ארכיון תגיות: סיפור מצחיק קצר

חייזרים – סיפור קומי מאת שמואל אבן-זוהר

ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. “לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…”

מר שניידרמן היה סוכן ביטוח במקצועו. ראשו ורובו היה מרוכז בעבודתו, בחישובי מספרים, סיכויים וסיכונים ופטפוטים עם לקוחותיו בניסיון לשכנעם להגדיל את הפוליסה שלהם, וממילא להגדיל את הכנסתו. לו היה יצור מהחלל צופה ובוחן במה מתרכזת עבודתו היה מגלה ארבע פעולות יסודיות: הזזת ניירות ממקום למקום על פני שולחנו, פתיחת תיקיות ושרבוט בהם, תקתוק במחשב ודיבור בטלפון או פנים אל פנים עם מאן דהוא. למעשה זה לא חדש. כמעט כל פקיד ממוצע עושה דברים דומים לאלו.

שמואל אבן-זוהר

אך שניידרמן, בנוסף לפעולות הרגילות שעושה כל סוכן ביטוח היה בקי בנסתרות הסטטיסטיקה, ונהירים לו שבילי הסיכויים והסיכונים. דבר זה הוא אסון לכל סוכן ביטוח ישר הרוצה להתפרנס בכבוד, כמו שידיעת האמת היא אבן רועץ לכל עורך-דין ישר הרוצה להתפרנס בכבוד. הרי כל מכירת ביטוח מעשה הונאה הhא. מה יגיד שניידרמן ללקוח מזדמן: תדע לך, שאתה משלם כך וכך, ועתיד לקבל כך וכך, בהסתברות כזו וכזו? ברור לכל בר-דעת שהתוחלת היא שלילית, ופרנסת חברת ביטוח תלויה בכך, ואם כך, הלקוח האינטליגנטי הממוצע ידע מיד שהוא שם כספו על קרן הצבי. גם אם יזכה ויקבל את תביעתו מחברת הביטוח, יצא שכרו בהפסדו וברווח אמתי לא יזכה, אולי בכיסוי חלקי של נזקו…  

על הארון הישן במשרדו של שניידרמן העמוס בתיקים מאובקים מודבק סטיקר ענק: “ביטוח הוא תשלום קטן של רבים בשביל לכסות הוצאה גדולה העלולה ליפול על היחיד“, אבל פרסומת זו מתאימה גם למס-הכנסה ולעוד מוסדות. בכל ארגון שבו הרבים משלמים יותר משיחידי הסגולה מקבלים, מישהו גורף לכיסו את ההפרש. אז איך ימכור ביטוח איש ישר, כאשר הוא חש שהוא “עובד” על הלקוח שלו? לכן שניידרמן אהב לשחק עם המספרים והטבלאות הסטטיסטיות המסובכות בניסיון נואש להוכיח שהלקוח תמיד מרוויח, גם אם הוא יוצא נפסד תדיר, שכן חששותיו מאסון מוקטנים בהיותו מבוטח, ועל-כן בריאותו ומצב רוחו משתפרים… וזה שווה כסף. לא תמיד הוא הצליח לשכנע, ובכל זאת, אנשים נוטים לעשות ביטוח, כמעט לכל דבר: ביטוח חיים, ביטוח דירות, נגד תאונות, שרפות, מלחמות, רעידות אדמה…  

“אדון שטרנפלד, תשמע לי” אמר שניידרמן לקרבן החדש שהגיע למשרדו לעשות ביטוח רפואי לנסיעה לחו”ל לשישה ימים, “אתה יודע כמה אנשים מאבדים מזוודות בדרך? ומה תעשה כשתרד מהמטוס ולא יהיו לך אפילו תחתונים להחלפה?”.

“טוב, בסדר, תוסיף גם ביטוח אובדן… כמה זה יעלה לי?” אמר האיש הגוץ שישב מכווץ בכורסת הלקוחות של שניידרמן והצית מקטרת.

“רגע, רגע, אתה משאיר בית ריק? פירצה קוראת לגנב! רק השבוע היו אצלי שלושה מבוטחים שתכולת דירתם פשוט נעלמה. זה לא אחראי, אה, יש לך כבר ביטוח? גם נגד שריפות? וביטוח מבנה? מה לא צריך? יש לך ביטוח משכנתא? גם לי יש. אתה יודע כמה תקבל כשהבית שלך יישרף? מקסימום את המשכנתא שטרם שולמה…,

האיש הגוץ חתם על עוד שלושה-ארבעה מסמכים וקם תשוש מהכורסה. אבל שניידרמן ממשיך: “ביטוח חיים יש לך? אתה יודע מה תוחלת החיים של אנשים שטסים כל חודש לחו”ל? חשבת מה יקרה אם מחבלים יחטפו את המטוס? אם המטוס יתרסק? אחד מכל 10000 מטוסים נופל לים. חשבת על זה? ואשתך? והילדים? מה יהיה עליהם?  ואתה גם מעשן!”

“אני לא נשוי,” אמר האיש הגוץ ויצא בריצה מן המשרד הדחוס.

בוקר אחד קם שניידרמן ממיטתו ונדמה לו שהעולם התהפך. אפוף שינה שמע הוא צפירות עולות ויורדות. פתח את החלון והציץ מן הקומה השביעית אל הרחוב השקט בדרך-כלל. הפעם הרחוב היה רועש וגועש. המוני אנשים אצים ורצים דוחפים זה את זה וצועקים, וברקע הצפירה מתגברת.

“ציפקה, תתעוררי” קרא אל אשתו ששכבה במיטתה ונחרה בקול רם שהחריש לה את הצפירה.

“מה קרה?” התיישבה ציפקה על המיטה בבהלה.

“שום דבר”, אמר שניידרמן, “פשוט פרצה מלחמה”.

“מה”? קראה ציפקה בקול רם, “מי נגד מי? וכמה כמה?”.

ושניידרמן, שנשאר לו קמצוץ הומור יבש מימי נעוריו, ענה על אחרון ראשון וראשון אחרון באדישות שהסתירה סערת נפש: “מה כמה כמה? זו מלחמה, לא כדורגל. אנא עארף, גוליבר נגד הגמדים”.

באותו רגע נשמע צלצול בפעמון דלת הכניסה. שניידרמן שכח שעודנו לבוש פיג’מה ופתח את הדלת. הופיעה השכנה יוכבד המכונה יוכי, מה שלא מוריד כלל מגילה המופלג. שערה המאפיר הפרוע, הקמטים שבלחייה, משקל גופה המוגזם ושיניה השבורות אף מכפילים את גילה האמתי, וגם הוא לא צעיר כל כך.

“שמעתם מה קרה?” קראה בהתרגשות ופניה הסמוקים תדיר נראו לשניידרמן חיוורים מעט.

 “לא שמענו מה קרה”, אמר שניידרמן, “כי יש רעש בחוץ”.

יוכי הסתכלה עליו בבוז ופנתה לציפקה שהספיקה לקום ממיטתה, ללבוש חלוק, לצחצח שיניים, להדליק את הגז ולשים עליו קומקום מים לתה.

“תרצי לשתות תה?” אמרה ליוכי ובטרם נענתה הספיקה לשים שתי שקיות תמצית תה בשתי כוסות ולהכין כוס שלישית עם מים רותחים.

“שניידרמן אוהב תה חלש, אז אני מעבירה לו את התיון שלי”…

“קמצנים”, חשבה יוכי, ואמרה – “לשניידרמן יש גם שם פרטי?”

ושניידרמן שניחש מה היא חושבת אמר “זה מטעמי בריאות. התה לא בריא… קופאין. מה קרה? מלחמה?”

וציפקה אמרה, “יש לו. קוראים לו יענקלה. תוכלי לקרוא לו – קובי.”

ושניידרמן מתקן “ובקיצור – ג’קי”.

“לא, מה פתאום מלחמה?” אמרה יוכי, “חייזרים, תפתחו את הטלוויזיה”.

שניידרמן התפלא מדוע יוכי מכנה אותם חייזרים, וייחס זאת לדעתה המשובשת קמעה, או שמא נתקפה בתסמונת טורט? לו היה חושב מעט היה שולל אפשרות זו שכן יוכי לא הראתה סימנים לכך, כמו טיקים. לו היה חושב קצת יותר היה שולל גם את האפשרות הראשונה שכן יוכי הייתה בוגרת תואר ראשון במדעי-המדינה וגרפולוגיה, ועד כה לא הראתה סימנים מוקדמים לסניליות. לו היה מעמיק לחשוב היה מגיע למסקנה שחייזרים אינה מילה שימושית להעלבה. ראשית, קרוב לוודאי שישנם גם חייזרים חכמים, ושנית, אפשר להשתמש במילה פשוטה ושימושית יותר כמו – אידיוטים, מנותקים וכדומה. כאדם בעל טקט התעלם מהמילה חייזרים, ופנה אל “קופסת השוטים” – הטלוויזיה, שיועדה בעיקר לאופרות הסבון שציפקה מכורה אליהן.

“חייזרים?” אמרה ציפקה בחוסר טקט.

“ששש” אמר קובי בלחש, “היא לא התכוונה…”.

ידו לחצה על מתג ההפעלה של הטלוויזיה והקופסה פלטה מראה של שלג לבן רוטט. מבעד לשלג נשמע קולו של הקריין: “עם הופעת החייזרים לפני כעשר דקות אנו מדווחים על קשיי תקשורת הן בטלוויזיה והן באינטרנט, ואנו מתנצלים על התקלה”.

רווח לו לקובי. זו תקלה כללית. הטלוויזיה שלו אינה זקוקה לטפיחה מאחור, שלא תמיד עוזרת לפתור את הבעיה.

יוכי הביטה בזוג במבט של ניצחון ואמרה: “טוב, אני חוזרת הביתה לראות את החדשות.  תהיו חייבים לי כוס תה, בהזדמנות”.

קובי הביט בה בלכתה ואמר: “אבל אמרו שהשיבושים לא רק אצלי”… אך יוכי כבר נעלמה. התיון שהתייתם הוחזר אל קופסת התיונים וציפקה לגמה את התה שלה באדישות סטואית.  

קובי התיישב בכיסא, ונראה ספון בהגיגים. לפתע טפח על מצחו. “שיט”, אמר, והוא בהחלט לא רגיל לנבל את פיו. כאדם רציונאלי למדי הוא נראה די המום. אמנם כבר מזה זמן רב הוא חישב וקבע שמתוך מיליארדים של גלקסיות, שבכל אחת מהן מיליארדים של כוכבים וביניהם מאות אלפי שמשות וכוכבי לכת, כמעט מן הנמנע הוא שלא יימצא כוכב נוסף אחד לפחות ובו יצורים תבוניים, אבל הוא ידע שהכוכב הקרוב ביותר המאפשר חיים תבוניים נמצא במרחק של כמה מאות שנות אור, והוא לא שמע עד כה על התקרבות יצור שמימי כל שהוא אל אזורנו. הוא התעניין מאד בנושא העב”מים במטרה לשכנע את לקוחותיו לבטח את ביתם כנגד חייזרים, ולא שלא היו לו קליינטים רציניים לנושא, אלא שחברות הביטוח שאיתן עבד סירבו לכתוב בפוליסות שלהן בפירוש את המילה “חייזרים” והסתפקו בנזקי מים או אש בלבד.

“שיט”, חזר על ניבול פיו בפנותו אל ציפקה שכעת כבר שקדה על הפעלת מכונת הכביסה, תליית הכבסים הלחים מאמש, ניגוב חיוני של שמשת החלון, ומילוי דלי מים לשטיפת הרצפה, “יכולתי להיות מיליונר לו הייתי מבטח נגד חייזרים”.

ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. “לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…” היא התיישבה. נראה שרק הרגע תפסה את המצב האבסורדי של פלישת החייזרים, עאלק.

שניידרמן מלמל בתגובה “לא אני משלם ביטוחים. חברות הביטוח משלמות. אני רק מקבל עמלה”. הוא נעמד והמשיך –  “יוכבד בטח קרה לה משהו. איזה שטויות היא מדברת. חייזרים-שמייזרים…”

אבל הרעש בחוץ רק התגבר.

הוא התלבש באיטיות, כדרכו, לגם מן התה, אכל סלט ירקות טבול בגבינה שנשארה מאתמול, והכין סנדוויץ’ מרוח בטחינה, חומוס ונקניק פסטרמה לקחת לעבודה. “אל תשכח את העניבה” אמרה ציפקה והושיטה לו את הלבוש החיוני לסוכני ביטוח. העניבה משדרת סמכותיות ומוסיפה אמון למקצוע.

הוא נתן נשיקה חפוזה לאשתו, וירד שבע קומות ברגל לצבור כושר גופני שחיוני לגילו המתקדם, שתי מדרגות כל פסיעה. כעבור דקה או שתיים הגיע אל החניה בה שכנה מכוניתו, פיאט 500 זעירה עם גג נפתח. מכונית זו בת 25 שנה הייתה שיא הטכנולוגיה לעומת הדה-שבו הקודמת שלו, שבה היו רק שני מקומות ישיבה. באיטיות זהירה גלש אל הרחוב צופר אל הקהל הרב שהילך בכביש בחוסר זהירות כאילו יום-כיפור היום. טיפות גשם החלו לרדת על השמשה. הוא הפעיל את הווישר במלוא עוצמתו, ולחץ על הכפתור המתאים שהעלה את הגג מעל המכונית הפתוחה בדרך-כלל.     

הצפירות העולות ויורדות פסקו לחלוטין, ולעומתן התאדו באוויר צפירות של אמבולנסים ומכוניות משטרה. המכונית שלו פילסה את דרכה באיטיות אל מקום עבודתו. בלא משים, בתנועה כמעט אוטומטית הדליק את הרדיו. הכתבת ברדיו דיווחה בהתרגשות על הוכחות צילומיות להופעת החייזרים שכנראה הגיעו מן המאדים, הכוכב הקרוב ביותר שמאפשר אולי חיים, אם-כי גם זה בקושי רב למדי, שכן חוסר החמצן שם גורם לקשיי נשימה…

כעת הרצה פרופסור נכבד וטען בלהט שכבר לפני חמישים שנה ויותר ניבא בספרו את הופעת היצורים התבוניים הללו בעולמנו, ו”שומה עלינו לקבלם בסבר פנים יפות”. כאילו שמישהו מתכוון להילחם בהם… שניידרמן הרהר שוב על הראייה קצרת הטווח של חברות הביטוח, שכבר לפני שנים רבות הציע להן למכור ביטוח נגד חייזרים והן סירבו, והנה, היום הוא מוכיח שצדק! הן הרי מוכרות ביטוח רעידות-אדמה ואנשים קונים. מה הסיכוי שתהיה רעידת-אדמה באזורנו? פחות מחייזרים, ללא ספק. עובדה! מעל מאה שנה שלא הייתה, ואילו החייזרים הם כאן…

הגשם התגבר כעת ומטחי ברד החלו לתופף על מכוניתו. בטרם הספיק שניידרמן לחשב הסתברויות וכמה כסף הפסיד מהופעת החייזרים, חש לפתע שהמכונית נעה הנה והנה כאילו תפסה עצמאות. הוא החזיק בהגה חזק ככל יכולתו, וקרא בקול  “רעידת אדמה!” אף שאיש לא היה לידו. לפתע נפער בכביש בור אדיר ממדים. הוא עצר מכוניתו בחריקה ויצא ממנה לשניות ספורות לפני שייבלע עמה בבור.

לפתע ראה שהבור שלפניו מתמלא מים במהירות והמים פורצים ממנו ושוטפים בזרם אדיר את הכביש. “רק זה חסר לי. צונמי בים התיכון. זה לא הגיוני”, חשב, ובטרם סיים את הרהורו החלה מכוניתו הקטנה להיסחף בזרם ונעצרה רק כשפגעה במשאית זבל עמוסה שחנתה ליד משרדו. “אוי ואבוי, תאונה. אבל אני לא אשם”, ניחם את עצמו, מקווה שהביטוח של מכוניתו תקף. זרם המים התגבר והוא היה מדדה אל המדרכה שלידו במים שוצפים בגובה 30 ס”מ, בטרם חזה במכוניתו הנשטפת אל תוך הבור שבכביש ונעלמת  אט אט.

“זו מלאכת החייזרים”, אמר והתפלא: “היכן הם בכלל, למה לא רואים אותם?” ובינו לבין עצמו תהה “הייתי בטוח שהם ידידותיים לסביבה”. אבל עוד בטרם נעלמה מכוניתו במצולות הבור הספיק לשמוע את הקריין מהרדיו שבמכונית השוקעת אומר: “והרי הודעה שנתקבלה זה עתה: אין פלישת חייזרים. אני חוזר: זו הודעה מתוקנת. הפרסום מוטעה. אנא הירגעו. זוהי שמועת שווא. אני חוזר שוב. אין חשש מחייזרים. לעומת זאת מזג האוויר מחמיר. יהיה גשום מהרגיל וצפויים שיטפונות. ברחוב ארלוזורוב התפוצץ צינור מים ובור נפער בכביש. סעו בדרכים חליפיות”. 

שניידרמן הגיע רטוב כולו ורועד אל משרדו. בפתח המשרד חיכה לו מר שטרנפלד. בקוצר רוח ובתרעומת גלויה על האיחור של שניידרמן אמר: “אדון שניידרמן, ברצוני לבטל את נסיעתי לחו”ל. בגשם כזה אינני עולה על מטוס. אבקש להחזיר לי את מחיר הכרטיסים ששולם ואת סכום הנזק כפי שסוכם בחוזה הביטוח בינינו”.

“רגע אחד”, אמר שניידרמן. הוא פנה אל הארון והוציא את קלסר היסטורית הביטוחים של שטרנפלד, חבש את משקפיו וקרא בעיון דקות אחדות את ההסכם עליו הוא חתום בשם חברת הביטוח.

“אדון שטרנפלד, צר לי להודיעך. חברת הביטוח מנועה מלשלם לך היות ונימוקי הביטול שלך אינם מחלה או תאונה. מזג האוויר אינו תירוץ לביטול טיסה. בכלל, באוסטריה אליו התכוונת להגיע מזג האוויר נאה למדי. אני מצטער, אבל זה לא בסמכותי להורות על תשלום במצב זה. אבל שמע לי, אם תרצה לבטח עצמך כנגד נזקי חייזרים נראה לי שחברת הביטוח תאשר זאת עתה…”

“אדון שניידרמן”, אמר שטרנפלד, “לא שמעת רדיו? אין חייזרים! ולא היו חייזרים! זה סתם מזג אוויר סוער שגרם לבלגן הזה!”

“ברור”, אמר שניידרמן. “נראה לך שלו היו חייזרים, חברות הביטוח היו מבטחים אותך כנגדם?” 

שניידרמן החל את עבודתו הרגילה בהזזת מסמכים על פני שולחנו, ואז הבחין שהסנדוויץ’ שהכין אינו בתיקו. הרים טלפון לאשתו. “ציפקה”, פתח בהומור היבש שלו, “חייזרים אכלו לי את הסנדוויץ’ אה,  וגם האוטו הלך”.

ציפקה השתהתה קמעה בתשובתה ואמרה שלא בסגנונה הרגיל: “קובי, אין חייזרים. הרדיו אמר שהכול זה המצאה של חבורת אנשים לא אחראיים, מהתלה של אחד באפריל. שכחת את התאריך היום?”

“לא שכחתי”, אמר שניידרמן, “אבל שכחתי שמותר לשקר באחד באפריל”.

“אם לא שכחת”, אמרה האישה בנימת ניצחון, “אז תזכור שהיום יש לי יומולדת…”   

משרד הפנים – סיפור קומי מאת איה קידר סטרול

“באנו להוסיף שם שלישי”, אמרתי לפקידה בעמדה 2, “אלוהים”.                                                                 היא הרימה את העיניים ממחשב התקשורת של משרד הפנים, הסתכלה עלינו ואמרה: “סליחה? לא שמעתי טוב”.    “אלוהים”. זה השם שהילד בחר.

בדרך כלל אני מצליחה להציב גבולות לילדים, אבל הפעם זה היה חזק ממני, וכמה שניסיתי לא הצלחתי.

הילד התעקש שנוסיף לו עוד שֵם, שם שלישי לתעודת זהות, כאילו ששניים לא מספיק, אז עכשיו הוא רוצה עוד אחד. אמרתי לו שיש ילדים שיש להם שם אחד וגם זה יותר מדי, אז לְמה שלושה ולְמה זה טוב, אבל הוא צרח והשתטח על הרצפה ולא הפסיק לצעוק, כמו שהוא היה עושה פעם בסוּפר ליד המדף של ביצי ההפתעה.

“אלוהים”.

זה השם שהוא בחר להוסיף בתעודת זהות. אמרתי לו שאני מבטיחה לקנות לו במקום זה אופניים או את הרובוט הגדול שהוא רצה, אבל אלוהים אדירים, הם בחיים לא יסכימו להוסיף את השם “אלוהים” במשרד הפנים.

הילד המשיך לצרוח עד השמיים ורקע ברגליים. זה כבר היה יותר מדי, אז נסענו לשם מהר. בטלפון אמרו שצריך לבוא עם הילד ועם כרטיס אשראי, שזה עולה מאה שקל, ושאם היינו מוסיפים בַּבית-יולדות ישר כשהוא נולד, זה היה בחינם. אז אמרתי להם: “מאיפה ידעתי שזה מה שהוא ירצה? מה, אני אלוהים?”

נסענו לשם כמה שיותר מהר. במודיעין אמרו לקחת מספר ולחכות בתור. כשהגיע תורנו המסך אמר לגשת לעמדה מספר 2. הלכנו לפקידה והתיישבנו. פתאום ניגש אלינו מישהו, שחיכה גם הוא בתור לידנו, ואמר: “סליחה גיברת, איזה מספר את?”

אז הראיתי לו – 932, בלי להסתיר. הוא אמר: “אני לפנייך”. אמרתי לו: “לא יכול להיות, הנה המספר שקראו לעמדה 2”. הוא התחיל לצעוק שהזמין מזמן באינטרנט ושזה לפי שעות ולא לפי מִספרים ושכל אחד נהיה לו פה פתאום אלוהים.

הופתעתי: “מה, גם אתה אלוהים?”. שאלתי כי זה באמת צירוף מקרים מוזר ששני אנשים באותה עמדה מוסיפים את אותו שם באותה שעה.

“גיברת, אל תתחכמי ותני לי לשבת”. אמרתי לו שעם כל הכבוד, הפקידה תחליט מי פה אלוהים ומי לא” ולא זזתי. מודה שקצת התבאסתי שגם הוא יהיה אלוהים. זה כבר לא מקורי. מקווה שהוא מוסיף את זה בתור השם הרביעי…

“באנו להוסיף שם שלישי”, אמרתי לפקידה בעמדה 2, “אלוהים”.                                                                                                                                                                                                

היא הרימה את העיניים ממחשב התקשורת של משרד הפנים, הסתכלה עלינו ואמרה: “סליחה? לא שמעתי טוב”.

“אלוהים”. זה השם שהילד בחר.

“למה, מה נראה לך? שכל אחד מתי שהוא רוצה יכול להיות פה אלוהים?!” הרימה את הקול. “היו מהבוקר עוד שרצו?” שאלתי בחשש; חשבתי שאנחנו הראשונים לתפוס.

“תעשי לי טובה”, עכשיו כבר ממש התחננתי, “הילד צורח מאתמול וזה שם שלישי, לא תגידי

ראשון. הנה, תחייבי את הכרטיס אשראי”.

“אני צריכה אישור של מנהלת. לא כל שֵם אנחנו מאשרים. גם אי-אפשר כל הזמן לשנות. הוא יהיה חייב להיות שבע שנים אלוהים, ותדעי לך שיעשו לכם בעיות במשטרת הגבולות. לא תוכלו להיכנס לכל מדינה, כי כל אחד יחשוב שאתם האלוהים שלה”.

“אז תכתבי בדרכון ‘אלוהים כללי'”, הצעתי, “כי אלוהים שייך לכל המדינות”.

המנהלת מהחדר השני אמרה לה בשיחה שאי-אפשר. היא לא הגיעה לעמדה כי היא עסוקה. אפילו בשביל אלוהים היא לא מתפנה. צעקה לתוך האפרכסת שמי אנחנו חושבים את עצמנו, ומה, באנו לעשות צחוק מאלוהים? שזה זלזול במשרד הפנים ופה זה לא גן משחקים, ושהיא מאשרת רק שמות כמו יוסי ומשה, ושאם לוקחים שניים יש חמישים אחוז הנחה על הזול מביניהם ושבסוף החודש מסתיים המבצע, ושהיא מציעה לי להציב גבולות לילד כי בסוף זה ייגמר ברע.

בדרך הביתה קנינו לו שלושה רובוטים ענקיים, זוג אופניים ירוקים מבריקים, גלידה עם ארבעה כדורים, והוא סוף-סוף הפסיק לצעוק. אמרנו לו שלילד צריך לשים גבולות, ושלא תמיד אפשר להשיג מה שרוצים, כי באמת, מה אנחנו? אלוהים?

ראו גם:

אינגמר סירקוס  – סיפור קומי מאת גאולה שינה

מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

אינגמר סירקוס – סיפור קומי מאת גאולה שינה

יהיה לך תפקיד במופע החריגים. תשבי ליד שולחן עמוס באוכל ותאכלי. את מבינה, אנשים היום כבר לא רואים אישה שאוכלת. אישה היום בקושי שותה קפה קטן ונוגסת בעוגייה

כשאדם צעיר וגבוה הלבוש בהידור שלא מתאים לקיץ הישראלי הלוהט פנה אליי  ואמר שהוא מחפש מישהי ממש כמוני, המשכתי ללכת. הוא הלך אחריי וענן הבושם שלו סחרר ועטף אותי במין קרירות נעימה. יש לי הצעה נהדרת בשבילך, הוא קרא אחריי ומבטא קל שעדיין לא זיהיתי היה בקולו. גברת, כדאי לך, הוא השיג אותי והתהלך לצידי, את לא תצטערי, תעצרי רגע, את לא תצטערי. עצרתי במקומי ושאלתי  מה הוא מוכר ומיד הודעתי שאני לא מעוניינת, אבל הסכמתי להתיישב לחמש דקות על ספסל האבן. ממילא רציתי להוציא את בקבוק הדיאט קולה מהתיק שלי ולשתות. יום חם במיוחד היום, חשבתי, ואין דבר שאני רוצה בו יותר מאשר מקלחת קרה ומזגן. קודם כל תודה, אמר הבחור הצעיר והגבוה ואני הבטתי בכתמי הזיעה שהתפשטו בחולצתו המכופתרת כששלף מתיקו כרטיס ביקור אדום והושיט לי. “סלע רגב-מומחה בכשרונות” קראתי בקול רם ולגמתי מהבקבוק שבידי. אחר כך חייכתי: תאמין לי סלע רגב, שאני לא מוכשרת בשום דבר. סלע הביט בי ממושכות מלמעלה למטה והקיף בעיניו את כל גופי. את בדיוק מה שאני מחפש, ותאמיני לי גברת, את עוד תרוויחי הרבה מאד כסף מאיך שאת נראית. נחיל של קולה זרם על סנטרי ואני מיהרתי וקמתי. חשבתי על המקלחת הקרה שמחכה לי בבית ועל המזגן החדש , ודמיינתי את הרגע שבו אשתחל ערומה ורטובה מתחת לשמיכה, מתענגת על אוויר מזגנים קר. תעזוב אותי, כמעט צעקתי כשראיתי שהוא הולך בעקבותיי, לך תיטפל למישהי אחרת. סלע דיבר ללא הפסקה. סיפר על מופע קרקסי של חריגים. יש גמד, בחור צעיר שאולי הוא בחורה , אישה שעירה כמו קוף ואנחנו מחפשים בנרות אישה עם בטן ענקית כמו שלך. אני מסתובב פה בארץ כבר חמישה ימים ואת הכי מתאימה, תאמיני לי גברת, הוא החל להתנשף כאשר החשתי את צעדיי, תעצרי רגע, את לא תצטערי, יש הרבה כסף בקרקס הזה. עצרתי. התנשפתי. הבטתי בו, מזיע כולו, דוחף לידיי את כרטיס הביקור האדום וממש מתחנן שאגיע מחר בשעה ארבע אחרי הצהריים לאחד הבניינים שהוא מצביע לעברו, דירה מספר 3. זה אודישן, הוא הוסיף ונשימתו חזרה להיות סדירה, עם בעל הקרקס ועוד אנשים. יסבירו לך הכל, את יכולה לבדוק באינטרנט “אינגמר סירקוס”. מקום רציני ומסודר עם ותק של עשרים שנים. משכורת נהדרת, לפחות כפול ממה שאת מרוויחה פה בארץ, נטו לגמרי. הוצאות של דיור, חשמל, מים אוכל, שתייה – עלינו. אבל לא דיאט קולה הוסיף במעין חיוך, רק קולה, שלא תרד לך הבטן פתאום.

אני חוזרת הביתה ונכנסת למקלחת. המחשבות לא עוזבות אותי. אני חושבת על אנשים מוזרים ,חצופים, וגם על הבחור הזה, סלע, עם החולצה האדומה המוכתמת מזיעה. אני בודקת באינטרנט “אינגמר סירקוס” כן. יש קרקס כזה, שבדי במקור ועכשיו הוא בסיבוב הופעות וכן, כך כתוב באתר – דרושים אנשים בעלי מראה ייחודי. אני מתקשרת למספר הטלפון המופיע על המסך וסלע עונה לי. אני טורקת ומדליקה מזגן ואחר כך נכנסת למיטה.

כשאני מתעוררת אני נזכרת במפגש המוזר שהיה לי. לרגע אני לא בטוחה שהיה במציאות. אולי חלמתי? לא. אני שוב בודקת באינטרנט, הפעם באנגלית. אכן יש קרקס שכזה, מיקומו הקבוע בשבדיה על יד אופסלה. יש גם תמונות. פרט לאוהל קרקס אדום ישנם בתים בעלי קומה אחת, מוקפים בגינה קטנה וצבעונית. כאן גרים, כתוב באנגלית, מגוון של אנשים. אפשר לבוא ולראות איך הם מתנהלים בחיי היום יום. אני מנסה למצוא עוד מידע אך לא מצליחה. אני מחליטה להתלבש וללכת לאודישן. הבניין ישן מאוד ומתקלף וכך גם חדר המדרגות. הדלת של דירה מספר שלוש פתוחה ואני נכנסת בחשש.  סלע מקבל את פניי בלבביות, הפעם הוא לבוש בחולצת טריקו קצרה. הוא מלווה אותי לחדר גדול וממוזג, ומציע לי שתייה. מולי יושב אינגמר, מנהל הקרקס, גבר כבן חמישים, בעל כרס קטנה, שיער לבן וחליפה דקה שצבעה אדום. נייס טו מיט יו, הוא קם ממקומו ולוחץ את ידי. הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ועיניו מבריקות. גוד, ורי גוד, הוא אומר לסלע שמוזג לימונדה קרה לכוסות ארוכות ופותח בהסברים: על אדון אינגמר, על קרקס שעובד עשרים  שנה, על סיבוב הופעות עולמי שנמצא עכשיו בישראל ושמח לגייס טאלנטים חדשים כמוני. אבל מה יהיה התפקיד שלי בקרקס אני לא מבינה? מאוד פשוט, סלע עונה: יהיה לך תפקיד במופע החריגים. תשבי ליד שולחן עמוס באוכל ותאכלי. את מבינה, אנשים היום כבר לא רואים אישה שאוכלת. אישה היום בקושי שותה קפה קטן ונוגסת בעוגייה. ביס פצפון וגם אותו היא מנגבת במפית. לראות אישה כמוך יושבת ואוכלת זו אטרקציה. בשביל זה אנשים קונים כרטיס. אבל את תצטרכי לאכול כל מה שיש על השולחן ולשתות הרבה קולה ומיץ, אין יותר דיאט קולה, זה כתוב בחוזה.

אני משפשפת את עיניי. או שאני חולמת או שעובדים עליי. לא. אינגמר מוציא חבילת דפים כתובים בשבדית ומראה לי. זה החוזה, מסביר סלע, וכמובן שהוא יתורגם לעברית ויוסבר לך על ידי עורך דין. בינתיים אנחנו רוצים שתבואי איתנו לקרקס, תכירי את האנשים וגם תראי הופעה. אינגמר לא מסיר את עיניו ממני. אני מהנהנת לו בראשי וקמה. אינגמר ניגש אליי ושואל דבר מה את סלע. סלע מורה לו בידו עליי ואינגמר מסובב אותי במקומי ומעביר ידיים על בטני ועל ישבני. הוא בודק, מסביר לי סלע, אבל אם זה מפריע לך תגידי לו. לפני שאני מצליחה להגיד משהו אינגמר מעביר את ידיו מגופי אל פי ופותח אותו בחוזקה. הוא בודק את שיניי. ורי גוד, הוא אומר, ורי גוד. אנחנו יורדים לרחוב ועוצרים מונית שלוקחת אותנו לקרקס. ראשי הולם וכך גם בטני. על הבמה עומדת אישה שחומה בבגדים ארוכים.  היא מסירה את מכנסיה ומראה לקהל את רגליה השעירות. הקהל מלא פליאה. אחר כך היא מורידה את החולצה והקהל נזעק מפלומת השיער שעל בטנה. לסיום היא מרימה את זרועותיה והקהל מריע בתיעוב למראה שיער בית שחיה. האישה מודה לקהל ומזמינה אותו להגיע אחרי המופע למתחם הליטוף. אחריה עולים לבמה בחור צעיר עם שיער ארוך וגוף של בחורה שמחליף תלבושות ותסרוקות וזוכה לתשואות רמות וגמד שקופץ בתוך חישוקים בוערים באש. גם הם מזמינים את הקהל ללטף אותם לאחר המופע. אני מתעניינת  אם יש גם מופעי חיות ומקבלת הסבר שאילוף חיות למען שעשוע בני אדם זו אכזריות.

הימים הראשונים שלי בקרקס קשים אבל אחר כך אני מתרגלת. ברברה, האישה השעירה, סטפן, שלא ברור אם הוא בחור או בחורה וג’וליאן הגמד הופכים לחבריי הטובים ביותר. אנחנו מופיעים בברלין ובאמסטרדם ומשם מגיעים לקרקס הקבע בשבדיה, ליד אופסלה, שם בפעם הראשונה בחיי אני חווה קור אמיתי. כדי להתחמם בלילות הקרים ג’וליאן ואני ישנים ביחד, ובנוסף, לשם השעשוע והחימום גם יחד, הוא מקפץ על בטני לפני שאנחנו נרדמים, הולם בצדדיה בעקביו כקאובוי זעיר וזועק:  דיו, דיו.

השלג לא מפסיק לרדת כבר שבוע ואין הופעות. אנחנו משתגעים משעמום ומקשיבים שוב ושוב לתיאורו של אינגמר על הקמת הסירקוס. זה היה כך, הוא נאנח, היו לי הומו, לסבית, מונגולואיד צעיר ואחד לא נורמלי. הקהל היה מתגלגל מצחוק כאשר ההומו היה מדבר בקול מתנגן ומסביר את עצמו בתנועות ידיים, וכשהלסבית הייתה נכנסת לבמה בשערה הקצוץ ושואלת: היי, מה העניינים? הם היו בוכים מרוב צחוק. את המונגולואיד כולם אהבו ותמיד היה תור ארוך כדי ללטף אותו והלא נורמלי, הייתם צריכים לראות איך הוא השתולל בכלוב, חובט את כל גופו בסורגים, לפעמים עד זוב דם. היו פעמים בהן הייתי צריך להפסיק את המופע כדי לטפל בו. מחוץ למופע, אנשים היו זורקים לו בוטנים ובננות כמו משוגעים ומעודדים אותו לנהום, אח, אלה היו ימים אחרים. הקהל קיבל מה שקיבל והיה מאושר. היום כבר הומואים ולסביות לא מעניינים אותם, יש כאלה בכל רחוב ובכל פאב, ולצחוק על מונגולואידים ומשוגעים כבר לא מקובל, אז מה נשאר? גמד זה טוב, שעירה זה טוב, בחור שלא ברור אם הוא הוא או היא זה לא רע, אבל אישה עם בטן ענקית  זה הכי טוב. זה אחר, זה שונה, זה מגעיל וזה מצחיק, הכל בבת אחת. החלום שלי הוא למצוא גבר עם בטן גדולה, ממש ענקית, ולעשות מכם זוג. יכול להיוולד לכם ילד ממש אוצר לאינגמר סירקוס.

ג’וליאן מביט בי ואני מחליטה לספר לאינגמר שלפני השינה ג’וליאן קופץ על בטני ומציעה לו, אם הוא מעוניין, להוסיף קטע שכזה למופע. אינגמר קורן מאושר. זה גאוני! הוא מנסה לחבק בבת אחת את ג’וליאן ואותי אך לא מצליח, אתם אנשים נהדרים, ממש כמו משפחה בשבילי. במופע הבא אני לובשת חזייה אדומה ומכנסונים קצרים, גם הם אדומים. ג’וליאן מטפס על בטני כשהוא נועל  מגפיים אדומים ובידו שוט קטן שבקצהו נוצה אדומה וצועק : דיו, דיו. אני מתגלגלת מצחוק,  בטני הענקית  עולה ויורדת והקהל משתולל משמחה ומוחא כפיים. כשג’וליאן יורד מבטני ומסתובב סביב גופי כשהוא ממשיך לדגדג אותי, הקהל רוקע ברגליו מרוב צחוק. אינגמר סופק את כפיו בהנאה ולאחר המופע נותן לי נשיקה ומבטיח לג’וליאן ולי מתנה מיוחדת במינה.

וזו המתנה שאינגמר בחר עבורנו: חתונה. אנחנו נעשה חתונה באינגמר סירקוס. זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקרקס ימכור כרטיסים לחתונה. את וג’וליאן, הוא מביט לשמיים ומפריח לעברם נשיקה, זוג מהשמיים. אתם חברים טובים, אתם מדברים הרבה, צוחקים הרבה, נו, מה צריך עוד בשביל להתחתן? הוא קורץ לג’וליאן שיושב על שרפרף בארים גבוה ומנדנד את רגליו באוויר. הכל אני אעשה בשבילכם, ממשיך אינגמר, אתם כמו הילדים שלי, ואם יהיו לכם ילדים, אני אהיה סבא שלהם. אח, הוא מחכך את כפות ידיו זו בזו, תהיה לכם החתונה הכי מפוארת בעולם וילדים מאד מיוחדים, הוא מעיף מבט ברגליו המתנדנדות של ג’וליאן ואחר כך על החזה שלי וחוזר על דבריו, החתונה הכי מפוארת וילדים מאד מיוחדים.

אינגמר מתחיל בהכנות ומשתף את כל אנשי הקרקס. הם באים לאחל לנו מזל טוב וברברה קונה לנו מתנה: אגרטל  אדום ובתוכו פרחים מלאכותיים בצבע שחור. ג’וליאן ואני ממשיכים בשגרת חיינו ונמנעים מלדבר על החתונה. כשמגיעה תופרת למדוד את מידותיי עבור שמלת הכלה אני מעזה לשאול את אינגמר מתי תתקיים החתונה. בעוד שבוע בדיוק הוא משיב, תהיה לך שמלה נהדרת, עם המון תחרה שתיתן לך עוד יותר גודל. מחר אני אבחר לך נעליים עם עקב גבוה, אני רוצה שתהיי ענקית לעומת החתן הקטן קטן, אח, הוא שוב משפשף את ידיו, זה יהיה משהו יוצא מן הכלל.

ג’וליאן ואני מדברים בפעם הראשונה על החתונה. אני לא רוצה להתחתן איתו והוא לא רוצה להתחתן איתי. אנחנו ניגשים למשרד של אינגמר ואומרים לו שיש בעיה. אין חתונה. עיניו העגולות של אינגמר מתנפחות וכמעט יוצאות מחוריהן. אתם לא מחליטים שום דבר! הוא מרעים בקולו, אני זה שמחליט, ואם אמרתי שיש חתונה ומכרתי כמעט את כל הכרטיסים אז יש חתונה וזהו! לכו מפה, פצצצ…, לכו!.

כל אחד מאיתנו פורש לחדרו ואנחנו לא מדברים יותר. לא על חתונה ולא על שום דבר. אני גם לא מקפיצה יותר את ג’וליאן על בטני והוא לא מבקש. אני מנסה לחשוב בהיגיון מה אפשר לעשות ולא מוצאת שום מוצא. אני אוכלת כמה חפיסות של שוקולד ושוכבת במיטה. כבר קשה לי לנשום  ואינגמר כל הזמן דואג שאוכל עוד ועוד . אני מתחילה לנמנם כשלפתע עולה בי מחשבה. אני יהודייה!  אני לא מוכנה שכומר יעשה לנו את הברית! מה יגידו ההורים שלי? מה יגידו כל החברים, והאורחים? אני מתלבטת אם לומר משהו  לאינגמר, אם אכפת יהיה לו בכלל.

כשאני רואה את עצמי בשמלת הכלה הנפוחה אני פורצת בבכי. התופרת בטוחה שאני בוכה מאושר ואומרת לי בשבדית משהו שאני לא מבינה אבל אני מניחה שהוא טוב לפי טון הדיבור. היא מבקשת ממני לנעול את נעלי העקב אבל אני מסרבת. אני פושטת את השמלה הענקית ורצה לחדרי.

באמצע הלילה אני לוקחת ארנק וטלפון ובורחת. הלילה אפל במיוחד, ללא ירח, ואני משתדלת ללכת בשקט ככל יכולתי דרך  מגורי הצוות. אני מגיעה לרחוב ראשי ועוצרת מונית. תיקח אותי לאיזה הוטל, אני מבקשת מהנהג, רחוק מכאן. המונית עוצרת לי בחריקת בלמים בפתח מלון מואר בחלקו ואני מקבלת חדר קטן עם מקלחת. אני עולה חצי קומה במדרגות אפלוליות, בקושי מצליחה לפתוח את הדלת בחושך, נופלת על המיטה בבגדיי ונרדמת אך קרני אור השמש מסנוורות את עיניי ונביחות הכלב הקופץ עליי מעירות אותי. תעיף את הג’וליאן הזה, אני שומעת את עצמי צועקת כשאני מנסה למשוך עוד פיסת שמיכה אדומה מגופו  של רגב השוכב עליה, אני חייבת לישון עוד קצת, ישנתי ממש רע, נורא קשה לי כבר עם הבטן הזאת. תקום  תכין את סתיו לגן, אני מנערת את כתפו של רגב ונותנת לו הוראות: תאסוף לו את השיער שלא ידבק בכינים ותשים לו בתיק את בובת הקופיפה החומה שלו, בלעדיה הוא לא ישן צהריים ואחר כך נקפוץ לד”ר ברגמן, אני רוצה לשאול אותו על זירוז, אני לא מסוגלת לסחוב  עוד שבוע. ושומע עוד משהו  – נראה לי שמצאתי שם – מה דעתך על סלע?

לסיפורים נוספים:
מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

ימות המשיח –  מאת אמהי”;ד, סיפור קומי

 

התור – נועה לקס – סיפור קומי

“נו, אז מה כ”כ דחוף? מהי אותה מחלה שמחייבת מענה כאן ועכשיו?”
“קוצר רוח,” היא ענתה

.

יצרנו תור ארוך לרוקח. היה שיא החורף ואת המחלות זיהינו זה על זה בקלות. קדחתי מחום וביקשתי להתיישב. ידעתי ששאר החולים יקראו לי כשיגיע תורי.
כבר עמדתי להתיישב כשאישה התפרצה מהצד. נראה שהיא באה ממרדף, שיערה היה פרוע, ונשימתה לא סדירה. היא הגישה לרוקח מרשם.
“סליחה, למה את נדחפת?” גערתי בה.
“זה דחוף,” היא אמרה ,”דחוף למדי.”
“הכל דחוף,” עניתי, “כולנו חולים פה.”
“מאוד דחוף לי,” היא הדגישה את מילותיה, “תאמיני לי.”
“נו, אז מה כ”כ דחוף? מהי אותה מחלה שמחייבת מענה כאן ועכשיו?”
“קוצר רוח,” היא ענתה.
“אין מחלה כזו,” קבעתי.
היא הסתכלה מסביב במבוכה.
“אממ… שקרנות פתולוגית…”
“כזו יש,” אמרתי, “אבל איך אדע שאת דוברת אמת?”
נשמעו דברי הסכמה משאר החולים . המשכתי, “בכל אופן לא מתים מזה, עמדי בתור כמו כולנו.”
אז חשתי את ידה מונחת על כתפי, גופה השתופף ממטען בלתי נראה ופניה הרצינו. ” קיימת סכנה לחיי,” היא אמרה, והפשילה את שרווליה. חבורות ענק כחולות התגלו מתחת לבד. לא נותר לי אלא להניח לה לעקוף אותי.
אך כשרכנה עם גופה מעל דלפק הרוקח, קראתי בזריזות את המרשם שלה וראיתי כי מדובר בתרופות למחושי בטן.
“שקרנית!” הלמתי בה, “שקרנית אחת!”
כל עומדי התור הצטרפו אליי ויחד יצרנו סביבה טבעת מכות.
“אמרתי לך,” אמרה ונפלה תחתינו, “אמרתי לך!”

קרואסון שרוף\עדן בן ארי – סיפור קומי

קרואסון שרוףלא. אני לא צרפתייה, גם לא מרוקאית. אני תימנייה שלמה שגדלה במושב בדרום, אבל אידית פיאף עושה לי אורגזמה

***
כשהמלצרית הגיעה עם הקפה והקרואסון השרוף הבטתי בו בשאט נפש. הסברתי למלצרית הקטנטונת שככה לא מגישים מאפים. היא נבהלה והלכה לבקש שיחליפו לי. והוא, הוא הסתכל עליי מוזר, בן הדוד של דינה מהנהלת חשבונות. כבר שבוע היא טוענת שאנחנו ממש מתאימים ואני חייבת לצאת איתו לדייט.

בדרך כלל אני אומרת שאני לא חייבת שום דבר, אבל היא מכרה אותו היטב. אני אזרוק לאמנון הסמנכ”ל איזו מילה, אולי יעבירו אותה לשיווק. בן הדוד שלה שאל בעדינות של מוכר פלאפל למה זה מפריע לי כל כך, והוסיף שהקרואסון פשוט שזוף כמו הצרפתים בחוף הילטון, וקיבל קצת כוויות מלמעלה, לא יותר.

נעלבתי עמוקות. איך השמנמן הזה, שעובד בתור יבואן של טפטפות מסין, מחליט להיות כל כך מלא בעצמו וצוחק לתרבות שלי?

לא. אני לא צרפתייה, גם לא מרוקאית. אני תימנייה שלמה שגדלה במושב בדרום, אבל אידית פיאף עושה לי אורגזמה. אני שומעת אותה ומתענגת, רואה את הערוץ הצרפתי לפני השינה. הייתי שלוש פעמים בפריז ובניס. החופה שלי הייתה בצורת שער הניצחון, ואפילו סיפרתי לו, בלי לנשום, שהגָ רוש שלי אמר תמיד שיום אחד ייתנו לי תעודה של אזרחית של כבוד בצרפת, וגם שבכל המצעים שלי יש איורים של מגדל אייפל, ואפילו הסלון שלי בצבעי הדגל.

בן הדוד של דינה, לבוש בג’ינס משנת אלפיים ושלוש ובחולצה מכופתרת ישנה ולא מגוהצת, התחיל לשפשף את הצווארון כאילו תכף יצא לו משם ג’יני. ואם היה יוצא הג’יני, הייתי מבקשת דייט עם איזה ז’ק או קלוד, כי עד שעשיתי פן, התאפרתי, התזתי על עצמי מהבושם היקר, אני מבזבזת את כל ההשקעה הזאת על אחד שלא יודע לזהות קרואסון שרוף?!

*
מתוך הספר “לגימות”, עדן בן ארי

פרס נובל\יורם סלבסט – סיפור קומי

“הקופאית לא יודעת מהו הקוד של המים”. ואני, שתעתועי הייאוש מצמיחים בי לפעמים יצירתיות מפתיעה, קראתי: “תגידי לה שתנסה H2O.”

התור בסופרמרקט, חשבתי, עשוי להוציא לעתים כל אדם שפוי מדעתו, כי ערב שבת היום ורבות המשימות וצריך להספיק, והתור, אורכו כאורך הגלות והוא מתעקש לעמוד על מקומו עד שנדמה שיוסיף ויעמוד כך עד שאשיב את נשמתי לבורא.

בתוך ההרהור הנואש הזה, בתוך המחשבה על הסבל המושת על הבריות שלא בדין, הידקתי את משקפיי לגשר חוטמי, עמדתי על קצות אצבעותי, הצצתי מעל כתפה של הגברת רבת המידות שעמדה לפניי, והכל כדי לחשב את שנות האור שיידרשו לי עד שאגיע לדוכנה של הקופאית; ובעודי מציץ כך בין צווארה לכתפה החשופה של בעלת הכתפיות הירוקות שעמדה לפני, זיהיתי אי שם בראש את התור את טל, מכרתי משכבר ואף שלא התראינו זה שנים אחדות סברתי שמצב החירום מצדיק גישה הולמת. הנפתי אפוא את ידי באוויר וקראתי מלוא גרוני: ” טל, היי טל.” וטל, שהופתעה והסמיקה, טיפסה אף היא על קצות אצבעותיה כדי להפנות מבט ולראות מי זה הקורא בשמה מעבר לצמד חולצות הגברים המיוזעות שנצמדו אליה, וקראה במבוכה: “מה?”, והתור, שלכל יושביו לא היה דבר לעשותו זולת לעמוד נכוחה על משבצתם בתור, שלח מבטו לסירוגין אליה . אמרתי: “היי, טל, מדוע התור מתעכב?” וטל, שחור שיערה גולש על לחייה ופניה טובות כשהיו אמרה: “הקופאית לא יודעת מהו הקוד של המים”. ואני, שתעתועי הייאוש מצמיחים בי לפעמים יצירתיות מפתיעה, קראתי: “תגידי לה שתנסה H2O.” והתור, שאינו יודע דבר וחצי דבר בהלכות קופאיות, פרץ לרגע בצחוק רם ואחר כך דמם, והקופאית, שנבוכה לנוכח פרץ הצחוק המפתיע אמרה: “אני לא מבינה, מה הצחוק, על מה צוחקים?” וטל, שאת טוב ליבה זכרתי משנים, פנתה אל הקופאית והסבירה: “אומרים שהקוד של המים   הוא H2O ” והקופאית, שלבשה פתאום ארשת רצינית מאוד, אמרה: “הם לא יודעים אבל אין אצלנו קוד כזה.” ואני חשבתי שמגיע לי פרס נובל לכימיה כי סוף סוף עלה בידי להפריך את טבלת היסודות של מנדלייב, כי הקוד של המים הוא בהחלט קוד אחר, נסו והיווכחו. כשעמדתי לצאת נזכרתי לפתע מתוך הלא כלום ביונה שלא הרהרתי בה שנים הרבה, יונה התימנייה ששימשה עוזרת הבית שלנו בילדותי, יונה שאמרה שכשאגדל לבטח אהיה מדען. הנה, אמרתי לה בלבי, הגשמתי את נבואתך.

 

 

יוֹנֵי הַבָּר, סְתֵרִינָה – וְכָל הַשְּׁאָר\ לאה גת כהן – סיפור קומי

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַבְּהִירִים כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה עַל הָרָאשִׁים וְנָתְנָה סִבָּה לְסְתֵרִינָה הַשְּׁכֵנָה לִרְטֹן מִתַּחַת לִשְׂפָמָהּ הֶעָבוֹת, וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּחַ כְּכָל שֶׁמִּתְרַבִּין הָרִטּוּנִים, מְשַׁלֵּחַ זְמוֹרוֹת אֶל אַפָּהּ הַגָּדוֹל וּמַגְּרֵהוּ לְזוֹרֵר וּלְהִתְעַטֵּשׁ, לְפַזֵּר תְּכוּלָתוֹ בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה נוֹתַר וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ.

וְהִנֵּה כִּמְעַט וְעָלָהּ בְּיָדֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם לְלֹא רַעַשׁ וּמְהוּמָה, וְהַמּוֹדִיעַ הַשְּׁכוּנָתִי יָנוּחַ עַל זֵרָיו חָשַׁבְנוּ, וְלֹא כָּךְ הָיָה.

וְאִם תִּשְׁאֲלוּ לְרִטּוּנֶיהָ שֶׁהָיוּ בּוֹקְעִין מִן הַכִּוּוּן הַמִּזְרָחִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה נְחוּצָה סִבָּה מְיֻחֶדֶת לִתְפִיחוּת נוֹצוֹתֶיהָ, כָּל דָּבָר הָיָה כָּשֵׁר כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַשֵּׁד הַיּוֹשֵׁב

עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית וְאֵינוֹ נָח, לַמְרוֹת הַמְּחָאוֹת חִפֵּשׂ סִבּוֹת לַחְגֹּג וְלֹא נָסוֹג מִמַּעֲשָׂיו אַף פִּתְחוֹן פֶּה לֹא הָיָה מַרְתִּיעוֹ, שֶׁכֵּן מִכְשׁוֹלִים גְּדוֹלִים מֵאֵלֶּה צָלַח בְּדַרְכּוֹ מַעֲשֶׂה יוֹמְיוֹם וְיָכֹל לָהֶם, וְהָיוּ כְּאָבָק זָרוּי לָרוּחַ.

וּלְהוֶה יָדוּעַ שֶׁהַשָּׂפָם שֶׁל סְתֵרִינָה הָיָה נוֹשֵׂא מְעוֹרֵר וּמַתְסִיס אֶת בַּלּוּטוֹת הַצִּחְקוּק וְהַבִּדוּחַ שֶׁל חֲבוּרַת הַפִּרְחָחִים הַמִּשְׁתַּלְּחִים, וּבְעִקָּר כְּשֶׁבַּדֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה הָיָה מְדַגְדֵּג אֶת הַנ”ל וּמְגָרֶה אֶת הָעִטּוּשִׁים שֶׁהָיוּ רַק מַמְתִּינִים לְהִתְפָּרְצוּת, וְזֹאת תּוֹךְ כְּדֵי טִפּוּלָהּ בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר, לוֹקַחַת אֶת הָרֶגַע לְזוֹרֵר וּלְהַרְעִיד אֶת הַגּוּף הָרוֹטֵט מִמֵּילָא מֵחַמְשַׁת צְדָדָיו, טוֹבֵעַ בַּחֲגוֹרוֹת הַשֻּׁמָּן הַצְּמִיגוֹת שֶׁעֲטָפוּהָ. וְהִיא בְּאֹפֶן אִינְסְטִינְקְטִיבִי הָיְתָה מְקַנַּחַת אֶת הַנֶּתֶז הַמְּדֻבְלָל בְּשַׁרְווּל חֲלוּקָה שֶׁלֹּא סָר מֵעַל גּוּפָה חֹרֶף קַיִץ, וְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת שֶׁהִשְׁתַּחֲלָה בֵּינֵיהֶן.

הָרִטּוּן לְהֹוֶה יָדוּעַ הָיָה תַּעֲנוּגָהּ הַגָּדוֹל, וּבְרֶגַע זֶה כָּל מַעְיָנָהּ הָיָה נָתוּן לְגִרְגּוּר וּלְכִחְכּוּחַ שֶׁלִּפְנֵי הַהִמְהוּם הַנ”ל, שֶׁסִּבֵּב וְסִירְבֵּב אֶת הַמִּלִּים לָעוֹלָם וְכֻלּוֹ וְאִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ מֻזְמָנִים לָקַחַת לָהֶם מִן הַמּוּכָן, וְכָל שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחָם. גּוֹרָלָהּ הַמַּר מַסְפִּיק לְכֻלָּם. וְתוֹךְ כְּדֵי שֶׁהִיא טוֹרַחַת בִּשְׂפָתֶיהָ, מֹחָהּ אֶת יָדֶיהָ בַּסִּינָר בְּאֶמְצַע מְעִיכַת הַזֵּיתִים שֶׁהַדּוֹד יַעֲקֹב קָטַף אֶתְמוֹל מֵעֵץ הַזַּיִת.

הַמִּתְקַלֶּסֶת הִיא בְּבַעֲלָהּ וַדַּאי תִּשְׁאֲלוּ, נוּ זוֹ שְׁאֵלַת תָּם ־ וַדַּאי, מַה שׁוֹנֶה הוּא מִן הָאֲחֵרִים שֶׁיִּבְלַע אֶת מְנָתוֹ וְיִשְׁתֹּק בּוּל הָעֵץ הַזֶּה. וְכָל דִּכְפִין (אִם יֵשׁ כָּאֵלֶּה) נִלְכָּדִים בַּמֶּתַח לְלֹא גּוֹאֵל.

 

בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר רָאֲתָה בֵּקִי שְׁתֵּי יוֹנוֹת בָּר מְקַנְּנוֹת בְּטִרְחָה בְּחַלּוֹן חַדַר הַשֵּׁרוּתִים, צֶבַע הָאַחַת הָיָה אָפֹר־כְּחַלְחַל, וְהָיָה לָהּ כֶּתֶם עַל הַצַּוָּאר, מַשֶּׁהוּ בַּעַל בָּרָק יָרֹק-סָגֹל תַּאֲוָה לָעֵינַיִם, מַמָּשׁ כְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת הַמּוֹפִיעָה לְאַחַר הַגֶּשֶׁם, וְהַנְּקֵבָה הָיְתָה אֲפַרְפֶּרֶת יוֹתֵר. תִּרְאִי אוֹתָהּ אָמְרָה סְתֵרִינָה, כְּמוֹ כָּל הַנְּקֵבוֹת הַמְּשַׁעַמְמוֹת, לֹא מָצְאָה לְעָצְמָה זְמַן לָקַחַת מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. וּפָטְרָה אוֹתָן בְּיָדָהּ וְיָצְאָה לֶחָצֵר.
יוֹנוֹת הַבָּר לֹא הִתְיַחֲסוּ לַדְּבָרִים וְהָיוּ מִסְתּוֹבְבוֹת וּמְקַרְקְרוֹת כִּמְעַט כְּמוֹ בַּעֲלַת הַדָּבָר, וּמְרַפְּדוֹת אֶת הַקֵּן בְּזַלְזַלִּים וּבֶעָלִים יְבֵשִׁים, לִקְרַאת בּוֹא הַגּוֹזָלִים לָאֲוִיר הָעוֹלָם. וּכְשֶׁפָּתְחָה בֵּקִי אֶת הַחַלּוֹן לְאִוְרוּר, הֵן הָיוּ שָׁם כְּמוֹ בֵּיתָן הוּא מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים. הָאַחַת נִצֶּבֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, וְהַשְּׁנִיָּה הֵחֵלָּה דּוֹגֶרֶת עַל הַבֵּיצִים, וְנוֹצוֹתֶיהָ הַתְּפוּחוֹת נָעוֹת לְכָל מַשָּׁב רוּחַ עוֹבֵר.

מִתַּחַת לְכָל הַכְּבֻדָּה הָיְתָה מֻנַּחַת מִבְרֶשֶׁת הַנִּקּוּי שֶׁל בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ, וְעָלֶיהָ הַקֵּן עַל זַלְזַלָּיו וּבוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים קְטַנּוֹת. הַזָּכָר חַג עַג בְּאִי שֶׁקֶט מִסָּבִיב לַנְּקֵבָה הַדּוֹגֶרֶת, מְגַרְגֵּר בְּקוֹלוֹ וְנוֹהֵם כְּבַעַל בְּעַמָּיו, מְדַשְׁדֵּשׁ בְּרַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת כְּמוֹ מַזְהִיר אוֹתָהּ מִן הַפּוֹלְשִׁים שֶׁמִּסָּבִיב.

בֵּקִי נָסוֹגָה בִּזְהִירוּת, חוֹלֶפֶת אֶל מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת, כְּדֵי לֹא לְהַפְחִיד אֶת הַשְּׁתַּיִם. נִכְנֶסֶת בְּרִיצָה לַחֲדַר הַמְּגוּרִים, וּמַכְרִיזָה בְּקוֹל עַל הַהַפְתָּעָה. זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לָהּ לְהֵחָשֵׂף לַפֶּלֶא הַזֶּה ־ הֶמְשֵׁכִיּוּת הַגֶּזַע בְּהִתְהַוּוּתוֹ, וְהוּא מִתְרַחֵשׁ מַמָּשׁ כָּאן בַּבַּיִת מִתַּחַת לְעֵינֵי הַנּוֹכָחִים. נוּ אָז מַה אַתֶּם חוֹשְׁבִים, כָּל הַשְּׁכוּנָה בָּאָה לְהָצִיץ, וְסְתֵרִינָה לֹא תְּפַסְפֵס הִזְדַּמְּנוּת כָּזֹאת, וְתֵכֶף לָקְחָה פִּקּוּד עַל מַה, מָתַי וְאֵיךְ, יַעְנִי בִּשְׁבִיל שְׁהַיוֹנוֹת הַחֲמוּדוֹת לֹא תִּבְרַחְנָה מִן הַבַּיִת כָּמוֹהָ, כְּמוֹ שֶׁהִיא עָשְׂתָה כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ דָּרַשׁ מִמֶּנָּה לִלְמֹד טוֹב, כְּאִלּוּ שֶׁזֶּה בִּכְלָל הָיָה חָשׁוּב יוֹתֵר מִן הַזֵּיתִים.

וּבְקֶשֶׁר לַיּוֹנִים ־ בֹּקֶר אֶחָד הַכֹּל נִגְמַר, לֹא יוֹנִים וְלֹא בַּטִּיח, הַשְּׁתַּיִם נֶעֶלְמוּ כְּמוֹ בָּלְעוּ אוֹתָם הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים, לֹא גּוֹזָלִים לֹא בֵּיצִים, רַק עֲרֵמַת זַלְזַלִּים וְכִנִּים קְטַנּוֹת רוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹכָם.

בְּסִכּוּם תִּהְיוּ בְּטוּחִים נֶכֶס כְּמוֹ סְתֵרִינָה לֹא מוֹצְאִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וּבְעִקָּר אַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁד מְיֻחָד מִן הַמּוּכָן עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית.

בְּתֹם הַהַצָּגָה, עֲתִידִים אָנוּ לְנַסּוֹת לִמְצֹא תַּחְלִיף, אֲבָל לְתַחְלִיפִים כַּיָּדוּעַ יֵשׁ טָעַם שֶׁל קַלְקַר חֲסַר טָעַם וְרֵיחַ, וְלֹא מֶלַח וּפִלְפֵּל לְפַלְפֵּל אֶת הַדָּם הַמַּתְאִים.

כֵּן כֵּן אֶפְשָׁר לָלֶכֶת בָּרְחוֹב תּוֹךְ כְּדֵי גִּחוּךְ שָׁפָל, וְלִפְלֹט מִלָּה שֶׁבַּנִּבְזוּת עַל עִנְיָנֶיהָ הָאִינְטִימִיִּים שֶׁל סְתֵרִינָה הַכּוֹכֶבֶת הַשְּׁכוּנָתִית, כֵּן, אֶת זֶה אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמְכֶם, וְגַם יֵשׁ שֶׁאוֹהֲבִים לַעֲשׂוֹת זֹאת. מֵעֵין סִפּוּק שֶׁל סָרִיסִים חַסְרֵי אוֹן, שֶׁאוֹמְדִים אֶת מַעֲלוֹת גּוּפָה הַמִּתְפַּקֵּעַ ־ מֵילָא, סוֹף־סוֹף הַקּוֹסְמוֹס גָּדוֹל וְאַוְרִירִי וּמְעַט צַחֲנָה מֻתָּר לְכָל אֶחָד לִפְלֹט. צוֹחֲקִים קְצָת, מִתְפָּרְקִים כִּבְיָכוֹל בְּבִטּוּי גַּס, וּכְאִלּוּ אַתֶּם הַגְּבָרִים בַּעֲלֵי הַמַאצ’וֹאִיסְטִיוּת הַכְּבֵדָה, עַתִּירֵי כִּבּוּשׁ וְיֶדַע, הוֹלְכִים הַבַּיְתָה חֲמוּצִים וּמַצְחִינִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם. וְהִיא עָצְמָה כְּבָר תִּהְיֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּדַרְכָּהּ לְהִשְׂתָּרֵעַ עַל רְטִיטוּנֵיהַ הַמִשְׁתָמְנִים בַּנְּעִימִים וּבְלִי דִּבּוּרִים יְתֵרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּרֹחַב יָד וְכָרָאוּי.
וְאוּלַי הִקְדַּמְנוּ קְצָת אֶת הַמְּאֻחָר? וְאִם נַחְנוּ בְּשָׁלוֹם הֲרֵי נַחְנוּ עַל מִשְׁכָּבֵנוּ בַּמָּקוֹם הֲכִי בָּטוּחַ בָּעוֹלָם.

בַּיּי חֶבֶר’לָךְ

***ערכה: ורד זינגר