ארכיון תגיות: נועה ארנברג

“האחיות המוצלחות שלי” נגד “מייקל” – איפה החמלה

מה ההבדל בחמלה לדמויות באחיות המוצלחות שלי ובמייקל ואיך זה קשור למחלקת גנים ונוף ולמשרד

הקומדיות הכי פופלוריות כיום ביס הן “האחיות המוצלחות שלי” ו”מייקל”, לצד “השוטר הטוב”. כל אחת מתייחסת אחרת לדמויות ואולי זה קשור למקורות ההשראה.

אי אז לפני כמה חודשים, כתבתי פה פוסט על “מייקל” שאכזבה אותי (עיבוד של מופע/הצגת קאלט פחות מבאסת), וגם ביקורת על העונה השניה של “האחיות המוצלחות שלי”, שאותה דווקא אהבתי. תהיתי – מה בעצם ההבדלים?

ובכן, “האחיות המוצלחות שלי” היא מלאכת מחשבת של דקויות ואהבה, לעומת “מייקל”, התפורה בתפרים תיאטרליים-מדי גם ברמת העלילה וגם בפיתוח הדמויות. אבל ההבדל הוא לא בגודל פיתולי העלילה, ולא בהתפתחות של האחיות שנאלצות להתמודד לבד לראשונה בחייהן לעומת המשפחה של מייקל שסובבת כבר שנים באותו המסלול. לא, ההבדל הוא באמת באמפתיה לדמויות.

כדי להבין קצת את ההבדל ארפרר פה לפוסט נוסף שכתבתי,  על הסדרות של מייקל שור (מחלקת גנים ונוף, המקום הטוב), ולמה הן הרבה יותר מצחיקות מ”המשרד”, שגם לה כתב. שור, חובב בירוקרטיה ולב טוב, הוא מייצר סדרתי של סדרות שבהן לא צוחקים על אנשים, צוחקים איתם. הסיטואציות אבסורדיות וכולם מאד מאד פגומים ואנושיים והכל נורא מצחיק, אבל אין את תחושת ההזרה המדכאת של “המשרד” למשל, הרגשת חוסר החיבה המוחלטת לדמויות המגוחכות והשנואות.

עכשיו בואו נחשוב רגע על אורית (דנה אברהם סמו), המורה המעופפת אך המשתדלת שהכל (לא) קורה לה, על נטלי (נלי תגר הנפלאה תמיד) העוד יותר מעופפת שהכל ממש קורה לה ועל מור (טס השילוני) החיילת המעופפת שכלום לא קורה לה. שלושתן משתדלות, מנסות, וכן מצליחות ללמוד מכל התנסות כזאת. לא חשוב עד כמה העלילה נכנסת לפינות הזויות ולא סבירות, האחיות תתמודדנה כמיטב יכולתן, תפקנה לקחים ותמשכנה הלאה.

במאמר מוסגר אגיד פה שהעלילה בעונה השלישית (עדיין בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג ובבימוי גורי אלפי-אהרון) חוזרת למקומות שגרתיים יותר מאשר בעונה השניה ושיש בה איזו תחושה שהרבה מהפיתוח וההתקדמות חזר אחורה – אם זו אורית שחוזרת לחברה מאז ולעבודה הקודמת, אמנם בדלת האחורית, או נטלי שעדיין לא הפנימה את עניין העבודה הקבועה וגם מור שאמנם עזבה את הצבא אבל קצת קשה לו לעזוב אותה – אבל ההתמודדות כבר אחרת. אורית חזרה לחברה ולבית הישן שלה, אבל החברה בהריון מתקדם. “את עומדת להיות אמא?”, שואלת אותה מנהלת בית הספר הבלתי נסבלת (תיקי דיין, כמה התגעגעתי אליה), ומיד דברים משתנים. ואורית כברי ודעת מספיק כדי לא לדפוק את ההזדמנות שלה. נטלי אולי לא מצליחה להסתגל לחיי העבודה, אבל כבר יש לה מושג מה ואיך היא שווה ואיך לא מתמודדים. ומור אולי פורקת עול אחרי הצבא אבל גם מגלה בתוכה את הכוח הפנימי להתמודד עם מערכת היחסים עם דור (דור כאהן), התמודדות שנסחבת כבר עונה שלמה ויותר.

כולן במקום אחר משהיו בעונה הראשונה, גם אם לא פיזית. הן בוגרות יותר, מתמודדות יותר, ויודעות לנצל את היתרונות שלהן טוב יותר. וההתפתחות שלהן תלויה בחמלה ובאמפתיה שמגלות כלפיהן יוצרות הסדרה. הן מעריכות את המאמצים שהן משקיעות והן לא כותבות להן פיתולי עלילה במטרה היחידה להשפיל אותן ולגחך על טיפשותן. כל כשלון וכל נפילה הם רק הזדמנות לקום וללמוד משהו.

ולעומתם בואו נעיף מבט על דובי (אבי דנגור), רבקה (הילה גולדברג), ואפילו על יסמיניש (מיטל רז) של מייקל. נכון שמדובר פה על עונה אחת ומספר הפרקים יחסית מצומצם, כלומר מרחב הפיתוח של הדמויות אינו עצום, אבל מהעונה הראשונה הרגשתי שגאין כוונה לתת לדמויות האלה להתפתח ממש, כי, ובכן, אף אחד לא רוצה את זה. למרות שהעלילה שטוחה יותר, עדיין יש בה מקום לפיתוח ובעיקר – לפיוס ולהתקדמות ביחסים בין הדמויות. אבל זה לא קורה! מערכת היחסים של רבקה עם אריה, המורה לנהיגה (אסי כהן, היי!), לא תביא אותה אפילו לטסט ראשון, המחאות הרפות של דובי על היחס ליסמין יביאו אותו לאותו עימות עם רבקה שהוא מנהל כבר עשר שנים, אם לא חמישים, וגם מערכת היחסים המתפתחת בין יסמין לפלג (נדב הולנדר) לא באמת תביא לה תובנות. לא כי אין הזדמנות, כי אין ליוצרים את הרצון ואת האהבה כדי להפוך את הדמויות שלהם למישהו שתרצו להזמין לקפה ולשמוע מה יש לו להגיד. שוב ההבדל בין “מחלקת גנים ונוף” ובין “המשרד”.

 

 

 

האחיות המוצלחות שלי עונה שנייה / טל ניר קסטל

טל ראתה את האחיות המוצלחות שלי, העונה השנייה, ואפילו חיברה להן שיר – ביקורת סדרה

כשהאחיות המוצלחות שלי המשוגרת ב-yes, בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג (בשיתוף גורי אלפי-אהרון)’ שבו לעונה שנייה, השמחה הייתה רבה. מהפתיח המושקע והקליט ועד הכריזמה הלא נגמרת של נלי תגר, אלה היו חדשות טובות. לפני שוויתרנו למען העונה על מנהגנו הקבוע להירדם מול נטפליקס, עוד הספקתי לקרוא כמה ביקורות שטענו שהעונה השנייה פחות מצחיקה והדמויות שעברו התפתחות כלשהי שוב אינן מצחיקות, כי הן כבר לא סתומות. אני שמחה לומר שזו שטות גמורה, צחקנו מספיק כדי להעיר את השכנים.
אז מה התחדש בעונה הזאת? נטלי (נלי תגר שרק היא, עם כריזמה מופלאה וחוסר יכולת להוריד ממנה את העיניים, שהופכת את נטלי האנוכיות והשטחית לנסבלת) נאלצת לקחת קצת אחריות ולהתמיד באיזו עבודה, רק שגם שם לא הולך לה חלק. העבודה החדשה מביאה את עלמה זק להפוגות מרעננות, בתפקיד זאת שיודעת איך להסתדר במגזר השלישי (או כמו שנטלי קוראת לה, ואפילו בצדק מסוים – “השטן”, שלא תיתן לה לצאת מוקדם כדי לבקר את אחותה בבי”ח אבל כן תקפיץ אותה לפילאטיס). ביער של הנהלת חשבונות קלוקלת, התנערות מאחריות ומילים ריקות, ביחד הן מצליחות לזקק איזו התקדמות, מקצועית ואישית.
ובינתיים, בצד השני של העיר, אורית (דנה אברהם סמו) מתחילה להתדרדר. הפרידה מקארן והמצב הבלתי נסבל בבית הספר משפיעים עליה ומביאים גם אותה לעבודה שעליה בהחלט לא חשבה קודם. וכמובן שהדבר היחיד שעומד בינה לבין הגשמת חלומות מקצועיים ואישיים זאת היא בעצמה. כפרה עליה, היא דווקא עשתה התקדמות לא קטנה בעונה הקודמת אבל היא לא מסוגלת לא להתחייב מספיק ולא לצאת מעצמה ולהקשיב באמת כשהיא נתקלת בזלזול של אלה שכבר שמעו את ההבטחות הריקות מיליון פעם. במשך העונה היא תתדרדר לתהומות שלא שיערה קודם.
למור (טס השילוני) לא נשאר עוד זמן הרבה בצבא? כבר סמל. אבל האמת, למה לא, זה לא שיש לה לאן ללכת חוץ מהחדר המתפרק של נטלי או הבית של החבר היבשושי שלה, דור (דור כאהן, הי! זוכר שלחצי השני שלך, תם אהרון, היה סטוץ עם אורית בעונה הקודמת? איזה קטע!). אם אני הייתי ההורים, הייתי חושבת עוד פעם על להשאיר ילדה שעדיין בצבא לבד בארץ, היא עוד תחתום ככה קבע.
אם כבר דיברנו על ההורים, הם מפציעים גם בעונה הזאת לסצנה אחת בדיוק. יונתן צ’רצ’י וקרוליין לנגפורד, שני אנשים שממש לא היינו מצפים שיהיו ההורים של שלוש תל אביביות בלונדיניות ומפונקות,  מזכירים לכולנו שהתלישות וחוסר השייכות של האחיות שיש להן רק אחת את השנייה (ואת סבתא, שושה גורן) הם לא מאפיין של דור אלא מאפיין של משהו הרבה יותר עמוק בחוויות ההומור היהודי – חוויית המהגר. זה שבקושי מדבר את שפת המקום (ללנגפורד עדיין יש את המבטא הכבד שלה, הסמל המסחרי), וגם חוווית הזר הנצחי, המזרחי בין אשכנזים, צ’רצ’י – טוב, עכשיו ברור מאיפה שם המשפחה “קטן”. שימו לב למלחמת הסטיריאוטיפים – למור הבהירה והמדוכאת יש שורשים מזרחיים לא פחות מאשר לליזו (עדי חבשוש), חברתה המוחצנת מהמשרד. אולי לא כזה מפתיע שהן מסתדרות כל כך טוב.
בואו נחזור רגע לזה שיש להן רק זו את זו (ואת סבתא). אין להן את תמיכת ההורים, שבעצמם מנותקים ומרחפים להם ככה בעולם, והן לא בדיוק מקור של יציבות אחת זו לזו. אם בעונה הקודמת אורית, האחות הגדולה וכותל הדמעות,  עוד נראתה חצי-יציבה, עם עבודה קבועה ובית, בעונה הזאת הכל כבר מתמוטט. היא צריכה להכיר במצב, להבין שמה שהיה – שממנו לא היתה מרוצה – בכל זאת היה שלה. והיא צריכה ללמוד משהו נוסף – לסמוך על נטלי המעופפת, שמצידה צריכה להבין שהמניפולציות הרגילות שלה לא באמת עובדות.
או במילים אחרות… נראים כאן ניצני התבגרות.
לסיום, השיר, בהשראת רינת הופר, שמתנגן לי בראש בכל פעם שאני רואה את הפתיח המופתי. כמה מכם בטח יעריכו אותו.

אוו, או או, שטה אונייה
אוו, או או, שטה אונייה

הייתה לנטלי אונייה לבנה
עשויה משורה לבנה של תל אביב הקטנה
איתה היא הפליגה רחוק וחזרה
כמעט, רק כמעט, לאותה נקודה
 
היה לאורית ענן על מקל
שעשתה לה אחת, מרחוב בצלאל
ביחד הן הרסו את כל מה שהיה
ואז אורית התעוררה – ונגמר!
 
מור צוחקת ולא מאמינה
דברים כאלה לא קורים כך בצבא
אבל נטלי מתעקשת – אולי הייתי קצת אפופה
אבל פעם באמת הייתה לי,

אונייה לבנה

הקומיקאים המשפיעים ביותר

מי הם הקומיקאים המשפיעים ביותר לפי התשובות של הקומיקאים הגדולים בארץ?

להפתעתי הרבה, הבלוג הצליח לשרוד כבר יותר משנה ולצבור כמות לא קטנה של קומיקאים שמשיבים לשאלותיו המפגרות. בין השאלות היותר גנריות שנשאלו בלטה השאלה מיהם הקומיקאים היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך. קשה לומר שיש הפתעות אבל מהן הסיבות? ביט מי

כיוון שאין הפתעות, נתחיל מהמקום הראשון:

1. סיינפלד (הסדרה ואו הקומיקאי)

איתי גל: “בשלב מאוחר יותר גיליתי את סיינפלד, ובאופן ספציפי הדמות המדהימה של ג’ורג’ קוסטנזה, שלדעתי עזרו לי להבין קומדיה ולדעת לנתח אותה יותר מכל דבר אחר שאי פעם נתקלתי בו”

נועה ארנברג: “אני לא יודעת מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עלי כי אני לא זוכרת שמות בכלל. השם היחיד שאני זוכרת זה סיינפלד ואני רק בשוק מזה שהוא סטרייט כי הוא הכי גיי”.

2. לואי סי קיי

דור מוסקל: “”לואי סי קיי גאון, אין מה להוסיף על זה. לקח את כולנו צעד אחד קדימה”.

משה פרסטר: “היום אני מאוד אוהב את לואי סי קיי ומאוד מקווה שהוא משפיע עליי”.

3.  מונטי פייתון

בוב זאבי: “התחלתי לצפות במונטי פייטון עוד בכיתה ד’, חרשתי את הסרטים שלהם לכל כיוון”.

משה פרסטר: “כשפגשתי את טל פרידמן שבא מעיר נאורה כמו חיפה, הכרתי את ‘מונטי פייטון’ שמיד הצחיקו והקסימו אותי ובצורה מוזרה השפיעו עליי עוד לפני שהכרתי אותם”.

4. גורי אלפי

רותם זיו: “”האמת שמה שהכי משפיע עליי זה החיים עצמם, אבל יש המון קומיקאים שאני ממש אוהבת ואשמח יום אחד להגיע לרמה שלהם: לואי סי קייגורי אלפי, טל פרידמן ואביגדור ליברמן”.

יונתן ברק: “”כיום יש לי סגנון משלי שהוא אופייני לי, אבל אני עדיין לומד כל הזמן מקולגות כמו גורי אלפיאלי ומריאנו ורועי לוי”

220px-Larry_David_at_the_2009_Tribeca_Film_Festival_25. לארי דיוויד

מאיר כץ: ” לארי דיוויד מבחינתי אחראי ל-60% מהדרך שאני חושב, אני רואה את העולם בצורה מגוחכת, אנשים רציניים משעשעים אותי. הם כל כך דבוקים ברעיון מסוים, שהכל צריך להיות לפי חוקים מסוימים, שזה יכול לשגע אותי”.

250px-Woody_Allen_at_the_premiere_of_Whatever_Works6.  וודי אלן

אלון גור אריה: “חברה שלי מהצבא הראתה לי את ‘אהבה ומוות’. ממש סוף התקופה ‘הפייתונית’ שלו”.

7. מיטש הדברג

שמעון ראיצ’יק: “מי שבאמת העיף אותי לראשונה והיה מקור השראה שלי היה מיטש הדברג“.

8. טינה פיי

דניאל בוקס: “. אני מאוד אוהבת את טינה פיי, אני חושבת שהיא והסדרה “רוק 30″ בעקיפין אחראיים על הרבה דברים במוח שלי.”

עמית הרשקוביץ: “”טינה פיי. יש משהו מאוד ייחודי בבדיחות שלה, מרובד ולא מכוון לכך שכולם יבינו הכל. אני מתה על זה שהיא לא עשתה קריירה מתחושות נחיתות, למרות שהיא אישה ומצופה ממנה לשנוא את עצמה.

כמעט נכנסו:  אדי מרפי, אנדי קאופמן, ג’ורג’ קרלין, דייב שאפל, האחים מרקס,  הסימפסונס וזהו זה

***

פלייליסט חדש מערבי ילדי הקומדיה
אירועים קרובים ומצחיקים

נועה ארנברג וגלית חוגי (מובטלות ונהנות) – ראיון ר-ציני

האם גלית ונועה היו חייבות לוותר על קריירה מלאה ומספקת בשביל להיות מצחיקות? לא, אבל זה עזר

נועה ארנברג וגלית חוגי, קומדיה
מימין לשמאל: נועה ארנברג וגלית חוגי

נועה ארנברג וגלית חוגי הן הקרטל שמאחורי דף הפייסבוק התמים לכאורה מובטלות ונהנות. המציאות הקשה שמאחורי הדימוי הנאיבי היא ששתיהן פעילות – נועה ארנברג היא הבמאית והקול שמאחורי סרטוני סוזי האחות מטיפת חלב וגלית חוגי מופיעה כחלק מקבוצת הסטנדאפ של תום יער (ולפעמים לבד). שתיהן בתהליך של שיקום ארוך ואיטי לאחר תאונה שנקראת לימודי קולנוע. אם אתם חושבים שאתם יכולים להתמודד עם האמת, תמשיכו לקרוא.

מתי החלטתן שאתן מצחיקות?

נועה: “אני החלטתי שאני מצחיקה בכיתה ח’. עברתי מבית ספר מקומי קטן לבית ספר אזורי עם מלא אנשים שהיה צריך להרשים. והייתה שם ילדה אחת, שרון מלכי, שהייתה הכי חריפה וסרקסטית שפגשתי עד אז. והתחברנו ואז יום אחד היא אמרה לי איזה מצחיקה את ארנברג. היום היא ראש גדול בעיר לכולנו, מצחיקה את חולדאי”.

גלית: “זו שאלה לא טובה מכל כך הרבה בחינות שאני לא רוצה לענות עליה. לא רק שזו לא שאלה טובה – זו שאלה גרועה. גם אם תשאיר את השאלה הזו לשאלונים הבאים, אז תדע שזו לא שאלה לפתיחה. ואני ממליצה לא להשאיר את השאלה הזו. כי היא גרועה. חדד את השאלות שלך ותחזור אלינו. תודה”.

(מה? לא רוצה, זה הבלוג שלי)

מי יותר מובטלת ומי יותר נהנית?

נועה: “חד משמעית אני יותר מובטלת וגלית יותר נהנית. גלית עובדת ויוצאת למקומות של היפסטרים ועושה סטנדאפ, יש לה חבר בברלין שבא לבקר והיא טסה אליו, היא בקורס הפסקת עישון של כללית וחברה בכת ‘כוח הכסף’. אני ממש מובטלת פר אקסלנס. עקרת בית, מה שהיו אומרים פעם”.

גלית: “בגדול זה מאוד נכון, גם נועה היא מהקיבוץ, וזה לא בדת שלהם ליהנות. אני יותר נהנית כי אני יותר בחרדה קיומית מנועה. אז אני כל הזמן מנסה לעשות דברים כדי להרגיע את ההיסטריה. אני חייבת להגיד אבל שההיסטריה הזו הביאה אותי למצוא פעילויות מאד מהנות כמו: התכת גבינות קשות במיקרו או לענות על חידות ברדיו (בלי פרסים, זה על כבוד)”.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליכם?

נועה: “אני לא יודעת מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עלי כי אני לא זוכרת שמות בכלל. השם היחיד שאני זוכרת זה סיינפלד ואני רק בשוק מזה שהוא סטרייט כי הוא הכי גיי. וגם מה להגיד עכשיו שמות כאילו מה, אני אגיד עכשיו דייב שאפל ומה? שרה סילוורמן. יופי. ומה?? זה סתם יהיה מביך לכל הצדדים”.

גלית: “אני מאד אוהבת את העבודה של דנה פאן לוזון שעושה בעיניי את הדבר הכי קרוב להומור בריטי בארץ, וחוץ ממנה עוד יוצרת קומית שמאד השפיעה ועדיין משפיעה עליי זו המנחה של מון טיים בערוץ 10. היא אנדי קאופמן הישראלית, לא פחות”.

נועה, את מביימת את סרטוני סוזי, האחות מטיפת חלב. מה דעתך על מאבק האחים והאחיות?

נועה: “אני לא יודעת כלום על מאבק האחים והאחיות (אני די טיפשה, בגדול) אבל סוזי יודעת, והיא בטח דווקא נוטה להסכים עם המערכת”.

מה אתן חושבות על היוצרים הקומיים של היום?

נועה: “אני חושבת שהגסויות שאומרים היום זה מטורף! פשוט לכולם יש פה כל כך מטונף שזה אדיר. בעיקר אני אוהבת שלבנות יש פה מטונף”.

גלית: “אני מאד אוהבת את מה שקורה היום בארץ, גם מבחינת תוכן  – אני מרגישה שהיום מותר לצחוק על דברים הרבה יותר אישיים, אבל באמת אישיים, לא כאילו תובנות על חיי האדם, אלא ממש אמיתי על אמת. היום  הרבה יותר מקובל לשתף את העולם בחיים האמיתיים שלך – מובן שזה הפייסבוק וכל זה. בעיניי זו מהפכה עצומה. זה דבר שיש לו תקדימים, בעיקר בחו”ל והרי לני ברוס התחיל עם זה ובלה בלה בלה.. הרצאה על הומור… אבל הדבר הנוסף שבעיני הוא מהפכה מהממת הוא הנגישות של העשייה. העובדה שהומור זה דבר שהיום נגיש כמעט לכולם, שגם אם הטלוויזיה או הממסד לא מקבל אותו, יש לו מקום להיות, ולא רק באינטרנט. זה דבר אדיר. תום יער וערב הסטנדאפ  (שאני חלק ממנו, אבל לא בגלל זה אני אומרת), ‘מייקל’,  והיוצרים של ‘משיח’ הם כמובן דוגמאות מובהקות לזה, ויש עוד הרבה. וזה דבר שקורה עכשיו ומוזר שלא קרה קודם. תראה, זה הרי לא הגיוני ששישים אלף שנה היה במדינה הזאת רק ‘הגשש החיוור’, לא? אני באמת יכולה לדבר על זה שנה, יש לי הרבה מה להגיד בנושא, אבל אסכם זאת כך – במדינה כמו ישראל, שבה לשמוח זה דבר נחות (בכל התחומים, לא רק בקומדיה) וקומדיה מוערכת רק אם היא נגועה באינטלקטואליות (למשל סאטירה), מגיע בשנים האחרונות גל חשוב ויפהפה של יוצרים שפשוט עושים את הדברים שמצחיקים אותם  באופן משוחרר ומעורר הערכה ובעיקר מאד מצחיק. אני מאד משתדלת ללכת לראות הרבה הרבה ממה שקורה פה בתחום הזה”.

גלית, את משתתפת בערבי סטנדאפ של תום יער. את ותום הן הנשים היחידות. איפה את רואה את עצמך במאבק הפמיניסטי, מסימון דה בובואר עד בקבוק שמפו?

גלית: “כן”

מה המילים שהכי מצחיקות אתכן?

נועה: “אנחנו צוחקות הרבה ממילים ומשחקי מילים, אנחנו משתמשות לפעמים בשפה ממש גבוהה בתוך הודעת ווטסאפ טיפשית וזה מצחיק אותנו. גלית צעקה פעם על אינסטלטור שקילל אותה: ‘חבל לי שאתה בוחר להשתמש במשלב הזה של השפה!’. לפעמים אנחנו גם מתקנות את השפה אחת של השנייה לטעות, וזה מאוד מצחיק אותנו כבר הרבה שנים”.

גלית: “מחרה ומחזקת. חוץ מזה בזמן האחרון יש פרסומת ברדיו לסופרלנד עם השורה ‘עשיתי לייק על החיים’. שזה ביטוי שמאד מאד מצחיק אותי. אבל יש גם את הקלאסיקות כמו : ‘משגל נסוג’, ‘קפה ומאפה’ ו’יד ושם'”.

שימוש במשלב נמוך של השפה (אילוסטרציה)

גלית, כתבת בטור הדעות של nrg. מה דעתה של נועה בנושא?

נועה: “סיגי, את כתבת באנארג’י?”

גלית: “לא לא לא, זה תחקיר נורא ואיום. תתעלמי נעמי”.

מה התפיסה הקומית שלכן?

גלית: “תפיסה קומית”.

שתיכן באות מתחום הקולנוע. למה?

נועה: “כל הנושא של לימודי הקולנוע היה פשוט טעות אחת גדולה. בזבוז של זמן יקר. אני בכלל הייתי צריכה ללמוד לימודי אחיות או עבודה סוציאלית ואז להיות דיילת לקצת ואז להמשיך לתואר שני. וכלום מזה לא קרה ורק הנפש שלי התלכלכה ונשבר לי הלב כי אני לא מקבלת מימון לסרט שכתבתי. אני שונאת הפקות וקרנות וקשקושים של אנשי קולנוע על מי עשה מה, ורק מצער אותי שאני כבר בת 34 ואין לי מקצוע ואין לי כלום. אבל יש לי את גלית והיא תצעיד אותנו לכיוונים חדשים”.

גלית: “זו שאלה מצוינת – למה למדנו קולנוע. תראה, אני מאז ומעולם, ראיתי כמות בלתי הגיונית של טלויוזיה. אני נולדתי – חנו אותי מול טלוויזיה וזהו, השאירו אותי שם לגדול. ואז נהייתי גדולה ונדרשתי להרחיב את אופקיי, אז הלכתי ללמוד את זה. לא הבנתי את הביטוי להרחיב את אופקיי וזה מה שקרה. אנשים חושבים בטעות שהם רוצים לעשות סרט, אבל זה לא נכון, הם רוצים לראות סרט. גם אין מה ללמוד בקולנוע, אתה סתם עובר לחמש שנים לירושלים לקבל דיכאון בדירה בנחלאות ולחשוב על היחסים שלך עם ההורים שלך ואיך אפשר לתמצת אותם ב-15 דקות והשקעה של 40 אלף שקל ולקרוא לזה ‘עיניים של לב” או משהו כזה”.

איזו חיה לא הייתן רוצות להיות?

גלית: “אני לא הייתי רוצה להיות אף חיה כי בעיקרון חיות די מגעילות אותי, במיוחד כשהן קרובות אליי, זה תמיד נראה לי כמו יצורים של מדע בדיוני וזה מלחיץ אותי שיש להם כוונה נסתרת.  עדרים של חיות זה הכי מזעזע בעיני. אני גם לא יודעת הרבה שמות של חיות כי בשכונת המצוקה של ילדותי הייתה בעיקר החיה ‘איכס-חתול- שחור-תירקי מהר!’, אבל נועה גדלה בטבע והיא יודעת חיות, אז היא תגיד.

נועה: “ג’וק, כמובן”.

גלית חוגי מופיעה ב-23.09 בשפאגט (נחלת בנימין 43)

מובטלות ונהנות בפייסבוק

נועה ארנברג ביוטיוב..

*תודה לגל מוני, שעזר בהכנת הכתבה