ארכיון תגיות: סיפור קומי

אינגמר סירקוס – סיפור קומי מאת גאולה שינה

יהיה לך תפקיד במופע החריגים. תשבי ליד שולחן עמוס באוכל ותאכלי. את מבינה, אנשים היום כבר לא רואים אישה שאוכלת. אישה היום בקושי שותה קפה קטן ונוגסת בעוגייה

כשאדם צעיר וגבוה הלבוש בהידור שלא מתאים לקיץ הישראלי הלוהט פנה אליי  ואמר שהוא מחפש מישהי ממש כמוני, המשכתי ללכת. הוא הלך אחריי וענן הבושם שלו סחרר ועטף אותי במין קרירות נעימה. יש לי הצעה נהדרת בשבילך, הוא קרא אחריי ומבטא קל שעדיין לא זיהיתי היה בקולו. גברת, כדאי לך, הוא השיג אותי והתהלך לצידי, את לא תצטערי, תעצרי רגע, את לא תצטערי. עצרתי במקומי ושאלתי  מה הוא מוכר ומיד הודעתי שאני לא מעוניינת, אבל הסכמתי להתיישב לחמש דקות על ספסל האבן. ממילא רציתי להוציא את בקבוק הדיאט קולה מהתיק שלי ולשתות. יום חם במיוחד היום, חשבתי, ואין דבר שאני רוצה בו יותר מאשר מקלחת קרה ומזגן. קודם כל תודה, אמר הבחור הצעיר והגבוה ואני הבטתי בכתמי הזיעה שהתפשטו בחולצתו המכופתרת כששלף מתיקו כרטיס ביקור אדום והושיט לי. “סלע רגב-מומחה בכשרונות” קראתי בקול רם ולגמתי מהבקבוק שבידי. אחר כך חייכתי: תאמין לי סלע רגב, שאני לא מוכשרת בשום דבר. סלע הביט בי ממושכות מלמעלה למטה והקיף בעיניו את כל גופי. את בדיוק מה שאני מחפש, ותאמיני לי גברת, את עוד תרוויחי הרבה מאד כסף מאיך שאת נראית. נחיל של קולה זרם על סנטרי ואני מיהרתי וקמתי. חשבתי על המקלחת הקרה שמחכה לי בבית ועל המזגן החדש , ודמיינתי את הרגע שבו אשתחל ערומה ורטובה מתחת לשמיכה, מתענגת על אוויר מזגנים קר. תעזוב אותי, כמעט צעקתי כשראיתי שהוא הולך בעקבותיי, לך תיטפל למישהי אחרת. סלע דיבר ללא הפסקה. סיפר על מופע קרקסי של חריגים. יש גמד, בחור צעיר שאולי הוא בחורה , אישה שעירה כמו קוף ואנחנו מחפשים בנרות אישה עם בטן ענקית כמו שלך. אני מסתובב פה בארץ כבר חמישה ימים ואת הכי מתאימה, תאמיני לי גברת, הוא החל להתנשף כאשר החשתי את צעדיי, תעצרי רגע, את לא תצטערי, יש הרבה כסף בקרקס הזה. עצרתי. התנשפתי. הבטתי בו, מזיע כולו, דוחף לידיי את כרטיס הביקור האדום וממש מתחנן שאגיע מחר בשעה ארבע אחרי הצהריים לאחד הבניינים שהוא מצביע לעברו, דירה מספר 3. זה אודישן, הוא הוסיף ונשימתו חזרה להיות סדירה, עם בעל הקרקס ועוד אנשים. יסבירו לך הכל, את יכולה לבדוק באינטרנט “אינגמר סירקוס”. מקום רציני ומסודר עם ותק של עשרים שנים. משכורת נהדרת, לפחות כפול ממה שאת מרוויחה פה בארץ, נטו לגמרי. הוצאות של דיור, חשמל, מים אוכל, שתייה – עלינו. אבל לא דיאט קולה הוסיף במעין חיוך, רק קולה, שלא תרד לך הבטן פתאום.

אני חוזרת הביתה ונכנסת למקלחת. המחשבות לא עוזבות אותי. אני חושבת על אנשים מוזרים ,חצופים, וגם על הבחור הזה, סלע, עם החולצה האדומה המוכתמת מזיעה. אני בודקת באינטרנט “אינגמר סירקוס” כן. יש קרקס כזה, שבדי במקור ועכשיו הוא בסיבוב הופעות וכן, כך כתוב באתר – דרושים אנשים בעלי מראה ייחודי. אני מתקשרת למספר הטלפון המופיע על המסך וסלע עונה לי. אני טורקת ומדליקה מזגן ואחר כך נכנסת למיטה.

כשאני מתעוררת אני נזכרת במפגש המוזר שהיה לי. לרגע אני לא בטוחה שהיה במציאות. אולי חלמתי? לא. אני שוב בודקת באינטרנט, הפעם באנגלית. אכן יש קרקס שכזה, מיקומו הקבוע בשבדיה על יד אופסלה. יש גם תמונות. פרט לאוהל קרקס אדום ישנם בתים בעלי קומה אחת, מוקפים בגינה קטנה וצבעונית. כאן גרים, כתוב באנגלית, מגוון של אנשים. אפשר לבוא ולראות איך הם מתנהלים בחיי היום יום. אני מנסה למצוא עוד מידע אך לא מצליחה. אני מחליטה להתלבש וללכת לאודישן. הבניין ישן מאוד ומתקלף וכך גם חדר המדרגות. הדלת של דירה מספר שלוש פתוחה ואני נכנסת בחשש.  סלע מקבל את פניי בלבביות, הפעם הוא לבוש בחולצת טריקו קצרה. הוא מלווה אותי לחדר גדול וממוזג, ומציע לי שתייה. מולי יושב אינגמר, מנהל הקרקס, גבר כבן חמישים, בעל כרס קטנה, שיער לבן וחליפה דקה שצבעה אדום. נייס טו מיט יו, הוא קם ממקומו ולוחץ את ידי. הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ועיניו מבריקות. גוד, ורי גוד, הוא אומר לסלע שמוזג לימונדה קרה לכוסות ארוכות ופותח בהסברים: על אדון אינגמר, על קרקס שעובד עשרים  שנה, על סיבוב הופעות עולמי שנמצא עכשיו בישראל ושמח לגייס טאלנטים חדשים כמוני. אבל מה יהיה התפקיד שלי בקרקס אני לא מבינה? מאוד פשוט, סלע עונה: יהיה לך תפקיד במופע החריגים. תשבי ליד שולחן עמוס באוכל ותאכלי. את מבינה, אנשים היום כבר לא רואים אישה שאוכלת. אישה היום בקושי שותה קפה קטן ונוגסת בעוגייה. ביס פצפון וגם אותו היא מנגבת במפית. לראות אישה כמוך יושבת ואוכלת זו אטרקציה. בשביל זה אנשים קונים כרטיס. אבל את תצטרכי לאכול כל מה שיש על השולחן ולשתות הרבה קולה ומיץ, אין יותר דיאט קולה, זה כתוב בחוזה.

אני משפשפת את עיניי. או שאני חולמת או שעובדים עליי. לא. אינגמר מוציא חבילת דפים כתובים בשבדית ומראה לי. זה החוזה, מסביר סלע, וכמובן שהוא יתורגם לעברית ויוסבר לך על ידי עורך דין. בינתיים אנחנו רוצים שתבואי איתנו לקרקס, תכירי את האנשים וגם תראי הופעה. אינגמר לא מסיר את עיניו ממני. אני מהנהנת לו בראשי וקמה. אינגמר ניגש אליי ושואל דבר מה את סלע. סלע מורה לו בידו עליי ואינגמר מסובב אותי במקומי ומעביר ידיים על בטני ועל ישבני. הוא בודק, מסביר לי סלע, אבל אם זה מפריע לך תגידי לו. לפני שאני מצליחה להגיד משהו אינגמר מעביר את ידיו מגופי אל פי ופותח אותו בחוזקה. הוא בודק את שיניי. ורי גוד, הוא אומר, ורי גוד. אנחנו יורדים לרחוב ועוצרים מונית שלוקחת אותנו לקרקס. ראשי הולם וכך גם בטני. על הבמה עומדת אישה שחומה בבגדים ארוכים.  היא מסירה את מכנסיה ומראה לקהל את רגליה השעירות. הקהל מלא פליאה. אחר כך היא מורידה את החולצה והקהל נזעק מפלומת השיער שעל בטנה. לסיום היא מרימה את זרועותיה והקהל מריע בתיעוב למראה שיער בית שחיה. האישה מודה לקהל ומזמינה אותו להגיע אחרי המופע למתחם הליטוף. אחריה עולים לבמה בחור צעיר עם שיער ארוך וגוף של בחורה שמחליף תלבושות ותסרוקות וזוכה לתשואות רמות וגמד שקופץ בתוך חישוקים בוערים באש. גם הם מזמינים את הקהל ללטף אותם לאחר המופע. אני מתעניינת  אם יש גם מופעי חיות ומקבלת הסבר שאילוף חיות למען שעשוע בני אדם זו אכזריות.

הימים הראשונים שלי בקרקס קשים אבל אחר כך אני מתרגלת. ברברה, האישה השעירה, סטפן, שלא ברור אם הוא בחור או בחורה וג’וליאן הגמד הופכים לחבריי הטובים ביותר. אנחנו מופיעים בברלין ובאמסטרדם ומשם מגיעים לקרקס הקבע בשבדיה, ליד אופסלה, שם בפעם הראשונה בחיי אני חווה קור אמיתי. כדי להתחמם בלילות הקרים ג’וליאן ואני ישנים ביחד, ובנוסף, לשם השעשוע והחימום גם יחד, הוא מקפץ על בטני לפני שאנחנו נרדמים, הולם בצדדיה בעקביו כקאובוי זעיר וזועק:  דיו, דיו.

השלג לא מפסיק לרדת כבר שבוע ואין הופעות. אנחנו משתגעים משעמום ומקשיבים שוב ושוב לתיאורו של אינגמר על הקמת הסירקוס. זה היה כך, הוא נאנח, היו לי הומו, לסבית, מונגולואיד צעיר ואחד לא נורמלי. הקהל היה מתגלגל מצחוק כאשר ההומו היה מדבר בקול מתנגן ומסביר את עצמו בתנועות ידיים, וכשהלסבית הייתה נכנסת לבמה בשערה הקצוץ ושואלת: היי, מה העניינים? הם היו בוכים מרוב צחוק. את המונגולואיד כולם אהבו ותמיד היה תור ארוך כדי ללטף אותו והלא נורמלי, הייתם צריכים לראות איך הוא השתולל בכלוב, חובט את כל גופו בסורגים, לפעמים עד זוב דם. היו פעמים בהן הייתי צריך להפסיק את המופע כדי לטפל בו. מחוץ למופע, אנשים היו זורקים לו בוטנים ובננות כמו משוגעים ומעודדים אותו לנהום, אח, אלה היו ימים אחרים. הקהל קיבל מה שקיבל והיה מאושר. היום כבר הומואים ולסביות לא מעניינים אותם, יש כאלה בכל רחוב ובכל פאב, ולצחוק על מונגולואידים ומשוגעים כבר לא מקובל, אז מה נשאר? גמד זה טוב, שעירה זה טוב, בחור שלא ברור אם הוא הוא או היא זה לא רע, אבל אישה עם בטן ענקית  זה הכי טוב. זה אחר, זה שונה, זה מגעיל וזה מצחיק, הכל בבת אחת. החלום שלי הוא למצוא גבר עם בטן גדולה, ממש ענקית, ולעשות מכם זוג. יכול להיוולד לכם ילד ממש אוצר לאינגמר סירקוס.

ג’וליאן מביט בי ואני מחליטה לספר לאינגמר שלפני השינה ג’וליאן קופץ על בטני ומציעה לו, אם הוא מעוניין, להוסיף קטע שכזה למופע. אינגמר קורן מאושר. זה גאוני! הוא מנסה לחבק בבת אחת את ג’וליאן ואותי אך לא מצליח, אתם אנשים נהדרים, ממש כמו משפחה בשבילי. במופע הבא אני לובשת חזייה אדומה ומכנסונים קצרים, גם הם אדומים. ג’וליאן מטפס על בטני כשהוא נועל  מגפיים אדומים ובידו שוט קטן שבקצהו נוצה אדומה וצועק : דיו, דיו. אני מתגלגלת מצחוק,  בטני הענקית  עולה ויורדת והקהל משתולל משמחה ומוחא כפיים. כשג’וליאן יורד מבטני ומסתובב סביב גופי כשהוא ממשיך לדגדג אותי, הקהל רוקע ברגליו מרוב צחוק. אינגמר סופק את כפיו בהנאה ולאחר המופע נותן לי נשיקה ומבטיח לג’וליאן ולי מתנה מיוחדת במינה.

וזו המתנה שאינגמר בחר עבורנו: חתונה. אנחנו נעשה חתונה באינגמר סירקוס. זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקרקס ימכור כרטיסים לחתונה. את וג’וליאן, הוא מביט לשמיים ומפריח לעברם נשיקה, זוג מהשמיים. אתם חברים טובים, אתם מדברים הרבה, צוחקים הרבה, נו, מה צריך עוד בשביל להתחתן? הוא קורץ לג’וליאן שיושב על שרפרף בארים גבוה ומנדנד את רגליו באוויר. הכל אני אעשה בשבילכם, ממשיך אינגמר, אתם כמו הילדים שלי, ואם יהיו לכם ילדים, אני אהיה סבא שלהם. אח, הוא מחכך את כפות ידיו זו בזו, תהיה לכם החתונה הכי מפוארת בעולם וילדים מאד מיוחדים, הוא מעיף מבט ברגליו המתנדנדות של ג’וליאן ואחר כך על החזה שלי וחוזר על דבריו, החתונה הכי מפוארת וילדים מאד מיוחדים.

אינגמר מתחיל בהכנות ומשתף את כל אנשי הקרקס. הם באים לאחל לנו מזל טוב וברברה קונה לנו מתנה: אגרטל  אדום ובתוכו פרחים מלאכותיים בצבע שחור. ג’וליאן ואני ממשיכים בשגרת חיינו ונמנעים מלדבר על החתונה. כשמגיעה תופרת למדוד את מידותיי עבור שמלת הכלה אני מעזה לשאול את אינגמר מתי תתקיים החתונה. בעוד שבוע בדיוק הוא משיב, תהיה לך שמלה נהדרת, עם המון תחרה שתיתן לך עוד יותר גודל. מחר אני אבחר לך נעליים עם עקב גבוה, אני רוצה שתהיי ענקית לעומת החתן הקטן קטן, אח, הוא שוב משפשף את ידיו, זה יהיה משהו יוצא מן הכלל.

ג’וליאן ואני מדברים בפעם הראשונה על החתונה. אני לא רוצה להתחתן איתו והוא לא רוצה להתחתן איתי. אנחנו ניגשים למשרד של אינגמר ואומרים לו שיש בעיה. אין חתונה. עיניו העגולות של אינגמר מתנפחות וכמעט יוצאות מחוריהן. אתם לא מחליטים שום דבר! הוא מרעים בקולו, אני זה שמחליט, ואם אמרתי שיש חתונה ומכרתי כמעט את כל הכרטיסים אז יש חתונה וזהו! לכו מפה, פצצצ…, לכו!.

כל אחד מאיתנו פורש לחדרו ואנחנו לא מדברים יותר. לא על חתונה ולא על שום דבר. אני גם לא מקפיצה יותר את ג’וליאן על בטני והוא לא מבקש. אני מנסה לחשוב בהיגיון מה אפשר לעשות ולא מוצאת שום מוצא. אני אוכלת כמה חפיסות של שוקולד ושוכבת במיטה. כבר קשה לי לנשום  ואינגמר כל הזמן דואג שאוכל עוד ועוד . אני מתחילה לנמנם כשלפתע עולה בי מחשבה. אני יהודייה!  אני לא מוכנה שכומר יעשה לנו את הברית! מה יגידו ההורים שלי? מה יגידו כל החברים, והאורחים? אני מתלבטת אם לומר משהו  לאינגמר, אם אכפת יהיה לו בכלל.

כשאני רואה את עצמי בשמלת הכלה הנפוחה אני פורצת בבכי. התופרת בטוחה שאני בוכה מאושר ואומרת לי בשבדית משהו שאני לא מבינה אבל אני מניחה שהוא טוב לפי טון הדיבור. היא מבקשת ממני לנעול את נעלי העקב אבל אני מסרבת. אני פושטת את השמלה הענקית ורצה לחדרי.

באמצע הלילה אני לוקחת ארנק וטלפון ובורחת. הלילה אפל במיוחד, ללא ירח, ואני משתדלת ללכת בשקט ככל יכולתי דרך  מגורי הצוות. אני מגיעה לרחוב ראשי ועוצרת מונית. תיקח אותי לאיזה הוטל, אני מבקשת מהנהג, רחוק מכאן. המונית עוצרת לי בחריקת בלמים בפתח מלון מואר בחלקו ואני מקבלת חדר קטן עם מקלחת. אני עולה חצי קומה במדרגות אפלוליות, בקושי מצליחה לפתוח את הדלת בחושך, נופלת על המיטה בבגדיי ונרדמת אך קרני אור השמש מסנוורות את עיניי ונביחות הכלב הקופץ עליי מעירות אותי. תעיף את הג’וליאן הזה, אני שומעת את עצמי צועקת כשאני מנסה למשוך עוד פיסת שמיכה אדומה מגופו  של רגב השוכב עליה, אני חייבת לישון עוד קצת, ישנתי ממש רע, נורא קשה לי כבר עם הבטן הזאת. תקום  תכין את סתיו לגן, אני מנערת את כתפו של רגב ונותנת לו הוראות: תאסוף לו את השיער שלא ידבק בכינים ותשים לו בתיק את בובת הקופיפה החומה שלו, בלעדיה הוא לא ישן צהריים ואחר כך נקפוץ לד”ר ברגמן, אני רוצה לשאול אותו על זירוז, אני לא מסוגלת לסחוב  עוד שבוע. ושומע עוד משהו  – נראה לי שמצאתי שם – מה דעתך על סלע?

לסיפורים נוספים:
מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

ימות המשיח –  מאת אמהי”;ד, סיפור קומי

 

מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט

האישה והילדים לא בבית. פעם ראשונה זה שבע שנים. הצינון לא נותן לישון, והשעמום מצטרף אליו. לקחתי כדורים. אני מתחיל קצת להתמסטל, אבל הריב עם השינה לא נפסק. במקרר יש חומוס, בננה ויין אדום, לפחות במוקד הראייה שלי בשעה זו. רק אחד מהם יכול לעזור. כוס אחת מפילה אותי לשינה של ארבע שעות רצופות, אני מתעורר בפתאומיות. השלפוחית מתחילה להציק: “אם לא שכחת, אני פה”. השירותים במרחק 35 מטרים, אך מתברר שבארבע השעות האחרונות לא הזזתי את הרגליים. אני נופל ישר על הלגו של הילדה. מול עיניי צעצועים רבים. אני מצליח לסלק את הבובה, את הנשכנים, וגם מוצץ אחד נכנס לי לתוך העין. השירותים במרחק 29 מטרים. ואז הוא מגיע, חרק שאיני מכיר. גופו כ-10 סנטימטרים, גבו כשל חיפושית, בין שש לשמונה רגליים. קשה לספור מפה. הטיפה הראשונה במכנסיים. הוא מתקרב לפה שלי, אני מפנה את ראשי. הוא מתקרב לאוזן שלי. אני מזיז במהירות את הראש, אך נראה שהוא מתמיד בחיפוש נחיר, עין או כל חור אחר. גופי מחולל. אני מצליח להתקדם במהירות בזחילת גחון, שלמדתי בשנתי הראשונה והאחרונה בצופים. השירותים במרחק כ-22 מטרים. הילד הגדול שפך מיץ, ולכן אני דבוק לרצפה, מה שמפחית את המהירות שלי פי ארבעה מטרים לשנייה. אבל הנה המפתחות שלי, מתחת לשידה. מאחוריי החרק, מלפניי השירותים, מימיני המפתחות. עליי להחליט מהר. אני זוחל לכיוון המפתחות ואוסף אותם. החלטה טובה, קיבלתי עוד ארבעים נקודות. צריך לחזור למטרה, אך התרחקתי. כעת מרחקי מהשירותים 24 מטרים. אני זוחל בחזרה. הפעם עוקף את שלולית המיץ במהירות יחסית. מגיע למדף הספרים, הקונקורדנציה העברית נופלת לי על הראש.  זה כואב מאוד, אך הפגיעות יבשות, אולי, אני לא רופא. אני במרחק 19 מטרים מהשירותים. הפעם ארבע טיפות בבת אחת. אני מריח ריח לא נעים כלל של רעל. ריססתי בו כדי להיפטר מהחרקים. תזכורת: להחזיר אותו לבית המרקחת. כאב הראש, ריח הרעל והכעס הצרכני מרפים את כוחותיי.

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט. אני מקשיב לטיעונים של כל אחד מהם בכובד ראש, אבל מתחיל שוב להתעייף כי הטיעונים מוכרים. ברגע זה אני מבין שרגל אחת שוחררה, אני מצליח לקום ולצלוע לעבר המטרה. אני מתקדם לאט אך בנחישות. עוד עשרה מטרים בלבד. שש טיפות. היעד, דלת השירותים, נצבע באורות צבעוניים, החד קרן והדרקון לוחצים לי ידיים. אחד מהם, לא בטוח מי זה היה, מגיש לי מים, אבל אלוהים אדירים, אני לא צריך לשתות עוד. אני שם, משחרר את הרוכסן, ואז זה מתחיל, גאות, גייזר, שיטפון, הכול מותז לכל הכיוונים, לקירות, לרצפה, לנייר הטואלט. בשיא העייפות, כמי שמובס, אני מנקה הכול, לא משאיר סימן לאסון שהתרחש. בסיום המלאכה נגלה לעיניי הספר שאשתי קראה: “כיצד תרכוש ידידים והשפעה”. אני מתיישב על האסלה, מתחיל לקרוא בו ונרדם.

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

 

 עם הזמן הצלחתי להכניס גם דברים מקוריים משלי. בהתחלה לא היה שינוי ניכר כל כך בתוכן, כתבתי למשל “אזהרה! אסור לבלוע את החומר, אלא אם כן אתם ממש צמאים.” אחר כך כתבתי “יש לפעול בהתאם להוראות הכביסה שעל הבגד. אם לא, יבוא שוטר.”

 

הכול קרה בגלל סטיב ג’ובס. אותו גאון אמריקאי, שהמציא את ההמצאה ששינתה כביכול את פני העולם, גרם לי, אדם מצליח ואמיד יחסית, לפשוט את הרגל. ולא רק שפשטתי את הרגל, גם לא נותר לי שום טעם לחיים; העבודה שלי, שהכניסה לי משכורת מכובדת, לא הייתה רק מקור הכנסה עבורי. היא הייתה האהבה שלי, משוש חיי. וכעת, כאשר אין לי עבודה, גם אין לי טעם לחיים.

סיפור ההצלחה שלי התחיל כשחיפשתי עבודה בתור כותב. הצעתי את עצמי תחילה לכל העיתונים המובילים, אך כולם דחו אותי בזה אחר זה. אחר כך ניסיתי לכתוב סיפורים קצרים, יצרתי אסופה מכובדת יחסית של 35 סיפורים ושלחתי אותה לכל ההוצאות הנחשבות והמוכרות. גם הן דחו אותי כמובן, בטענה שהספר לא מתאים לתכנית העבודה שלהן לשנים הקרובות. אבל אני לא התייאשתי, החלטתי שכתיבה זו האהבה שלי ושאני אתן הכול בשביל להצליח בתחום. אז פתחתי בלוג משלי באינטרנט והתחלתי לכתוב בו את כל מה שעלה על רוחי. כתבתי שם על אהבות, על אכזבות וסתם על מחשבות שהיו לי, וסוף סוף הרגשתי טוב. יכולתי לפרוק את כל מה שהיה בתוכי, והיה הרבה. אחרי חודש נחרדתי לגלות בעזרת חבר שלי שמבין קצת במחשבים, שיש לי רק קורא אחד לבלוג, ושהקורא הזה, למרבה הצער, הוא אני.
ויתרתי, הבנתי שאין לי כישרון ושלמרות שאני כל כך אוהב את זה, כנראה לא נועדתי לכתוב. אבל אז, משום מקום, פתאום קיבלתי הצעה. זה לא היה משהו טוב מדי, אפילו לא סביר, אבל עבודה היא עבודה. ואם היא קשורה לכתיבה, אין ספק שאני חייב לקבל אותה. תמצית העבודה הייתה להיות זה שכותב את הוראות השימוש ואת הרכיבים על מרככי הכביסה של חברת Soft. אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל באמת יש מישהו שזאת העבודה שלו, והמישהו הזה היה אני. בהתחלה הייתי כותב דברים בנאליים כמו “יש למלא את הפקק עד הפס המסומן” או “אין לערבב בין בגדים בהירים וכהים.” אבל עם הזמן הצלחתי להכניס גם דברים מקוריים משלי. בהתחלה לא היה שינוי ניכר כל כך בתוכן, כתבתי למשל “אזהרה! אסור לבלוע את החומר, אלא אם כן אתם ממש צמאים.” אחר כך כתבתי “יש לפעול בהתאם להוראות הכביסה שעל הבגד. אם לא, יבוא שוטר.” ולאט לאט זה התחיל לצבור תאוצה. הבנתי שאנשים ממש קוראים את הדברים האלה כשהם יושבים בשירותים ושמתחיל להיות לי קהל מעריצים משלי. אחר כך עברתי מהאנקדוטות הקטנות לקטעים שלמים משל עצמי, והחברה שייצרה את המרכך ממש זרמה איתי על זה. הם הבינו שבגלל הדברים שאני כותב על המוצרים שלהם, יותר אנשים קונים את המרכך, לכן משתלם להם להמשיך להחזיק אותי ולתת לי חופש יצירתי לעשות מה שבא לי. אז כתבתי בדיחות וסיפורים קצרים, משם עברתי למחזות ואפילו לשירה. השיא היה כשהחברה הוציאה מהדורה שלמה של מרככי כביסה שכולה הוקדשה לסיפור בלשי בהמשכים שכתבתי. הרגשתי על גג העולם, ידעתי שאני מגשים את הייעוד שלי ככותב ושהחיים שלי עלו על המסלול הנכון. אבל אז הגיע סטיב ג’ובס והמציא את האייפון. אנשים התחילו לקרוא בטלפון שלהם בשירותים ושכחו אותי. הם התחילו לגלוש בפייסבוק ובאתרים אחרים בזמן הישיבה והשאירו אותי לא רלוונטי. לא עבר זמן רב ופוטרתי מהעבודה. חברת Soft זרקה אותי ושילמה לי פיצויים כל כך נמוכים, שלא יכולתי לקנות איתם אפילו בקבוק של מרכך כביסה. על בקבוקי המרכך, דרך אגב, הם השאירו בלי בושה כמה מהכתבים שלי, אבל גם זה היה במקום נסתר על הבקבוק ובאותיות קטנות כל כך שאף אחד לא ראה. וכמובן, הם לא שילמו לי על זכויות היוצרים.

אז עכשיו אני בבית, יושב ועצוב, לבד וכאוב, חושב על אותם ימים שחלפו. אבל אני מבין שזה לא יעזור לי. אם אני רוצה לנצח אותם, אני חייב להצטרף אליהם.
זה לא יהיה פשוט. להצטרף ל”אפל” זה לא משחק ילדים, אבל אני אף פעם לא ויתרתי על שום דבר בחיים, וגם בפעם הזאת אני לא מתכנן לוותר. אז התחלתי מאפס, למדתי הנדסת תוכנה באוניברסיטה, או באנגלית  software engineering   וכעבור ארבע שנים מייגעות סיימתי את התואר בהצטיינות. אחר כך התקדמתי לאט לאט בעולם ההיי-טק. את הספתח עשיתי בחברה קטנה, שם צברתי ניסיון (וגם כסף שמעולם לא היה לי מהכתיבה) עד שהגעתי לרמה של מתכנת בכיר. הדרך משם לאפל עדיין הייתה ארוכה, אבל לא עצרתי. הייתי צריך לעבור שני ריאיונות בטלפון ואחר כך עוד שישה ריאיונות אישיים, אשר בכל אחד מהם בודקים את המקצועיות שלי והכי חשוב, את הנאמנות שלי לחברה. מגיע היום שבו אמורים לבשר לי אם התקבלתי לחברה. הטלפון צלצל ועל הקו נמצא האדם שראיין אותי בריאיון האחרון שלי. הוא אומר לי “התקבלת, אני מקווה שבחרנו נכון” ואני עונה לו “אל תדאג, לא תצטערו.”
אבל הם לא יודעים כמה הם הולכים להצטער על זה, כי מהרגע שאני מתקבל, אני עובד רק על דבר אחד. כלפי חוץ אני עובד חרוץ וממושמע, אבל כשאף אחד לא שם לב, אני עסוק במימוש התכנית הסודית שלי: הריסת החברה מבפנים. התקלה העיקרית שיש לאייפון היא כמובן הבעיה שנגרמת לו אחרי שנה או שנתיים שהוא נמצא אצלכם, כאשר הוא מתחיל להיתקע ולעשות בעיות. אנשים חושבים שזה קורה לו כי הוא פשוט ישן או שהבטרייה שלו נחלשה, אבל האמת היא שאני האחראי לזה. והסיבה העיקרית שאני עושה את זה, שאני משקיע את כל חיי בדבר הזה, שהפסקתי לכתוב בגלל זה, היא שאם תשבו יום אחד בשירותים, תשחקו באייפון שלכם כמו שאתם תמיד עושים, ולפתע הוא ייתקע, אולי תחשבו להניח אותו לרגע בצד, להעיף מבט אל המדף ולהציץ במרכך הכביסה שלכם. אני בטוח שתמצאו שם איזו בדיחה טובה או אולי סיפור נחמד.

***

מתוך הספר “מאפייה ושמה תשוקה”, מאת תומר קאופמן, שעומד לראות אור בקרוב בספרי ניב

ימות המשיח – מאת אמהי”ד, סיפור קומי

“לא”, אמר, “סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית”.

“אורגיה קבוצתית”, הזדעקתי, “הכצעקתה?!”

“מה אתה מתפלא?”, אמר, “יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?”

אף שנבחרתי – אף פעם לא רציתי להיות נביא. כמו יונה ברחתי והתכחשתי.

אבל אלוהים קנה אותי בכמה טובות הנאה, בעיקר אלו שהגיעו בדמות נירית ושרה. אחרי שהתרציתי – התחלתי לחזות חזיונות.

ובחזוני הראשון הגעתי לדימונה, ממש בטעות. אבל האוטובוס הבא היה אמור לצאת רק כעבור שעתיים. אז הסתובבתי קצת במרכז העיר, בשוק, בשער, בכיכר – איפה שכורתים לגנבים את הידיים – ובבתי הקפה שבהם משחקים שש בש כאילו אין מחר. לא האמנתי למראה עיניי ומשמע אוזניי. שיחת היום בעיר עסקה לא בפוליטיקה ולא בדת. פתאום כל תושבי דימונה, גברים, נשים וטף, דיברו על ציוריו של גיאורג גרוסץ.

אמרתי לעצמי “לא ייתכן!” – עניין מוזר, וביקשתי סליחה מתושבי דימונה שלא הערכתי אותם כראוי, אותם תושבים פתאום מגלים בקיאות בציור אקספריוניסטי וויאמרי.

הייתי חייב לשאול לפשר הדבר, ניגשתי לאחד מזקני השבט בבית הקפה של ה”כבדים” ושאלתי אותו לפשר הדבר.

“מה לא שמעת?”,  אמר הזקן החכם, “הגיעו ימות המשיח”.

“באמת?”, שאלתי, “מי פילל לכך?”

“כולנו פיללנו, פיללנו גם פיללנו”, אמר הזקן החכם והציג עצמו בשם זכריה בן-דורות.

דבר מוזר הוא שלמרות שימות המשיח הגיעו, דימונה כמעט נראתה אותו הדבר. השינוי היה פנימי, בלב ובנפש, בפנימיות הרוחנית של האנשים.

“נכון”, אמר זכריה, “כל ימי חיינו זעקנו בבתי הכנסיות ובתי המדרשיות: ‘משיח משיח מתי תבוא, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא’ וקראנו תהילים והתפללנו”.

“אבל בשביל זה?! בשביל שתוכלו לדבר על גיאורג גרוסץ?”

“בוודאי”.

בחוץ, בגומחה קטנה על בניין ברחוב ישבה אישה מבוגרת, בגדיה היו בלויים, מהויים, מרובבים, קרועים. כיסוי הראש שלה העיד על כך שהיא “אשת חיל מי ימצא”… ועשתה רפרודוקציה לציור “היטלר בגיהינום”.

שאלתי אותה, “למה את לא קוראת תהילים?”

אמרה לי, “כבר קראתי את ספר תהילים עשרות, אם לא אלפי, פעמים, ונראה לי שמיציתי”.

“מיצית?”

“כן”, אמרה, “האינטלקט שלי דורש גירויים חדשים, שמעת פעם על שירתו של פול ורלן?”

“כן, אבל…”

“בלי אבל”, אמרה, “חייבים לחדש. אתם האינטליגנטים תמיד דורכים במקום. עכשיו כשימות המשיח הגיעו, גם אני יכולה”.

“חזון אחרית הימים”, אמרתי והמשכתי בדרכי.

ראיתי איש מביט בלוח המודעות העירוני. שלט גדול היה תלוי באמצע:

“הלילה לא לומדים תורה”.

“למה לא לומדים תורה?”, שאלתי, “מה? כבר הגיע תשעה באב?”

“לא”, אמר, “סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית”.

“אורגיה קבוצתית”, הזדעקתי, “הכצעקתה?!”

“מה אתה מתפלא?”, אמר, “יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?”

ברחתי מהאיש ופגשתי שוב את זכריה בן דורות החביב.

“לאן אתה הולך?”, שאל.

“לאוטובוס”.

“חבל, תישאר. מחר בערב אני מעביר הרצאה על אדם שכמעט מת וראה את האור”.

“וחזר בתשובה?”

“לא! הוא פיתח את שיטת האידיאליזם הטרנסנדנטלי”.

“לעזאזל, שכה אחיה! האידיאליזם הטרנסנדנטלי?! איך אפשר לעשות את זה?”

“אתם, קטני האמונה”, אמר מר בן דורות, לא פיללתם למשיח ועכשיו, כשהגיע, אתם מסרבים להכיר בו?”

“לא”, עניתי, “פשוט לא ידעתי שנסים כאלו יכולים לקרות. אבל אני לא כופר, בחייאת עיוני, לא כופר”.

“בחייאת עיוני?”, שאל בסלידה.

“כן, זה כמו השיר המפורסם שהיה להיט פה”.

“יותר אין להיטים פה”.

“איך?”

“בכוח האמונה אפשר לעשות הכול. ידעת למשל שאפשר לבסס מדע פיזיקלי שלם שמיישב את הסתירה בין מכניקת הקוואנטים לתורת היחסות? למפות את הגנום האנושי, להמציא תרופות לסרטן, לאיידס ולקמצנות? לבנות תיאוריות מתמטיות, להבין את קאנט בצורה שתהיה נהירה גם לתינוקות, לעשות אנשים בריאים יותר, נבונים יותר ויפים יותר, לכתוב יצירות מופת, להלחין מוזיקה עליונה וכל זה מבלי לצאת מדימונה?”

“הייתכן שאני הוזה?” שאלתי את עצמי.

אולי כן, אבל אם לא אז כבר אין פה מה לתקן. דימונה הפכה לפירנצה של שנות השלושים של המאה ה-16 ופריז של שנות השלושים של המאה העשרים. אור לגויים המזכה את הרבים. מקום מפגש פורה של האמנים הגדולים – הצייר יוסי אפללו (איש קבע לשעבר) ואמן האוונגרד הבלתי ייאמן משה בניטה.

המשכתי לכפר שלם. כפר שלם הפך למשק אוטרקי, גם שם המשיח עשה את שלו ולא מוכרים פיצות בחצרות במתקנים ארעיים, משל היינו גוואטמליים. פתאום קורים שם דברים אחרים, חדשים, מסקרנים, מעניינים כמו סצנת אוונגרד תוססת.

שינויים חזותיים הורגשו: השכונה (או הכפר) נראית נוצצת וסקסית – ככה הם הדברים בימות המשיח.

מפגש “בוז לווז-ווז” ברחוב מעפילי אגוז, נראה פתאום כמו גלידריה מול חוף ים שאין סימן טביעת רגל על חולו הבתולי. ילדים שנהגו לשחק שש-בש ברחוב, כאילו הם ואבותיהם לא עברו ביות – נראו כמו עוטי טוגות באקרופוליס הדנים באפשרויות קיום היש הבלתי-מונע. אברך שיוצא מהישיבה לירות בחבר ממשפחת הפשע המתחרה – נראה פתאום כמו סטודנט דנדי צעיר לספרות היוצא מהספרייה. וכך הלאה.

מאוד מעניין בימות המשיח. כדאי לכם לנסות.

יש אנשים שחושבים שזה משעמם. אבל זה לא שבאמת הגענו למצב אוטופי. פשוט כל המחסומים נפרצו, כנאמר “אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינו ּ–    וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:”  אבל כאמור המשכנו הלאה מאז תהילים. ימות המשיח הגיעו ואפשר להתרכז באמנות חדשה ומפרה, אפילו שיש בה מסרים שיכולים להתפרש כשליליים – כי אין מי שיפרש אמנות טובה כשלילית. אם היא טובה – לא משנה על מה היא מדברת – היא חיובית.

hahaimhemharabemiuto-4s

***

מתוך הספר “החיים הם הרע במיעוטו”, מאת אמהי”ד, בהוצאת ילדי הקומדיה

 

 

 

 

 

 

התור – נועה לקס – סיפור קומי

“נו, אז מה כ”כ דחוף? מהי אותה מחלה שמחייבת מענה כאן ועכשיו?”
“קוצר רוח,” היא ענתה

.

יצרנו תור ארוך לרוקח. היה שיא החורף ואת המחלות זיהינו זה על זה בקלות. קדחתי מחום וביקשתי להתיישב. ידעתי ששאר החולים יקראו לי כשיגיע תורי.
כבר עמדתי להתיישב כשאישה התפרצה מהצד. נראה שהיא באה ממרדף, שיערה היה פרוע, ונשימתה לא סדירה. היא הגישה לרוקח מרשם.
“סליחה, למה את נדחפת?” גערתי בה.
“זה דחוף,” היא אמרה ,”דחוף למדי.”
“הכל דחוף,” עניתי, “כולנו חולים פה.”
“מאוד דחוף לי,” היא הדגישה את מילותיה, “תאמיני לי.”
“נו, אז מה כ”כ דחוף? מהי אותה מחלה שמחייבת מענה כאן ועכשיו?”
“קוצר רוח,” היא ענתה.
“אין מחלה כזו,” קבעתי.
היא הסתכלה מסביב במבוכה.
“אממ… שקרנות פתולוגית…”
“כזו יש,” אמרתי, “אבל איך אדע שאת דוברת אמת?”
נשמעו דברי הסכמה משאר החולים . המשכתי, “בכל אופן לא מתים מזה, עמדי בתור כמו כולנו.”
אז חשתי את ידה מונחת על כתפי, גופה השתופף ממטען בלתי נראה ופניה הרצינו. ” קיימת סכנה לחיי,” היא אמרה, והפשילה את שרווליה. חבורות ענק כחולות התגלו מתחת לבד. לא נותר לי אלא להניח לה לעקוף אותי.
אך כשרכנה עם גופה מעל דלפק הרוקח, קראתי בזריזות את המרשם שלה וראיתי כי מדובר בתרופות למחושי בטן.
“שקרנית!” הלמתי בה, “שקרנית אחת!”
כל עומדי התור הצטרפו אליי ויחד יצרנו סביבה טבעת מכות.
“אמרתי לך,” אמרה ונפלה תחתינו, “אמרתי לך!”

קרואסון שרוף\עדן בן ארי – סיפור קומי

קרואסון שרוףלא. אני לא צרפתייה, גם לא מרוקאית. אני תימנייה שלמה שגדלה במושב בדרום, אבל אידית פיאף עושה לי אורגזמה

***
כשהמלצרית הגיעה עם הקפה והקרואסון השרוף הבטתי בו בשאט נפש. הסברתי למלצרית הקטנטונת שככה לא מגישים מאפים. היא נבהלה והלכה לבקש שיחליפו לי. והוא, הוא הסתכל עליי מוזר, בן הדוד של דינה מהנהלת חשבונות. כבר שבוע היא טוענת שאנחנו ממש מתאימים ואני חייבת לצאת איתו לדייט.

בדרך כלל אני אומרת שאני לא חייבת שום דבר, אבל היא מכרה אותו היטב. אני אזרוק לאמנון הסמנכ”ל איזו מילה, אולי יעבירו אותה לשיווק. בן הדוד שלה שאל בעדינות של מוכר פלאפל למה זה מפריע לי כל כך, והוסיף שהקרואסון פשוט שזוף כמו הצרפתים בחוף הילטון, וקיבל קצת כוויות מלמעלה, לא יותר.

נעלבתי עמוקות. איך השמנמן הזה, שעובד בתור יבואן של טפטפות מסין, מחליט להיות כל כך מלא בעצמו וצוחק לתרבות שלי?

לא. אני לא צרפתייה, גם לא מרוקאית. אני תימנייה שלמה שגדלה במושב בדרום, אבל אידית פיאף עושה לי אורגזמה. אני שומעת אותה ומתענגת, רואה את הערוץ הצרפתי לפני השינה. הייתי שלוש פעמים בפריז ובניס. החופה שלי הייתה בצורת שער הניצחון, ואפילו סיפרתי לו, בלי לנשום, שהגָ רוש שלי אמר תמיד שיום אחד ייתנו לי תעודה של אזרחית של כבוד בצרפת, וגם שבכל המצעים שלי יש איורים של מגדל אייפל, ואפילו הסלון שלי בצבעי הדגל.

בן הדוד של דינה, לבוש בג’ינס משנת אלפיים ושלוש ובחולצה מכופתרת ישנה ולא מגוהצת, התחיל לשפשף את הצווארון כאילו תכף יצא לו משם ג’יני. ואם היה יוצא הג’יני, הייתי מבקשת דייט עם איזה ז’ק או קלוד, כי עד שעשיתי פן, התאפרתי, התזתי על עצמי מהבושם היקר, אני מבזבזת את כל ההשקעה הזאת על אחד שלא יודע לזהות קרואסון שרוף?!

*
מתוך הספר “לגימות”, עדן בן ארי

פרס נובל\יורם סלבסט – סיפור קומי

“הקופאית לא יודעת מהו הקוד של המים”. ואני, שתעתועי הייאוש מצמיחים בי לפעמים יצירתיות מפתיעה, קראתי: “תגידי לה שתנסה H2O.”

התור בסופרמרקט, חשבתי, עשוי להוציא לעתים כל אדם שפוי מדעתו, כי ערב שבת היום ורבות המשימות וצריך להספיק, והתור, אורכו כאורך הגלות והוא מתעקש לעמוד על מקומו עד שנדמה שיוסיף ויעמוד כך עד שאשיב את נשמתי לבורא.

בתוך ההרהור הנואש הזה, בתוך המחשבה על הסבל המושת על הבריות שלא בדין, הידקתי את משקפיי לגשר חוטמי, עמדתי על קצות אצבעותי, הצצתי מעל כתפה של הגברת רבת המידות שעמדה לפניי, והכל כדי לחשב את שנות האור שיידרשו לי עד שאגיע לדוכנה של הקופאית; ובעודי מציץ כך בין צווארה לכתפה החשופה של בעלת הכתפיות הירוקות שעמדה לפני, זיהיתי אי שם בראש את התור את טל, מכרתי משכבר ואף שלא התראינו זה שנים אחדות סברתי שמצב החירום מצדיק גישה הולמת. הנפתי אפוא את ידי באוויר וקראתי מלוא גרוני: ” טל, היי טל.” וטל, שהופתעה והסמיקה, טיפסה אף היא על קצות אצבעותיה כדי להפנות מבט ולראות מי זה הקורא בשמה מעבר לצמד חולצות הגברים המיוזעות שנצמדו אליה, וקראה במבוכה: “מה?”, והתור, שלכל יושביו לא היה דבר לעשותו זולת לעמוד נכוחה על משבצתם בתור, שלח מבטו לסירוגין אליה . אמרתי: “היי, טל, מדוע התור מתעכב?” וטל, שחור שיערה גולש על לחייה ופניה טובות כשהיו אמרה: “הקופאית לא יודעת מהו הקוד של המים”. ואני, שתעתועי הייאוש מצמיחים בי לפעמים יצירתיות מפתיעה, קראתי: “תגידי לה שתנסה H2O.” והתור, שאינו יודע דבר וחצי דבר בהלכות קופאיות, פרץ לרגע בצחוק רם ואחר כך דמם, והקופאית, שנבוכה לנוכח פרץ הצחוק המפתיע אמרה: “אני לא מבינה, מה הצחוק, על מה צוחקים?” וטל, שאת טוב ליבה זכרתי משנים, פנתה אל הקופאית והסבירה: “אומרים שהקוד של המים   הוא H2O ” והקופאית, שלבשה פתאום ארשת רצינית מאוד, אמרה: “הם לא יודעים אבל אין אצלנו קוד כזה.” ואני חשבתי שמגיע לי פרס נובל לכימיה כי סוף סוף עלה בידי להפריך את טבלת היסודות של מנדלייב, כי הקוד של המים הוא בהחלט קוד אחר, נסו והיווכחו. כשעמדתי לצאת נזכרתי לפתע מתוך הלא כלום ביונה שלא הרהרתי בה שנים הרבה, יונה התימנייה ששימשה עוזרת הבית שלנו בילדותי, יונה שאמרה שכשאגדל לבטח אהיה מדען. הנה, אמרתי לה בלבי, הגשמתי את נבואתך.

 

 

פשוט אתה\ זאב גור אריה – סיפור קומי

אתה יודע מה אתה צריך? סתכל עלי, תראה אותי, תאמין לי. אתה יודע מה הבעיה שלך? אז בוא אני אגיד לך. כמו שאתה רואה אותי, כל מה שאתה צריך זה אתה רק צריך. מדי פעם, ואני לא אומר כל יום, אבל מדי פעם אי אפשר כל הזמן. צריך גם לפעמים. אז קח, תראה, תקח, ותעשה לך. זה שתי דקות. תוך עשר דקות אני מסיים עם זה ויש לי. אני בא הביתה ושעה זה מוכן. תקשיב, אני קם שעתיים קודם, מתעורר, פוקח עיניים, קם מהמיטה, מתחיל את היום, מתחיל את הבוקר, ככה בוקר ככה, אני אוהב את השעות שיש לי את הבוקר, יש לך זמן לקום, להתעורר, וזה לא שאני איזה, אבל אני מקפיד, בשביל עצמי. אני אומר לך כדאי לך שלא תגיד שלא אמרו לך. בסוף תבין. תנסה תראה, מה, זה עולה לך? מה יש? למה תמיד להתנגד? זה עניין של החלטה. אני קיבלתי החלטה שאני כל פעם בוחר ואם לא אז אלה החיים וזו בחירה שלי איך שאני מסתכל על זה. מה הבעיה זה שניה, אני תוך שניה שומר לאחר כך ותוך חמש שנים יש לך. אם היית אז כבר מזמן היית, לא חבל? איך אתה תמיד. תראה אותם, מה, הם לא היו? ובכל זאת עכשיו הם. אתה עדיין יכול. אני אומר לך, חבל לי. כשיהיה לך תבין. כשתהיה תבין. בסוף גם אתה. ברצינות, תלך, יש שם, הם יעשו לך. בשביל זה הם שם. תקשיב, לך, תבקש, תגיד להם, במקום הם עושים. במקום! אני לא ידעתי אני אומר לך, הלכתי, שאלתי, במקום הם עשו! נותנים לך ואתה הולך. תראה את ההוא, כמו מלך, ומי הוא? ככה אתה צריך. יש לך? שב, תרשום, תעשה רשימה, תשאל, תלך, תגיד להם ששמעת, ותתקשר, אני אגיד להם, הם מכירים אותי. תשמור כי מי יודע, ותרשום שלא אח”כ. זה כלום. אתה רק צריך כל מה שאתה צריך. תראה אותך אני אומר לי למה שלא תבוא אלינו, למה שלא איתנו? יש לידך, יש בכל מקום, אתה הולך, קונה, עושה, ואל תשכח לרשום, מדי פעם שיהיה. לא צריך להגזים. למה בקיצוניות. הכי חשוב להתמיד. מספיק שהיית מאז ועד היום ואז. הלוואי שהיה לי, הלוואי שיכולתי כמוך. אני כבר מזמן היתי. בשביל מה אתה צריך? תפטר מכל. למה להסחב? יש לי, תקח. רק תקח. אף אחד לא חושב שהוא צריך. אף פעם לא חושבים שרוצים. בסוף כולם. בהתחלה כולם ובסוף כולם. גם אני בהתחלה ובסוף אני. יש לך הזדמנות. למה שלא תשאל ותגיד ורק אז תראה אותי. לא לפני. קודם ואז. כל מי שעשה יגיד לך, כל מי שאומר יגיד, בסוף כולנו כי בסופו של דבר כל אחד אנחנו בסופו של יום אם חושבים על זה אין טעם בסוף לסוף פשוט החלטתי הבנתי ומאז. פעם לא היתה שאלה בכלל. זו לא באמת בעיה. פשוט אל תצבור. תעשה כל פעם קצת. אל תחכה כי אז באמת. זה כל הזמן אז אל תחכה עם זה. אין מה לחכות שזה יקרה לבד זו החלטה זה אתה עושה לעצמך תתחיל היום, כבר ממחר, זה בשבילך. אני כבר עשיתי ויש לי. קום, שב, תרשום, לך, תשב, תראה, תקח, תלך, תגיד, תקשיב, סתכל, תראה, תשמע, בשבילך, רק פשוט, יותר פחות, במודע, החלטה מודעת, קבל תחליט, זה רק שיחת טלפון, זה רק להתעסק קצת, זה אמנם קצת התעסקות ואז אפשר לשכוח מזה, שלא ילך לפח. אחרי עשר שנים אתה כבר מזמן.

חכמת הפיסטוק\ליאור נויפלד – סיפור קומי

 

מתוך הספר “המכולת של יפתח”

היו לה כל מיני משפטים כאלה, שלכאורה, יש יאמרו לאוזן הבלתי מזוינת, היו מטופשים לגמרי, אבל במחשבה שנייה הם תמיד היו חדים ומעוררי השראה. “החיים זה לא ארומה”, היא אמרה לו כשהיה מתאכזב שלא קיבל את שרצה. איזה עומק, כזה שבקלות אפשר לפספס. זו לא רק ההזמנה הקלה, גם התהליך, זה שקוראים לך מתי לבוא לקחת, המבחר המצומצם, הטעם הזהה של הכול. וואלה, החיים זה לא ארומה בכל כך הרבה רבדים. מדהים.

“תלוי בך. אני מציעה לך להתחיל את העכשיו מעכשיו”, היא ענתה לו פעם כששאל מה יהיה עכשיו, יום אחרי שפוטר מהעבודה. להתחיל עכשיו את העכשיו, גם אם היה עומד על הראש יום שלם הוא לא היה מנסח משפט יותר מניע לתזוזה. יום אחר כך הוא מצא עבודה.

המכולת של יפתח

היא הייתה מדויקת ברמה של מילון. הוא היה קורא לה “משפטנית”, כי היא לא הייתה מדברת הרבה, אבל סוגרת כל עניין במשפט. כששאל אם האהבה שלהם תימשך לנצח, הייתה עונה “אהבה זה גם לשון הווה וגם לשון עבר”. משפט שלקח לו קצת זמן לקלוט. הוא בעצם הבין אותו רק אחרי שהיא עזבה. גאונה הייתה. מחשבה שבראה מציאות. באמת בחורה מציאה.

פעם הם דיברו על זוגיות, והיא אמרה “תזכור, אני זה עני”. זו הייתה כנראה ההברקה הגדולה ביותר שלה. להיות לבד זה מבאס. הוא יסמס לה עוד מעט. מקווה שהיא ערה. אולי יש לה בשבילו איזה משפט נחמה.

לרכישה

יוֹנֵי הַבָּר, סְתֵרִינָה – וְכָל הַשְּׁאָר\ לאה גת כהן – סיפור קומי

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַבְּהִירִים כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה עַל הָרָאשִׁים וְנָתְנָה סִבָּה לְסְתֵרִינָה הַשְּׁכֵנָה לִרְטֹן מִתַּחַת לִשְׂפָמָהּ הֶעָבוֹת, וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּחַ כְּכָל שֶׁמִּתְרַבִּין הָרִטּוּנִים, מְשַׁלֵּחַ זְמוֹרוֹת אֶל אַפָּהּ הַגָּדוֹל וּמַגְּרֵהוּ לְזוֹרֵר וּלְהִתְעַטֵּשׁ, לְפַזֵּר תְּכוּלָתוֹ בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה נוֹתַר וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ.

וְהִנֵּה כִּמְעַט וְעָלָהּ בְּיָדֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם לְלֹא רַעַשׁ וּמְהוּמָה, וְהַמּוֹדִיעַ הַשְּׁכוּנָתִי יָנוּחַ עַל זֵרָיו חָשַׁבְנוּ, וְלֹא כָּךְ הָיָה.

וְאִם תִּשְׁאֲלוּ לְרִטּוּנֶיהָ שֶׁהָיוּ בּוֹקְעִין מִן הַכִּוּוּן הַמִּזְרָחִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה נְחוּצָה סִבָּה מְיֻחֶדֶת לִתְפִיחוּת נוֹצוֹתֶיהָ, כָּל דָּבָר הָיָה כָּשֵׁר כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַשֵּׁד הַיּוֹשֵׁב

עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית וְאֵינוֹ נָח, לַמְרוֹת הַמְּחָאוֹת חִפֵּשׂ סִבּוֹת לַחְגֹּג וְלֹא נָסוֹג מִמַּעֲשָׂיו אַף פִּתְחוֹן פֶּה לֹא הָיָה מַרְתִּיעוֹ, שֶׁכֵּן מִכְשׁוֹלִים גְּדוֹלִים מֵאֵלֶּה צָלַח בְּדַרְכּוֹ מַעֲשֶׂה יוֹמְיוֹם וְיָכֹל לָהֶם, וְהָיוּ כְּאָבָק זָרוּי לָרוּחַ.

וּלְהוֶה יָדוּעַ שֶׁהַשָּׂפָם שֶׁל סְתֵרִינָה הָיָה נוֹשֵׂא מְעוֹרֵר וּמַתְסִיס אֶת בַּלּוּטוֹת הַצִּחְקוּק וְהַבִּדוּחַ שֶׁל חֲבוּרַת הַפִּרְחָחִים הַמִּשְׁתַּלְּחִים, וּבְעִקָּר כְּשֶׁבַּדֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה הָיָה מְדַגְדֵּג אֶת הַנ”ל וּמְגָרֶה אֶת הָעִטּוּשִׁים שֶׁהָיוּ רַק מַמְתִּינִים לְהִתְפָּרְצוּת, וְזֹאת תּוֹךְ כְּדֵי טִפּוּלָהּ בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר, לוֹקַחַת אֶת הָרֶגַע לְזוֹרֵר וּלְהַרְעִיד אֶת הַגּוּף הָרוֹטֵט מִמֵּילָא מֵחַמְשַׁת צְדָדָיו, טוֹבֵעַ בַּחֲגוֹרוֹת הַשֻּׁמָּן הַצְּמִיגוֹת שֶׁעֲטָפוּהָ. וְהִיא בְּאֹפֶן אִינְסְטִינְקְטִיבִי הָיְתָה מְקַנַּחַת אֶת הַנֶּתֶז הַמְּדֻבְלָל בְּשַׁרְווּל חֲלוּקָה שֶׁלֹּא סָר מֵעַל גּוּפָה חֹרֶף קַיִץ, וְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת שֶׁהִשְׁתַּחֲלָה בֵּינֵיהֶן.

הָרִטּוּן לְהֹוֶה יָדוּעַ הָיָה תַּעֲנוּגָהּ הַגָּדוֹל, וּבְרֶגַע זֶה כָּל מַעְיָנָהּ הָיָה נָתוּן לְגִרְגּוּר וּלְכִחְכּוּחַ שֶׁלִּפְנֵי הַהִמְהוּם הַנ”ל, שֶׁסִּבֵּב וְסִירְבֵּב אֶת הַמִּלִּים לָעוֹלָם וְכֻלּוֹ וְאִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ מֻזְמָנִים לָקַחַת לָהֶם מִן הַמּוּכָן, וְכָל שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחָם. גּוֹרָלָהּ הַמַּר מַסְפִּיק לְכֻלָּם. וְתוֹךְ כְּדֵי שֶׁהִיא טוֹרַחַת בִּשְׂפָתֶיהָ, מֹחָהּ אֶת יָדֶיהָ בַּסִּינָר בְּאֶמְצַע מְעִיכַת הַזֵּיתִים שֶׁהַדּוֹד יַעֲקֹב קָטַף אֶתְמוֹל מֵעֵץ הַזַּיִת.

הַמִּתְקַלֶּסֶת הִיא בְּבַעֲלָהּ וַדַּאי תִּשְׁאֲלוּ, נוּ זוֹ שְׁאֵלַת תָּם ־ וַדַּאי, מַה שׁוֹנֶה הוּא מִן הָאֲחֵרִים שֶׁיִּבְלַע אֶת מְנָתוֹ וְיִשְׁתֹּק בּוּל הָעֵץ הַזֶּה. וְכָל דִּכְפִין (אִם יֵשׁ כָּאֵלֶּה) נִלְכָּדִים בַּמֶּתַח לְלֹא גּוֹאֵל.

 

בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר רָאֲתָה בֵּקִי שְׁתֵּי יוֹנוֹת בָּר מְקַנְּנוֹת בְּטִרְחָה בְּחַלּוֹן חַדַר הַשֵּׁרוּתִים, צֶבַע הָאַחַת הָיָה אָפֹר־כְּחַלְחַל, וְהָיָה לָהּ כֶּתֶם עַל הַצַּוָּאר, מַשֶּׁהוּ בַּעַל בָּרָק יָרֹק-סָגֹל תַּאֲוָה לָעֵינַיִם, מַמָּשׁ כְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת הַמּוֹפִיעָה לְאַחַר הַגֶּשֶׁם, וְהַנְּקֵבָה הָיְתָה אֲפַרְפֶּרֶת יוֹתֵר. תִּרְאִי אוֹתָהּ אָמְרָה סְתֵרִינָה, כְּמוֹ כָּל הַנְּקֵבוֹת הַמְּשַׁעַמְמוֹת, לֹא מָצְאָה לְעָצְמָה זְמַן לָקַחַת מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. וּפָטְרָה אוֹתָן בְּיָדָהּ וְיָצְאָה לֶחָצֵר.
יוֹנוֹת הַבָּר לֹא הִתְיַחֲסוּ לַדְּבָרִים וְהָיוּ מִסְתּוֹבְבוֹת וּמְקַרְקְרוֹת כִּמְעַט כְּמוֹ בַּעֲלַת הַדָּבָר, וּמְרַפְּדוֹת אֶת הַקֵּן בְּזַלְזַלִּים וּבֶעָלִים יְבֵשִׁים, לִקְרַאת בּוֹא הַגּוֹזָלִים לָאֲוִיר הָעוֹלָם. וּכְשֶׁפָּתְחָה בֵּקִי אֶת הַחַלּוֹן לְאִוְרוּר, הֵן הָיוּ שָׁם כְּמוֹ בֵּיתָן הוּא מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים. הָאַחַת נִצֶּבֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, וְהַשְּׁנִיָּה הֵחֵלָּה דּוֹגֶרֶת עַל הַבֵּיצִים, וְנוֹצוֹתֶיהָ הַתְּפוּחוֹת נָעוֹת לְכָל מַשָּׁב רוּחַ עוֹבֵר.

מִתַּחַת לְכָל הַכְּבֻדָּה הָיְתָה מֻנַּחַת מִבְרֶשֶׁת הַנִּקּוּי שֶׁל בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ, וְעָלֶיהָ הַקֵּן עַל זַלְזַלָּיו וּבוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים קְטַנּוֹת. הַזָּכָר חַג עַג בְּאִי שֶׁקֶט מִסָּבִיב לַנְּקֵבָה הַדּוֹגֶרֶת, מְגַרְגֵּר בְּקוֹלוֹ וְנוֹהֵם כְּבַעַל בְּעַמָּיו, מְדַשְׁדֵּשׁ בְּרַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת כְּמוֹ מַזְהִיר אוֹתָהּ מִן הַפּוֹלְשִׁים שֶׁמִּסָּבִיב.

בֵּקִי נָסוֹגָה בִּזְהִירוּת, חוֹלֶפֶת אֶל מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת, כְּדֵי לֹא לְהַפְחִיד אֶת הַשְּׁתַּיִם. נִכְנֶסֶת בְּרִיצָה לַחֲדַר הַמְּגוּרִים, וּמַכְרִיזָה בְּקוֹל עַל הַהַפְתָּעָה. זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לָהּ לְהֵחָשֵׂף לַפֶּלֶא הַזֶּה ־ הֶמְשֵׁכִיּוּת הַגֶּזַע בְּהִתְהַוּוּתוֹ, וְהוּא מִתְרַחֵשׁ מַמָּשׁ כָּאן בַּבַּיִת מִתַּחַת לְעֵינֵי הַנּוֹכָחִים. נוּ אָז מַה אַתֶּם חוֹשְׁבִים, כָּל הַשְּׁכוּנָה בָּאָה לְהָצִיץ, וְסְתֵרִינָה לֹא תְּפַסְפֵס הִזְדַּמְּנוּת כָּזֹאת, וְתֵכֶף לָקְחָה פִּקּוּד עַל מַה, מָתַי וְאֵיךְ, יַעְנִי בִּשְׁבִיל שְׁהַיוֹנוֹת הַחֲמוּדוֹת לֹא תִּבְרַחְנָה מִן הַבַּיִת כָּמוֹהָ, כְּמוֹ שֶׁהִיא עָשְׂתָה כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ דָּרַשׁ מִמֶּנָּה לִלְמֹד טוֹב, כְּאִלּוּ שֶׁזֶּה בִּכְלָל הָיָה חָשׁוּב יוֹתֵר מִן הַזֵּיתִים.

וּבְקֶשֶׁר לַיּוֹנִים ־ בֹּקֶר אֶחָד הַכֹּל נִגְמַר, לֹא יוֹנִים וְלֹא בַּטִּיח, הַשְּׁתַּיִם נֶעֶלְמוּ כְּמוֹ בָּלְעוּ אוֹתָם הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים, לֹא גּוֹזָלִים לֹא בֵּיצִים, רַק עֲרֵמַת זַלְזַלִּים וְכִנִּים קְטַנּוֹת רוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹכָם.

בְּסִכּוּם תִּהְיוּ בְּטוּחִים נֶכֶס כְּמוֹ סְתֵרִינָה לֹא מוֹצְאִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וּבְעִקָּר אַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁד מְיֻחָד מִן הַמּוּכָן עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית.

בְּתֹם הַהַצָּגָה, עֲתִידִים אָנוּ לְנַסּוֹת לִמְצֹא תַּחְלִיף, אֲבָל לְתַחְלִיפִים כַּיָּדוּעַ יֵשׁ טָעַם שֶׁל קַלְקַר חֲסַר טָעַם וְרֵיחַ, וְלֹא מֶלַח וּפִלְפֵּל לְפַלְפֵּל אֶת הַדָּם הַמַּתְאִים.

כֵּן כֵּן אֶפְשָׁר לָלֶכֶת בָּרְחוֹב תּוֹךְ כְּדֵי גִּחוּךְ שָׁפָל, וְלִפְלֹט מִלָּה שֶׁבַּנִּבְזוּת עַל עִנְיָנֶיהָ הָאִינְטִימִיִּים שֶׁל סְתֵרִינָה הַכּוֹכֶבֶת הַשְּׁכוּנָתִית, כֵּן, אֶת זֶה אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמְכֶם, וְגַם יֵשׁ שֶׁאוֹהֲבִים לַעֲשׂוֹת זֹאת. מֵעֵין סִפּוּק שֶׁל סָרִיסִים חַסְרֵי אוֹן, שֶׁאוֹמְדִים אֶת מַעֲלוֹת גּוּפָה הַמִּתְפַּקֵּעַ ־ מֵילָא, סוֹף־סוֹף הַקּוֹסְמוֹס גָּדוֹל וְאַוְרִירִי וּמְעַט צַחֲנָה מֻתָּר לְכָל אֶחָד לִפְלֹט. צוֹחֲקִים קְצָת, מִתְפָּרְקִים כִּבְיָכוֹל בְּבִטּוּי גַּס, וּכְאִלּוּ אַתֶּם הַגְּבָרִים בַּעֲלֵי הַמַאצ’וֹאִיסְטִיוּת הַכְּבֵדָה, עַתִּירֵי כִּבּוּשׁ וְיֶדַע, הוֹלְכִים הַבַּיְתָה חֲמוּצִים וּמַצְחִינִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם. וְהִיא עָצְמָה כְּבָר תִּהְיֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּדַרְכָּהּ לְהִשְׂתָּרֵעַ עַל רְטִיטוּנֵיהַ הַמִשְׁתָמְנִים בַּנְּעִימִים וּבְלִי דִּבּוּרִים יְתֵרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּרֹחַב יָד וְכָרָאוּי.
וְאוּלַי הִקְדַּמְנוּ קְצָת אֶת הַמְּאֻחָר? וְאִם נַחְנוּ בְּשָׁלוֹם הֲרֵי נַחְנוּ עַל מִשְׁכָּבֵנוּ בַּמָּקוֹם הֲכִי בָּטוּחַ בָּעוֹלָם.

בַּיּי חֶבֶר’לָךְ

***ערכה: ורד זינגר