבאונד אנד דאון״ ו״סמי-פרו״ זה היה דבר אחד. אבל הוא גם יצר וכיכב בקומדיה השחורה הסופר-אנדרייטד Review ב״קומדי סנטרל״, הוציא את אלבום הקומדיה המעולה Nine Sweaters בו הוא מגלם תשע דמויות שונות ומזעזעות מול קהל חי והתארח הרבה פעמים ב-ניחשתם נכון- ״קומדי בנג בנג״ בתור עוד דמויות מדהימות. ב-2017 ראיתי אותו בהופעה חיה בפסטיבל הפרינג׳ באדינבורו מבצע כמה מהדמויות שלו, כולל מייסד הסיינטלוגיה ל. רון האברד, וזו הייתה חוויה מדהימה. אפילו הצטלמתי איתו בתמונה מביכה מאוד.

ד׳ארסי קארדן

אתם מכירים אותה מ: ״המקום הטוב״, ״בארי״, ״ברוד סיטי״.

טייפקאסט: חייכניות משונות.

דארסי קארדן נכנסה לליבנו בסערה ב-2016 בתור ג׳אנט, העוזרת הוירטואלית החביבה ב״המקום הטוב״. כמו רבים ברשימה הזו, קארדן היא בוגרת של ה-UCB בית ספר ותיאטרון אלתור בניו-יורק ולוס אנג׳לס שמייצר כבר כמה עשורים את כוכבי הקומדיה הגדולים של אמריקה. השנה, קארדן הופיעה בסדרה הנהדרת ״בארי״ בתור נטלי, אחת מהנשמות האבודות בקבוצת המשחק של בארי, וגנבה את ההצגה בכמה וכמה סצינות.

ג’ני סלייט

אתם מכירים אותה מ: “קרול שואו”, “מחלקת גנים ונוף”, “ביג מאות'”.

טייפקאסט: לא ברור.

ג’ני סלייט התחילה את הקריירה שלה במקום המבטיח ביותר שאפשר- כחברת קאסט ב”סאטרדיי נייט לייב”. אבל בשבילה זו לא הייתה המקפצה לתהילה כמו בשביל רבים אחרים, בעיקר לאחר שבפרק הראשון שלה היא אמרה בטעות “פאק” בשידור חי. היא שרדה רק עונה אחת של SNL אך מצאה הצלחה לאחר מכן עם דמויות מגוונות כמו ליז ב”קרול שואו”, מונה-ליזה סאפרסטיין ב”מחלקת גנים ונוף” ומיסי ב”ביג מאות'”.

בארון וון

אתם מכירים אותו מ: ״גרייס ופרנקי״, ״בלאק דיינמייט״, Corporate

טייפקאסט: חכמים סרקסטיים.

אני כנראה אכתוב פה עוד על סדרת הקומדיה-שחורה-סוריאליסטית-מקום עבודה של קומדי סנטרל, Corporate, אבל כעת אני רק אגיד שהיא טובה. ובארון וון שמגלם את בארון האנרכיסט מתמיכה טכנית, הוא אחת מההפתעות הנעימות של הסדרה. אני זוכר את וון כשהוא שיחק בסרטוני Collegehumor לפני עשור, והוא גם סטנדאפסיט לא רע. והוא גם זכה לדבב את הדמות הלקאסית של הרובוט טום סרבו בריבוט של נטפליקס לסדרת הקאלט Mystery Science Theater 3000.

ברידג׳יט אברט

אתם מכירים אותה מ: ״ליידי דיינמייט״, ״בתוך איימי שומר״, ״אסון מהלך״.

טייפקאסט: בחורות קשוחות בעלות פה מלוכלך.

אני שמתי לב לראשונה לברידג׳ט אברט בסדרה הנהדרת ״ליידי דיינמייט״ בתור דאגמר, החברה הטובה של מריה ששונאת את החברה האחרת שלה, ונותנת לה הרבה עצות שרק לפעמים עוזרות. אני גם נהניתי מהופעתה בסרט הנטפליקס הסביר פלוס Little Evil וההופעה הקטנה שלה ב״אסון מהלך״ של חברתה איימי שומר. היא גם סטנדאפיסטית שמתארת את עצמה כ-Alt-Cabaret Provecatuer. אני לא יודע מה זה אומר אבל זה נשמע מסקרן.

עידן ברקאי

אתם מכירים אותו מ: “רון”, “הבורר”, “טרו סטוריז”

טייפקאסט: אידיוטים/פסיכופתים בעלי ביטחון עצמי גבוה.

עורך האתר רצה שאני אשים כאן לפחות שחקן אחד ישראלי, ואני לא יכול לחשוב על אדם מתאים יותר מאשר חברי הטוב עידן ברקאי. אתם בטח מכירים אותו, כי זה בכל זאת מדינה קטנה, אבל הוא צריך להיות יותר מוכר. ההופעה האהובה עליי של עידן היא בסרט של אביתר חלימי ומתן בלומנבלט – “החבורה האחרונה“, הופעה שמשלבת באופן נפלא הומור ורגש. עידן כנראה יקרא את הכתבה הזו בעצמו יום אחד, ואני מקווה שזה לא יהיה מביך.

 

האיש שהחזיר את הקומדיה טובת הלב לטלוויזיה

מייקל שור – היוצר של “ברקולין 99”, “מחלקת גנים ונוף” ו”המקום הטוב” – עצר את עידן קומדיות המבוכה ופתח בעידן קומדיות ביורוקרטיות טובות לב. טל עפה על זה

בקומדיה, בייחוד טלוויזיונית, יש אופנות ממש כמו בכל דבר אחר. בשנות התשעים הכל היה קומדיות חברים מתוזמנות היטב עם צחוקים מוקלטים וסטראוטיפים מובחנים. בשנות האלפיים נעלמו הצחוקים המוקלטים והתזמון המדויק, והוחלפו בפאנצ’ים מתוחכמים יותר ובבנייה יותר ארוכה. גם הנושאים הפכו לקצת יותר מורכבים – לצחוק על הכל, להציג כל דבר כמצחיק.

נושאי הדגל של האופנה החדשה היו לארי דיוויד עם “תרגיע”, ו”המשרד” על שלל גרסאותיה.

בעיה אחת הייתה ל”המשרד”, מבחינתי, היא לא הייתה מצחיקה.

אני מצאתי את עצמי נחרדת ומתפתלת באי נוחות הרבה יותר מאשר צוחקת. הרבה מהבדיחות לא רק הקצינו, אלא ממש השפילו דמויות שונות והגחיכו ללא כל אמפתיה מצבים לא נעימים. זנחתי את כל הז’אנר אחרי יותר מדי התכווצויות לא נעימות והרגשה שלא ממש ברור לי מה מצחיק פה.

אולי גם למייקל שור, אחד הכותבים של “המשרד” האמריקני, זה לא היה ברור. הוא יצא משם והתחיל לפתח סדרה אחרת, “מחלקת גנים ונוף”.

מחלקת גנים ונוף

את “מחלקת גנים ונוף” התחלתי לראות באיחור רציני של שנים. למעשה התחלתי לראות אותה אחרי שנגמרו כבר שבע עונותיה ב-2015.

זאת היתה אמורה להיות סדרה-בת של “המשרד”. הסגנון – אותו סגנון. אין צחוקים מוקלטים, יש מצלמה אחת – למעשה הסגנון מוקומנטרי לגמרי, לפחות בעונות הראשונות, כולל קטעים של יומן וידאו למצלמה – והמוקד הוא קבוצה של עובדים. יש להם עבודה, יש ביניהם יחסים, המצבים קצת מוקצנים וצוחקים על הכול.

אבל יש לעבודה שלהם משמעות. הם עובדים כולם במחלקת גנים ונוף בעירייה של עיר אחת לא גדולה במיוחד במדינה לא זוהרת במיוחד בארה”ב. יש להם פרויקטים שהצופים מעורבים בהם כמעט כמוהם. יש להם אמונה בתפקיד ואמונה בעצמם, הם באמת רוצים להשפיע.

וגם – יש להם כוונות טובות והם אף פעם לא יגחכו מזווית הפה על מישהו שמאד מתאמץ לעשות משהו.

וזה מצחיק. את הסדרה מובילה איימי פולר, בתפקיד לסלי נופ, הבוירוקרטית עם הכי הרבה מוטיבציה, שמחת חיים ורצון לעזור שתפגשו. לצידה ראשידה ג’ונס בתפקיד האחות האכפתית, טום הנהנתן – עזיז אנסרי, כריס פראט (שהתחיל פה בתור אנדי, החבר השמנמן והבטלן והפך, בתהליך אמין למדי של שיפור-עצמי, לבחור עם עבודה, שאיפות ושרירי בטן מפוסלים שאותם השיג מתוקף תפקידו כמנהיג “שומרי הגלקסיה”) וגם אוברי פלאזה בתור אפריל, המזכירה האנטיפתית, ניק אופרמן בתור רון – “הביאו לי את כל הבייקון וביצים שיש לכם פה”- סוונסון, הליברטריאן עובד הציבור החביב ואבי כמה מהציטוטים האלמותיים של הסדרה, ובעונה השלישית – גם את אדם סקוט ואת רוב לאו.

אחרי שבע עונות סיימנו לצחוק כי העולם באמת מצחיק. אני חיפשתי לי סדרה אחרת, ואחרי כמה קומדיות שלא העלו אפילו בדל חיוך, נזכרתי שכבר מזמן אומרים לי שאני צריכה לראות את ברוקלין 99, למרות שהיא נשמעת לי כמו סדרת משטרה גנרית לגמרי. טוב, ננסה.

ברוקלין 99

מאד “מחלקת גנים ונוף” לא צחקתי ככה. חבורה של בלשים על גבול הלוזרים בתחנת המשטרה הכי מוזנחת בניו יורק, מבלים את ימיהם בלעקוץ זה את זה, ובניצוחו של קפטן הולט גם מצליחים מדי פעם לתפוס כמה פושעים. גם פה סדרת אנסמבל, גם פה אנשים מעורבים, מקצועיים ואכפתיים (מוקומנטרי דווקא לא), וגם פה – זה קורע מצחוק. פה דווקא יש לסדרה כוכב ברור – אנדי סמברג, בתפקיד ג’ייק פרלטה, הבלש הסופר-מוכשר אבל המעצבן, ילדותי ושקוע בחובות (תכונת אופי בעייתית כל כך שפשוט נעלמה בעונות המתקדמות, כנראה בגלל הקושי להתמודד איתה ולתת לו הזדמנות להשתפר). מובילים איתו מליסה פומרו בתור איימי סנטיאגו, העמיתה המוכשרת וקפוצת הישבן, אנדרה בראואר בתפקיד הקפטן החדש וחתום הפנים שביומו הראשון בתחנה מודיע לכולם שאם למישהו יש בעיה עם בעלו קווין, זאת הבעיה שלו כי הוא בעצמו כבר התמודד עם כל אפליה, בעיה ועיכוב אפשרי בהיותו שוטר שחור והומו.

לאף אחד לא היתה בעיה.

הבעיה היחידה הייתה שבעונה השלישית התחילה הסדרה, ובכן, קצת לאבד גובה, בניגוד לגנים ונוף שדווקא המריאה מעונה לעונה. אז התחלנו לחפש משהו חדש, ואחרי הרבה אכזבות, ראיתי בנטפליקס משהו שפעם המליצו לי עליו, “המקום הטוב”.

המקום הטוב

מה זה זה? קומדיית העולם הבא? כאילו, מתת בתאונה ביזארית, הלכת לגן עדן ומפה מתחילה קומדיה של טעויות? אמרתם טד דנסון שמנהל את העניינים ואת האחרי-מוות של קריסטן בל ושלל דמויות מוזרות אחרות?

אז כן. זה היה אבסורדי, מצחיק ומלא אנשים שלמרות שהם בהחלט לא הצדדים הכי חיוביים בקופסת המגנטים, בכל זאת משתדלים ממש.

שפחתכם הנאמנה, שהיא קצת איטית בקטעים האלה, התחילה לחשוד רק כשמארק אוון ג’קסון, כלומר קווין, בעלו-של ממקודם, ואדם סקוט הופיעו פתאום להופעת אורח עסיסית. מה פתאום שני אלו באים לסבך עניינים? מאיפה הביא אותם, מה הוא מכיר אותם מקודם או… אה.

ובכן, הסדרה הזאת בהחלט הלכה רחוק מכל קודמותיה. מי חשב שככה נראה העולם הבא?! מלא פרוזן יוגורט, אור שמש, בתים מעוצבים וטד דנסון! וגם מספיק חרכים כדי לתת לשטן להסתנן ומספיק פרטיות כדי לתת לדיאלוגים להשתולל. בואו, שרימפס עצומים ומעופפים, גלו לכולנו את האמת.

ואם האמת שלכם כוללת סדרה נוספת עם הרבה רצון טוב ובדיחות מוצלחות, ספרו לי, כי אני מחפשת עכשיו משהו לראות וחוץ מ”מומחה לכלום”, אותה הפיק אך לא כתב עם עזיז אנסרי, אין עוד סדרות שלו והעולם הקומי יבש.

רגע, כל מה שהוא עושה זה סדרות על אנשים לא מושלמים אבל בעלי כוונות טובות שנאבקים להם במנגנון ביורוקרטי שרירותי ומוזר (תודו שלא באמת חשבתם משהו אחר על גן עדן) והומור דק אך קורע, מלא חמלה וחיבה לדמויות?

כן. ואלה מהסדרות המצחיקות ביותר בטלוויזיה כיום.

חדשות הקומדיה, 25.12-19.12

את מי סיינפלד הולך לפגוש אחרי ישראל? מה מצחיק את הימין האמריקאי? למה טינה פיי נגד האינטרנט? ומי הקומיקאים שהופיעו ב”כוח מתעורר”? יונתן עמירן מביא חדשות קומדיה בלי פואנטה


מנוקיה לאובמה

ג׳רי סיינפלד הופיע בארץ השבוע והראה להרבה אנשים שהוא עדיין מאוד מאוד טוב במה שהוא עושה, וגרם לכמה סנובים של קומדיה להגיד: ״אוף, אוף! למה לואי סי. קיי. לא בא?!״. למזלו הוא לא נאלץ להיפגש עם רה״מ ופמלייתו, אך בקרוב יישב במכונית עם נשיא העולם החופשי, ברק אובמה, כחלק מסדרת הרשת שלו. אובמה כבר הופיע השנה בפודקאסט שבד״כ מראיין קומיקאים, WTF, וסיינפלד כנראה ישאל אותו ״מה הקטע, עם אוכל באיירפורס 1?!״

 

מקור: Today

אין ימנים מצחיקים גרסת אמריקה

בזמן ש-Saturday Night Live שידרו את פרק חג המולד הגדול שלהם בהנחיית איימי פולר וטינה פיי,  הצופים במדינת אייווה “זכו” להפתעה. טד קרוז, המועמד לייצג את הרפובליקנים בבחירות 2016 ומעריץ קומדיה – שכבר הראה את זה בסרטונים מביכים באינטרנט, עשה פארודיית פרסומות בסגנון SNL, ששודרה רק באיווה, עם נטייה רפובליקנית, שבה הוא מקריא דברים כמו “How Obamacare Stole Chritmas”.

שרה פיילין גם החליטה לעשות סרטון מצחיק השבוע כפרסומת לספר החדש שלה, עם פארודיה מאוחרת על הסדרה של טינה פיי, האישה שחיקתה אותה וזכתה לאהבה רבה –  30 רוק – בהשתתפות ג׳ון מקיין ודוט-קום האמיתי, אחת הדמויות בסדרה. וכל זה לא עדיין לא היה מביך כמו הפרק של SNL שדונלד טרמפ הנחה.

 

טינה פיי

מקור: Wonkette

Esquire

 

לא עובדת בשביל אף אחד

ואם כבר מדברים על טינה פיי, 2015 בהחלט הייתה שנה שבה הרבה אנשים דיברו על מתי בדיחות עוברות את הגבול והאם צריך לצנזר בדיחות מסוימות מחשש לפגוע באנשים – ואין לי כוח יותר לדבר על זה, אוף.

השבוע הגיבה טינה פיי הגיבה בריאיון לטענות על בדיחה בסדרת הנטפליקס המעולה שלה Unbreakable Kimmy Schmidt, שבה התברר שהדמות של ג’יין קרקובסקי, שחקנית בלונדינית לבנה, היא למעשה אינדיאנית. הרבה מגולשי האינטרנט חשבו שזה גזעני.פיי אמרה שהמטרה החדשה שלה היא להפסיק להסביר בדיחות לאינטרנט ו”לתת להן לדבר בשם עצמן”. “יש תרבות גדולה של להתנצל”, אמרה, “ואני לא הולכת להיות חלק מזה”, והוסיפה עצה טובה לכולם “התרחקו מהאינטרנט, ותחיו לנצח”.

 

 

מקור: AVClub

שוורץ  BB

השבוע יצא סרט קטן ועצמאי בשם “מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר” וצופים חדי עין אולי שמו לב לשני שמות מעולם הקומדיה בקרדיטים. ביל היידר, יוצא SNL שכיכב השנה ב”אסון מהלך” עם איימי שומר ודיבב את פחד ב”הקול בראש”, ובן שוורץ, שידוע בעיקר בשל תפקידו בתור ג’אן ראלפיו ב”מחלקת גנים ונוף”.

 

מקור: HitFix

 

 

סדרות הקומדיה הטובות, 2015 (שת”פ עם טי וי און דה רדיו)

מהן הסדרות הקומדיה הטובות של השנה? ילדי הקומדיה בשת”פ עם טי וי און דה רדיו ברדיו הקצה

רדיו הקצה ממשיך לעשות דברים מגניבים ומסכם את השנה בתחומים השונים. טי וי און דה רדיו, תכנית ביקורת הטלוויזיה של ירון טן-ברינק ולילך וולך, מסכמת את הסדרות הטובות של השנה. למזלנו  הם התחילו עם הקומדיות. סיכמנו עבורכם את הנימוקים שלהם ונוסיף את הבחירה שלנו.

אנחנו רוצים להתנצל בפני לילך וירון שקטענו את דבריהם והוצאנו אותם מהקשרם. להקשר המלא תצטרכו להאזין לתכנית.

*אף על פי שלא מספרנו את הדירוג, הדירוג הוא מלמטה למעלה, כלומר מ-10 עד 1.

מחלקת גנים ונוף

ירון: אחת הסדרות הכיפיות של השנים האחרונות, שהביאה לתוכה הרבה כישרונות כמו עזיז אנסרי, איימי פולר, כריס פראט.

לילך: סדרה טובת לב לאחר שהתרגלנו לסדרות אכזריות ומביכות ולהכול חרא.

ויפ

ירון: מלבד ג’וליה לואי דרייפוס הנהדרת זאת סדרה שלא מפסיקה להשתפר. הסיטקום הנסבל היחיד של HBO. תיאור אותנטי של הפוליטיקה האמריקאית כמו , אם לא יותר, מבית הקלפים.

לילך: סדרה משמחת עם עוד אישה שעומדת בראשה. משמח שהיא הצליחה מסיינפלד. חלק ממגמת השקיפות המתרחבת בכל העולם, למשל ברשתות החברתיות.

ריק ומורטי

ירון: רציתי שזה יהיה  מקום ראשון. הדבר הכי קרוב לסמי הזיה. סוג של מיינדפאק. בנוסף  יש בה עומק פילוסופי, להבדיל מסדרות אנימציה אחרות.

לילך: העולם שבו אנחנו חיים מוזר, מפחיד וחסר חוקיות. וריק ומורטי מצליחים להעביר את זה. הייחוד בסדרה הוא דמויות אנימציה מתפתחות ועם נשמה ולא עוד ברט סימפסון, שנשאר בן שמונה לנצח.

בתוך איימי שומר

לילך: אני מאוד אוהבת את איימי שומר, אבל יש גם המון ביקורת עליה, למשל ספיישל הסטנדאפ והסרט המאכזב, שמאכזב נשים בפרט. הסדרה שלה הביאה כמה דברים טובים, מערכונים שאפשר היה להפוך לוויראליים.

ירון: כסדרת מערוכנים היא הבריקה רבות בעונתה השלישית. ההצלחה שמה אותה במקום קשה. קומיקאית שנבנתה מהפה הגדול שלה וצריכה עכשיו לשים לב מה היא אומרת.

סאו’ת פארק

לילך: הקהל השתנה וסאות’ פארק מגיבים לעולם הסינתטי של הפוליטקלי קורקט ולתופעות אחרות: שנאה, גזענות ועוד. הם החליטו העונה להתייחס לא רק לרפרנסים תרבותיים אלא גם לכל מה שעובר על ארצות הברית.

ירון: הסדרה סאות’ פארק השנה היא סדרה חדשה. היא לא באותו עולם. האקטואליה משתלטת על העיר עם הג’נטריפיקציה והפוליטקלי קורקט. הפוקוס שלה חד מתמיד.

לואי

ירון: כולנו מעריצים את לוא סי קיי וסוגדים לו, עם זאת העונה פחות טובה מקודמתה, שהגיעה לשיאים של אמת חשופה. הביקורות על העונה הקודמת שלא הייתה מצחיקה הרתיעו את לואי והוא הלך על סדרה מצחיקה יותר.

לילך: אני חושבת שאם יש משהו שהבנו הוא שהדבר הגרוע ביותר לקומיקאי הוא להפוך למיינסטרים ולהצליח. הוא לא הלואי סי קיי הלוזר שהתחיל. הוא לקח צעד אחורה מהעונות הקודמות. לואי אדם אמיץ  ומאוד ודרושה הפסקה.

השבוע שעבר עם ג’ון אוליבר

ירון: עונה מדיהמה, פורמט מדהים. כל מה שג’ון סטיוארט המציא בדיילי שואו הוא פיתח ומגביר את הווליום. הקטעים שלו ברשת כל כך ויראליים. גם בנושאים קשים ומורכבים הוא תווה באמנות גדולה תחקיר עיתונאי מעולה שהוא גם קומדיה גדולה. ג’ון אוליבר מפוצץ את הווליום.

לילך: יש לו צוות מדהים. לעומת ג’ון סטיוארט, שהיה תקוע בדימוי המתפלצן הדמוקרטי, ג’ון אוליבר הוא האחר האולטימיטיבי. הבריטיות שלו נותנת לו רישיון לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה. האמריקאים מוכנים לקבל ביקורת כלפי אמריקה מנתינים שלא אמריקאים. מאוד מצחיק.

נת’ן פור יו

לילך: אפרופו האחר, נת’ן הוא חייזר. הוא מגיע לכל מיני בתי עסק כדי לעשות קואוצ’ינג ועושה את זה באופן העקום והיצירתי ביותר. בתוך האספרגריות שלו הוא יוצר רגעים נוגעים ללב.

ירון: הוא ביורורקרט גדול ומתיש ביורוקטים בצורה שאתה מוחא לו כפיים. הוא יוצר ז’אנר מוקו-ריאליטי מתוסרט וחצי לא מתוסרט, שלא מסתיר את המניפולציות. חכם כל כך.

מאסטר אוף נאן

לילך: עוד תכנית שפיתחה את הז’אנר תכנית על כלום. בכל פרק עזיז אנסרי מדבר על הקטנות שבחיים ובכל פרק יש נושא אחר. עוד דוגמה לקומדיה טובת לב, אחרי הדיכאון והשכול. תחושה שגם משהו טוב יכול לקרות בעולם הזה. התכנית שלו היא סמן לסטנדאפיסטים של היום שמדברים על חייהם ולא על האירועים הגדולים.

ירון: אחד הסטנדאפיסטים הכי מוערכים בארצות הברית. כמו סטנדאפיסטים אחרים נכנס לסדרה שתפורה לממדיו והוא היוצר שלה. הצליח ליצור קומדיה מחממת לב וטובה. מביא רגישות שממש הייתה חסרה בטלוויזיה.

ברוד סיטי

לילך: היוצרות אמיצות כי הן גוררות את עצמן ואת הדימוי שלהן בכל הסחלה שהן יכולות למצוא, וכל הזמן קורים להן דברים איומים והן עצמן איומות. מאוד קיצוני.  מוציאה את גירלז רע מאוד. הן עוסקות בעצמן באופן הרבה פחות מוקסם מהריח הנפלא של החרא שהן מייצרות. כמו להיות בבה”ד 12 לנצח.

ירון: כל מי ששכל בקודקודו יסכים שהמקום הראשון שייך לברוד סיטי. הדרך המהממת שהן עשו מסדרת רשת מעוררת תקווה והשארה. קומדיה יהודית במיטבה, של גאפס.  מאוד לא לוקחות את עצמן ברצינות. פרוע ומטונף. דמויות נשיות שאין כמוהן במסך. הן פשוט טינופת.

בחירת ילדי הקומדיה: קטסטרופה

צוות טי וי און דה רדין לא הכניס אותה לעשרת הגדולים. אבל כחצי אנגלופילים וחצי איריפילים אנחנו חושבים שזו הסדרה הקומית שהייתה כתובה הכי טוב השנה. היא מתחילה היכן שקומדיה רומנטית מסתיימת, הגבר מהסטוץ חוזר ומתחילה מערכת יחסים בין אנשים שבכלל לא מכירים זה את זה. נכון שאין בה הקיצוניות והמסרים הישירים שבקומדיות האמריקאיות, אבל היא מביאה משהו ישן וטוב: דיאלוגים שנונים מאוד וסיטואציות, שבכל סדרה אמריקאית היו מביאות לפיצוצים, הנגמרות באנטי-קליימקס. יש מעט נסיגה מזה בפרק האחרון המאכזב, אבל זו הסדרה שבהחלט הכי גרמה לנו לצחוק בקול רם.
למצעד הקצה

עזיז אנסרי על הסדרה שלו, על סקסיזם ועל גזע (תרגום)

הקומיקאי עזיז אנסרי ישב עם כתב ה”דיילי ביסט” מארלו סטרן לשיחה על הסדרה  שלו בנטפליקס, על הטרדת נשים ברשת ועל איך זה להיות אדם לא לבן בארה”ב

“Master of none”, הסדרה החדשה של עזיז אנסרי, נפתחת בקטע מעיק. דב (אנסרי) בעיצומו של דייט עם רייצ’ל (נואל וולס), והם עושים את הסקס שמצפים לעשות אחרי דייט, בשלוש לפנות בבוקר. ימינה בטינדר, וישר עוברים לגניחות מוזרות, סקס עצלני משהו ויותר מדי דיבורים. ואז נקרע הקונדום. ואחר כך מתחילה סדרת אירועים מזוויעה – הם מתחילים בלגגל אם אפשר להיכנס להריון לפני שהגבר גומר, מזמינים מונית מ”אובר” לבית המרקחת הקרוב, לקנות את גלולת-הבוקר-שאחרי (וקצת מיץ תפוחים מפונפן), ואז נוסעים הביתה בדממה טעונה.

מיד נסחפים לתוך העולם הזה של אנסרי, שיצר את הסדרה בת עשרת הפרקים לנטפליקס עם חברו אלן יאנג. בסדרה – שחקן בן 30 שמחכה לפריצה שלו ומנסה לשמור על קצת יושרה בעולם עקום. עולם שבו אנשים לא לבנים נדחקים לשוליים על ידי לבנים במוקדי הכוח, נשים מגלות שגברים קריפים ופריבילגים עוקבים אחריהן הביתה, וילדים מזניחים את המבוגרים. זו בהחלט לא אמריקה כמו שדונלד טראמפ מתאר אותה – זה העולם האמיתי כמו שרואים אותו לא לבנים בארה”ב. למרבה הצער, הקהל לא רואה את הצד הזה לעתים קרובות.

דב  וחבר מרעיו המגוונים – בריאן (קלוין יו), דניז (לנה וויאט) וארנולד (אריק וורהיים) – חוקרים את הנקודות שבהן אנשים משתמטים מאחריות חברתית. הסדרה נוגעת בנושאים כבדים כמו כבוד להורים המהגרים וגזענות בתרבות הפופ, כולל מונטז’ מטריד של דימויים הודיים בטלוויזיה. דב רחוק מאוד מהדמויות של הדושבאגים שאנסרי גילם עד כה, מטום “תתפנק!” הבפורד ב”מחלקת גנים ונוף” ועד הסטנדאפיסט הדוחה “ראאאאאאאדי!” ב”אנשים מצחיקים” של ג’אד אפאטו.

“Master of None” היא ערבוב מרתק של קטעים ממופע הסטנד אפ של אנסרי, מופע שבשנים האחרונות אכן עוסק יותר בסוגיות חברתיות; של קטעים מהספר החדש שלו – “Modern Romance: an Investigation” – שחוקר את עולם הדייטים בעידן האינטרנט; ושל פורמט סמי-אוטוביוגרפי סטייל “לואי”. בקיצור, זהו דיוקן של גבריות המנווטת את דרכה בניו יורק של ימינו ומנסה בכל הכוח להיות בסדר.

הדיילי ביסט ישב עם אנסרי לשיחה על Master of None – כנראה אחת הקומדיות הטובות של השנה.

עושה רושם שהפורמט הזה, החצי אוטוביוגרפי, הוא אידאלי לסטנדאפיסטים.  קח את “לואי” ואת “סיינפלד” לדוגמה. 

סטנד-אפ בהחלט עוזר לך לפתח נקודת מבט של עצמך. והיא מתבטאת ברוב הסיפורים שלי. שני הספיישלים האחרונים שלי היו הרבה יותר חדים – ממש פיתחתי את הכיוון שלי. ואז הצעד הבא באמת היה לקחת את זה יותר לכיוון של סיפור. חשבתי שאולי אכתוב תסריט לסרט. אבל כל פעם שאני מנסה לכתוב סרט זה לוקח שנים… אחרי שנה וחצי אתה עוד עם אותו תסריט ואתה חושב לעצמך “מה זה, אני אפילו לא אותו בן אדם”. ואז, אחרי ש”מחלקת גנים ונוף” נגמרה, חשבתי שאוכל לכתוב ולהפיק סדרה די מהר. הרבה אנשים לא ממש מחזיקים מטלוויזיה, אבל אני מוכן להציב פרקים של הסדרה שלי לתחרות מול כל סרט קומי שיצא השנה.

נכון שמדי פעם יש איזו הברקה של ג’אד אפאטו או סת’ רוגן, אבל חוץ מזה, הקומדיות בהוליווד לאחרונה די מזעזעות.

כן. לפי הטריילירים, ממש מכוונים נמוך. הכל מכות לביצים ואז נפילות בכל הבית. בסדרה שלי הכיוון היה יותר “מנהטן”, “הרומן שלי עם אנני”, “הבוגר” – קצב יותר אטי, הומור יותר של שיחה, יותר טבעי, וטיפה יותר קודר. זה כמו שבסוף של “שמפו” וורן ביטי חושב “טוב, אני אהיה עם האישה הזו”, והיא הולכת לה עם מישהו אחר, ואז הסרט נגמר. זה רגע הרבה יותר נוגע מאשר סוף טוב רגיל. וזה גם קצת חצי-אוטוביוגרפי. כמו שאלווי זינגר היה דמוי-וודי אלן ב”הרומן שלי עם אנני”, דב הוא דמוי-אני.

איך התכנית הגיעה לנטפליקס?

נפגשתי עם אלן (יאנג), ואמרתי לו “אז בוא נעשה תכנית” והוא אמר “טוב, אני מוכן”. אז הלכנו למכור אותה לכמה אנשים וכולם אמרו “כן”, אבל בנטפליקס אמרו “אנחנו רוצים והכל מוכן, לכו צלמו עכשיו עשרה פרקים”. לא היה פיילוט, לא היה כלום. ואני ממש נהניתי לעבוד עם נטפליקס על הספיישלים שלי. נראה היה שהם מאמינים בנו ויהיו הוגנים איתנו. את ההתחלה כתבנו כשעוד הייתי ב”גנים ונוף”, ככה איזה חודשיים, ואז כתבנו עוד חודשיים בתחילת השנה. במרץ התחלנו לצלם, צילמנו במשך 12 שבועות, ערכנו וזהו.

אז לא רצית להציע את הסדרה ל-NBC, שם שיחקת ב”מחלקת גנים ונוף”?

לא רציתי לעבוד עם רשת גדולה, מכמה סיבות. לא רציתי שיגבילו את התכנים והשפה וסצנות הסקס בפרק 9, הכל יהיה קשה עם רשת גדולה. כאילו, הסצנה הראשונה זה קונדום נקרע ואנחנו מדברים שם על שפיך! זה בלתי אפשרי ברשת גדולה. וקשה לכתוב תכנית טובה ואז לנסות להתאים אותה לסטנדרטים האלה.

בכל זאת, היית נחמד ל-NBC. לא כללת את הקטעים הנוראים שלהם מ-outsourced במונטז’ הקטעים הגזעניים על דמויות הודיות.

טוב, היה צריך להפסיק מתישהו… אם הייתי ממשיך, זה היה מגיע גם לזה. אבל הפסקנו בפרסומת עם אשטון קוצ’ר.

זה גם ככה חתיכת מונטז’. הוא מכסה בערך ארבעים שנה של תרבות פופ ומראה כמה סטריאוטיפים מוטמעים עמוק.

החלק המרגיז הוא שזה משפיע על העולם האמיתי. וזה ממשיך להשפיע. רוב האנשים שכותבים את הדברים האלה הם גברים לבנים סטרייטים, וככה הם רואים את העולם. וצריך שיותר כותבים שמגיעים ממקומות אחרים יכתבו ויראו נקודות מבט אחרות.

פרק 4, “הודים בטלוויזיה”, מתמקד בטייפקאסט שכל שחקן הודי מלוהק אליו. אני ממש לא יכול לתאר לעצמי ללכת לאודישן ובכל פעם לעשות את המבטא המוגזם הזה. זה ממש מדכא.

וזה באמת קורה! הכל נכון. אנשים באים לאודישן ואומרים להם “תעשה מבטא”. או לפני שאפילו קיבלת את התסריט, אומרים לך “זה קטע עם מבטא”. וזה ממש מתסכל. אתה חושב לעצמך “צריך אותי רק בשביל המבטא, לא בשביל שום תפקיד אחר”. לאט לאט זה משתנה, ואם יש לך את זה, אז לפעמים יש תפקידים אחרים. אבל אנשים עדיין חושבים שלתפקיד של המניקוריסטית צריך להביא בחורה אסייתית, ולא יביאו את אותה שחקנית כשזו סתם דמות מצחיקה. ואם אתה שחקן ממוצא אתני, אז רוב התפקידים שלך יהיו מבוסססים על סטריאוטיפים לבנים.

כמה זה מדכא? אנחנו יודעים שוויתרת על תפקיד ב”רובוטריקים”, של מוקדן, שדרש מבטא. 

די בהתחלה אמרתי שאני לא מוכן לעשות שום תפקיד עם מבטא, וזהו, הפסקתי לקבל תפקידים. ואז עשיתי את “Human Giant” ואת “מחלקת גנים ונוף”, דברים שיותר רציתי לעשות, ואחר כך הגיעו תפקידים כמו ב”אנשים מצחיקים”, שכבר לא היו מבוססים על סטריאוטיפים.

אתה חושב שהיו מציעים לך דמות כמו דב בהוליווד? נראה שיש מחסור רציני בדמויות מורכבות ולא לבנות, וזה אולי הכריח אותך ליצור אחת בעצמך.

זה לא רק עניין של צבע. כל שחקן נתקל במשהו כזה, כשאומרים לו “אני יודע, הקטע שלך הוא זה!”. אחרי “גנים ונוף” כל דבר בערך היה נראה כמו טום הבפורד, רק בגרוע – הייתי קופץ פנימה וצועק משהו בסגנון “תתפנק!”. אף אחד לא היה כותב לי תפקיד כמו זה שכתבתי לעצמי. אבל לא בטוח שזה כי אני לא לבן. אבל כן, בדרך כלל תפקידים ראשיים כאלה הולכים לשחקנים לבנים. לא מסתכלים על שחקנים אסייתים כשמחפשים. באופן כללי, אנשים שמים אותך בקופסה ולא חושבים שאני יכול להוביל סדרה כזו.

ב”הודים בטלוויזיה” אתה גם מדבר על זה שברשתות הגדולות יש מנדט לקחת בחור אסייתי, אבל רק אחד לקאסט, כמו ב”המפץ הגדול”.

כן, שמע, וזה לא סוד. ראיתי כבר אנשים שכתבו שאמרו להם שלא קיבלו תפקיד כי “כבר מילאנו את המשבצת האתנית”. וזה ממש משוגע. כאילו, הם מכירים רק בחור אסייתי אחד? הם אף פעם לא ראו עוד אחד? אני ראיתי שני אסייתים! נראה לי שזה הפחד מכך שלבנים לא יזדהו. אבל הם כן יזדהו! אני רואה אנשים לבנים כל הזמן ואני מזדהה איתם. אנשים אפילו מזדהים עם דמויות באנימציה ממוחשבת! הם יכולים להתמודד עם דמויות ממוצא אחר.

בתכנית שלך יש גיוון רציני. הגיבור הודי, עוד בחור אסייתי ולסבית שחורה הם שני החברים הכי טובים שלו, ויש בה המון לא לבנים. זה ממש אמיתי.

זה העניין, לא? אתה רואה סרט וחושב לעצמך “לא בטוח שטייריס באמת היה מסתובב עם הטיפוס הזה…” לא? אז אתה לא רוצה שזה ייראה מזויף. אלה החברים שלי, והאמת שהסתובבתי עם כמה אנשים לפני כמה ימים וחשבתי, ואו, זה בדיוק כמו בתכנית! הנה בחור אסייתי והנה עוד אחד, ויש בחור לבן אחד. החברים שלי הם קבוצה די מגוונת. אז באמת רצינו שזה ייראה אמיתי ולא משהו מזויף.

אם כבר מדברים על ליהוק, אז כמובן, ההורים שלך באמת משחקים את ההורים שלך בסדרה. אבא שלך במיוחד גונב את ההצגה בכל סצנה שהוא משתתף בה. 

הוא ממש מצחיק! מכל האנשים על הסט, הוא הכי מצחיק את הצוות! משחק קומי הוא בין היתר בחירות בלתי-צפויות, ויש לו כאלה בכל סצנה שהוא משחק בה. היה ממש מגניב לראות איך בהתחלה הוא היה מאוד לחוץ ושינן את השורות שלו, וכשהוא קיבל ביטחון הוא התחיל לאלתר! עשיתי אודישנים לתפקיד ההורים שלי, ורציתי להיות מאוד זהיר עם הדמויות האלה, כי הרבה פעמים כשיש הורים מהגרים בטלוויזיה הם מוצגים כמו קריקטורות של מהגרים, והופכים למין מצע לבדיחות אתניות ובדיחות מהגרים. אני רציתי שאלה יהיו דמויות עגולות, שיהיו דומות להורים מהגרים שממש יכולת לפגוש. אז  עשיתי אודישנים והרגשתי שכל האנשים שבאו עושים מין חיקוי של הודי. גם מההתחלה ביססתי את הדמויות על ההורים שלי, אז שאלתי אותם אם הם רוצים. אבא שלי התלהב מיד על ההתחלה. את אמא שלי הייתי צריך לשכנע.

איך שכנעת את קלייר דיינס להופיע אצלך? זה רציני! גם התפקיד – של אשת חברה שבוגדת בבעלה – לא בדיוק אופייני.

הכרתי אותה קצת, באופן אישי. גם התפקיד הזה נראה לנו מצוין לכוכבת אורחת. אז חשבנו… “את מי אפשר להשיג ויהיה ליהוק לא צפוי?” ופנינו אליה ואמרנו לה “זה מושלם, אנחנו עושים קומדיה כזו”. והיא הסכימה, והיה נהדר. בכל ראיון שחקנים תמיד מספרים כמה מוזר לעשות סצנות סקס, אבל היא הייתה כל כך טובה, שזה היה ממש קל איתה.

הדמות של רייצ’ל גם מבוססת על החיים האמיתיים שלך?

לא. לא הייתה לי מערכת יחסים כזו, לא היתה לי חברה שפגשתי בקונצרט ואז לקחתי לנאשוויל או משהו, וגם עניין הקונדום לא באמת קרה, פשוט חשבנו על קטע כזה.

אני חשבתי שזו סדרה מצוינת. יש דיבורים על עונה שנייה? 

עוד לא היו דיבורים. אני מקווה שאנשים יאהבו את העונה הראשונה. אם יבקשו עונה שנייה, נדבר על זה ונראה מה אנחנו רוצים לעשות. הגישה היא יותר לארי דיוויד, לא הייתי רוצה לדלל את החומרים בעונה השנייה, כי אני מאוד גאה במה שיצרנו.

הפרק על ההטרדה המינית הוא כנראה זה שמעורר הכי הרבה שיח. הוא ממש מייצג את מה שקורה היום, בעיקר ברשתות חברתיות. לנה דנהאם היתה צריכה להעביר את ניהול חשבון הטוויטר שלה למישהו אחר כי היא קיבלה כל כך הרבה איכסה.

אוי, כן. לך לכל חשבון אינסטגרם של מפורסמת ותראה איומי רצח בהערות. בכל מקום. על דרייק אף אחד לא מאיים ברצח. רק על מפורסמות. אני לא מבין את זה. איך אתה יכול להיות כל כך מגעיל ליצור אנושי אחר, ואם אתה לא מבין שזה קורה לנשים הרבה יותר מאשר לגברים – אתה ממש אידיוט מנותק.

הגרעין לפרק הזה הוא קטע שעשיתי במדיסון סקוור גארדן על קריפים שעוקבים אחרי נשים הביתה, והייתי אומר, “תרימי יד אם זה קרה לך”, וכולן היו מרימות ידיים! וכל הנשים היו מסתכלות סביב, מופתעות, והייתי שואל את הגברים אם הם חשבו שזה קורה לכל הנשים, והם לא, הם ממש לא האמינו. חשבתי שמעניין שזה קורה כל כך הרבה ולא מדברים על זה. אז בתור גבר למדתי לשאול נשים, ולהקשיב לתשובות. לך לחברות שלך ותשאל אותן על פעמים שהן חוו סקסיזם במקום העבודה. ממש תחטוף הלם ממה שתשמע. תחשוב “מה? זה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי”.

אתה חושב שהמצב משתפר בעניין יצוג נשים בקומדיות?

לא נראה לי! ממש לא. יש כמה, אבל לא ממש. נשים הן חצי מהאוכלוסייה! דברים כמו “בתוך איימי שומר” ו”סקנדל” הם ממש מעכשיו. בסדרה שלנו התמודדתי עם זה כמו שמייק שור התמודד עם זה כשכתב את “גנים ונוף” – היה לו חדר מלא כותבים, מאוד מגוונים מבחינת מגדר ומוצא אתני, ונראה לי שזה מאוד עוזר העניין הזה שיש לך המון קולות ונקודות מבט. וזה מה שאנחנו עשינו. אתה צריך ראיית עולם אמפתית, כזו שפתוחה לקולות אחרים.

 

המקור

***
תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

סדרות הקומדיה הטובות ביותר בכל הזמנים

מהן הסדרות הקומיות הטובות בכל הזמנים? אתם בחרתם

תקציר: משאל רחב היקף שבו שאלנו מה הסדרה הקומית האהובה. למקומות הראשונים הגיעו משפחה בהפרעה, סימפסונז וסיינפלד. מי הגיע למקום הראשון? בסוף הכתבה.

שאלנו אתכם מהן סדרות הקומדיה (בעברית ובאנגלית)  הטובות  ביותר בכל הזמנים בכל הכלים המדעיים העומדים לרשותנו, שהם שאלה פתוחה בפייסבוק. ההסתייגות היחידה הייתה שביקשנו להוסיף על סיינפלד עוד סדרה כדי להימנע מהצפה צפויה. עוד מעט נגלה אם זה עבד.

השאלה נשאלה בדף הפרטי בפייסבוק ובקבוצות הפייסבוק “סרטים? סדרות?” ו”חיים בסדרות – הקבוצה לחובבי סדרות“.

הקרב העיקרי היה בין תומכי הניינטיז לתומכי האוטיז (האלפיימים). נמלטו פנימה כמה תכניות מערכונים, כמה ישראלים וכמה סבנטיז ואייטיז. נראה גם שהקרב בין ההומור הבריטי לאמריקאי הוכרע בשלב זה, והבריטים כבר אינם מובילים בהומור, לפחות לא בדעת הציבור.

הדירוג הוא מלמטה למעלה, והמספרים בסוגריים מציינים את מספר הקולות, כדי שיהיה יותר מעניין וצפוי פחות.  כמו כן הסדרות מוצגות בשמן העברי. בתגובות תלונות שלי כלפיכם “למה לא הכנסתם את…”:

זיווגים (4)

אנו מתחילים עם הבריטים. לזיווגים קשר חם לקהל הישראלי, בזכות הפרק שבו מופיעה הישראלית ענת דיכטוולד בעברית מלאה, מה שגורם אי-הבנות משעשעות כמו הסברה השגויה שקוראים לה “שדיים”. הסדרה, שנוצרה על ידי סטיבן מופט, עסקה בזוג ובחבריו באופן המזכיר למדי סדרות כמו “סיינפלד” ו”חברים”. למרות ההשראה האמריקאית הבריטים נחלו ניצחון כשהאמריקאים ניסו לעשות גרסה משלהם לסדרה, שלטובת כולם לא נדבר עליה באתר שעוסק בקומדיה.

ציטוט:

סטיב, אתה יודע מה זה גזר דין מוות? ואני לא מתכוון לגזר דין שלפני הוצאה להורג, אני מתכוון לגזר דין המפחיד באמת… זה 5 מילים קטנות: ‘לאן הולכת מערכת היחסים שלנו?'” ~ ג’ף

פיוצ’רמה (4)

פיוצר’רמה, ששודרה בין 1999 ל-2013, משלבת את שתי האהבות הגדולות של החנונים לדורותיהם: הסימפסונס ומד”ב. פריי מהמאה העשרים מוקפא בטעות ומתעורר במאה השלושים ואחת ופוגש שלל דמויות משונות, הבחורה היפה בעלת עין אחת, החייזר ד”ר זוידברגר דמוי התמנון, ובעיקר הרובוט בנדר – שאם נודה באמת, מספק את רוב הבדיחות המוצלחות בסדרה.

ציטוט:

פריי: “וואו! מצאו פיצרייה שלמה מהמאה ה-20! בדיוק כמו האחת שעבדתי בה פעם!”

בנדר: “מעניין. לא רגע, הדבר האחר – משעמם.”

תרגיע (4)

בפוסט הקומיקאים המשפיעים לארי דיוויד זכה במקום גבוה, והוא מהבודדים שהצליחו להתגבר על קללת סיינפלד. “תרגיע” הייתה מה שאפשר ללארי דיוויד להשתולל, בלי הקודים המגבילים של NBC. אף על פי שקווי העלילה נכתבו מראש, רוב הטקסט הוא אלתור של השחקנים. לא כולם התחברו לסדרה, אבל אין ספק שסדרה כזו היה אפשר לתת רק למי שכתב את “סיינפלד”.

ציטוט:

Cheryl: [Larry discusses becoming a restaurant host] I thought you didn’t like talking to people.

Larry David: I don’t like talking to… to people I KNOW, but strangers, I have no problem with.

https://www.youtube.com/watch?v=uhfcfePxdjc

המשרד (4)

מכל קומדיות המבוכה “המשרד” הצליחה ביותר, עם גרסאות רבות במדינות רבות, אפילו בגרסה ישראלית של עוזי וייל עם דביר בנדק. לאחר גל קומדיות החברים קומדיה על חיי העבודה הגיעה בזמן והשפיעה על קומדיות רבות אחריה, לדעתי אפילו על משיח שלנו. על השאלה הנצחית “האמריקאית או הבריטית”? לא הצלחנו לקבל תשובה, והסתפקנו בשוויון.

ציטוט:

האדם הפך תרבותי מסיבה. הוא החליט שהוא אוהב שיש לו חום, וביגוד, וטלוויזיה, והמבורגרים, ושהוא אוהב ללכת עם גב זקוף, ולשכב במיטת פוטון רכה בסוף היום. הוא לא רצה להיאבק כדי לשרוד. חיק הטבע? אני לא צריך את חיק הטבע. יש לי שולחן עץ טבעי. אני לא צריך אוויר נקי, כי יש לי את האוויר הנקי ביותר בעולם – אוויר מזגן. אני לא צריך שטחים פתוחים. הנה, תראו [מפנה אצבע אל המחשב] – אני יכול גם לשנות את זה לתמונה של שמיים.

קרובים קרובים (4)

הסיטקום הישראלי היחיד שהצליח להיכנס. טיפ ליוצר הקומי: דאג שהסיטקום שלך יהיה בחינוכית ויזכה לאינסוף שידורים חוזרים. לפני גל הקומדיות על מקומות עבודה, לפני קומדיות החברים קומדיית משפחות הייתה הדבר ואם הם גם היו שכנים, השמחה הייתה כפולה ומכופלה. לקרובים קרובים היו כותבים מוכשרים כמו ב. מיכאל ואפרים סידון ושחקנים גדולים באמת. על הוויכוח אם היא התיישנה או לא יש ערוץ 23.

ציטוט:

“פטיש לו היה לי, לדפוק איתו ת’שניצל, לדפוק איתו ת’שניצל, All over the world, It’s the schnitzel of justice, It’s the schnitzel of freedom, It’s the schnitzel of love…”

בועות (4)

בועות, ששודרה בשנים 1981-1977, הייתה אם כל הפאורודיות על אופרות סבון. הציגה דמויות מוטרפות, עסקה בהרבה נושאים שהיו אז כמעט בגדר טאבו – כמו הומוסקסואליות. למרות שמי שהכי התפרסם מהסדרה היה בילי קריסטל, הדמות המגניבה ביותר הייתה המשרת בנסון דובואה (רוברט גיום), שאפילו קיבל ספין אוף משלו, שלצערי לא נכנסה לרשימה.
ציטוט:

Jodie Dallas: Plato was gay.

Jessica Gatling Tate: Mickey Mouse’s dog was gay?

Jodie Dallas: Goofy was his lover.

פרייז’ר (4)

מבחינתי פרייז’ר תמיד תיזכר כסדרה שגנבה לסיינפלד בפעם אחר פעם את האמי – 37 פרסים, שיא לסדרה קומית. בצ’ירז פרייז’ר (קלסי גראמר) הייתה דמות משנית למדי, אבל קיבלה את הספין אוף של חייה, שהיה הארוך ביותר אי פעם. למה זה עבד? לא יודע,  בני המעמד הגבוה נהנו לצחוק על עצמם וגם בני המעמד הנמוך  נהנו לצחוק על בני המעמד הגבוה, כך שכולם יצאו מרוצים.

ציטוט:

Frasier: Hello, Rachel. I’m listening.

Rachel: Oh, thanks for taking my call, Dr. Crane. Um, I’m involved in sort of a strange love triangle.

Frasier: Oh goody, this is sweeps week!

עמק הסיליקון (4)

הסדרה הכי חדשה ברשימה, מהיוצר של ביוויס ובאטהד מיק גאדג’, והיא אכן עוסקת בתחום הרלוונטי להרבה אנשים היום, תעשיית ההייטק והסאטרט-אפים. האמת, טרם זכיתי לראות אותה. אז הנה מהביקורת במאקו של סיון מזרחי: “‘עמק הסיליקון’ מספקת כמה רגעים קומים טובים כשהיא מצליחה לעורר בנו גועל וסלידה מעולם שרובנו גם ככה לא נהיה שייכים אליו. ובגלל שלא נהיה, נשמח להעביר את הזמן באמונה שבחיים לא היינו מבזבזים 200 דולר על כמה ליטרים של שרימפס נוזלי, או על הופעה פרטית של קיד רוק (כי כנראה שברגע שמתעשרים, מאבדים את המצפון והטעם המוזיקלי במקביל). אנחנו הרבה יותר מעודנים וטובים מזה. אחרי שסיימנו להראות כמה פאתטית ועלובה הפוליטיקה עם ‘ויפ’ ו’בית הקלפים’, הגיע הזמן לצקצק על כמה פאתטי ועלוב הכסף. ואולי בעצם אין הבדל. כסף או שליטה, ברגע שאדם מקבל כוח, נסו להפסיק אותו”

ציטוט:

Richard: I have a meeting with Gavin Belson. He wants to talk about Pied Piper.Erlich: I own 10% of Pied Piper.Richard: You said it was a shitty idea.Erlich: It was a shitty idea. I’m not sure what it is now..

https://www.youtube.com/watch?v=0a2lv4IwZFY

הקרקס המעופף של מונטי פייתון (5)

ייתכן שבגלל הצגת השאלה כסדרות קומדיה, תכניות מערכונים זכו לפחות קולות. גם מונטי פייטון נבחרו למשפיעים על טובי בנינו בקומדיה. סביר שכתכנית הקרקס המעופף נשכחה מעט, על אף המערכונים הזכורים ביותר, ובראשם התוכי המת. חבורה של כותבים משכילים שבאו לשבור את כל החוקים בטלוויזיה – היום לא היו נותנים לזה לקרות, סליחה על הביטוי.

ציטוט:

  • “ועכשיו לשיעור באיך לא להיראות: מר בראון מתחבא ואינו נראה לעינינו. גם אם נחפש אותו לא נראה. עכשיו – מר בראון, צא בבקשה מהמחבוא. ~בום~ מוסר השכל: לעולם אל תצא כשאתה מתחבא.” ~ ועכשיו למשהו שונה לגמרי

סקראבס (5)

עוד מהסדרות הקומיות, הארוכות בשנים, ללא קהל ועם מצלמה יחידה. עוסקת בנושא שהיה פופלרי פעם רק בדרמות וגלש לקומדיות ולדרמות קומיות: בתי חולים, מה שמספק כמה רגעים יפים לאוהדי הומור בתי החולים.

ציטוט:

Dr. Cox: [to J.D] Don’t ever be afraid to come to me with stuff like that. The simple fact that you actually seem to give a crap is the reason I took an interest in you to begin with. It’s why I trust you as a doctor. Hell, it’s… it’s why I trust you as a person.

רוק 30 (5)

מהסדרות הסובבות סביב קומיקאי אחד שמחזיק את כל החבילה. הסדרה עוסקת בליז למון (טינה פיי), כותבת לתכנית מערכונים בשנות השלושים לחייה. קשה לעמוד על מקורות ההשראה, אבל הסדרה מצליחה לספק תובנות על קונפליקטים חברתיים בלי להיות פתטית ועם זאת גם להישאר דבילית.

ציטוט: 

We produce more failed pilots than the French air force.

– Jack

https://www.youtube.com/watch?v=QTj47rcuM-4

סאות’ פארק (5)

הסדרה שהפכה את קומדי סנטרל לערוץ רציני. צמד היהודים מאט סטון וטריי פארקר הצליחו לעשות קומדיה שתפוצץ כל מהוגנות אצל הקהל האמריקאי, הומור שחור, וולגריות לצד סאטירה – שילוש קדוש שכמעט לא נראה קודם בתכנית קומית מצליחה. היום היא אולי התכנית עם הכי הרבה מרצ’נדייז: סרט, משחקים, חולצות, בובות וקני אחד.

ציטוט:

הרברט גריסון: “תזכרו, אין כזה דבר שאלות מטומטמות, רק אנשים מטומטמים”


פילדלפיה זורחת
(5)

ארבעה חברים מנהלים פאב אירי כושל. ההומור מבוסס על האנוכיות המוגזמת של חבריה, אבל הכי חשוב יש שם דני דה ויטו. היא הוגדרה בתחילתה כ”סיינפלד על קראק”. מהביקורת של אריאל וסמן בואללה: “את זרם התודעה הביזארי של חברי ‘פילדלפיה’ קשה לצפות ונראה שהסאטירה תמיד נמצאת אצלם במקום השני אחרי הצורך להתפרע לגמרי ולהצחיק את עצמם.”

ציטוט: 

Who am I supposed to vote for? Am I supposed to vote for the Democrat who’s gonna blast me in the ass or the Republican who’s blasting my ass? -Dennis

מחלקת גנים ונוף (7)

מחלקת גנים ונוף, בכיכובה של איימי פולר, התחילה קצת כמו המשרד, מוקומנטרי ציני עם דמויות חסרות מודעות, רק במגזר הציבורי, אבל התפתחה לכיוון ההפוך לגמרי: קומדיה אופטימית עם לב טוב, לפעמים באופן כל כך מוגזם שמאבד כל טיפת אמינות. אני בעד החזרה של ההומור טוב הלב לאחר הגל הציני וחסר המודעות. חבל שהשנה הייתה העונה האחרונה.

ציטוט:

“Time is money; Money is power; Power is pizza; Pizza is knowledge. Let’s go!”

https://www.youtube.com/watch?v=4wNst7Up4Kk

החמישיה הקאמרית (6)

עוד כניסה לתכנית מערכונים, ועוד ישראלית. כותבים כמו יוסף אל דרור, עוזי וייל, אתגר קרת, מודי בראון, ובעיקר אסף ציפור. מהוא היה סקפטי, נעמיים,עד המנקים של קרן מור – נוצרו כמה מערכונים מיתולוגיים בבידור הישראלי. בחמישיה הקאמרית דאגו שהמשחק יהיה כה מדויק עד שהיום השחקנים מופיעים בכל פרסומת אפשרית גם שנים רבות אחרי התהילה, וזה קאלט.

ציטוט: “הגיהינום הוא הזולת. שמור על ניקיונו”

חברים (7)

עוד סדרה שהצליחה לזכות לקולות של כמה דורות בזכות אינסוף שידורים חוזרים בכל ערוצי הקומדיה. זו הסדרה, שעם סיינפלד, פתחה את עידן הסיטקום המבוסס על חברים ולא על מקומות או על משפחה. בעוד סיינפלד הייתה הצינית והמחוכמת יותר, חברים הייתה רגשית יותר ורומנטית יותר עד כדי שמאלץ מוחלט בעונות האחרונות. אבל אי אפשר לקחת ממנה את הדיוק, את הפאנצ’ על השנייה. ושבסופו של דבר הרוב רוצה לראות זוגות יפים נפרדים, חוזרים ונפרדים. אולי זה יותר נפוץ בחיינו משיחות על כלום.

ציטוט: 

  • רוס: “אני לא מאמין שהיא חלמה ששכבתם.”
צ’נדלר: “אני מצטער,הייתי שיכור ותחת תודעה של אדם אחר.”

נישואים פלוס (7)

האמריקאית, האמריקאית, לא הישראלית. כמו כמה תכניות אחרות גם היא פוצצה את בועות קומדיות המשפחה המתקתקות. אמנם לא הייתה ריאליסטית במיוחד, אבל בהחלט הייתה קרובה יותר למשפחה האמריקאית ממשפחת בריידי. גם היא הייתה בעידן שמשטרת הפוליטקלי קוקרט עוד לא קמה, ולכן היה אפשר לצחוק על כל מי שאי אפשר לצחוק עליו היום.

ציטוט:

  • קלי: “אבא, אתה אוהב אותי?”
    אל: “אהבה, שנאה, מה זה משנה אנחנו משפחה”

קומיוניטי (8)

קומדיית מצבים של דן הרמון המלאה רפרנסים לכל תרבות הפופ האמריקאית. כנראה חלק מהצלחתה, מלבד השפה המיוחדת, הוא העברת קומדיות הקולג’ים למסך הקטן. לא מעט מתומכי הסדרה ציינו עונות ספציפיות, וכנראה זו הסדרה היחידה שהצליחה להגיע לדירוג גבוה כל כך על אף התנגדות עזה לחלק מעונותיה.

ציטוט:

Abed: Jeff, I have to make some adjustments to my film, you’ll play my father
Jeff: I don’t want to be your father
Abed: Perfect, you already know the lines

משפחה בהפרעה (8)

משפחה בהפרעה, או בשמה הנכון ארסטד דיבלופמנט, מגוללת את סיפורו של מייקל בלות’, המנסה להכניס קצת סדר במשפחה המתפרקת ועסקיה המתפרקים עוד יותר. הנכס העיקרי בסדרה, לעניות דעתי, הוא ג’פרי טמבור בתפקיד ג’ורג’ האב (כן, כן האנק מלארי סנדרס). היא זכתה בשישה פרסי אמי, זכתה לקהל נאמן והכניסה המון שפה קולנועית חדשה שגיקים כמוכם אוהבים.

ציטוט: 

“Get me a vodka rocks.” “Mom, it’s breakfast.” “And a piece of toast.”

הסימפסונים (9)

הסדרה הכי ותיקה ברשימה שעדיין רצה, מה שבוודאי עזר לה לקבל קולות מטווחי גיל שונים.  מאט גרינג ביסס את השמות על שמות בני המשפחה שלו, התחיל כפינה שבועית בתכנית של טרייסי אולמן והתכנית הפכה לאימפריה מסחרית שסיפקה מאות ציטוטים לכל נושא. כמו כן היא כנראה הקומדיה הטלווזיונית הכי רווחית אי פעם.

ציטוט: 

ילדים, ניסיתם כמיטב יכולתכם ונכשלתם נחרצות, הלקח הוא – אל תנסו!

סיינפלד (9)למרות הבקשה לציין עוד תכניות מלבד סיינפלד כי התוצאות היו צפויות מראש, בצדק לא נמנעה בחירתה של סיינפלד לסדרת הקומדיה המצחיקה ביותר (עם הסימפסונס). מלבד הרעיון של תכנית על כלום, שלא בדיוק משקף את המציאות, סיינפלד הצליחה באמת לגעת בכל סוגי ההומור ובכל תחומי החיים. תקופה ארוכה כל דבר היה “זה בדיוק כמו בסיינפלד” והיא הייתה גם נושא לשיחות סלון בקרב פילוסופים. כמו כן, היא בהחלט מהסיטקומים המסורתיים האחרונים שהשפיעו. אישית, אני שמח שגם אצלכם היא ניצחה את “חברים”.

ציטוט:

ג’ורג’: “תמיד יש לי תחושה שכשלסביות מסתכלות עלי, הן חושבות: ‘זאת הסיבה שאני לא הטרוסקסואלית’.”

יש שופטים בישראל: גדי אלכסנדרוביץ, רונה טל, ג’ניה סקורסקי, שוקי בן נעים, דרור ניר קסטל, שחר הלר, אלעד דוד, אהוד קינן, אסף מלין, מתן בלומנבלט, הלל כהן, עדו סוקולובסקי, אופיר שני, ליאור גלציאנו, ג’רי הראל, גיא שוהם, מרודי מירב,  ניימן ליב, נעמה וייס, תום וינסנזו אטקינס, יותם רוזנטל, תומר שרון, יונתן ילון, אוהד רשף, דוד צוראל, עמי קאופמן, ירון יצחק, יניב רגב, תומר לביא, מיטל שפירו, עידו הראל, אור קלפר, רובי גורדון, נועה לקס, מיכאל גינצבורג, עמית זימן, אמיר חג’וס, דניאל עוז, תומר אליאס, יסמין וילקומיר-פרייסמן, מוטי גרנר, מלכיאל זוארץ, יובל תירוש, ויולט ומסג’די נמדר,  רונה שחר, יובל טאוב, אלכס סלבנקו, שירה חדד, אפרת בהריר, נמרוד רפפורט, סופי לבק, יבגני צ’רפ, איילת קולסמן שמעוני, אלי מאייר, טל מרקוביץ’,  אפרת שגיא, רפאל בוסידן, גיא מלצר, דוד שרפקין, יונתן עמירם, אביבה בוביס, רביב פייג, צח אלמוג, דני אלעזר, עידן ברקאי, מעין זילברשץ, עמרי מלצר

האינטרנט ודור חדש של מעריצים שרופים עזר ליצור את גל הסטנדאפ החדש

 

 

הדור החדש של הסטנדאפיסטים בארצות הברית. לאן הוא עוד יגיע?\ ג’סי דיוויד פוקס

“מה קורה, אנשים בחנות לאביזרי מין?”, שואג חניבעל בורס לתוך מיקרופון צעקני בשעה תשע וחצי בערב יום שלישי אחד בלוס אנג’לס. הוא עומד לפני קיר מלא תחתונים נטולי מפשעה בחנות לצעצועי מין בווסט הוליווד. הקהל שלו עושה כרגע מאמצים ניכרים להתעלם מהפרסומת לוויברטורים לנקודת הג’י שמשודרת לימינו של בורס ולהתרכז במופע שלו.
החנות לאביזרי מין הייתה המקום השני בתוך שעתיים שבו הופיע בורס. לפני כן הופיע בליין סטנד אפ שבועי ששייך ל-UCB קומדי (“הבריגדה האזרחית”, Upright Citizens Brigade) בשדרות פרנקלין. הוא הופיע שם עם אותן בדיחות רוסט והאולם היה מלא. הוא מופיע יותר מפעם אחת ביום שלישי בלוס אנג’לס, כי זה היום והמקום הכי טובים לסטנד אפ בכל ארה”ב. תכננתי לראות ארבעה מופעים באותו ערב, ויכולתי בקלות לראות ארבעה נוספים, כולם מוצלחים.
ואחרי שהסתיימו שתי ההופעות שלו, הלכו בורס והמוני קומיקאים לקומדי סטור כדי לצפות ב”קרב הרוסט” (The Roast Battle) – שני קומיקאים עומדים זה מול זה ומחליפים עלבונות. בחדר, חוץ מבורס, נמצאים גם ג’ף רוס, סטנדאפיסט ותיק והמבוגר האחראי במופע הזה, ג’רוד קרמייקל, סטנדאפיסט צעיר שכבר הספיק להקליט ספיישל שביים ספייק לי, דייב שאפל, המעשן סיגריה וצוחק בקול רם מכל בדיחה, וקהל מלא – מלא עד כדי כך שחלק ממנו נשפך למסדרון. מפה מגיע גל הסטנדאפ הנוכחי.
עכשיו הזמן להיות סטנדאפיסט: פירמידת הכישרונות רחבה, גבוהה ומגוונת יותר משהייתה אי פעם. דור חדש של מעריצים נלהבים תומכים במופעים ניסיוניים ויש המון דרכים להשמיע קול – ברשת, בטלוויזיה, בפודקאסטים ובהופעות – וגם להתפרנס. זהו שיא שלא זכור כמוהו מאז הגל הראשון ב-1979-1995. הגל הזה התחיל עם תופעת “סאטרדיי נייט לייב”, שבעקבותיה הפכו ג’ורג’ קרלין, ריצ’רד פריור וסטיב מרטין לפופולריים. מאות מועדוני סטנדאפ נפתחו והמוני סטנדאפיסטים גרועים מזן ה”שמתם לב?” קיבלו מלא כסף כדי למלא את אינספור הבמות. אחר כך, בעקבות ההצלחה העצומה של “סיינפלד”, “שפץ ביתך” ו”רוזאן”, המוני קומיקאים מהגל הזה קיבלו תכניות טלוויזיה משל עצמם, ורובן נכשלו.
ואז, כשמועדונים החלו להיסגר ותכניות להתבטל, החלה לצוץ האלטרנטיבה: סטנדאפיסטים שמדברים על חייהם האישיים כמו ג’נין גרופאלו ומארק מרון התחילו להכניס את הסטנדאפ למקומות חדשים. הגל הזה הגיע לשיא ב-2009, עם “WTF” של מארק מרון, הספיישל הראשון של עזיז אנסארי, “מחלקת גנים ונוף” ו”קומיוניטי”. אז גם הפכה UCB קומדי למאגר הכישרונות עבור סאטרדיי נייט לייב ועבור כל סיטקום בטלוויזיה.
יותר אנשים עושים סטנדאפ ויותר אנשים נהנים מסטנדאפ. הודות לרשת לסטדנאפיססטים יש אמצעים עצומים להגיע לקהל, והקהל נלהב מתמיד.
“יש המון דרכים לבלוט כסנטדאפיסט – הולו, נטפליקס, יוטיוב, אפילו באמזון יש תכניות”, אמר בורס. “אתה יכול להיבנות דרך האינטרנט – אנשים קיבלו תכניות אחרי שהפודקאסט שלהם הצליח”. וגם מי שלא מגיע לטלוויזיה יכול להתפרנס.
לפני שלושים שנה סטנדאפיסטים נלחמו על כמה פרוסות גדולות של עוגה קטנה. בשנות התשעים היו כמה כוכבים שהתעשרו, אבל אחרים רבים נשארו בלי פרנסה כשמועדונים נסגרו. עכשיו העוגה גדולה יותר, ויש יותר פרוסות.
אדם זקס, נשיא חברת “מידרול” שמוכרת פרסומות בפודקאסטים, אומר ש”הרבה מופיעים יכולים להתפרנס היום רק מהפודקאסטים שלהם”. זקס אומר שפודקאסט עם 40,000 הורדות לפרק יכול להרוויח $75,000 לשנה, ושלושה או ארבעה מהפודקאסטים שלו יעברו השנה את המיליון. קומיקאים כמו ביל בר, מארק מרון, סקוט אוקרמן ופיט הולמס – כולם ותיקים בסצנה – הפכו את הפודקאסטים שלהם לספיישלים בטלוויזיה או תרגמו אותם ליותר כסף בהופעות.

הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”

“כמעט כל מי שנכנס אתי לתחום עובד בו כרגע”, אומרת קריסטן שאל. “בטלוויזיה זה תור הזהב. יש איזה 2,000 ערוצים, רק תבחר”. ובמקום סיטקומים קלאסיים, יותר סטנדאפיסים מקבלים תכניות אישיות ומשחקים עם הפורמט. גם ברשתות הגדולות התכניות הפכו מסיטקומים קלסיים לדברים טיפה יותר מוזרים, לדוגמה “האיש האחרון על כדור הארץ” הנפלאה והמוזרה של פוקס. ייתכן כי רוב התכניות ברשתות כבר לא מקבלות רייטינג גבוה בהרבה מזה של תכניות כבלים והן מבינות שעדיף להן לייצר תוכן איכותי, כמו בכבלים. הסטנדאפיסטים היום כבר לא רוצים לככב ב”שפץ ביתך” החדש – הם רוצים לככב ב”לואי”, תכנית שבה תהיה להם עצמאות מוחלטת. כך נוצרו “ברוד סיטי”, “בתוך איימי שומר” ורבות אחרות. אף אחד מהיוצרים לא התעשר מהן, אבל כולם מתפרנסים מהאמנות שלהם.
וזה שונה מאד מהגל הראשון, שבו קומיקאים נאלצו לחרוש את ארה”ב עם אותו סט של 45 דקות, והמקומות שבהם הופיע היו מועדונים חינמיים שאת הכסף הרוויחו מהבר. המועדונים האלה התאימו לדור הבייבי-בום שיצא אז לדייטים. בקולנוע אסור לדבר ובדיסקו רועש מדי – במועדון סטנדאפ אפשר לדבר וגם לראות איך הדייט מתנהג וממה הוא צוחק (או נגעל).

קומדיה חשובה לדור הזה כמו מוזיקה לדורות הקודמים

החובבים של היום מתייחסים לסטנדאפ אחרת. צחוקים הם כבר לא סתם רעש רקע. “דור המילניום מעורב יותר רגשית בקומדיה”, אומרת שאנון קוק, ראש מחלקת המחקר בקומדי סנטרל.
בקומדי סנטרל טוענים בסקר שלהם מ-2012 שדור המילניום הוא הראשון שרואה בקומדיה חלק חשוב בהגדרה העצמית שלו. קוק טוענת ש”קומדיה חשובה לדור הזה כמו שמוזיקה היתה חשובה לדורות הקודמים”. היא מספרת שהחובבים מהדור הזה מכירים את ההיסטוריה של הקומדיה, את ההבדלים בין הז’אנרים השונים, והם מעורבים ומשתתפים.
ביום רביעי ראיתי את החובבים האלה בפעולה ב”The Meltdown”, המופע הכי טוב בעיר. הוא עולה ב-“נרדמלט” (NerdMelt), אולם מאחורי מוזיאון החננות בווסט הוליווד. את המופע מפיקה אמילי גורדון וכתבו אותו ג’ונה ריי וקומאל ננג’יאני (בעלה של גורדון וכוכב הסדרה “עמק הסיליקון”). המופע רץ כבר חמש שנים ולאחרונה הפך לתכנית בערוץ קומדי סנטרל. השורות הראשונות, כמו תמיד, היו מלאות חובבים. אלה אנשים שבאים שוב ושוב, חבורה קבועה של אנשים שהגיעו ממש מההתחלה, ולאט לאט התחלו להתיידד וגם לחפש מקום קרוב יותר ויותר לבמה. רובם אמנים וסנדאפיסטים בעצמם, והם מייצרים למופע דינמיקה מופלאה ומצחיקה.
והקהל הנלהב הזה מגיע עכשיו להופעות בכל המדינה. והוא שינה את הקומדיה:
1. היא יותר מטא
הקהל מתוחכם יותר, ומבין מה כרוך בהכנת החומר שמוגש לו. המופיעים כוללים יותר בדיחות על תהליך הכנת החומר, כמו “לפני שבוע – כלומר שבוע לפני שכתבתי את הקטע הזה…”.

2. ההפרדה בין סטנדאפיסט והקהל שלו כבר לא כל כך ברורה

התיאטרון של “UCB קומדי” עשה המון למען הגל הזה. הוא העלה מופעים, הפך אימפרוביזציה לפופולרית, ובעיקרון היה לחממה להמוני סטנדאפיסטים מצליחים. אבל תרומתו הגדולה ביותר היא כנראה שינוי היחסים בין המופיע והקהל. קווין היינז, ממרכז ההכשרות של UCB בניו יורק, מספר שבשנה שעברה למדו במרכז שלו 11,918 איש. וב-UCB, כולם מופיעים, כולם צופים בכולם, וכולם עובדים ביחד כדי לייצר את הקטעים הטובים ביותר.

3. הסטנדאפ הפך ליותר שיחה ופחות פאנצ’ים
הקהל מצפה שהסטנדאפיסטים ידברו איתו, לא מעליו. ננג’יאני אומר: “הסטנדאפ השתנה. לאנשים כבר לא אכפת לשבת ולשמוע פודקאסט במשך שעה וחצי שלא הכל בו פאנצ’ים-פאנצ’ים-פאנ’צים. וזה תקף גם למופעים – אני כבר משתדל להחביא קצת את הפאנצ’ים כדי לא להיראות מנותק מהקהל”.

4. קומדיה ניסיונית יותר

קירסטן שאל הרגה את הקהל במלטדאון עם קומדית נונסנס על אמילי דיקנסון. היא החביאה “שירים” באולם וביקשה מהקהל לקרוא אותם – שיר אחד הוא רשימת מכולת, אחר שהוא זית בעטיפת נייר (היא ביקשה מהמשתתף שלקח אותו להקריא את השיר ע”י כך שיאכל את הזית). הקהל פשוט התמוטט מצחוק.

הקהל ב-2015 מוכן לרדת עם הקומיקאי למחילת הארנב של הקומדיה הניסיונית. זו אמנם קיימת כבר משנות השבעים (סטיב מרטין, אנדי קאופמן ועוד), אבל רק עכשיו נכנסה למיינסטרים. צפו למשל בסט המבריק של רורי סקובל. סקובל נוטש את החומר שכתב, מעודד את הקהל למחוא כפיים לאורך כל עשר הדקות של המופע (מוזר במיוחד, אם תביאו בחשבון שהמופע מצולם לטלוויזיה), ופשוט מדבר עם הקהל, מציע פרשנות למתרחב באולם ומעודד את הקהל. הוא אפילו קצת מופתע מהתשואות שקיבל.

 

אז מה קורה עכשיו?

 

הדור הבא כבר מתחיל לצוץ. בניו יורק, בוייליאמסבורג, רץ המופע Holy Fuck Comedy Hour, מופע רעשני ומבולגן במיוחד שבו מעודדים המופיעים את הקהל להפריע להם, וכל אחד מהם צועק לקודם את האות לסיום הקטע שלו. הם האלטרנטיבה לאלטרנטיבה של UCB. השבוע הופיעה שם קלייר מולייני, כותבת לסאטרדיי נייט לייב, שביצעה קטע מטורף ביותר, עמוס ברפרורים לקטעים ולביטויים ידועים של התכנית. זה היה יותר ממטא – זה היה ממש פוסטמודרניסטי. הקהל צחק. גם היא צחקה.

מקור

תרגום ועיבוד: טל ניר קסטל