ארכיון תגיות: סיפור קצר מצחיק

חייזרים – סיפור קומי מאת שמואל אבן-זוהר

ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. “לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…”

מר שניידרמן היה סוכן ביטוח במקצועו. ראשו ורובו היה מרוכז בעבודתו, בחישובי מספרים, סיכויים וסיכונים ופטפוטים עם לקוחותיו בניסיון לשכנעם להגדיל את הפוליסה שלהם, וממילא להגדיל את הכנסתו. לו היה יצור מהחלל צופה ובוחן במה מתרכזת עבודתו היה מגלה ארבע פעולות יסודיות: הזזת ניירות ממקום למקום על פני שולחנו, פתיחת תיקיות ושרבוט בהם, תקתוק במחשב ודיבור בטלפון או פנים אל פנים עם מאן דהוא. למעשה זה לא חדש. כמעט כל פקיד ממוצע עושה דברים דומים לאלו.

שמואל אבן-זוהר

אך שניידרמן, בנוסף לפעולות הרגילות שעושה כל סוכן ביטוח היה בקי בנסתרות הסטטיסטיקה, ונהירים לו שבילי הסיכויים והסיכונים. דבר זה הוא אסון לכל סוכן ביטוח ישר הרוצה להתפרנס בכבוד, כמו שידיעת האמת היא אבן רועץ לכל עורך-דין ישר הרוצה להתפרנס בכבוד. הרי כל מכירת ביטוח מעשה הונאה הhא. מה יגיד שניידרמן ללקוח מזדמן: תדע לך, שאתה משלם כך וכך, ועתיד לקבל כך וכך, בהסתברות כזו וכזו? ברור לכל בר-דעת שהתוחלת היא שלילית, ופרנסת חברת ביטוח תלויה בכך, ואם כך, הלקוח האינטליגנטי הממוצע ידע מיד שהוא שם כספו על קרן הצבי. גם אם יזכה ויקבל את תביעתו מחברת הביטוח, יצא שכרו בהפסדו וברווח אמתי לא יזכה, אולי בכיסוי חלקי של נזקו…  

על הארון הישן במשרדו של שניידרמן העמוס בתיקים מאובקים מודבק סטיקר ענק: “ביטוח הוא תשלום קטן של רבים בשביל לכסות הוצאה גדולה העלולה ליפול על היחיד“, אבל פרסומת זו מתאימה גם למס-הכנסה ולעוד מוסדות. בכל ארגון שבו הרבים משלמים יותר משיחידי הסגולה מקבלים, מישהו גורף לכיסו את ההפרש. אז איך ימכור ביטוח איש ישר, כאשר הוא חש שהוא “עובד” על הלקוח שלו? לכן שניידרמן אהב לשחק עם המספרים והטבלאות הסטטיסטיות המסובכות בניסיון נואש להוכיח שהלקוח תמיד מרוויח, גם אם הוא יוצא נפסד תדיר, שכן חששותיו מאסון מוקטנים בהיותו מבוטח, ועל-כן בריאותו ומצב רוחו משתפרים… וזה שווה כסף. לא תמיד הוא הצליח לשכנע, ובכל זאת, אנשים נוטים לעשות ביטוח, כמעט לכל דבר: ביטוח חיים, ביטוח דירות, נגד תאונות, שרפות, מלחמות, רעידות אדמה…  

“אדון שטרנפלד, תשמע לי” אמר שניידרמן לקרבן החדש שהגיע למשרדו לעשות ביטוח רפואי לנסיעה לחו”ל לשישה ימים, “אתה יודע כמה אנשים מאבדים מזוודות בדרך? ומה תעשה כשתרד מהמטוס ולא יהיו לך אפילו תחתונים להחלפה?”.

“טוב, בסדר, תוסיף גם ביטוח אובדן… כמה זה יעלה לי?” אמר האיש הגוץ שישב מכווץ בכורסת הלקוחות של שניידרמן והצית מקטרת.

“רגע, רגע, אתה משאיר בית ריק? פירצה קוראת לגנב! רק השבוע היו אצלי שלושה מבוטחים שתכולת דירתם פשוט נעלמה. זה לא אחראי, אה, יש לך כבר ביטוח? גם נגד שריפות? וביטוח מבנה? מה לא צריך? יש לך ביטוח משכנתא? גם לי יש. אתה יודע כמה תקבל כשהבית שלך יישרף? מקסימום את המשכנתא שטרם שולמה…,

האיש הגוץ חתם על עוד שלושה-ארבעה מסמכים וקם תשוש מהכורסה. אבל שניידרמן ממשיך: “ביטוח חיים יש לך? אתה יודע מה תוחלת החיים של אנשים שטסים כל חודש לחו”ל? חשבת מה יקרה אם מחבלים יחטפו את המטוס? אם המטוס יתרסק? אחד מכל 10000 מטוסים נופל לים. חשבת על זה? ואשתך? והילדים? מה יהיה עליהם?  ואתה גם מעשן!”

“אני לא נשוי,” אמר האיש הגוץ ויצא בריצה מן המשרד הדחוס.

בוקר אחד קם שניידרמן ממיטתו ונדמה לו שהעולם התהפך. אפוף שינה שמע הוא צפירות עולות ויורדות. פתח את החלון והציץ מן הקומה השביעית אל הרחוב השקט בדרך-כלל. הפעם הרחוב היה רועש וגועש. המוני אנשים אצים ורצים דוחפים זה את זה וצועקים, וברקע הצפירה מתגברת.

“ציפקה, תתעוררי” קרא אל אשתו ששכבה במיטתה ונחרה בקול רם שהחריש לה את הצפירה.

“מה קרה?” התיישבה ציפקה על המיטה בבהלה.

“שום דבר”, אמר שניידרמן, “פשוט פרצה מלחמה”.

“מה”? קראה ציפקה בקול רם, “מי נגד מי? וכמה כמה?”.

ושניידרמן, שנשאר לו קמצוץ הומור יבש מימי נעוריו, ענה על אחרון ראשון וראשון אחרון באדישות שהסתירה סערת נפש: “מה כמה כמה? זו מלחמה, לא כדורגל. אנא עארף, גוליבר נגד הגמדים”.

באותו רגע נשמע צלצול בפעמון דלת הכניסה. שניידרמן שכח שעודנו לבוש פיג’מה ופתח את הדלת. הופיעה השכנה יוכבד המכונה יוכי, מה שלא מוריד כלל מגילה המופלג. שערה המאפיר הפרוע, הקמטים שבלחייה, משקל גופה המוגזם ושיניה השבורות אף מכפילים את גילה האמתי, וגם הוא לא צעיר כל כך.

“שמעתם מה קרה?” קראה בהתרגשות ופניה הסמוקים תדיר נראו לשניידרמן חיוורים מעט.

 “לא שמענו מה קרה”, אמר שניידרמן, “כי יש רעש בחוץ”.

יוכי הסתכלה עליו בבוז ופנתה לציפקה שהספיקה לקום ממיטתה, ללבוש חלוק, לצחצח שיניים, להדליק את הגז ולשים עליו קומקום מים לתה.

“תרצי לשתות תה?” אמרה ליוכי ובטרם נענתה הספיקה לשים שתי שקיות תמצית תה בשתי כוסות ולהכין כוס שלישית עם מים רותחים.

“שניידרמן אוהב תה חלש, אז אני מעבירה לו את התיון שלי”…

“קמצנים”, חשבה יוכי, ואמרה – “לשניידרמן יש גם שם פרטי?”

ושניידרמן שניחש מה היא חושבת אמר “זה מטעמי בריאות. התה לא בריא… קופאין. מה קרה? מלחמה?”

וציפקה אמרה, “יש לו. קוראים לו יענקלה. תוכלי לקרוא לו – קובי.”

ושניידרמן מתקן “ובקיצור – ג’קי”.

“לא, מה פתאום מלחמה?” אמרה יוכי, “חייזרים, תפתחו את הטלוויזיה”.

שניידרמן התפלא מדוע יוכי מכנה אותם חייזרים, וייחס זאת לדעתה המשובשת קמעה, או שמא נתקפה בתסמונת טורט? לו היה חושב מעט היה שולל אפשרות זו שכן יוכי לא הראתה סימנים לכך, כמו טיקים. לו היה חושב קצת יותר היה שולל גם את האפשרות הראשונה שכן יוכי הייתה בוגרת תואר ראשון במדעי-המדינה וגרפולוגיה, ועד כה לא הראתה סימנים מוקדמים לסניליות. לו היה מעמיק לחשוב היה מגיע למסקנה שחייזרים אינה מילה שימושית להעלבה. ראשית, קרוב לוודאי שישנם גם חייזרים חכמים, ושנית, אפשר להשתמש במילה פשוטה ושימושית יותר כמו – אידיוטים, מנותקים וכדומה. כאדם בעל טקט התעלם מהמילה חייזרים, ופנה אל “קופסת השוטים” – הטלוויזיה, שיועדה בעיקר לאופרות הסבון שציפקה מכורה אליהן.

“חייזרים?” אמרה ציפקה בחוסר טקט.

“ששש” אמר קובי בלחש, “היא לא התכוונה…”.

ידו לחצה על מתג ההפעלה של הטלוויזיה והקופסה פלטה מראה של שלג לבן רוטט. מבעד לשלג נשמע קולו של הקריין: “עם הופעת החייזרים לפני כעשר דקות אנו מדווחים על קשיי תקשורת הן בטלוויזיה והן באינטרנט, ואנו מתנצלים על התקלה”.

רווח לו לקובי. זו תקלה כללית. הטלוויזיה שלו אינה זקוקה לטפיחה מאחור, שלא תמיד עוזרת לפתור את הבעיה.

יוכי הביטה בזוג במבט של ניצחון ואמרה: “טוב, אני חוזרת הביתה לראות את החדשות.  תהיו חייבים לי כוס תה, בהזדמנות”.

קובי הביט בה בלכתה ואמר: “אבל אמרו שהשיבושים לא רק אצלי”… אך יוכי כבר נעלמה. התיון שהתייתם הוחזר אל קופסת התיונים וציפקה לגמה את התה שלה באדישות סטואית.  

קובי התיישב בכיסא, ונראה ספון בהגיגים. לפתע טפח על מצחו. “שיט”, אמר, והוא בהחלט לא רגיל לנבל את פיו. כאדם רציונאלי למדי הוא נראה די המום. אמנם כבר מזה זמן רב הוא חישב וקבע שמתוך מיליארדים של גלקסיות, שבכל אחת מהן מיליארדים של כוכבים וביניהם מאות אלפי שמשות וכוכבי לכת, כמעט מן הנמנע הוא שלא יימצא כוכב נוסף אחד לפחות ובו יצורים תבוניים, אבל הוא ידע שהכוכב הקרוב ביותר המאפשר חיים תבוניים נמצא במרחק של כמה מאות שנות אור, והוא לא שמע עד כה על התקרבות יצור שמימי כל שהוא אל אזורנו. הוא התעניין מאד בנושא העב”מים במטרה לשכנע את לקוחותיו לבטח את ביתם כנגד חייזרים, ולא שלא היו לו קליינטים רציניים לנושא, אלא שחברות הביטוח שאיתן עבד סירבו לכתוב בפוליסות שלהן בפירוש את המילה “חייזרים” והסתפקו בנזקי מים או אש בלבד.

“שיט”, חזר על ניבול פיו בפנותו אל ציפקה שכעת כבר שקדה על הפעלת מכונת הכביסה, תליית הכבסים הלחים מאמש, ניגוב חיוני של שמשת החלון, ומילוי דלי מים לשטיפת הרצפה, “יכולתי להיות מיליונר לו הייתי מבטח נגד חייזרים”.

ציפקה עצרה לרגע את עיסוקה בסחיטת סמרטוט הרצפה ונעצה בו מבט מתריס. “לו היית מבטח נגד חייזרים היית מתרושש עכשיו מתשלום התביעות…” היא התיישבה. נראה שרק הרגע תפסה את המצב האבסורדי של פלישת החייזרים, עאלק.

שניידרמן מלמל בתגובה “לא אני משלם ביטוחים. חברות הביטוח משלמות. אני רק מקבל עמלה”. הוא נעמד והמשיך –  “יוכבד בטח קרה לה משהו. איזה שטויות היא מדברת. חייזרים-שמייזרים…”

אבל הרעש בחוץ רק התגבר.

הוא התלבש באיטיות, כדרכו, לגם מן התה, אכל סלט ירקות טבול בגבינה שנשארה מאתמול, והכין סנדוויץ’ מרוח בטחינה, חומוס ונקניק פסטרמה לקחת לעבודה. “אל תשכח את העניבה” אמרה ציפקה והושיטה לו את הלבוש החיוני לסוכני ביטוח. העניבה משדרת סמכותיות ומוסיפה אמון למקצוע.

הוא נתן נשיקה חפוזה לאשתו, וירד שבע קומות ברגל לצבור כושר גופני שחיוני לגילו המתקדם, שתי מדרגות כל פסיעה. כעבור דקה או שתיים הגיע אל החניה בה שכנה מכוניתו, פיאט 500 זעירה עם גג נפתח. מכונית זו בת 25 שנה הייתה שיא הטכנולוגיה לעומת הדה-שבו הקודמת שלו, שבה היו רק שני מקומות ישיבה. באיטיות זהירה גלש אל הרחוב צופר אל הקהל הרב שהילך בכביש בחוסר זהירות כאילו יום-כיפור היום. טיפות גשם החלו לרדת על השמשה. הוא הפעיל את הווישר במלוא עוצמתו, ולחץ על הכפתור המתאים שהעלה את הגג מעל המכונית הפתוחה בדרך-כלל.     

הצפירות העולות ויורדות פסקו לחלוטין, ולעומתן התאדו באוויר צפירות של אמבולנסים ומכוניות משטרה. המכונית שלו פילסה את דרכה באיטיות אל מקום עבודתו. בלא משים, בתנועה כמעט אוטומטית הדליק את הרדיו. הכתבת ברדיו דיווחה בהתרגשות על הוכחות צילומיות להופעת החייזרים שכנראה הגיעו מן המאדים, הכוכב הקרוב ביותר שמאפשר אולי חיים, אם-כי גם זה בקושי רב למדי, שכן חוסר החמצן שם גורם לקשיי נשימה…

כעת הרצה פרופסור נכבד וטען בלהט שכבר לפני חמישים שנה ויותר ניבא בספרו את הופעת היצורים התבוניים הללו בעולמנו, ו”שומה עלינו לקבלם בסבר פנים יפות”. כאילו שמישהו מתכוון להילחם בהם… שניידרמן הרהר שוב על הראייה קצרת הטווח של חברות הביטוח, שכבר לפני שנים רבות הציע להן למכור ביטוח נגד חייזרים והן סירבו, והנה, היום הוא מוכיח שצדק! הן הרי מוכרות ביטוח רעידות-אדמה ואנשים קונים. מה הסיכוי שתהיה רעידת-אדמה באזורנו? פחות מחייזרים, ללא ספק. עובדה! מעל מאה שנה שלא הייתה, ואילו החייזרים הם כאן…

הגשם התגבר כעת ומטחי ברד החלו לתופף על מכוניתו. בטרם הספיק שניידרמן לחשב הסתברויות וכמה כסף הפסיד מהופעת החייזרים, חש לפתע שהמכונית נעה הנה והנה כאילו תפסה עצמאות. הוא החזיק בהגה חזק ככל יכולתו, וקרא בקול  “רעידת אדמה!” אף שאיש לא היה לידו. לפתע נפער בכביש בור אדיר ממדים. הוא עצר מכוניתו בחריקה ויצא ממנה לשניות ספורות לפני שייבלע עמה בבור.

לפתע ראה שהבור שלפניו מתמלא מים במהירות והמים פורצים ממנו ושוטפים בזרם אדיר את הכביש. “רק זה חסר לי. צונמי בים התיכון. זה לא הגיוני”, חשב, ובטרם סיים את הרהורו החלה מכוניתו הקטנה להיסחף בזרם ונעצרה רק כשפגעה במשאית זבל עמוסה שחנתה ליד משרדו. “אוי ואבוי, תאונה. אבל אני לא אשם”, ניחם את עצמו, מקווה שהביטוח של מכוניתו תקף. זרם המים התגבר והוא היה מדדה אל המדרכה שלידו במים שוצפים בגובה 30 ס”מ, בטרם חזה במכוניתו הנשטפת אל תוך הבור שבכביש ונעלמת  אט אט.

“זו מלאכת החייזרים”, אמר והתפלא: “היכן הם בכלל, למה לא רואים אותם?” ובינו לבין עצמו תהה “הייתי בטוח שהם ידידותיים לסביבה”. אבל עוד בטרם נעלמה מכוניתו במצולות הבור הספיק לשמוע את הקריין מהרדיו שבמכונית השוקעת אומר: “והרי הודעה שנתקבלה זה עתה: אין פלישת חייזרים. אני חוזר: זו הודעה מתוקנת. הפרסום מוטעה. אנא הירגעו. זוהי שמועת שווא. אני חוזר שוב. אין חשש מחייזרים. לעומת זאת מזג האוויר מחמיר. יהיה גשום מהרגיל וצפויים שיטפונות. ברחוב ארלוזורוב התפוצץ צינור מים ובור נפער בכביש. סעו בדרכים חליפיות”. 

שניידרמן הגיע רטוב כולו ורועד אל משרדו. בפתח המשרד חיכה לו מר שטרנפלד. בקוצר רוח ובתרעומת גלויה על האיחור של שניידרמן אמר: “אדון שניידרמן, ברצוני לבטל את נסיעתי לחו”ל. בגשם כזה אינני עולה על מטוס. אבקש להחזיר לי את מחיר הכרטיסים ששולם ואת סכום הנזק כפי שסוכם בחוזה הביטוח בינינו”.

“רגע אחד”, אמר שניידרמן. הוא פנה אל הארון והוציא את קלסר היסטורית הביטוחים של שטרנפלד, חבש את משקפיו וקרא בעיון דקות אחדות את ההסכם עליו הוא חתום בשם חברת הביטוח.

“אדון שטרנפלד, צר לי להודיעך. חברת הביטוח מנועה מלשלם לך היות ונימוקי הביטול שלך אינם מחלה או תאונה. מזג האוויר אינו תירוץ לביטול טיסה. בכלל, באוסטריה אליו התכוונת להגיע מזג האוויר נאה למדי. אני מצטער, אבל זה לא בסמכותי להורות על תשלום במצב זה. אבל שמע לי, אם תרצה לבטח עצמך כנגד נזקי חייזרים נראה לי שחברת הביטוח תאשר זאת עתה…”

“אדון שניידרמן”, אמר שטרנפלד, “לא שמעת רדיו? אין חייזרים! ולא היו חייזרים! זה סתם מזג אוויר סוער שגרם לבלגן הזה!”

“ברור”, אמר שניידרמן. “נראה לך שלו היו חייזרים, חברות הביטוח היו מבטחים אותך כנגדם?” 

שניידרמן החל את עבודתו הרגילה בהזזת מסמכים על פני שולחנו, ואז הבחין שהסנדוויץ’ שהכין אינו בתיקו. הרים טלפון לאשתו. “ציפקה”, פתח בהומור היבש שלו, “חייזרים אכלו לי את הסנדוויץ’ אה,  וגם האוטו הלך”.

ציפקה השתהתה קמעה בתשובתה ואמרה שלא בסגנונה הרגיל: “קובי, אין חייזרים. הרדיו אמר שהכול זה המצאה של חבורת אנשים לא אחראיים, מהתלה של אחד באפריל. שכחת את התאריך היום?”

“לא שכחתי”, אמר שניידרמן, “אבל שכחתי שמותר לשקר באחד באפריל”.

“אם לא שכחת”, אמרה האישה בנימת ניצחון, “אז תזכור שהיום יש לי יומולדת…”   

משרד הפנים – סיפור קומי מאת איה קידר סטרול

“באנו להוסיף שם שלישי”, אמרתי לפקידה בעמדה 2, “אלוהים”.                                                                 היא הרימה את העיניים ממחשב התקשורת של משרד הפנים, הסתכלה עלינו ואמרה: “סליחה? לא שמעתי טוב”.    “אלוהים”. זה השם שהילד בחר.

בדרך כלל אני מצליחה להציב גבולות לילדים, אבל הפעם זה היה חזק ממני, וכמה שניסיתי לא הצלחתי.

הילד התעקש שנוסיף לו עוד שֵם, שם שלישי לתעודת זהות, כאילו ששניים לא מספיק, אז עכשיו הוא רוצה עוד אחד. אמרתי לו שיש ילדים שיש להם שם אחד וגם זה יותר מדי, אז לְמה שלושה ולְמה זה טוב, אבל הוא צרח והשתטח על הרצפה ולא הפסיק לצעוק, כמו שהוא היה עושה פעם בסוּפר ליד המדף של ביצי ההפתעה.

“אלוהים”.

זה השם שהוא בחר להוסיף בתעודת זהות. אמרתי לו שאני מבטיחה לקנות לו במקום זה אופניים או את הרובוט הגדול שהוא רצה, אבל אלוהים אדירים, הם בחיים לא יסכימו להוסיף את השם “אלוהים” במשרד הפנים.

הילד המשיך לצרוח עד השמיים ורקע ברגליים. זה כבר היה יותר מדי, אז נסענו לשם מהר. בטלפון אמרו שצריך לבוא עם הילד ועם כרטיס אשראי, שזה עולה מאה שקל, ושאם היינו מוסיפים בַּבית-יולדות ישר כשהוא נולד, זה היה בחינם. אז אמרתי להם: “מאיפה ידעתי שזה מה שהוא ירצה? מה, אני אלוהים?”

נסענו לשם כמה שיותר מהר. במודיעין אמרו לקחת מספר ולחכות בתור. כשהגיע תורנו המסך אמר לגשת לעמדה מספר 2. הלכנו לפקידה והתיישבנו. פתאום ניגש אלינו מישהו, שחיכה גם הוא בתור לידנו, ואמר: “סליחה גיברת, איזה מספר את?”

אז הראיתי לו – 932, בלי להסתיר. הוא אמר: “אני לפנייך”. אמרתי לו: “לא יכול להיות, הנה המספר שקראו לעמדה 2”. הוא התחיל לצעוק שהזמין מזמן באינטרנט ושזה לפי שעות ולא לפי מִספרים ושכל אחד נהיה לו פה פתאום אלוהים.

הופתעתי: “מה, גם אתה אלוהים?”. שאלתי כי זה באמת צירוף מקרים מוזר ששני אנשים באותה עמדה מוסיפים את אותו שם באותה שעה.

“גיברת, אל תתחכמי ותני לי לשבת”. אמרתי לו שעם כל הכבוד, הפקידה תחליט מי פה אלוהים ומי לא” ולא זזתי. מודה שקצת התבאסתי שגם הוא יהיה אלוהים. זה כבר לא מקורי. מקווה שהוא מוסיף את זה בתור השם הרביעי…

“באנו להוסיף שם שלישי”, אמרתי לפקידה בעמדה 2, “אלוהים”.                                                                                                                                                                                                

היא הרימה את העיניים ממחשב התקשורת של משרד הפנים, הסתכלה עלינו ואמרה: “סליחה? לא שמעתי טוב”.

“אלוהים”. זה השם שהילד בחר.

“למה, מה נראה לך? שכל אחד מתי שהוא רוצה יכול להיות פה אלוהים?!” הרימה את הקול. “היו מהבוקר עוד שרצו?” שאלתי בחשש; חשבתי שאנחנו הראשונים לתפוס.

“תעשי לי טובה”, עכשיו כבר ממש התחננתי, “הילד צורח מאתמול וזה שם שלישי, לא תגידי

ראשון. הנה, תחייבי את הכרטיס אשראי”.

“אני צריכה אישור של מנהלת. לא כל שֵם אנחנו מאשרים. גם אי-אפשר כל הזמן לשנות. הוא יהיה חייב להיות שבע שנים אלוהים, ותדעי לך שיעשו לכם בעיות במשטרת הגבולות. לא תוכלו להיכנס לכל מדינה, כי כל אחד יחשוב שאתם האלוהים שלה”.

“אז תכתבי בדרכון ‘אלוהים כללי'”, הצעתי, “כי אלוהים שייך לכל המדינות”.

המנהלת מהחדר השני אמרה לה בשיחה שאי-אפשר. היא לא הגיעה לעמדה כי היא עסוקה. אפילו בשביל אלוהים היא לא מתפנה. צעקה לתוך האפרכסת שמי אנחנו חושבים את עצמנו, ומה, באנו לעשות צחוק מאלוהים? שזה זלזול במשרד הפנים ופה זה לא גן משחקים, ושהיא מאשרת רק שמות כמו יוסי ומשה, ושאם לוקחים שניים יש חמישים אחוז הנחה על הזול מביניהם ושבסוף החודש מסתיים המבצע, ושהיא מציעה לי להציב גבולות לילד כי בסוף זה ייגמר ברע.

בדרך הביתה קנינו לו שלושה רובוטים ענקיים, זוג אופניים ירוקים מבריקים, גלידה עם ארבעה כדורים, והוא סוף-סוף הפסיק לצעוק. אמרנו לו שלילד צריך לשים גבולות, ושלא תמיד אפשר להשיג מה שרוצים, כי באמת, מה אנחנו? אלוהים?

ראו גם:

אינגמר סירקוס  – סיפור קומי מאת גאולה שינה

מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

מסע לשירותים – סיפור קומי מאת דרור ניר קסטל

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט

האישה והילדים לא בבית. פעם ראשונה זה שבע שנים. הצינון לא נותן לישון, והשעמום מצטרף אליו. לקחתי כדורים. אני מתחיל קצת להתמסטל, אבל הריב עם השינה לא נפסק. במקרר יש חומוס, בננה ויין אדום, לפחות במוקד הראייה שלי בשעה זו. רק אחד מהם יכול לעזור. כוס אחת מפילה אותי לשינה של ארבע שעות רצופות, אני מתעורר בפתאומיות. השלפוחית מתחילה להציק: “אם לא שכחת, אני פה”. השירותים במרחק 35 מטרים, אך מתברר שבארבע השעות האחרונות לא הזזתי את הרגליים. אני נופל ישר על הלגו של הילדה. מול עיניי צעצועים רבים. אני מצליח לסלק את הבובה, את הנשכנים, וגם מוצץ אחד נכנס לי לתוך העין. השירותים במרחק 29 מטרים. ואז הוא מגיע, חרק שאיני מכיר. גופו כ-10 סנטימטרים, גבו כשל חיפושית, בין שש לשמונה רגליים. קשה לספור מפה. הטיפה הראשונה במכנסיים. הוא מתקרב לפה שלי, אני מפנה את ראשי. הוא מתקרב לאוזן שלי. אני מזיז במהירות את הראש, אך נראה שהוא מתמיד בחיפוש נחיר, עין או כל חור אחר. גופי מחולל. אני מצליח להתקדם במהירות בזחילת גחון, שלמדתי בשנתי הראשונה והאחרונה בצופים. השירותים במרחק כ-22 מטרים. הילד הגדול שפך מיץ, ולכן אני דבוק לרצפה, מה שמפחית את המהירות שלי פי ארבעה מטרים לשנייה. אבל הנה המפתחות שלי, מתחת לשידה. מאחוריי החרק, מלפניי השירותים, מימיני המפתחות. עליי להחליט מהר. אני זוחל לכיוון המפתחות ואוסף אותם. החלטה טובה, קיבלתי עוד ארבעים נקודות. צריך לחזור למטרה, אך התרחקתי. כעת מרחקי מהשירותים 24 מטרים. אני זוחל בחזרה. הפעם עוקף את שלולית המיץ במהירות יחסית. מגיע למדף הספרים, הקונקורדנציה העברית נופלת לי על הראש.  זה כואב מאוד, אך הפגיעות יבשות, אולי, אני לא רופא. אני במרחק 19 מטרים מהשירותים. הפעם ארבע טיפות בבת אחת. אני מריח ריח לא נעים כלל של רעל. ריססתי בו כדי להיפטר מהחרקים. תזכורת: להחזיר אותו לבית המרקחת. כאב הראש, ריח הרעל והכעס הצרכני מרפים את כוחותיי.

חד קרן ודרקון מתערבים מי יגיע יותר מהר לצלחת. מה קורה פה? זה כנראה המכה בראש, או הרעל,  או חוסר השינה, או השלפוחית. אני חוזר למציאות ומתקדם כמה מטרים, אבל אז מתברר שהחד קרן טבעוני והדרקון אתאיסט, שהחד קרן פמיניסט והדרקון קפיטליסט. אני מקשיב לטיעונים של כל אחד מהם בכובד ראש, אבל מתחיל שוב להתעייף כי הטיעונים מוכרים. ברגע זה אני מבין שרגל אחת שוחררה, אני מצליח לקום ולצלוע לעבר המטרה. אני מתקדם לאט אך בנחישות. עוד עשרה מטרים בלבד. שש טיפות. היעד, דלת השירותים, נצבע באורות צבעוניים, החד קרן והדרקון לוחצים לי ידיים. אחד מהם, לא בטוח מי זה היה, מגיש לי מים, אבל אלוהים אדירים, אני לא צריך לשתות עוד. אני שם, משחרר את הרוכסן, ואז זה מתחיל, גאות, גייזר, שיטפון, הכול מותז לכל הכיוונים, לקירות, לרצפה, לנייר הטואלט. בשיא העייפות, כמי שמובס, אני מנקה הכול, לא משאיר סימן לאסון שהתרחש. בסיום המלאכה נגלה לעיניי הספר שאשתי קראה: “כיצד תרכוש ידידים והשפעה”. אני מתיישב על האסלה, מתחיל לקרוא בו ונרדם.

Soft – סיפור קומי קצר מאת תומר קאופמן

 

 עם הזמן הצלחתי להכניס גם דברים מקוריים משלי. בהתחלה לא היה שינוי ניכר כל כך בתוכן, כתבתי למשל “אזהרה! אסור לבלוע את החומר, אלא אם כן אתם ממש צמאים.” אחר כך כתבתי “יש לפעול בהתאם להוראות הכביסה שעל הבגד. אם לא, יבוא שוטר.”

 

הכול קרה בגלל סטיב ג’ובס. אותו גאון אמריקאי, שהמציא את ההמצאה ששינתה כביכול את פני העולם, גרם לי, אדם מצליח ואמיד יחסית, לפשוט את הרגל. ולא רק שפשטתי את הרגל, גם לא נותר לי שום טעם לחיים; העבודה שלי, שהכניסה לי משכורת מכובדת, לא הייתה רק מקור הכנסה עבורי. היא הייתה האהבה שלי, משוש חיי. וכעת, כאשר אין לי עבודה, גם אין לי טעם לחיים.

סיפור ההצלחה שלי התחיל כשחיפשתי עבודה בתור כותב. הצעתי את עצמי תחילה לכל העיתונים המובילים, אך כולם דחו אותי בזה אחר זה. אחר כך ניסיתי לכתוב סיפורים קצרים, יצרתי אסופה מכובדת יחסית של 35 סיפורים ושלחתי אותה לכל ההוצאות הנחשבות והמוכרות. גם הן דחו אותי כמובן, בטענה שהספר לא מתאים לתכנית העבודה שלהן לשנים הקרובות. אבל אני לא התייאשתי, החלטתי שכתיבה זו האהבה שלי ושאני אתן הכול בשביל להצליח בתחום. אז פתחתי בלוג משלי באינטרנט והתחלתי לכתוב בו את כל מה שעלה על רוחי. כתבתי שם על אהבות, על אכזבות וסתם על מחשבות שהיו לי, וסוף סוף הרגשתי טוב. יכולתי לפרוק את כל מה שהיה בתוכי, והיה הרבה. אחרי חודש נחרדתי לגלות בעזרת חבר שלי שמבין קצת במחשבים, שיש לי רק קורא אחד לבלוג, ושהקורא הזה, למרבה הצער, הוא אני.
ויתרתי, הבנתי שאין לי כישרון ושלמרות שאני כל כך אוהב את זה, כנראה לא נועדתי לכתוב. אבל אז, משום מקום, פתאום קיבלתי הצעה. זה לא היה משהו טוב מדי, אפילו לא סביר, אבל עבודה היא עבודה. ואם היא קשורה לכתיבה, אין ספק שאני חייב לקבל אותה. תמצית העבודה הייתה להיות זה שכותב את הוראות השימוש ואת הרכיבים על מרככי הכביסה של חברת Soft. אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל באמת יש מישהו שזאת העבודה שלו, והמישהו הזה היה אני. בהתחלה הייתי כותב דברים בנאליים כמו “יש למלא את הפקק עד הפס המסומן” או “אין לערבב בין בגדים בהירים וכהים.” אבל עם הזמן הצלחתי להכניס גם דברים מקוריים משלי. בהתחלה לא היה שינוי ניכר כל כך בתוכן, כתבתי למשל “אזהרה! אסור לבלוע את החומר, אלא אם כן אתם ממש צמאים.” אחר כך כתבתי “יש לפעול בהתאם להוראות הכביסה שעל הבגד. אם לא, יבוא שוטר.” ולאט לאט זה התחיל לצבור תאוצה. הבנתי שאנשים ממש קוראים את הדברים האלה כשהם יושבים בשירותים ושמתחיל להיות לי קהל מעריצים משלי. אחר כך עברתי מהאנקדוטות הקטנות לקטעים שלמים משל עצמי, והחברה שייצרה את המרכך ממש זרמה איתי על זה. הם הבינו שבגלל הדברים שאני כותב על המוצרים שלהם, יותר אנשים קונים את המרכך, לכן משתלם להם להמשיך להחזיק אותי ולתת לי חופש יצירתי לעשות מה שבא לי. אז כתבתי בדיחות וסיפורים קצרים, משם עברתי למחזות ואפילו לשירה. השיא היה כשהחברה הוציאה מהדורה שלמה של מרככי כביסה שכולה הוקדשה לסיפור בלשי בהמשכים שכתבתי. הרגשתי על גג העולם, ידעתי שאני מגשים את הייעוד שלי ככותב ושהחיים שלי עלו על המסלול הנכון. אבל אז הגיע סטיב ג’ובס והמציא את האייפון. אנשים התחילו לקרוא בטלפון שלהם בשירותים ושכחו אותי. הם התחילו לגלוש בפייסבוק ובאתרים אחרים בזמן הישיבה והשאירו אותי לא רלוונטי. לא עבר זמן רב ופוטרתי מהעבודה. חברת Soft זרקה אותי ושילמה לי פיצויים כל כך נמוכים, שלא יכולתי לקנות איתם אפילו בקבוק של מרכך כביסה. על בקבוקי המרכך, דרך אגב, הם השאירו בלי בושה כמה מהכתבים שלי, אבל גם זה היה במקום נסתר על הבקבוק ובאותיות קטנות כל כך שאף אחד לא ראה. וכמובן, הם לא שילמו לי על זכויות היוצרים.

אז עכשיו אני בבית, יושב ועצוב, לבד וכאוב, חושב על אותם ימים שחלפו. אבל אני מבין שזה לא יעזור לי. אם אני רוצה לנצח אותם, אני חייב להצטרף אליהם.
זה לא יהיה פשוט. להצטרף ל”אפל” זה לא משחק ילדים, אבל אני אף פעם לא ויתרתי על שום דבר בחיים, וגם בפעם הזאת אני לא מתכנן לוותר. אז התחלתי מאפס, למדתי הנדסת תוכנה באוניברסיטה, או באנגלית  software engineering   וכעבור ארבע שנים מייגעות סיימתי את התואר בהצטיינות. אחר כך התקדמתי לאט לאט בעולם ההיי-טק. את הספתח עשיתי בחברה קטנה, שם צברתי ניסיון (וגם כסף שמעולם לא היה לי מהכתיבה) עד שהגעתי לרמה של מתכנת בכיר. הדרך משם לאפל עדיין הייתה ארוכה, אבל לא עצרתי. הייתי צריך לעבור שני ריאיונות בטלפון ואחר כך עוד שישה ריאיונות אישיים, אשר בכל אחד מהם בודקים את המקצועיות שלי והכי חשוב, את הנאמנות שלי לחברה. מגיע היום שבו אמורים לבשר לי אם התקבלתי לחברה. הטלפון צלצל ועל הקו נמצא האדם שראיין אותי בריאיון האחרון שלי. הוא אומר לי “התקבלת, אני מקווה שבחרנו נכון” ואני עונה לו “אל תדאג, לא תצטערו.”
אבל הם לא יודעים כמה הם הולכים להצטער על זה, כי מהרגע שאני מתקבל, אני עובד רק על דבר אחד. כלפי חוץ אני עובד חרוץ וממושמע, אבל כשאף אחד לא שם לב, אני עסוק במימוש התכנית הסודית שלי: הריסת החברה מבפנים. התקלה העיקרית שיש לאייפון היא כמובן הבעיה שנגרמת לו אחרי שנה או שנתיים שהוא נמצא אצלכם, כאשר הוא מתחיל להיתקע ולעשות בעיות. אנשים חושבים שזה קורה לו כי הוא פשוט ישן או שהבטרייה שלו נחלשה, אבל האמת היא שאני האחראי לזה. והסיבה העיקרית שאני עושה את זה, שאני משקיע את כל חיי בדבר הזה, שהפסקתי לכתוב בגלל זה, היא שאם תשבו יום אחד בשירותים, תשחקו באייפון שלכם כמו שאתם תמיד עושים, ולפתע הוא ייתקע, אולי תחשבו להניח אותו לרגע בצד, להעיף מבט אל המדף ולהציץ במרכך הכביסה שלכם. אני בטוח שתמצאו שם איזו בדיחה טובה או אולי סיפור נחמד.

***

מתוך הספר “מאפייה ושמה תשוקה”, מאת תומר קאופמן, שעומד לראות אור בקרוב בספרי ניב

ימות המשיח – מאת אמהי”ד, סיפור קומי

“לא”, אמר, “סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית”.

“אורגיה קבוצתית”, הזדעקתי, “הכצעקתה?!”

“מה אתה מתפלא?”, אמר, “יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?”

אף שנבחרתי – אף פעם לא רציתי להיות נביא. כמו יונה ברחתי והתכחשתי.

אבל אלוהים קנה אותי בכמה טובות הנאה, בעיקר אלו שהגיעו בדמות נירית ושרה. אחרי שהתרציתי – התחלתי לחזות חזיונות.

ובחזוני הראשון הגעתי לדימונה, ממש בטעות. אבל האוטובוס הבא היה אמור לצאת רק כעבור שעתיים. אז הסתובבתי קצת במרכז העיר, בשוק, בשער, בכיכר – איפה שכורתים לגנבים את הידיים – ובבתי הקפה שבהם משחקים שש בש כאילו אין מחר. לא האמנתי למראה עיניי ומשמע אוזניי. שיחת היום בעיר עסקה לא בפוליטיקה ולא בדת. פתאום כל תושבי דימונה, גברים, נשים וטף, דיברו על ציוריו של גיאורג גרוסץ.

אמרתי לעצמי “לא ייתכן!” – עניין מוזר, וביקשתי סליחה מתושבי דימונה שלא הערכתי אותם כראוי, אותם תושבים פתאום מגלים בקיאות בציור אקספריוניסטי וויאמרי.

הייתי חייב לשאול לפשר הדבר, ניגשתי לאחד מזקני השבט בבית הקפה של ה”כבדים” ושאלתי אותו לפשר הדבר.

“מה לא שמעת?”,  אמר הזקן החכם, “הגיעו ימות המשיח”.

“באמת?”, שאלתי, “מי פילל לכך?”

“כולנו פיללנו, פיללנו גם פיללנו”, אמר הזקן החכם והציג עצמו בשם זכריה בן-דורות.

דבר מוזר הוא שלמרות שימות המשיח הגיעו, דימונה כמעט נראתה אותו הדבר. השינוי היה פנימי, בלב ובנפש, בפנימיות הרוחנית של האנשים.

“נכון”, אמר זכריה, “כל ימי חיינו זעקנו בבתי הכנסיות ובתי המדרשיות: ‘משיח משיח מתי תבוא, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא’ וקראנו תהילים והתפללנו”.

“אבל בשביל זה?! בשביל שתוכלו לדבר על גיאורג גרוסץ?”

“בוודאי”.

בחוץ, בגומחה קטנה על בניין ברחוב ישבה אישה מבוגרת, בגדיה היו בלויים, מהויים, מרובבים, קרועים. כיסוי הראש שלה העיד על כך שהיא “אשת חיל מי ימצא”… ועשתה רפרודוקציה לציור “היטלר בגיהינום”.

שאלתי אותה, “למה את לא קוראת תהילים?”

אמרה לי, “כבר קראתי את ספר תהילים עשרות, אם לא אלפי, פעמים, ונראה לי שמיציתי”.

“מיצית?”

“כן”, אמרה, “האינטלקט שלי דורש גירויים חדשים, שמעת פעם על שירתו של פול ורלן?”

“כן, אבל…”

“בלי אבל”, אמרה, “חייבים לחדש. אתם האינטליגנטים תמיד דורכים במקום. עכשיו כשימות המשיח הגיעו, גם אני יכולה”.

“חזון אחרית הימים”, אמרתי והמשכתי בדרכי.

ראיתי איש מביט בלוח המודעות העירוני. שלט גדול היה תלוי באמצע:

“הלילה לא לומדים תורה”.

“למה לא לומדים תורה?”, שאלתי, “מה? כבר הגיע תשעה באב?”

“לא”, אמר, “סתם, הלילה מתרחשת בבית העירייה אורגיה קבוצתית”.

“אורגיה קבוצתית”, הזדעקתי, “הכצעקתה?!”

“מה אתה מתפלא?”, אמר, “יש אורגיה שהיא לא קבוצתית?”

ברחתי מהאיש ופגשתי שוב את זכריה בן דורות החביב.

“לאן אתה הולך?”, שאל.

“לאוטובוס”.

“חבל, תישאר. מחר בערב אני מעביר הרצאה על אדם שכמעט מת וראה את האור”.

“וחזר בתשובה?”

“לא! הוא פיתח את שיטת האידיאליזם הטרנסנדנטלי”.

“לעזאזל, שכה אחיה! האידיאליזם הטרנסנדנטלי?! איך אפשר לעשות את זה?”

“אתם, קטני האמונה”, אמר מר בן דורות, לא פיללתם למשיח ועכשיו, כשהגיע, אתם מסרבים להכיר בו?”

“לא”, עניתי, “פשוט לא ידעתי שנסים כאלו יכולים לקרות. אבל אני לא כופר, בחייאת עיוני, לא כופר”.

“בחייאת עיוני?”, שאל בסלידה.

“כן, זה כמו השיר המפורסם שהיה להיט פה”.

“יותר אין להיטים פה”.

“איך?”

“בכוח האמונה אפשר לעשות הכול. ידעת למשל שאפשר לבסס מדע פיזיקלי שלם שמיישב את הסתירה בין מכניקת הקוואנטים לתורת היחסות? למפות את הגנום האנושי, להמציא תרופות לסרטן, לאיידס ולקמצנות? לבנות תיאוריות מתמטיות, להבין את קאנט בצורה שתהיה נהירה גם לתינוקות, לעשות אנשים בריאים יותר, נבונים יותר ויפים יותר, לכתוב יצירות מופת, להלחין מוזיקה עליונה וכל זה מבלי לצאת מדימונה?”

“הייתכן שאני הוזה?” שאלתי את עצמי.

אולי כן, אבל אם לא אז כבר אין פה מה לתקן. דימונה הפכה לפירנצה של שנות השלושים של המאה ה-16 ופריז של שנות השלושים של המאה העשרים. אור לגויים המזכה את הרבים. מקום מפגש פורה של האמנים הגדולים – הצייר יוסי אפללו (איש קבע לשעבר) ואמן האוונגרד הבלתי ייאמן משה בניטה.

המשכתי לכפר שלם. כפר שלם הפך למשק אוטרקי, גם שם המשיח עשה את שלו ולא מוכרים פיצות בחצרות במתקנים ארעיים, משל היינו גוואטמליים. פתאום קורים שם דברים אחרים, חדשים, מסקרנים, מעניינים כמו סצנת אוונגרד תוססת.

שינויים חזותיים הורגשו: השכונה (או הכפר) נראית נוצצת וסקסית – ככה הם הדברים בימות המשיח.

מפגש “בוז לווז-ווז” ברחוב מעפילי אגוז, נראה פתאום כמו גלידריה מול חוף ים שאין סימן טביעת רגל על חולו הבתולי. ילדים שנהגו לשחק שש-בש ברחוב, כאילו הם ואבותיהם לא עברו ביות – נראו כמו עוטי טוגות באקרופוליס הדנים באפשרויות קיום היש הבלתי-מונע. אברך שיוצא מהישיבה לירות בחבר ממשפחת הפשע המתחרה – נראה פתאום כמו סטודנט דנדי צעיר לספרות היוצא מהספרייה. וכך הלאה.

מאוד מעניין בימות המשיח. כדאי לכם לנסות.

יש אנשים שחושבים שזה משעמם. אבל זה לא שבאמת הגענו למצב אוטופי. פשוט כל המחסומים נפרצו, כנאמר “אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינו ּ–    וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:”  אבל כאמור המשכנו הלאה מאז תהילים. ימות המשיח הגיעו ואפשר להתרכז באמנות חדשה ומפרה, אפילו שיש בה מסרים שיכולים להתפרש כשליליים – כי אין מי שיפרש אמנות טובה כשלילית. אם היא טובה – לא משנה על מה היא מדברת – היא חיובית.

hahaimhemharabemiuto-4s

***

מתוך הספר “החיים הם הרע במיעוטו”, מאת אמהי”ד, בהוצאת ילדי הקומדיה

 

 

 

 

 

 

פשוט אתה\ זאב גור אריה – סיפור קומי

אתה יודע מה אתה צריך? סתכל עלי, תראה אותי, תאמין לי. אתה יודע מה הבעיה שלך? אז בוא אני אגיד לך. כמו שאתה רואה אותי, כל מה שאתה צריך זה אתה רק צריך. מדי פעם, ואני לא אומר כל יום, אבל מדי פעם אי אפשר כל הזמן. צריך גם לפעמים. אז קח, תראה, תקח, ותעשה לך. זה שתי דקות. תוך עשר דקות אני מסיים עם זה ויש לי. אני בא הביתה ושעה זה מוכן. תקשיב, אני קם שעתיים קודם, מתעורר, פוקח עיניים, קם מהמיטה, מתחיל את היום, מתחיל את הבוקר, ככה בוקר ככה, אני אוהב את השעות שיש לי את הבוקר, יש לך זמן לקום, להתעורר, וזה לא שאני איזה, אבל אני מקפיד, בשביל עצמי. אני אומר לך כדאי לך שלא תגיד שלא אמרו לך. בסוף תבין. תנסה תראה, מה, זה עולה לך? מה יש? למה תמיד להתנגד? זה עניין של החלטה. אני קיבלתי החלטה שאני כל פעם בוחר ואם לא אז אלה החיים וזו בחירה שלי איך שאני מסתכל על זה. מה הבעיה זה שניה, אני תוך שניה שומר לאחר כך ותוך חמש שנים יש לך. אם היית אז כבר מזמן היית, לא חבל? איך אתה תמיד. תראה אותם, מה, הם לא היו? ובכל זאת עכשיו הם. אתה עדיין יכול. אני אומר לך, חבל לי. כשיהיה לך תבין. כשתהיה תבין. בסוף גם אתה. ברצינות, תלך, יש שם, הם יעשו לך. בשביל זה הם שם. תקשיב, לך, תבקש, תגיד להם, במקום הם עושים. במקום! אני לא ידעתי אני אומר לך, הלכתי, שאלתי, במקום הם עשו! נותנים לך ואתה הולך. תראה את ההוא, כמו מלך, ומי הוא? ככה אתה צריך. יש לך? שב, תרשום, תעשה רשימה, תשאל, תלך, תגיד להם ששמעת, ותתקשר, אני אגיד להם, הם מכירים אותי. תשמור כי מי יודע, ותרשום שלא אח”כ. זה כלום. אתה רק צריך כל מה שאתה צריך. תראה אותך אני אומר לי למה שלא תבוא אלינו, למה שלא איתנו? יש לידך, יש בכל מקום, אתה הולך, קונה, עושה, ואל תשכח לרשום, מדי פעם שיהיה. לא צריך להגזים. למה בקיצוניות. הכי חשוב להתמיד. מספיק שהיית מאז ועד היום ואז. הלוואי שהיה לי, הלוואי שיכולתי כמוך. אני כבר מזמן היתי. בשביל מה אתה צריך? תפטר מכל. למה להסחב? יש לי, תקח. רק תקח. אף אחד לא חושב שהוא צריך. אף פעם לא חושבים שרוצים. בסוף כולם. בהתחלה כולם ובסוף כולם. גם אני בהתחלה ובסוף אני. יש לך הזדמנות. למה שלא תשאל ותגיד ורק אז תראה אותי. לא לפני. קודם ואז. כל מי שעשה יגיד לך, כל מי שאומר יגיד, בסוף כולנו כי בסופו של דבר כל אחד אנחנו בסופו של יום אם חושבים על זה אין טעם בסוף לסוף פשוט החלטתי הבנתי ומאז. פעם לא היתה שאלה בכלל. זו לא באמת בעיה. פשוט אל תצבור. תעשה כל פעם קצת. אל תחכה כי אז באמת. זה כל הזמן אז אל תחכה עם זה. אין מה לחכות שזה יקרה לבד זו החלטה זה אתה עושה לעצמך תתחיל היום, כבר ממחר, זה בשבילך. אני כבר עשיתי ויש לי. קום, שב, תרשום, לך, תשב, תראה, תקח, תלך, תגיד, תקשיב, סתכל, תראה, תשמע, בשבילך, רק פשוט, יותר פחות, במודע, החלטה מודעת, קבל תחליט, זה רק שיחת טלפון, זה רק להתעסק קצת, זה אמנם קצת התעסקות ואז אפשר לשכוח מזה, שלא ילך לפח. אחרי עשר שנים אתה כבר מזמן.

חכמת הפיסטוק\ליאור נויפלד – סיפור קומי

 

מתוך הספר “המכולת של יפתח”

היו לה כל מיני משפטים כאלה, שלכאורה, יש יאמרו לאוזן הבלתי מזוינת, היו מטופשים לגמרי, אבל במחשבה שנייה הם תמיד היו חדים ומעוררי השראה. “החיים זה לא ארומה”, היא אמרה לו כשהיה מתאכזב שלא קיבל את שרצה. איזה עומק, כזה שבקלות אפשר לפספס. זו לא רק ההזמנה הקלה, גם התהליך, זה שקוראים לך מתי לבוא לקחת, המבחר המצומצם, הטעם הזהה של הכול. וואלה, החיים זה לא ארומה בכל כך הרבה רבדים. מדהים.

“תלוי בך. אני מציעה לך להתחיל את העכשיו מעכשיו”, היא ענתה לו פעם כששאל מה יהיה עכשיו, יום אחרי שפוטר מהעבודה. להתחיל עכשיו את העכשיו, גם אם היה עומד על הראש יום שלם הוא לא היה מנסח משפט יותר מניע לתזוזה. יום אחר כך הוא מצא עבודה.

המכולת של יפתח

היא הייתה מדויקת ברמה של מילון. הוא היה קורא לה “משפטנית”, כי היא לא הייתה מדברת הרבה, אבל סוגרת כל עניין במשפט. כששאל אם האהבה שלהם תימשך לנצח, הייתה עונה “אהבה זה גם לשון הווה וגם לשון עבר”. משפט שלקח לו קצת זמן לקלוט. הוא בעצם הבין אותו רק אחרי שהיא עזבה. גאונה הייתה. מחשבה שבראה מציאות. באמת בחורה מציאה.

פעם הם דיברו על זוגיות, והיא אמרה “תזכור, אני זה עני”. זו הייתה כנראה ההברקה הגדולה ביותר שלה. להיות לבד זה מבאס. הוא יסמס לה עוד מעט. מקווה שהיא ערה. אולי יש לה בשבילו איזה משפט נחמה.

לרכישה

בשר מזיק לבריאות\גיא דגן – סיפור קומי

 

 

“מה לאכול?” שאל קול באס במבטא גרוני.

רק לא אותי. רק לא אותי

פעם אחת, בעוונותיי, השתתפתי בפסטיבל עכו. לא בתור שחקן בהצגה המשתתפת בתחרות וגם לא כאמן תיאטרון רחוב. בסך הכול הייתי חלק מצוות מפעילים של מופע-מיצג שמשלב בובות על החומה, שחקנים מתוצרת בית ספר תיכון ידוע לאמנויות, ובקיצור חארטה-בארטה של הפקה. באמת, משהו רע במיוחד. אבל מה − שילמו לנו כמה גרושים כדי שנזיז את הבובות האלה, וגם הבטיחו אוכל ולינה.

לינה קיבלנו − בשקי שינה באיזה צריף בעיר העתיקה, איזה שישה בחדר, והאוכל − נו, מה אומר ומה אדבר − פאר המטבח הצמחוני. זאת אומרת, פסטה דלוחה ברסק עגבניות עם סלט ירקות, וזה במקרה הטוב. גועל עם נפש. וכשמשלמים לך אש”ל אין לך אפילו זכות תלונה.

אין פלא שלאחר יומיים של סבל קולינרי חש עבדיכם על בשרו תזונה צמחונית מהי. כל מאוויי הסתכמו באיזה קבב טוב ומהביל, עם ניחוח דק של בהרט מזרחי. ובלי סלט. ככה – בשר עם קצת בשר ליד. לשמחתי, מצאתי כמה גרושים, וגם הייתי במקום הטוב בארץ למצוא ארוחה מעולה של בשרים על האש, כך לפחות קיוויתי. מה שלא מצאתי זה שותף לדבר עבירה, שיהין להצטרף אליי להרפתקה הקרניבורית בסמטאות העיר העתיקה של עכו. התברר שכולם בהפקה היו או תפרנים ממני או צמחוניים, לא עלינו, והסתפקו באטריות במיץ ובכל השטויות האלה.

אבל אני הייתי רעב. וזה לא היה סתם רעב, כי אם תאוות בשרים חסרת מצפון. עוד רגע הייתי שוחט בעצמי את הכבש הראשון שהייתי פוגש בדרכי. גם אם היה עושה מיאו ולא מהה.

אני חושב שכבר ראו את זה עליי. שחקן צעיר, חצי-מובטל, הרחק מביתו, מסתובב עם מבט של שיפוד בעיניים. לא פלא שאיש לא רצה לחבור אליי − מה גם שהעיר העתיקה היא, אפעס, מה שקוראים, מקום שלא סימפטי להסתובב בו לבד, בעיקר אם מראך כשל יהודי אשכנזי נחמד עם אף גדול ומשקפיים עגולים. וכך, בלית ברירה נכנסתי לבדי, ולא במעט חשש, אל בין חומות העיר העתיקה בעכו.

 

***

העיר הייתה הומה אדם, כיאה למטרופולין זעיר המארח בחול המועד סוכות את הפסטיבל לתיאטרון אחר, ובל נשכח כי כל זאת התרחש לפני יותר מעשור. כל העולם היה שם, כולל אחד שהסתובב מורעב.

לא ממש עניין אותי כל התיאטרון הזה או ה”הפנינג”. אני רציתי את ליטרת הבשר שהגיעה לי ורציתי אותה עכ-שיו. בחרתי, אם כן, את הכיכר המרכזית, שנראתה לי המקום הבטוח יותר למצוא את מבוקשי, ולחזור ממנו בשלום.

למרות שהייתי מוקף אנשים היה איזה חשש. בכל זאת, הפעם הראשונה שאני לבד – לבד בעיר ערבית, משהו שהצד הפולני שלי היה מתייג כמשהו לא הכי חכם לעשותו. אבל בשביל ארוחה נורמלית צריך הבנאדם גם לעשות לעתים דברים לא ממש חכמים.

בכיכר היו כמה מסעדות שהשולחנות שלהן היו בחוץ. זה נראה לי עדיף מלהיכנס למקום סגור. בעוברי ליד השולחנות שמעתי שקוראים לי −  ליד כל מסעדה עמד איש שקרא לעוברים ושבים לבוא ולשבת אצלו. כולם נראו לי אותו דבר, זועפים, רחבים ומשופמים, ולא ראיתי הרבה טעם בלבחור בקפידה את המקום שבו אוכל. גם ראשי היה סחרחר מן הריחות ופי התמלא ריר.

לפיכך עצרתי לבסוף והתיישבתי ליד שולחן.

“מה לאכול?” שאל קול באס במבטא גרוני.

רק לא אותי. רק לא אותי.

ערבי גדול מדי, זועף מדי, עם שפם עבות מדי עמד מאחוריי. הוא לא נראה כמו שום מלצר שראיתי אי פעם. נצמדתי למושב והשתדלתי לחייך.

צייצתי: “מה שיש”. עדיף שיגיד לי ושלא ארגיז אותו בתפריטים דמיוניים, מה שהיה לי קל מאוד באותו רגע , שכן פנטזתי לי בדרכי לכאן את כל מטבחי אלף לילה ולילה.

“יש שישקבב שישקבב כבש קסיסות קסיסות עם עגבניות”, אמר המשופם.

בזווית העין הבחנתי במבטיהם המאוד לא מרוצים של אדוני המסעדות האחרות, אין ספק שהם מקללים אותי בלבם, חשבתי, ובקול רם שאלתי: “מה אתה ממליץ?” ראש קטן. טוב ליהודים.

“כבש יש טוב. בא היום”.

“שיהיה כבש”, מיהרתי לבחור.

“חומוס צ’יבס סלט?” שאל.

הנהנתי. תהיה ילד טוב בלי חוכמות.

“מה לשתות?” המשיך לשאול הערבי הגדול, “יש קוקהקולהסברייטאורנג’אדה”.

“אורנג’דה, תודה”.

סופסוף עזב המשופם לכיוון המטבח. נותרתי עם מבטיהם של שכניו ממסעדות הכיכר. הלך עליי. גם אם המשופם יבוא מהר עם האוכל, עדיין הייתי בספק רב אם אוכל אי פעם לקום מהכיסא ולעבור את הכיכר בשלום.

האוכל הגיע תוך מה שנראה בעיניי כנצח קטן. אני מאמין שהיה לי טעים. מהר מאוד לא היה זכר למה שהיה בצלחת. אולי היה זה מרעב ואולי לא. הוצאתי את הכסף לחשבון והנחתי אותו על השולחן. כשעמדתי לקום ראיתי את המשופם מתקרב אליי. זהו, גמרת, אמרתי בלבי.  וחשבת שתוכל לגמור בצ’יק צ’ק ולהסתלק, המשכתי לומר בלבי, שהתחיל לדפוק, לדפוק לדפוק.

התיישבתי שוב. לבי המשיך לדפוק.

“נהנית?” שאל הערבי הגדול.

“בטח! בטח נהניתי”, מיהרתי לומר בזמן שהנהנתי במהירות, מה שעשה לי סחרחורת נוסף על  הכבדות שלאחר הסעודה. רק אל תעשה לי כלום, לחשתי בלבי, עכשיו, כשאתה כבר לא צריך אותי. יש לי אישה, ילדים, סבתא משוגעת בבית אבות, אימא שלי − יש לה לחץ דם. בי נשבעתי שאם יעזוב אותי לנפשי לא אגע יותר בבשר, גם אם זה אומר מקרוני במיץ כל החיים.

“נהנית?” חזר ואמר, “סבר לחבריך!”

***

עורכת: ורד זינגר

יוֹנֵי הַבָּר, סְתֵרִינָה – וְכָל הַשְּׁאָר\ לאה גת כהן – סיפור קומי

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים הַבְּהִירִים כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה עַל הָרָאשִׁים וְנָתְנָה סִבָּה לְסְתֵרִינָה הַשְּׁכֵנָה לִרְטֹן מִתַּחַת לִשְׂפָמָהּ הֶעָבוֹת, וְהוּא שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמֵּחַ כְּכָל שֶׁמִּתְרַבִּין הָרִטּוּנִים, מְשַׁלֵּחַ זְמוֹרוֹת אֶל אַפָּהּ הַגָּדוֹל וּמַגְּרֵהוּ לְזוֹרֵר וּלְהִתְעַטֵּשׁ, לְפַזֵּר תְּכוּלָתוֹ בְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה, וּמִי שֶׁלֹּא זָכָה נוֹתַר וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ.

וְהִנֵּה כִּמְעַט וְעָלָהּ בְּיָדֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַיּוֹם לְלֹא רַעַשׁ וּמְהוּמָה, וְהַמּוֹדִיעַ הַשְּׁכוּנָתִי יָנוּחַ עַל זֵרָיו חָשַׁבְנוּ, וְלֹא כָּךְ הָיָה.

וְאִם תִּשְׁאֲלוּ לְרִטּוּנֶיהָ שֶׁהָיוּ בּוֹקְעִין מִן הַכִּוּוּן הַמִּזְרָחִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה נְחוּצָה סִבָּה מְיֻחֶדֶת לִתְפִיחוּת נוֹצוֹתֶיהָ, כָּל דָּבָר הָיָה כָּשֵׁר כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת הַשֵּׁד הַיּוֹשֵׁב

עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית וְאֵינוֹ נָח, לַמְרוֹת הַמְּחָאוֹת חִפֵּשׂ סִבּוֹת לַחְגֹּג וְלֹא נָסוֹג מִמַּעֲשָׂיו אַף פִּתְחוֹן פֶּה לֹא הָיָה מַרְתִּיעוֹ, שֶׁכֵּן מִכְשׁוֹלִים גְּדוֹלִים מֵאֵלֶּה צָלַח בְּדַרְכּוֹ מַעֲשֶׂה יוֹמְיוֹם וְיָכֹל לָהֶם, וְהָיוּ כְּאָבָק זָרוּי לָרוּחַ.

וּלְהוֶה יָדוּעַ שֶׁהַשָּׂפָם שֶׁל סְתֵרִינָה הָיָה נוֹשֵׂא מְעוֹרֵר וּמַתְסִיס אֶת בַּלּוּטוֹת הַצִּחְקוּק וְהַבִּדוּחַ שֶׁל חֲבוּרַת הַפִּרְחָחִים הַמִּשְׁתַּלְּחִים, וּבְעִקָּר כְּשֶׁבַּדֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה הָיָה מְדַגְדֵּג אֶת הַנ”ל וּמְגָרֶה אֶת הָעִטּוּשִׁים שֶׁהָיוּ רַק מַמְתִּינִים לְהִתְפָּרְצוּת, וְזֹאת תּוֹךְ כְּדֵי טִפּוּלָהּ בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר, לוֹקַחַת אֶת הָרֶגַע לְזוֹרֵר וּלְהַרְעִיד אֶת הַגּוּף הָרוֹטֵט מִמֵּילָא מֵחַמְשַׁת צְדָדָיו, טוֹבֵעַ בַּחֲגוֹרוֹת הַשֻּׁמָּן הַצְּמִיגוֹת שֶׁעֲטָפוּהָ. וְהִיא בְּאֹפֶן אִינְסְטִינְקְטִיבִי הָיְתָה מְקַנַּחַת אֶת הַנֶּתֶז הַמְּדֻבְלָל בְּשַׁרְווּל חֲלוּקָה שֶׁלֹּא סָר מֵעַל גּוּפָה חֹרֶף קַיִץ, וְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת שֶׁהִשְׁתַּחֲלָה בֵּינֵיהֶן.

הָרִטּוּן לְהֹוֶה יָדוּעַ הָיָה תַּעֲנוּגָהּ הַגָּדוֹל, וּבְרֶגַע זֶה כָּל מַעְיָנָהּ הָיָה נָתוּן לְגִרְגּוּר וּלְכִחְכּוּחַ שֶׁלִּפְנֵי הַהִמְהוּם הַנ”ל, שֶׁסִּבֵּב וְסִירְבֵּב אֶת הַמִּלִּים לָעוֹלָם וְכֻלּוֹ וְאִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ מֻזְמָנִים לָקַחַת לָהֶם מִן הַמּוּכָן, וְכָל שֶׁיַּעֲלֶה עַל רוּחָם. גּוֹרָלָהּ הַמַּר מַסְפִּיק לְכֻלָּם. וְתוֹךְ כְּדֵי שֶׁהִיא טוֹרַחַת בִּשְׂפָתֶיהָ, מֹחָהּ אֶת יָדֶיהָ בַּסִּינָר בְּאֶמְצַע מְעִיכַת הַזֵּיתִים שֶׁהַדּוֹד יַעֲקֹב קָטַף אֶתְמוֹל מֵעֵץ הַזַּיִת.

הַמִּתְקַלֶּסֶת הִיא בְּבַעֲלָהּ וַדַּאי תִּשְׁאֲלוּ, נוּ זוֹ שְׁאֵלַת תָּם ־ וַדַּאי, מַה שׁוֹנֶה הוּא מִן הָאֲחֵרִים שֶׁיִּבְלַע אֶת מְנָתוֹ וְיִשְׁתֹּק בּוּל הָעֵץ הַזֶּה. וְכָל דִּכְפִין (אִם יֵשׁ כָּאֵלֶּה) נִלְכָּדִים בַּמֶּתַח לְלֹא גּוֹאֵל.

 

בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר רָאֲתָה בֵּקִי שְׁתֵּי יוֹנוֹת בָּר מְקַנְּנוֹת בְּטִרְחָה בְּחַלּוֹן חַדַר הַשֵּׁרוּתִים, צֶבַע הָאַחַת הָיָה אָפֹר־כְּחַלְחַל, וְהָיָה לָהּ כֶּתֶם עַל הַצַּוָּאר, מַשֶּׁהוּ בַּעַל בָּרָק יָרֹק-סָגֹל תַּאֲוָה לָעֵינַיִם, מַמָּשׁ כְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת הַמּוֹפִיעָה לְאַחַר הַגֶּשֶׁם, וְהַנְּקֵבָה הָיְתָה אֲפַרְפֶּרֶת יוֹתֵר. תִּרְאִי אוֹתָהּ אָמְרָה סְתֵרִינָה, כְּמוֹ כָּל הַנְּקֵבוֹת הַמְּשַׁעַמְמוֹת, לֹא מָצְאָה לְעָצְמָה זְמַן לָקַחַת מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. וּפָטְרָה אוֹתָן בְּיָדָהּ וְיָצְאָה לֶחָצֵר.
יוֹנוֹת הַבָּר לֹא הִתְיַחֲסוּ לַדְּבָרִים וְהָיוּ מִסְתּוֹבְבוֹת וּמְקַרְקְרוֹת כִּמְעַט כְּמוֹ בַּעֲלַת הַדָּבָר, וּמְרַפְּדוֹת אֶת הַקֵּן בְּזַלְזַלִּים וּבֶעָלִים יְבֵשִׁים, לִקְרַאת בּוֹא הַגּוֹזָלִים לָאֲוִיר הָעוֹלָם. וּכְשֶׁפָּתְחָה בֵּקִי אֶת הַחַלּוֹן לְאִוְרוּר, הֵן הָיוּ שָׁם כְּמוֹ בֵּיתָן הוּא מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים. הָאַחַת נִצֶּבֶת עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, וְהַשְּׁנִיָּה הֵחֵלָּה דּוֹגֶרֶת עַל הַבֵּיצִים, וְנוֹצוֹתֶיהָ הַתְּפוּחוֹת נָעוֹת לְכָל מַשָּׁב רוּחַ עוֹבֵר.

מִתַּחַת לְכָל הַכְּבֻדָּה הָיְתָה מֻנַּחַת מִבְרֶשֶׁת הַנִּקּוּי שֶׁל בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ, וְעָלֶיהָ הַקֵּן עַל זַלְזַלָּיו וּבוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים קְטַנּוֹת. הַזָּכָר חַג עַג בְּאִי שֶׁקֶט מִסָּבִיב לַנְּקֵבָה הַדּוֹגֶרֶת, מְגַרְגֵּר בְּקוֹלוֹ וְנוֹהֵם כְּבַעַל בְּעַמָּיו, מְדַשְׁדֵּשׁ בְּרַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת כְּמוֹ מַזְהִיר אוֹתָהּ מִן הַפּוֹלְשִׁים שֶׁמִּסָּבִיב.

בֵּקִי נָסוֹגָה בִּזְהִירוּת, חוֹלֶפֶת אֶל מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת, כְּדֵי לֹא לְהַפְחִיד אֶת הַשְּׁתַּיִם. נִכְנֶסֶת בְּרִיצָה לַחֲדַר הַמְּגוּרִים, וּמַכְרִיזָה בְּקוֹל עַל הַהַפְתָּעָה. זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה לָהּ לְהֵחָשֵׂף לַפֶּלֶא הַזֶּה ־ הֶמְשֵׁכִיּוּת הַגֶּזַע בְּהִתְהַוּוּתוֹ, וְהוּא מִתְרַחֵשׁ מַמָּשׁ כָּאן בַּבַּיִת מִתַּחַת לְעֵינֵי הַנּוֹכָחִים. נוּ אָז מַה אַתֶּם חוֹשְׁבִים, כָּל הַשְּׁכוּנָה בָּאָה לְהָצִיץ, וְסְתֵרִינָה לֹא תְּפַסְפֵס הִזְדַּמְּנוּת כָּזֹאת, וְתֵכֶף לָקְחָה פִּקּוּד עַל מַה, מָתַי וְאֵיךְ, יַעְנִי בִּשְׁבִיל שְׁהַיוֹנוֹת הַחֲמוּדוֹת לֹא תִּבְרַחְנָה מִן הַבַּיִת כָּמוֹהָ, כְּמוֹ שֶׁהִיא עָשְׂתָה כְּשֶׁאַבָּא שֶׁלָּהּ דָּרַשׁ מִמֶּנָּה לִלְמֹד טוֹב, כְּאִלּוּ שֶׁזֶּה בִּכְלָל הָיָה חָשׁוּב יוֹתֵר מִן הַזֵּיתִים.

וּבְקֶשֶׁר לַיּוֹנִים ־ בֹּקֶר אֶחָד הַכֹּל נִגְמַר, לֹא יוֹנִים וְלֹא בַּטִּיח, הַשְּׁתַּיִם נֶעֶלְמוּ כְּמוֹ בָּלְעוּ אוֹתָם הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים, לֹא גּוֹזָלִים לֹא בֵּיצִים, רַק עֲרֵמַת זַלְזַלִּים וְכִנִּים קְטַנּוֹת רוֹחֲשׁוֹת בְּתוֹכָם.

בְּסִכּוּם תִּהְיוּ בְּטוּחִים נֶכֶס כְּמוֹ סְתֵרִינָה לֹא מוֹצְאִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וּבְעִקָּר אַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ שֵׁד מְיֻחָד מִן הַמּוּכָן עַל הַכָּתֵף הַשְּׂמָאלִית.

בְּתֹם הַהַצָּגָה, עֲתִידִים אָנוּ לְנַסּוֹת לִמְצֹא תַּחְלִיף, אֲבָל לְתַחְלִיפִים כַּיָּדוּעַ יֵשׁ טָעַם שֶׁל קַלְקַר חֲסַר טָעַם וְרֵיחַ, וְלֹא מֶלַח וּפִלְפֵּל לְפַלְפֵּל אֶת הַדָּם הַמַּתְאִים.

כֵּן כֵּן אֶפְשָׁר לָלֶכֶת בָּרְחוֹב תּוֹךְ כְּדֵי גִּחוּךְ שָׁפָל, וְלִפְלֹט מִלָּה שֶׁבַּנִּבְזוּת עַל עִנְיָנֶיהָ הָאִינְטִימִיִּים שֶׁל סְתֵרִינָה הַכּוֹכֶבֶת הַשְּׁכוּנָתִית, כֵּן, אֶת זֶה אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמְכֶם, וְגַם יֵשׁ שֶׁאוֹהֲבִים לַעֲשׂוֹת זֹאת. מֵעֵין סִפּוּק שֶׁל סָרִיסִים חַסְרֵי אוֹן, שֶׁאוֹמְדִים אֶת מַעֲלוֹת גּוּפָה הַמִּתְפַּקֵּעַ ־ מֵילָא, סוֹף־סוֹף הַקּוֹסְמוֹס גָּדוֹל וְאַוְרִירִי וּמְעַט צַחֲנָה מֻתָּר לְכָל אֶחָד לִפְלֹט. צוֹחֲקִים קְצָת, מִתְפָּרְקִים כִּבְיָכוֹל בְּבִטּוּי גַּס, וּכְאִלּוּ אַתֶּם הַגְּבָרִים בַּעֲלֵי הַמַאצ’וֹאִיסְטִיוּת הַכְּבֵדָה, עַתִּירֵי כִּבּוּשׁ וְיֶדַע, הוֹלְכִים הַבַּיְתָה חֲמוּצִים וּמַצְחִינִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם. וְהִיא עָצְמָה כְּבָר תִּהְיֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּדַרְכָּהּ לְהִשְׂתָּרֵעַ עַל רְטִיטוּנֵיהַ הַמִשְׁתָמְנִים בַּנְּעִימִים וּבְלִי דִּבּוּרִים יְתֵרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּרֹחַב יָד וְכָרָאוּי.
וְאוּלַי הִקְדַּמְנוּ קְצָת אֶת הַמְּאֻחָר? וְאִם נַחְנוּ בְּשָׁלוֹם הֲרֵי נַחְנוּ עַל מִשְׁכָּבֵנוּ בַּמָּקוֹם הֲכִי בָּטוּחַ בָּעוֹלָם.

בַּיּי חֶבֶר’לָךְ

***ערכה: ורד זינגר

צ’ארלי הצדיק מבית שמש\רענן זיו – סיפור קומי

צ’רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל

הרב יניב נושא דרשה בבית הכנסת במקלט שבמרכז בית שמש: “רבותי, ברכות בבקשה. בייגלה זה מזונות. זיתים זה  העץ, גמבה, אדמה וערק שהכול”.

שקט. מישהו לוחש משהו באוזנו של הרב ומצביע על אחד המתפללים − צ’רלי. אצבעו מסמנת עיגול על הרקה כרוצה לומר, מה המשוגע הזה עושה פה?

“רבותיי!” קורא הרב, “היה כאן איזה דיבור על צ’רלי. בוא, צ’רלי. בוא”.

צ’רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל.

“צ’רלי הוא הצדיק של בית שמש. שה’ יברכהו ויאריך שנותיו בנעימים”, אומר הרב.

כולם עונים אמן במקהלה.

והנה מספר הרב שצ’רלי מגיע בכל בוקר לבית כנסת אחר. הוא רוצה להיות בסדר עם כולם. ביום ראשון הגיע לבית הכנסת של הדתיים הציוניים. אחרי התפילה כולם במצב רוח טוב וצ’רלי מתחיל לצעוק, “נח… נחמן… מאומן…”. כולם מסתכלים עליו בעין עקומה. “בשבת התפללתי בברסלב. כשהם שותים קצת יין ככה הם רוקדים”, הוא אומר. “לא, לא, צ’רלי”, אומרים לו. “פה זה לא ככה. פה, אחרי התפילה, שואלים ודורשים זה בשלומו של זה וכשיש איזו שמחה כמו יום העצמאות, או שצה”ל הצליח באיזה מבצע, אומרים ‘אבינו מלכנו ברך את מדינת ישראל'”. צ’רלי מודה להם על מה שלימדו אותו.

למחרת מתפלל צ’רלי למעלה, ברמה, אצל הנטורי קרתא. אחרי התפילה המצברוח מעולה. צ’רלי מתחיל לשיר, “ברך את מדינת ישראל!” וואהו, כמעט סוקלים אותו. צ’רלי לא מבין מה לא בסדר. לחבר’ה האלה יש פתיל קצר! מסבירים לו צפוף שייזהר ולא יגיד פה דברים כאלה. “כשיש מצב רוח טוב, צועקים פה, ‘בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים'”. צ’רלי כבר בטוח שהוא יודע מה להגיד כשהמצברוח טוב ויש חשק להודות לבורא עולם.

למחרת הוא מגיע לבית כנסת מסורתי. עורכים שם טקס חלוקת תעודות הוקרה לבני השכונה שנלחמו במלחמת לבנון השנייה. צ’רלי מתלהב וצועק, “בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים!” הפעם מגרשים אותו בבושת פנים. צ’רלי בוכה. חב”דניק אחד פוגש אותו ושואל, “צ’רלי מה קורה?” צ’רלי מספר שרצה לעשות שמח וגירשו אותו. החב”דניק אומר, “צ’רלי, כששמח ובאמת רוצים להודות לבורא עולם, צועקים ‘יחי אדוננו מורנו רבנו מלך המשיח לעולם ועד’. צ’רלי מוחה את הדמעות. עכשיו הוא יודע. מי לא אוהב את חב”ד?

יום חמישי בבוקר. צ’רלי מתפלל בבית כנסת ליטאי. “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח!” הוא צועק ומגורש משם בבושת פנים.

ומוסיף הרב יניב ואומר לכל קהל המתפללים, שבשבת צ’רלי התפלל אצל הרומנים. היה שם קידוש ליארצייט – אזכרה אשכנזית. צ’רלי שמע אותם אומרים: “די נשמה זאל האבן עלייה”, שפירושו, למי שלא יודע, שלנשמה תהיה עלייה.

לייב אין בית שמש
לייב אין בית שמש

“ואני אומר לכם”, מכריז הרב בקול רם וצלול, “שבעיר מפולגת כמו בית שמש, שבה יצר המחלוקת חוגג ומכלה כל חלקה טובה, אם צ’רלי ועקנין אומר לכם שלנשמה תהיה עלייה, תענו אמן ותגידו תודה. כי אם יש למישהו בעיר הזאת  כוח לברך, הרי זה צ’רלי ועקנין”.

“אמן ואמן!” עונה קהל המתפללים בקול גדול.

***

ערכה גרסה זו: ורד זינגר

***

מתוך הספר “ז’בוטינסקי פינת רבי עקיבא” בהוצאת מנדלי מוכר ספרים.