ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. "לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…" מר שניידרמן היה סוכן ביטוח במקצועו. ראשו ורובו היה מרוכז בעבודתו, בחישובי מספרים, סיכויים וסיכונים ופטפוטים עם לקוחותיו בניסיון לשכנעם להגדיל את הפוליסה שלהם, וממילא להגדיל את הכנסתו.קראו-עוד
"באנו להוסיף שם שלישי", אמרתי לפקידה בעמדה 2, "אלוהים". היא הרימה את העיניים ממחשב התקשורת של משרד הפנים, הסתכלה עלינו ואמרה: "סליחה? לא שמעתי טוב". "אלוהים". זה השם שהילד בחר. בדרך כלל אני מצליחה להציב גבולות לילדים, אבל הפעם זה היה חזק ממני, וכמה שניסיתי לא הצלחתי. הילדקראו-עוד
חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל, או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט האישה והילדים לא בבית. פעם ראשונה זה שבעקראו-עוד
עם הזמן הצלחתי להכניס גם דברים מקוריים משלי. בהתחלה לא היה שינוי ניכר כל כך בתוכן, כתבתי למשל "אזהרה! אסור לבלוע את החומר, אלא אם כן אתם ממש צמאים." אחר כך כתבתי "יש לפעול בהתאם להוראות הכביסה שעל הבגד. אם לא, יבוא שוטר." הכול קרה בגלל סטיב ג'ובס.קראו-עוד
"לא", אמר, "סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית". "אורגיה קבוצתית", הזדעקתי, "הכצעקתה?!" "מה אתה מתפלא?", אמר, "יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?" אף שנבחרתי – אף פעם לא רציתי להיות נביא. כמו יונה ברחתי והתכחשתי. אבל אלוהים קנה אותי בכמה טובות הנאה, בעיקר אלו שהגיעו בדמות נירית ושרה. אחרי שהתרציתיקראו-עוד
אתה יודע מה אתה צריך? סתכל עלי, תראה אותי, תאמין לי. אתה יודע מה הבעיה שלך? אז בוא אני אגיד לך. כמו שאתה רואה אותי, כל מה שאתה צריך זה אתה רק צריך. מדי פעם, ואני לא אומר כל יום, אבל מדי פעם אי אפשר כל הזמן. צריך גם לפעמים.קראו-עוד
מתוך הספר "המכולת של יפתח" היו לה כל מיני משפטים כאלה, שלכאורה, יש יאמרו לאוזן הבלתי מזוינת, היו מטופשים לגמרי, אבל במחשבה שנייה הם תמיד היו חדים ומעוררי השראה. "החיים זה לא ארומה", היא אמרה לו כשהיה מתאכזב שלא קיבל את שרצה. איזה עומק, כזה שבקלות אפשר לפספס. זוקראו-עוד
"מה לאכול?" שאל קול באס במבטא גרוני. רק לא אותי. רק לא אותי פעם אחת, בעוונותיי, השתתפתי בפסטיבל עכו. לא בתור שחקן בהצגה המשתתפת בתחרות וגם לא כאמן תיאטרון רחוב. בסך הכול הייתי חלק מצוות מפעילים של מופע-מיצג שמשלב בובות על החומה, שחקנים מתוצרת בית ספר תיכון ידועקראו-עוד
בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַבְּהִירִים כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה עַל הָרָאשִׁים וְנָתְנָה סִבָּה לְסְתֵרִינָה הַשְּׁכֵנָה לִרְטֹן מִתַּחַת לִשְׂפָמָהּ הֶעָבוֹת, וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּחַ כְּכָל שֶׁמִּתְרַבִּין הָרִטּוּנִים, מְשַׁלֵּחַ זְמוֹרוֹת אֶל אַפָּהּ הַגָּדוֹל וּמַגְּרֵהוּ לְזוֹרֵר וּלְהִתְעַטֵּשׁ, לְפַזֵּר תְּכוּלָתוֹ בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה נוֹתַר וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ. וְהִנֵּה כִּמְעַט וְעָלָהּ בְּיָדֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם לְלֹאקראו-עוד
צ'רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל הרב יניב נושא דרשה בבית הכנסת במקלט שבמרכז בית שמש: "רבותי, ברכות בבקשה. בייגלה זה מזונות. זיתים זה העץ, גמבה, אדמה וערק שהכול". שקט. מישהו לוחש משהו באוזנו של הרב ומצביע על אחד המתפללים − צ'רלי. אצבעוקראו-עוד