ארכיון תגיות: סטנדאפיסטים

איתי עמוס (ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי) – ראיון ר-ציני

ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים. איתי עמוס מסביר למה זה לגיטימי

הרבה זמן כשחשבו על סטנדאפ ישראלי, חשבו על סטנדאפיסטים מלאי כריזמה או שריריריים או עם בדיחות מובנות, כלומר עם ביטחון עצמי. איתי עמוס, שעל פי מחקרים עדכניים היה שותף שלי לדירה, החליט לעשות ערב סטנדאפ לחסרי הביטחון בשם “ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי”. לצערי, הרעיון המטומטם הזה הצליח ועכשיו הם חוגגים שנתיים, אז אני חייב לכתוב על זה.

למה החלטת על ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

יום אחד ישבנו כמה חברים אחרי ערב סטנדאפואטרי שילדי הקומדיה ארגנו ומישהו שאל את רונה טל (אושיית פייסבוק בעבר וסטנדאפיסטית חסרת ביטחון בהווה) למה היא לא עושה סטנדאפ. היא אמרה שאין לה מספיק ביטחון עצמי. אז שאלתי אותה אם הייתה מסכימה להופיע בערב סטנדאפ שמיועד לחסרי ביטחון עצמי, והיא אמרה כן. אז הבנתי שעליתי כאן על משהו.

בעיקרון בתור בנאדם חסר ביטחון עצמי או טבעיות על הבמה (ומחוצה לה), תמיד נורא הפריעה לי הדרישה הזאת בסטנדאפ לשדר ביטחון ולתקשר עם הקהל. חשבתי שאם אקים ערב שמצהיר מראש שהוא חסר ביטחון עצמי, אז הקהל מראש לא יצפה לזה וזה ישחרר את המופיעים מהלחץ להופיע בצורה מוחצנת ומקצועית שלא מתאימה להם. ככה הם ירגישו יותר בנוח ויעיזו יותר, קודם כל בכלל להופיע, ואחר כך אולי גם לנסות דברים לא שגרתיים.

וזה באמת מה שקרה – היום יש לא מעט מופיעים שהתחילו את דרכם בערב (רונה טל, נדב זלוטקין, יונתן אלחנן, דנה פינסקר, ואפילו אח שלי עידן עמוס, שהתחיל ממש לאחרונה וכבר הולך לו יותר טוב ממני), והופעות לא שגרתיות נהפכו לדבר די שגרתי.

מי אתה? לא מכיר אותך.

אתה גרת איתי, מה אתה משחק אותה? טוב, בוא נעמיד פנים שהראיון הזה לא נפוטיסטי.

אני איתי עמוס, בן 31 מתל אביב, בעל תואר ראשון בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב ועובד כבר 12 שנה בארכיון של החוג. עושה סטנדאפ כשלוש שנים, בעיקר בבמות פתוחות. כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני עונה שאני בטלן רנסאנס, כלומר אני מתעצל לעשות דברים בהרבה תחומים – כתיבה, קולנוע, מוזיקה, יזמות, יבוא מזון. באף אחד מהם אני לא עושה כמעט כלום למרות שאני חולם לעשות כבר הרבה שנים. רק בסטנדאפ איכשהו אני עושה קצת (ממש קצת) יותר. אבל בעיקרון אני אף אחד עדיין.

מי לדעתך הקומיקאים שהשפיעו על החברים הקבועים בערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי?

אני מניח שקומיקאים עם פרסונה של לוזרים כמו לואי סי  קיי, וודי אלן, לארי דיוויד, או נאור ציון. אבל בטח גם קומיקאים נסיוניים כמו אנדי קאופמן, מיטש הדברג, חנן גולדבלט. אבל האמת שאני לא יודע באמת כמה הסטנדאפיסטים אצלנו מושפעים בצורה מודעת מקומיקאים אחרים. הם נוטים להיות די אוטיסטיים ועסוקים בעולם הפנימי של עצמם.

אתם מופיעים די הרבה. אתם לא צריכים להיסגר כי צברתם ביטחון?

זו טענה שאני שומע הרבה, בעיקר בקשר אלי. כי באמת אחרי איזה 20 פעם שהנחיתי את הערב אני כבר יותר מדי בטוח בעצמי, שלא לומר זחוח ומעליב את שאר המופיעים והקהל, בשביל להתאים לערב. אבל אני חושב שאנחנו יותר חסרי ביטחון-פרנדלי מחסרי ביטחון באמת בשלב הזה. אנחנו כבר לא יכולים להבטיח שכל מופיע יהיה חסר ביטחון, אבל לכל מופיע חסר ביטחון תמיד יהיה בית חם ומכיל בערב. כל עוד הוא לא משעמם.

מה אתם חושבים על קומיקאים עם ביטחון עצמי?

הו, זו קשת של רגשות: קנאה, זלזול, בוז, משיכה מינית, חוסר אמון, הערצה. אישית קשה לי במיוחד עם מופיעים שמחפים על כתיבה גרועה עם ביטחון עצמי מוגזם, מה שנפוץ במיוחד במועדונים המבוססים יותר. אצלנו האג’נדה היא לתת במה למופיעים עם כתיבה טובה ופרפורמנס גרוע. אבל האמת המרה היא כנראה שצריך גם לדעת לכתוב וגם לדעת להופיע עם לפחות מינימום של ביטחון עצמי בשביל להיות טבעי על הבמה. אבל אנחנו לא מושלמים.

ההופעה שלכם מתרחשת בפלורנטין. איך הקהל הילידי מקבל אתכם?
האמת שנראה לי שאין יותר מדי קהל מקומי, ועם הזמן נהיה יותר קהל ביתי שלנו שהוא לאו דווקא פלורנטינאי טיפוסי. אין הרבה בדיחות על סמים בערבים, ואף אחד בינתיים לא שר עם גיטרה אף שיר של בוב מארלי.

 

מה התפיסה הקומית שלכם?

אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל יאללה אני אדבר בשם כולם כי מה אכפת לי. אנחנו מאמינים שלהצחיק זה רק ההתחלה בקומדיה. ברור שכל קומיקאי הוא מצחיק, לפחות בעיני מישהו, אחרת הוא לא היה קומיקאי, אבל מעבר ללהצחיק יש עוד דברים שחלקנו מחפשים בקומדיה – שתהיה מפתיעה, מעוררת עניין, מעוררת רגש, מלאת דמיון, לא מתאמצת, לא נופלת לשטאנצים מוכרים וצפויים. ויש הרבה אנשים מצחיקים שלא מצליחים לעמוד בתנאים האלה, ואותי אישית הם הרבה פחות מעניינים. אני חושב שבערב שלנו אנחנו לא תמיד מצליחים אבל לפחות מנסים איכשהו לעמוד ביעדים האלה. הצעד הבא יהיה להשתלט גם על הקטע הזה של להצחיק.

האם לדעתך חלק מכם יוכלו גם להגיע לקהל המיינסטרימי הצמא לחסרי ביטחון כדי לתת להם מכות?

על פניו כרגע לא, אבל אולי כשמספיק נשתפשף ונקבל ביטחון אז כן. אני חושב שיש המון אנשים מוכשרים בערב, אבל מה שמשותף לרובנו זו שנאה למיינסטרים, שנאה עצמית ומוסר עבודה מאוד נמוך, אז אלה מכשולים שצריך להתגבר עליהם לפני שפורצים הלאה. או שפשוט יום אחד מפיק יראה אותנו וירצה לעשות איתנו משהו, זה יכול להיות נחמד. אבל זה יצטרך להיות בתנאים שלנו, לאו דווקא כי יש לנו אינטגריטי, אלא פשוט כי אנחנו לא מספיק מוכשרים בשביל להעמיד פנים שאנחנו משהו אחר.

 

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

 

מה התכונה הכי חשובה לשותף לדירה?

לא לעזוב אחרי שנה בשביל לגור עם בת זוג שלו, בוגד.

 

ערב הסטנדאפ חסר הביטחון העצמי חוגג שנתיים ברוסט מיוחד בהשתתפות מיטב מופיעי הערב, ביום שלישי 21.8 בשעה 21:00 בהודנא, אברבנל 13, תל אביב, כניסה חינם.

אלף צחוק וצחוק – פסטיבל הקומדיה הפלסטיני

בזמן שבעזה וישראל מחליפים מהלומות, בבית לחם, ברמאללה ובמזרח ירושלים מתרחש פסטיבל סטנדאפ יחיד מסוגו

 

זו השנה השלישית שמתרחש בשטחי הרשות פסטיבל סטנדאפ בן חמישה ימים, בירושלים, ברמאללה ובבית לחם. הפסטיבל, בשם 1001laughs, הוא פרי הפקתו של הקומיקאי הפלסטיני-אמריקאי עמֶר  זָהְר. הפסטיבל התחיל כפסטיבל בארצות הברית של קומיקאים ערבים-אמריקאים, אך לא רק, ונחל הצלחה מסחרת ברשות הפלסטינית. מלבד ההכנסות מהפסטיבל (ב-30 שקל בלבד לכרטיס) הפסטיבל ממומן בעזרת מימון המונים והקונסוליה האמריקאית.

זהר נולד בירדן למשפחת פליטים מנצרת, וכשהיה בן שלוש עברו לארצות הברית. אביו נוצרי ואמו מוסלמית. הוא בוגר לימודי משפטים וחי כיום במישיגן. ההומור שלו ברובו אתני, על ההבדלים בין התרבות הערבית לתרבות הלבנים האמריקאים, שמזכיר קצת את הסטנדאפ הישראלי על האשכנזים ומזרחים.

עמר זהר:

סטנדאפיסטים נוספים שמופיעים הם:

מונה אבורמישן:

מונה אברומישן , חצי אמריקאית חצי פלסטינית, היא מהנשים המוסלמיות הקומיקאיות הראשונות, כוכבת של “קומדי סנטרל ערביה”, והאישה הפלסטינית הראשונה שעשתה סטנדאפ, לפי פרסומים זרים, במועדונים הנחשבים באמריקה,  בהם קרנגי הול וקנדי סנטר.

היא מופיעה בארצות הברית, במזרח התיכון ובדרום אפריקה..

אזהר יוסמן:

 

קומיקאי אקטיביסט אמריקאי-מוסלמי המכונה “האייטולה של הקומדיה” ו”bin laughen”. הוא חלק מהשלישייה הקומית “אללה עושה אותי מצחיק”. הוא נולד בשיקגו להורים ממוצא הודי-מוסלמי. בסטנדאפ מדבר על משפחתו וילדותו וכמו כן יש לו קומדיה מבוססת דמויות, כמו אימאם רדיקלי ודוד שמביע דעות קיצניות.

מייק ישמעל:

מהקומיקאים הוותיקים במופע. עוסק במורשת פלסטינית. על הבמות כבר 16 שנה. הוא בעלים של מסעדה, ומתאפיין בהומור עצמי ונקי.

 

ג’ניפר ג’ג’ה:

שחקנית וכותבת פלסטינית-אמריקאית, הידועה בעיקר מהסדרה “טרנספרנט” בתפקיד הדיל.

 

כמו כן מופיעים מייק אשיק וארון קדר.

הופעות:

August 11 – BETHLEHEM – 8:00 PM
Dar Al-Nadwa Theatre

August 12 – JERUSALEM – 8:00 PM
Dar El-Tifl مدرسة دار الطفل العربي – القدس

August 13 – RAMALLAH – 7:00 PM & 9:00 PM (2 shows)
Millennium Hotel Palestine Ramallah

August 14 – RAMALLAH – 7:00 PM & 9:00 PM (2 shows)
Millennium Hotel Palestine Ramallah

August 15 – RAMALLAH – 8:00 PM
Millennium Hotel Palestine Ramallah

מספר המקומות מוגבל (סטנדאפ) – ראיון ר-ציני

.
כמה נכים צריכים כדי להעלות מופע סטנדאפ? 4 לפחות. זו לא בדיחה, זו כותרת משנה

מחר, 8 באוגוסט, יתכנסו בלבונטין 7 ארבעה אנשים בעלי נכויות פיזיות וסתם זקנה לערב סטנדאפ, שיראה שבאמת כולם עושים היום סטנדאפ. הנכים הם מישל סבח (עיוורון), תכלת גינס (חירשות), דדי גל (נכה בכיסא גלגלים) וקנדי אבלסון (סתם זקנה). אז נכון,  אולימפיאדת נכים זה הרבה יותר מרשים, אבל גם זה שנותנים להם לדבר. הנה ראיון.

 איך נולד הרעיון?

מישל: כשהתחלתי להופיע פגשתי את תכלת וידעתי שהיא מדברת בהופעה על החירשות. אני דיברתי על עיוורון והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל שצוחק גם הוא על הנכות שלו וזה פשוט התחבר כמו פאזל. אבל פזל של 3 חלקים זה לא פאזל, חייבים לפחות 4 פינות, אז צירפתי גם את קנדי שיש לה נסיון יותר מלשלושתנו יחד בסטנדאפ ועזרה לי המון בתחילת דרכי.

דדי: פשוט החלטנו שעדיף לאחד כוחות ומגבלות. עכשיו אנחנו יחד זה כמו מין פאוור ריינג’ר גדול. גיבור על עם כל הדפקטים ביחד…

קנדי: הרעיון נולד בראש של מישל סבח המוכשר והנה ההריון מסתיים ומגיעה ההופעה.

איזו נכות הכי מצחיקה בעיניכם?

מישל: לא יודע אם גמגום זה נכות אבל אם כן זה לדעתי הנכות הכי מצחיקה.

רק מגמגם יכול ללכת לסניף דואר ולבקש מהקופאי בולבול.

דדי: דיסלקטים. כל כך הרבה שגיאות כתיב, עד שאתה שם לב שזה לא דיסלקט בכלל. זה סתם ערס מתכתב בצ’ט עם מישהי. אותן שגיאות.

קנדי: עיוור, כי בדיחות עובדות בשפה ספציפית אבל מה שמצחיק בכל שפה תמיד זה שמישהו הולך ברחוב מתחלק ונופל, ומי יותר טוב בזה מעיוורים?             

מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

מישל: סיינפלד. הסטנדאפ שלי, כמו שלו, די מבוסס על אבחנות מהחיים, למרות שאני עדיין לא נקי וטהור כמוהו.

דדי: נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן הייתה שפרפר נחמד זו לא תכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית. מוצצת! איזה מזל שהתקדמנו מאז. השני שהשפיע הוא שחר חסון שאיתו כתבתי משך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות.

קנדי: קומיקאי קנדי גאון בשם מייק מקדונלד ושלושה קומיקאים שמתו מוקדם מדי: סם קיניסון, ביל היקס ומיטץ’ הדברג.

קראתם לערב שלכם מספר המקומות מוגבל. מה מספר המקומות?

מישל: זה תלוי איפה נופיע. במופע הראשון שלנו בלבונטין יהיו 150 מקומות, אם זה אצלי בסלון בבית, אז גג 20 מקומות.

דדי: מוגבל. זה כתוב ברור, לא? האמת שזה תלוי במספר הכיסאות הממונעים שיגיעו. לכאורה, חוסכים כיסא. למעשה, אוטמים את האיזור…

קנדי: לא לדאוג! יש מספיק מקום לכולם. תבואו, יהיה כיף!

מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

מישל: אני לא מכיר את כולם אבל לפי דעתי אנחנו לאט לאט הולכים ומתרחקים מהסטנדאפ על עדות, סטנדאפ על ערסים וכדומה, שזה טוב, מיצינו את כל הדברים האלו כבר לפני עשר שנים והגיע הזמן לצחוק על דברים שמשותפים לכולם ולא על מה ששונה בין גבר לאישה או בין אתיופי לרוסי.

דדי: הקומיקאים של היום מפותחים יותר מאשר פעם, יש הרבה פחות בדיחות עדתיות והרבה יותר סיפורים מהחיים. רק מה, מדי פעם מישהו צריך להזכיר להם שהחיים שלהם לא מי יודע מה מעניינים. לא כל חבר מהתיכון שפגשת במקרה בסופר שווה חפירה על במה

קנדי: יש מעולים ויש פחות מעולים ויש ולא מעולים בכלל.

אתם שתי נשים ואחד מכם עיוור. מאיפה אתם דגים מחמאות?

מישל: גם אני יכול לתת מחמאות, והמחמאות שלי שוות יותר כי הן לא שטחיות.

דדי: מה הבעיה לדוג מחמאות? העניין הוא לא מי אנחנו. מישל בחור עיוור, אבל בחורות רואות אותו. זה מה שמשנה. הבנאדם מחליף בחורות כמו את המנורה בסלון. כולנו מחוזרים, תכלת נראית מצוין, וגם מצויידת בכלבה שמתרגמת לה את המחמאות, קנדי היא חתיכת מילף ואני, בחורות מתיישבות לי על הסקייטבורד חופשי. לא סתם אמרו עליי שאני נוח לבריות…

תכלת: מאיפה אני דגה מחמאות? מדושבגים בפייסבוק.

קנדי: נשים לא מאמינות למחמאות בכל מקרה. לעומת זאת תגיד לגבר “חולצה יפה!” ומאותו יום הוא ילבש רק אותה…

 

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

מישל: פרבולה, לקטוז, אצטרובל, או במשפט – אצטרובל פרבולי עם רגישות ללקטוז.

דדי:טומטום. מילה חמודה כזו. יש מטומטם ויש טומטום. מטומטם זה אחד שפישל בגדול. כועסים עליו: “מטומטם!!” טומטום זה אחד שהתבלבל. איזה טיפשון. גם פוסטמה זו מילה מצחיקה. זו מילה שגברים המציאו כדי להוציא עצבים על נשים בכביש: “סעי כבר יא פוסטמהההה!” מילה שתמיד באה טוב. אפילו בשבעה: “איזו פוסטמה היא הייתה…”

קנדי: מלפפון, משכנתא, בלאגן.

מה הדבר הכי מטומטם שאומרים לכם כששומעים על הנכות שלכם?

מישל: “כמה אצבעות אתה רואה?” – כאילו שהרופאים שהחליטו שמגיע לי תעודת עיוור לא בררו את זה קודם…

דדי: אוהו, בתור מה שאני, אני שומע המון דברים מטומטמים. פעם הופעתי באיזה פאב באיזור חולון בת ים ראשון יבנה לא משנה איזו עיר, הכל מתאים, ואני על הבמה, נותן את הכי טוב שלי, והקהל בשוק. דומייה. יכול להיות שאני סתם לא מצחיק, אבל בכל זאת, מדובר בקטעים שעבדו איזה פעם פעמיים. קיצר אחרי ההופעה נתקלתי באיזו פוסטמה (אמרתי שזה בא טוב?) והיא אומרת לי: “פחדנו לצחוק, שלא תיעלב…” לא תיעלב?? בשביל מה אני עולה לבמה? בשביל להיעלב? אני עולה בשביל להעליב! (סתם , את המשפט האחרון לא אמרתי לה, אבל את כל השאר כן, כולל זה שהיא פוסטמה 🙂  )

תכלת: כשרואים את  מכשירי השמיעה ושואלים איך אני לא מתחשמלת מהם במקלחת.

קנדי:  את עדיין יכולה לקיים יחסי מין? ברור, אבל רק בבוקר?

מה התפיסה הקומית שלכם?

מישל: אני מנסה בסטנדאפ שלי לצחוק על מה שנכון באמת. להגיד שבית של גבר תמיד יהיה מבולגן ובית של בחורה תמיד מסודר ונקי זה מאוד סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שבחורות לא יודעות לנהוג זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. להגיד שכל הרוסים ככה או כל המרוקאים ככה או כל האשכנזים ככה, זה סטריאוטיפי ולא נכון באמת, אז אני לא אגיד את זה. אני אומר מה שנראה לי נכון באמת ומשם מוצא מה מצחיק בזה.

דדי: מה שמצחיק מצחיק. אין בעיה לדבר גסויות כל עוד יש תובנה מאחוריהן. אין שום בעיה לדבר על כיסא גלגלים כל עוד זה מצחיק באמת ולא בינוני. אני לא אעשה סתם משחקי מילים על ישבתי-עמדתי-הלכתי. לא בשביל זה אני עולה לבמה. אני עולה בשביל טמטום ונונסנס ולא בשביל ציניות מפגרת. לא סתם אחד הקטעים האהובים עליי הוא שהנכות שלי משתנה בהתאם לבחורה שאני מדבר איתה. אם היא יפה אני מרגיע שהכל בסדר, משוויץ בתנועות ברגליים, אם היא פחות יפה אני חייב לבאס אותה בשביל להיפטר ממנה: “לא..כפרה, לא כדאי…אני משותק” מגזים סתם. דופק על הרגל עם קילשון, לוקח ברנר, מפזר סוכר על הרגל מקרמל את הרגל כמו קרם ברולה: “הנה, ראית? שום דבר…”

קנדי: קשה לי להגדיר אותה, אבל חנה לסלאו היתה בהופעה שלי וקראה לי מצחיקה, חכמה ונועזה, זה מחמאה?

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שני קילומטרים?

מישל: אני ממשיך להסתובב בבמות הפתוחות ומחכה לפגוש איזה גמד או ננס, איזה מגמגמת או אילמת כדי להוסיף אותם לצוות. עד אז אני מקווה שנמשיך להופיע ארבעתנו בעוד הופעות משותפות מוצלחות.

דדי: איפה אני עוד שני קילומטר? בערך שני קילומטר בכיוון הלא נכון ממה שהייתי צריך להיות. לא מבין למה דחפת לי את הכיסא. האוטו שלי שני קילומטר אחורה. טומטום.

קנדי: בעוד שני קילומטרים אני עם הופעה מלאה בעברית, וסיטקום מצוייר כמו Family Guy!

 

שבבו – ראיון ר-ציני


שבבו הם צמד סטנדאפיסטים שעושים מתיחות באינטרנט. מי? בדיוק!

שבבו זה לא רק שם מפגר, זה גם צמד סטנדאפיסטים אנונימי לגמרי, שהחליט שלא מספיק לו להיות אנונימי בתחום אחד והחליט להתפרס גם לתחום האנונימיים של מתיחות באינטרנט. מסרטוניהם, מתיחת אמנות הפיתוי, מתיחת בוא נעשה את זה מעניין וטאג לייף. שבבו הם פלג חיבה ודידי קורקוס. מי? בדיוק מה שבאנו לברר.

מה גרם לכם להחליט שאתם רוצים להצחיק?

דידי:
באיזשהו שלב חברים אמרו לי שיש לי דיבור של סטנדאפיסט, אז התחלתי לכתוב תובנות קומיות מהיומיום כהכנה ליום שאעלה על במה. רק אחרי שהגעתי לקומדי קלאב בפעם הראשונה וראיתי איזה חבורה של הזויים עולים שם היה לי אומץ לנסות. אז עליתי ומאז הפכתי לאחד מההזויים האלה – אבל מנחם לדעת שאיפשהו בקהל יש נער צעיר שמפחד לעלות ואנשים כמוני נותנים לו את המוטיבציה.

פלג:
עשיתי שיר ראפ קומי שקוראים לו בחורילה, כולם אמרו לי “תשמע זה מצחיק. לך תנסה סטנדאפ”. מפה לשם התגלגלתי לבמה הפתוחה בקאמל קומדי קלאב, קיבלתי חצי ציחקוק והתמכרתי.

 מה זה שבבו והאם עלו רעיונות לשמות גרועים יותר?

מישהו אמר לנו שהפירוש של “שבב” בערבית זה חבר’ה. אחרי זה גם הסתבר שאצל הדוסים “שבב” זה “פושטק” או תלמיד בעייתי. אבל את זה גילינו רק אחרי שכבר נתנו לעצמנו את השם. בפועל שבבו זה שם קוד לסטוץ של פלג.

דידי הציע שנקרא לזה “דידי סרטונים מצחיקים ועוד נספח” אבל הגענו למסקנה שזה לא הוגן שככה כל הפוקוס ילך על פלג.


מי הקומיקאים שהשפיעו עליכם?

דידי: ג’ים קארי שמעבר לקומיקאי ענק הוא אישיות מעוררת השראה בעיניי. פלג: גורי אלפי וכל מה שסובב את הסאטירה שלו, remi gaillard קשור לכל התחום של המתיחות. לואי סי קיי, אדי מרפי, קווין הארט, שכל דבר שהוא נוגע בו זה זהב של קומדיה, המוסר עבודה של שחר חסון. הרשימה כמובן עוד ארוכה…

 שניכם גם סטנדאפיסטים. באיזה ז’אנר יותר קל לכם להבריח את המעריצות?

ברור שבסטנדאפ. לפעמים אתה מלך על הבמה ואז גם ניגשים אליך ומחלקים לך כיפים בסוף כמו קפטן של ששטוס. אבל כשאתה מתרסק זה 180 מעלות הפוך. אנשים מכחישים את הקיום שלך. במתיחות אתה מצלם ועורך עד שאתה סוחט מעצמך את המצחיק.

 מה אתם חושבים על הקומיקאים של היום?

אנשים מצחיקים יהיו בכל דור ותמיד יהיה ממי לקחת השראה וללמוד. סטנדאפ היום הוא יותר מיינסטרים מאי פעם וכיף להיות עד לתקופה כזו. היום המון סטנדאפיסטים פורצים דרך הרשת, מה שנותן מוטיבציה לעבוד גם על הבמה וגם דרך הפייסבוק והיוטיוב. אנחנו לא מחכים שיגלו אותנו, אנחנו פשוט יוצרים ודוחפים קדימה כל הזמן.

 מערכון פופולרי שלכם משלב בין מערכון לסרטון מתיחות על אומנות הפיתוי. מי מכם השיג מספר טלפון?

לפי השאלה רואים שלא ראית את כל המערכון. בסוף הסרטון דידי השיג מספר בדרך אלגנטית במיוחד. פלג בעיקר מבריח אותן. נגלה שגם היו פעמים שזה כמעט הגיע למשטרה.

 מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?

 פלג: שרמיט שזה הזכר של שרמ*טה, ו- ‘בבונג’. כמו התה.
דידי: ‘בבאי’, שזה השם של הדמות ‘בבאי’ מהתוכנית ‘עלילות בבאי’. אתה רואה איזה מצחיק זה?

חוץ מקומדיה אילו עוד דברים אתם עושים כזוג?

מבזבזים שעות מהחיים בארומה כשאנחנו משלים את עצמנו שבאנו לעבוד ולכתוב בדיחות. רואים סרטי דוקו בערוץ 8, קופצים בחבל, עושים סליפ אובר אחד אצל השני אחרי סטנדאפ ורואים סיינפלד (תירגעו המיטה אצל דידי נפתחת). היינו מספרים עוד אבל חברה של פלג תתחיל לקנא.

מה התפיסה הקומית שלכם?

דידי: אני מאוד אוהב הומור קיצוני ולא פוליטיקלי קורקט, אבל תמיד יש את הצד שלא רוצה שהקומדיה שלי תפגע באף אחד. מתישהו אני אלמד לגשר בין השניים.

פלג: אתה יכול לצחוק על הכל, השאלה איך אתה עושה את זה.

 למי יש גדול יותר?

זה ויכוח שיש לנו מאז שהכרנו. השווינו, מדדנו, התייעצנו עם חברים…  אבל אין מה לעשות התשובה היא דידי. פשוט יש לו בבית יותר חדרי שינה.

אה לא התכוונת לזה? טוב זו לא חוכמה, פלג עיראקי.

  • אנחנו רוצים להודות לאנשים שמלווים אותנו ועוזרים לנו להפיק את התוכן שעולה לעמוד: אלון נוריאל שגם השתתף בחלק מהמערכונים, מתלווה לימי צילומים ועוזר בכתיבה, רפאל בלולו (בלול), לירון גאון (הגאון) ועדי ברמן (ורמאכט)

הדיון באתאיזם בסטנדאפ\אבנר מירב (והנחה לגולשי ילדי הקומדיה)

 

אמונה ואי-אמונה בסטנדאפ והנחה למופע סטנדאפ על אתאיזם


משחר ההיסטוריה האנושית, גדולי ההוגים טענו טיעונים לכאן ולכאן אודות קיומו של האל. אבל, לצד כל המדענים, הפילוסופים, התאולוגים וההיסטוריונים, דווקא הקומיקאים מתבלטים בטיעונים הטובים שיש להם בעד ונגד אתאיזם. כhשרון אמיתי בקומדיה, מעבר ליכולת להצחיק את הקהל, נמדד ביכולת להעביר רעיונות עמוקים תוך-כדי  מופע שגורמים לקהל לצחוק. זה נעשה רבות לאורך ההיסטוריה, אבל הנה שלושה קטעים בשבח האתאיזם שעושים את זה מצוין.

 

ביום רביעי הקרוב, יעלו על במת הסטנדאפ פקטורי בתל אביב שישה קומיקאים, שלושה אתאיסטים ושלושה מאמינים, וישתמשו בקומדיה כדי להציג את הצד שלהם בנושא.

*לגולשי ילדי הקומדיה 30 ש”ח. צרו קשר בסוף הפוסט

 

ג’ורג’ קרלין – דת זה בולשיט

לא היה מטיף גדול יותר לאתאיזם בקרב הקומיקאים מאשר ג’ורג’ קרלין. במדינה כמו ארה”ב, שבה יש רוב מוחלט של מאמינים, הוא נעמד מול אולם מלא וטען (באופן די מנומק ומאוד משעשע) שרובם טועים:

 

 

ג’ים ג’פריז – הקשר בין ישו לפנדות

מי שלקח את הדיון באתאיזם לשלב הבא הוא הקומיקאי האוסטרלי ג’ים ג’פריז. ג’פריז לא מסתיר את הלעג שיש לו לדת ומעביר ביקורת על האמונה באלוהים, החיים שאחרי המוות והתנ”ך – הכל בקטע שלטענתו בכלל התחיל ממחשבה על פנדות:

 

 

 

טים מינצ’ין – סופה של אתאיזם

עוד קומיקאי אוסטרלי שלא מתבייש לצאת נגד הדת הוא טים מינצ’ין. הקומדיה של מינצ’ין מתאפיינת בהגשת החומר שלו בצורת שירים וקטעי דקלום, מצחיקים ואינפורמטיביים בו-זמנית. הקטע “סטורם” לא יוצא נגד דת באפון ספציפי, אלא ככלל נגד האמונה בדברים שאינם מגובים על ידי דת. מעבר לעובדה שהוא כתוב בצורה מצוינת, הוא גם עובד לסרטון אנימציה קצר שממחיש את הרעיונות שבו בצורה נעימה לעין:

 

ערב “טייק דת” יתקיים ביום רביעי הקרוב, 29/6, בשעה 21:00 בסטנדאפ פקטורי תל אביב.

לכרטיסים קוד קופון: קומדיה

לקבלת ההנחה:

למה הסטודנטים האלה כל כך פוליטיקלי קורקט? (תרגום)

מאת: ג’רי קורלי

היום קיבלתי אימייל מסטודנט שלי [בסטנדאפ קומדי קליניק – המתרגמת]. היה כתוב בו:

“ג’רי,

“היום למדתי שסטודנטים בקולג’ הם כל כך תקינים פוליטית, שזה ממש לא טבעי. הם מפיצים את הדרעק התקין פוליטית הזה כל הזמן בפייסבוק! בהתחלה התפלאתי שאני לא מצליח לתקשר עם הקהל. הרגשתי את זה כבר בבדיחה הראשונה, על נישואים/ילדים…

“ואופס – נפילה.

“חלק מהסטנדאפיסטים ממש התעצבנו על רגישות היתר הזו של הקהל. זו הייתה הפעם הראשונה שהופענו בקולג’.

“אם סטנדאפ זה ‘התקפה מוסווית’, אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ!

“אבל אז התחלתי לחשוב. אם זה היה מצחיק אותם, הם היו צוחקים. אחד מהמופיעים סיפר שאחרי שהוא אוכל קארי, ‘התחת שלו מלא כוויות’.

“במועדון הבדיחה הזו לא ממש מצליחה. אבל הקהל בקולג’ מת על זה! מה לעזאזל קורה פה? הם אוהבים בדיחות וולגריות גרפיות? מתברר שכן… אם אתה צוחק על עצמך.

“אחרי המופע אותו מופיע אמר שהוא קרא ראיון עם ג’רי סיינפלד, שבו הוא כתב שהוא ממש משתדל שלא להופיע בקולג’ים. אבל בכל זאת, יש בזה כסף…

“אז איך אני מצחיק אותם?”

 

 

קודם כל, לא משנה כמה ג’רי סיינפלד גדול, בזה הוא דווקא טועה. סיינפלד הוא אסכולה ישנה ונראה שהוא קצת תקוע בעידן שבו בני 24-18 אפילו לא זוכרים שהתקיים. ועושה רושם שככל שאני צופה, קורא או מקשיב ליותר ראיונות איתו, כך הוא נשמע יותר כמו אביו הקשיש והעקשן ב”סיינפלד”.

סיינפלד סלב בסדר גודל עצום, לכן הוא ימשיך לקבל עבודה ולא משנה מה. אבל אם הוא לא יתאים את החומר שלו, הוא בהחלט בסכנה להפוך ללא רלוונטי.

כאמן, כותב או מוזיקאי אתה לומד שלדורות שונים יש תפיסה שונה ומבט שונה על החיים. ולכן הטעם שלהם ומה הם תופסים כמצחיק או כלגיטימי גם משתנה.

 

שנֵה, עדכן או שתהפוך ללא רלוונטי

פוליטיקלי קורקט הוא לא איזה חידוש. ראיתי את זה כבר לפני 23 שנה. ב-1992 עלה דון ריקלס  לבמה בקומיק רליף . ריקלס הוא “מעליב הקהל” מספר אחת. אבל הקהל היה מורכב מאנשים שהגיעו כדי לתרום כסף להומלסים ולמנושלים. זה היה קהל מאוד מאוד פוליטיקלי קורקט.

שבע הדקות הראשונות של המופע לא  גרמו לצחוקים בכלל. רק גניחות ואנחות.

ריקלס מקצועי ומצחיק, אבל היה ברור שעם הקהל הזה הוא לא מסתדר.

הוא רק הראה עד כמה הוא מנותק מהשינויים בחברה ובקומדיה. הוא ניסה להסביר את העלבונות שהטיח בקהל ואמר “אני מת על שחורים!”, ובכך השתמש במונח לא פוליטיקלי קורקט כדי להסביר על מה הקטע – ונחשף כמיושן באופן חסר תקנה.

הוא הזכיר לי מה קרה כשהבאתי חבר הביתה לארוחת ערב. סבתא שלי קראה לו “הצבעוני”. וזה היה ממש מוזר, הוא בכלל היה פורטו ריקני (סתם, סתם).

ריקלס איבד קשר עם המציאות המשתנה והפך ללא רלוונטי. הוא עדיין מופיע בווגאס, אבל בעיקר בפני אנשים בגילו שצוחקים מהומור כזה.

אל תטעו, אני מאוד מעריך את סיינפלד ואת ריקלס. אבל זה המצב.

 

התאם את עצמך, אבל אל תאבד את הזווית שלך

ג’ורג’ קרלין המשיך למלא אולמות והיה פופולרי בקולג’ים ממש עד מותו. הוא שמר על הזווית שלו, אבל תמיד היה לו משהו שהצחיק כל אחד. הייתה לו יותר מזווית אחת.

אני זוכר שהוא אמר: “אתה חייב שיהיו לך במופע תובנות, משחקי מילים ובדיחות קלילות. הקלילות חשובות כדי שאנשים ידעו שלמרות שאתה חושב שדת זה בולשיט, זה עדיין מופע סטנדאפ, אז זין להיות כבדים”.

תומאס הקטר

נכון שמתישהו קרלין גם אמר “אני לא שם זין על מה הקהל חושב על זה”. אבל אז הוא ניקה את המופע שלו כדי שיתאים לטלוויזיה, ובמשך שנתיים אפילו דיבב את תומס הקטר, ואני הבנתי שהוא היה צריך  לחזור בו. הוא התאים את עצמו ובחר חומר שהיה רלוונטי לקהל החדש שלו.

האמת היא שזו שטות לומר שלא מעניין אותנו מה הקהל חושב. אנחנו לא עולים לבמה בשביל הקהל? אם הקהל לא צוחק, אנחנו עובדים על הבדיחה עד שהוא כן צוחק. כולנו מרצים את הקהל.

הכול בשביל הקהל

נכון, הסטודנטים בקולג’ הם מאד פוליטיקלי קורקט, אבל זה לא “הורס את הסטנדאפ”. כל כותב קומי וסטנדאפיסט צריך להכיר את המשולש מבצע-חומר-קהל (מח”ק). החומר צריך להתאים גם למבצע וגם לקהל. וכשהקהל משתנה, גם החומר אמור להשתנות.

פעם הופעתי באירוע של חברה בסאלט לייק סיטי [בירת המורמונים – הערת המת’]. הבחור שהזמין את ההופעה אמר שאלה חבר’ה ממש מאגניבים והם אוהבים לצחוק על הכול. וזה היה, מה שנקרא, הסוף.

בהופעה התחלתי לעשות את הקטע הקבוע שלי על מורמונים. והקהל לא צחק.

הקהל הזה שאוהב לעשות צחוק מהכול לא אהב לעשות צחוק ממורמונים.

הייתי חייב להבין למה או שההופעה אבודה.

מישהו הושיט לי פתק וקראתי אותו. היה כתוב בו “הקהל ברובו מורמוני”.

אז הסתכלתי חזרה על הקהל, הקראתי את הפתק בקול רם, שלפתי את רשימת הקטעים שלי מהכיס, אמרתי “עכשיו אני מבין למה הקטע הזה לא מצחיק”, וקרעתי את הרשימה.

הקהל צחק (כי עשיתי פה צחוק מעצמי), ואני חזרתי להופיע והמצאתי במקום בדיחות על עדי יהווה.

 

פשוט צריך ללמוד לעבוד עם הקהל. להתאים אליו את החומר. לשנות ולשנות עד שהקהל צוחק.

במייל בתחילת הטור כתב הסטודנט שלי: “אם סטנדאפ זה ‘התקפה מוסווית’ אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ”. אני רוצה להתייחס לזה רגע, כי סטנדאפ הוא אכן התקפה, ואנחנו תוקפים משהו. אפילו את עצמנו. אבל הרעיון הוא לתקוף כלפי מעלה – מעל עצמך.

  • אתה לבן? אל תתקוף מיעוטים.
  • אתה גבר? אל תתקוף נשים.
  • אתה גבר, אשה, שחור, לבן או היספני? אל תתקוף ילדים עם פיגור.

וזו כל התורה, אלא אם יש לך סיבה ממש טובה (למשל, אם אתה גבר אל תתקוף את אשתך או האקסית שלך, אלא אם הן בגדו בך או משהו ואתה חולק את האינפורמציה הזו עם הקהל. אם כן, אז עכשיו יש לך סיבה והקהל ירצה לשמוע את הלכלוך. ככה בונים סיפור).

 

פתרון – המון תקיפה עצמית! 

כדאי גם שתציצו בניתוח שלי את דניאל טוש – הוא ממש לא פוליטיקלי קורקט וסטודנטים מתים עליו.

קודם כול, כי הוא יורד המון על עצמו. ככל שהוא תוקף יותר, כך הוא תוקף יותר את עצמו. והוא עושה את זה כדי להזכיר לקהל שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ולכן הוא יכול לחצות את הקווים ולרדת קצת על עצמו.

פתרון נוסף – לתקוף פעם נוספת!

כשהוא כן מספר בדיחה על משהו לא פוליטיקלי קורקט, הוא לא מנסה להתחמק – הוא מתקיף שוב. ושוב ושוב עד שהקהל (רובו גברים בני 34-18) צוחק מרוב מבוכה על כך שהוא לא אמור לצחוק מהבדיחה הזו [*טריגר* – כך בדיוק אמר לצופה שמחתה על בדיחות האונס שלו כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותה אונס קבוצתי ממש פה באולם. איכשהו לא נראה לי שההומור העצמי שלו מגיע עד לרמה של כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותו אונס קבוצתי פה במקום – הערת המת’].

הם גם צוחקים, כי עושה רושם שלטוש בכלל לא היה אכפת שהם לא צחקו מהבדיחה הראשונה. הקהל מזדהה וזה גורם להם לצחוק.

המשך ההתקפה יכול להיות משהו קטן כמו “אני אומר את זה אם תקשיבו ואם לא…”, או “הי, אני בן 21, על זה אנחנו מדברים”, או “יום אחד תצחקו מהבדיחה הזו, אולי ביום שבו תתבגרו”.

כל קהל הוא פוליטיקלי קורקט ברמה מסוימת, ולא יצחק מבדיחות מסוימות של קומיקאים – אז:

 

אל תעצור, אל תווותר, תבין מה זה!

זוכרים את ריקי ג’רוויס בטקס גלובוס הזהב? אוי, הוא התרסק. אז מה, הוא החליט להפסיק להופיע בגלובוס הזהב? לא, הוא חזר בשנה שלאחר מכן והצחיק את כולם בבדיחות על ההופעה של עצמו שנה קודם!

סטודנטים אולי יותר פוליטיקלי קורקט מרוב הקהלים, אבל צריך רק למצוא מה כן מצחיק אותם. ואז להבין מה מבין הדברים שמצחיקים אותם הולך טוב עם החומר שלך. ואז ללכת להופיע עם זה.

לך להופעות בקולג’ים! תראה ממה צוחקים שם! ואז תכתוב חומר שמתאים לך, אבל קשור לנושאים האלה.

בשנתיים האחרונות, הסטנדאפיסט והסטודנט-לשעבר טוני מינג מפיק הופעות בקולג’ קאל סטייט של אוניברסיטת קליפורניה. יש חמישה סטנדאפיסטים שמופיעים בפני מאה וחמישים סטודנטים שנה א’ בכל הופעה. וכל הסטנדאפיסטים הם סטודנטים שלנו.

ואף אחד מהם לא נפל. ברצינות. אני לא מגזים פה. לכל אחד מהם היה יופי של סט וצחקו בקול רם כל 20-18 שניות.

כל הסטים היו על דברים שהטרידו אותם ועל הניסיון שלהם להבין דברים.

בשנה הראשונה בריאן קיילי היה הכוכב. הוא כותב המונולוגים הראשי בתכנית של קונן או’בראיין. הסט שלו נמשך חמישים ושלוש דקות, וצחקו מכל בדיחה ובדיחה.

הבדיחות שלו עובדות למרות שאין לו שום דינמיקה של רגשות בהופעה. הבדיחות שלו פשוט מושלמות מבחינת המבנה, ובגלל זה הן מצחיקות. והן הצחיקו קהל של סטודנטים.

בשנה שלאחר מכן אני הייתי הכוכב. הקהל היה אפילו גדול יותר. ואני דווקא לא ממש הצלחתי עם כמה בדיחות. חשבתי לעצמי, רגע, החרא הזה הולך ממש טוב במועדונים. מה ההבדל? אז שיניתי קצת הילוך, עשיתי קצת צחוק מעצמי, הפכתי את החומר שלי לטיפה יותר אינטראקטיבי, סיפרתי על איך נתקלתי בבעיות דומות לאלו של הסטודנטים בקהל. והלך לי לא רע.

ואלה עסקי השעשועים. ככה עושים את זה. אם החומר לא עובד אצל קוני הכרטיסים, אתה צריך להתאים אותו לקהל.

עסקי השעשועים, בקצרה

כל פרפורמר צריך לזכור ש”בעל המאה הוא בעל הדעה”. ואם בעל המאה רוצה את החומר נקי או פוליטיקלי קורקט, אתה צריך להתאים אותו.

אולי תחליט שכדאי שיהיו לך כמה סטים:

  • סט למועדונים  שיכול להיות גס, גרפי או לא פוליטיקלי קורקט
  • סט לקולג’ים – יותר נקי ופוליטיקלי קורקט
  • סט לשיט קצר – שני סטים קצרים, אחד נקי לערב המוקדם ואחד קצת יותר מלוכלך למופע חצות
  • סט לערבי חברה והופעות צדקה – נקי ומתמקד בסוגיות שרלוונטיות לחברות או הארגונים שאתה מופיע בפניהם
  • סט להופעות טלוויזיה – ארבע וחצי דקות, מאוד נקי.

צריך לשקול את זה ולקחת את העניין ברצינות. הסטודנטים האלה יסיימו ללמוד בקרוב ויהיו הקהל העיקרי במועדונים. ואם אתה רוצה להיות בעסקים עוד הרבה זמן, תצטרך להתאים את עצמך או להפוך ללא רלוונטי.

 

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל
הביא לידיעתנו: יואב איתמר
מקור: סטנדאפ קומדי קליניק

 

הסטנדאפיסטים המבטיחים לתשע”ו

בקושי ראיתם אותם ביוטיוב, כמעט לא צפיתם בהם בטלוויזיה, לא שמעתם עליהם ברדיו – אלו הסטנדאפיסטים המבטיחים של הבמות הפתוחות

פעם,  לפני עידן האינטרנט, הבמות הפתוחות היו המקום שבו מוצאים סטנדאפיסטים מבטיחים. היום האינטרנט שינה את התמונה לחלוטין, ובכל זאת יש הרבה סטנדאפיסטים מוכשרים שלא מתועדים מספיק, אם בשל היעדר יח”צ ואם בשל רצון לשמור את הפאנצ’ים כאלמנט מפתיע.

כדי לא לפספס שאלנו את מארגני ומנחי ערבי הבמות הפתוחות הגדולים היום מי הסטנדאפיסטים המבטיחים לדעתם. חלק מהסטנדאפיסטים ותיקים אך עדיין לא זכו לתהודה. ואלו שמות.

ערב הסטנדאפ המיותר

 

ערב הסטנדאפ המיותר הוא ערב במה פתוחה שמתרחש מדי שבוע בפאב הר סיני בתל אביב, לרגלי בית הכנסת הגדול באלנבי. מארגניו הם תם אהרון, ירמי שיק בלום, עמית קלינג  וגיא אדלר. הוספנו גם את ערב הסטנדאפ המיותר בירושלים, שאותו ארגן דור כאהן, ואלו הסטנדאפיסטים המבטיחים שלהם.

חן זאוסמר

 

יונתן עמירן

 

דניאל רצקובסקי

אוהד עמיחי

 

לא מתועד
לא מתועד

 

 

 

 

 

אלי חביב

 

 עמית הרשקוביץ

 

*הערות: ירמי מציין שהוא בחר כאלה שהתחילו השנה, אף שיש ותיקים מצוינם.

במה פתוחה בסטנדאפ פקטורי

 

הסטנדאפ פקטורי הוא מועדון סטנדאפ בבעלות הסטנדאפיסט ארז בירנבוים. במקום גם במות מתחלפות שבהן המנחים העיקריים הם עמית חשאי ויוסי גבני, והם גם השופטים שלנו לשנה זו.

טירן ביבי

 

 

צח רוקח

 

אל תקחו את החיים ברצינות אף פעם. אלוהים הוא קומיקאי , אחרת אין סיבה שהוא ברא אנשים עם גבות מחוברות
אל תקחו את החיים ברצינות אף פעם. אלוהים הוא קומיקאי , אחרת אין סיבה שהוא ברא אנשים עם גבות מחוברות

 

 

 

 

 

 

עידן ברקאי

 

לאה לב

 

אייל בריג

 

שי וידר

לא מתועד
לא מתועד

 

 

 

 

 

אלי חביב

נבחר גם על ידי ערב הסטנדאפ המיותר
נבחר גם על ידי ערב הסטנדאפ המיותר

 

 

 

 

 

*הערה של יוסי גבני: בגלל שהבמה הפתוחה היא לסטנדאפיסטים מאוד מתחילים קשה להגדיר מישהו כ”מבטיח”… יש כמה חבר’ה שקידמנו לסופי שבוע ושם כבר אפשר להגיד “מבטיחים”:

הבמה הפתוחה בקאמל קומדי קלאב

 

למרות הבמות הפתוחות החדשות שצצו, יש מקום של כבוד למועדון הוותיק, כיום בבעלות הסטנדאפיסט רועי לוי (בעבר של וילוז’ני). גם שם מתקיימים ערבי במה פתוחה שבועים עם מנחים מתחלפים. במשך זמן רב הנחה אותם מני מלכה, והוא השופט שלנו לערב זה.

שי יום טוב

 

 

רועי ג’י

 

עדן צנחני

 

לא מתועד
לא מתועד