ארכיון תגיות: שחקן קומי

רודי סעדה – ראיון ר-ציני

הקומיקאי רודי סעדה הוא לא רק אברום בקופיקו ולקוח בקופה ראשית – הוא גם סטנדאפיסט שיש לו מה להגיד

רודי סעדה הוא סטנדאפיסט, שחקן קומי ושחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. אתם מכירים אותו כלקוח חסר הסבלנות מקופה ראשית, אתם מכירים אותו כאברום מקופיקו, אתם מכירים אותו. הוא נבחר בעבר לאחד מהאנשים המצחיקם בישראל ועבר תאונה קשה, ששימשה חומר למופע שלו. הוא נחמד מאוד.

מתי החלטת שאתה רוצה להיות קומיקאי?

באזור כיתה ד’ הייתי מצחיק את הילדים בהפסקות.

נבחרת ב-2012 במעריב לאחד האנשים המצחיקים בישראל. מה קרה מאז?

עברו כמעט 10 שנים, שבהן ביקרתי בעולמות הזויים של המציאות החל משבטים באמזונס, פרידות מנשים שאהבתי, לב שבור ועד לתאונת אופנוע קשה, בתוך כל אלה המשכתי להופיע, לשחק, לעבוד על ההצחקה שלי, ולגבש את ההומור שלי עוד, וכמובן להוציא את הספיישל שלי ‘אמיתי לגמרי’ שנמצא ביוטיוב

רודי סעדה אמיתי לגמרי המופע המלא

מי הקומיקאים שהשפיעו עליך?

כל כך הרבה, כל אחד בזמנים שונים בחיי, סיינפלד, ריצ’רד פריור, לארי דיוויד, ביל בר, ג’ורג’ קרלין, ביל היקס, לואי סי קיי, ריקי ג’רוויס, סטיב מרטין, דייב שאפל, ג’ין רוברטס, פיבי וולר-ברידג’, לא מעט אחי

היית בבית חולים שנה בעקבות תאונה קשה. מה  מצחיק בזה?

אלוהים בטח נקרע, אני פחות, לא מצאתי מצחיק בתאונה, יותר נכון לומר ברגע התאונה, כי יש צחוק והוא מגיע בדיעבד, רק אחרי שהחפירה בשיט של החיים מגיעה לרוויה, הקומדיה בזמנה מתחילה לפרוץ החוצה. ההומור שפגשתי הגיע כרגיל מבירוקרטיה, שכמו שקיימת בתור לסופר או בדואר, קייימת גם במוסדות הרפואה על שלל מורכבותיה, וכמובן החיכוך עם בני האדם, המטפלים והמטופלים, דמויות, ארצ-ישראליות על שלל גווניה, מגזריה, גזענותייה, לאומותייה, דתייה  וטימטומייה,

את מי אתה מעריך בסצנה הקומית של היום?

כל מי שעוסק בקומדיה וממססר (ומעביר את המסר – דנ”ק) אותה הלאה, עושה עבודת קודש לשמחה על הכדור.

שיחקת את אברום בקופיקו. איך לקחת אותו לחיים שלך?

לא לקחתי דבר מאברום, אולי את הכסף בסוף הצילומים, שיחקתי אותו בגיל 28, אברום היא דמות כה רחוקה ממני, נשואה עם ילדים, ורק בגלל זה יכולתי לעוף על הדמות, אני בעיקר לוקח את הפאן בלעוף על דמות.

אילו טיפים יש לך לסטנדאפיסט המתחיל?

הייתי מתחיל בלנגן על משהו, אני רואה קשר הדוק בין מוזיקה לקומדיה, ולבשל, יש קשר גם בין אוכל להומור, לשאול שאלות, ולא לפחד לענות תשובות כנות גם אם הן מופרכות ביותר, אני רואה בזה את הקול הקומי שמתגלה בהם, הקומדיה בעיניי נמצאת בחוויית החיים עצמה, אז טיפ טוב זה לזכור שדרך המשקפת של הקומדיה כל הדברים לא קורים לך, הם קורים עבורך, גם אם אלה רגעים הזויים, קשים או כואבים ברמה נפשית ופיזית, אלה חומרי גלם לקולינריה של בדיחה.

והכי חשוב זה לזכור שלכרכרת הסטנדאפ שני גלגלים, כתיבה והופעה, אם תתמקד באחד מהם אתה תסתובב סביב עצמך ולא תגיע לשום מקום.

שב על התחת תכתוב תכתוב ותכתוב, ואז תעמוד על הרגליים ותופיע תופיע תופיע.

אתה משחק לקוח בסדרה ‘קופה ראשית’ איך קיבלת את התפקיד?

אודישן, ואז עוד אודישן, ואז כבר לוותר על התפקיד כי יש מאה אלף שחקנים שדומים לך, ואז לקבל צלצול טלפון שאתה בפנים.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

ילד-זין

על מה אתה עובד בימים אלו?

על דרכון פוטוגלי.

אך בעיקר אני מתמלל את החוויות האחרונות שחוויתי לסיפורת טלוויזונית שאפשר לספר, כותב לשם ולכאן, ובעיקר נמצא על במות סטנדאפ לקראת ספיישל חדש שיצטלם בקרוב.

***
קראו עוד:

בוב זאבי – ראיון ר-ציני

רוצים עונה שניה! The Ben Stiller Show/יונתן עמירן

מה עושים כשג’ורג’ בלות’ מואשם בהטרדה מינית?

עם עוד ועוד האשמות לשחקן ג’פרי טמבור, יונתן עמירן מספק הצצה להליך המחשבה של מעריץ בימים אלו

.

 

עד לפני כמה חודשים יכולתם לשמוע אותי אומר שג׳פרי טמבור הוא אחד מהשחקנים הקומיים האהובים עליי. היום אני אולי עדיין חושב את זה, אבל אני לא אגיד את זה. ג׳ורג׳ בלות׳ בגילומו הייתה הדמות האהובה עליי ב״משפחה בהפרעה״, האנק קינגסלי בגילומו הייתה הדמות האהובה עליי ב״המופע של לארי סנדרס״, והרגשתי שהוא הביא משהו מיוחד אפילו לתפקידים קטנים בסרטים כמו ״הלבוי״ ו״בובספוג: הסרט״. התרגשתי מאוד לראות אותו מככב ב״סטלין מת!״ שעוד לא ראיתי. אבל לאחר שהואשם ב-2017 בהתנהגות מינית לא ראוייה על הסט של ״טרנספרנט״ והשבוע בהטרדה מילולית על הסט של ״משפחה בהפרעה״, אי אפשר יותר להתעלם מהעובדות. אז מה עושים כששחקן קומי שאתה אוהב מואשם בהטרדה מינית?

שלב ראשון: הכחשה

אוקי, אז העוזרת האישית של טמבור האשימה אותו בהתנהגות מינית לא הולמת. אבל הוא אומר שהוא לא עשה את זה! מה קרה לחזקת החפות מפשע? יש עדיין סיכוי שזה לא נכון. כאילו, דבר כזה לא קרה בכל היסטוריית ההאשמות האלה, אבל אולי בפעם הזו זה יקרה. אין שום סיבה לצעדים דרסטיים.

שלב שני: הצדקה

אוקי, אז שחקנית מ״טרנספרנט״ האשימה את טמבור גם. אבל בואו נראה מה הגרסה שלו. הוא אומר שהוא מצטער אם מישהו נפגע מדברים שהוא עשה, אבל הוא לא תוקף, ונפגע מכך שאנשים חושבים עליו ככה. זה… לא ממש אומר שום דבר. גם מאפרת מסרט שהוא עשה ב-2001 האשימה אותו בהתנהגות מינית לא ראויה אבל הוא טוען שהוא לא זוכר את זה. טמבור אחר כך המשיך להכחיש שהוא הטריד מינית, אבל הוא הודה שסבל מבעיות זעם מה”לחץ” של לגלם את דמותו ב”טרנספרנט”. בכל מקרה אני לא הייתי שם בעצמי, אז אני לא יודע באמת מה קרה.

שלב שלישי: הדחקה

אוקי, אף אחד לא דיבר על ההאשמות שלו במשך הרבה זמן, אז אולי כולנו יכולים פשוט לשכוח מזה. להתנהג כאילו שום דבר לא קרה. הטריילר ל״סטלין מת!״ נראה די טוב! או, ועונה חדשה של ״משפחה בהפרעה״ מגיעה בקרוב. איזה כיף. נראה שהכל יהיה בסדר.

שלב רביעי: חלחול

אוקי, ההאשמות חזרו! הפעם זה ג׳סיקה וולטרס, השחקנית האגדית שגילמה את אשתו של טמבור, לוסי בלות׳, ב״משפחה בהפרעה״ שפורצת בבכי בראיון לקידום העונה החדשה של הסדרה. היא אמרה שמבחינה מינית הוא לא חצה אף קו, אך הוא הטריד אותה מילולית על הסט וצעק עליה וגרם לה להרגיש נורא. בקטע מאוד לא נוח, כוכב הסדרה ג׳ייסון בייטמן מנסה להצדיק את טמבור ולשכנע את וולטרס הבוכה שמה שהיא עברה לא כזה גרוע. אליה שאקווט, שגילמה את מייבי בסדרה, אומרת שההתנהגות שלו על הסט הייתה לא מתקבלת על הדעת.  

שלב חמישי: פאק דיס גאי

אוקי, אי אפשר כבר להתעלם מזה יותר. אם כמה שאני אוהב את טמבור הוא התברר כחלאה אמיתית, עם היסטוריה של התנהגות לא ראויה לנשים בסטים. במשך כל הדרך, התירוצים שלו היה עלובים ולא משכנעים ואני לא מרגיש שאני יכול לאהוב אותו להעריץ אותו כמו פעם.

אז מה עושים עכשיו? אני תמיד מתבדח כשפורץ סיפור כזה שהטרגדיה הכי גדולה היא שהמעריצים של האדם המואשם לא יכולים יותר להנות מהיצירות שלו. זה כמובן לא נכון. הטרגדיה הכי גדולה היא מה שקרה לנשים (או הגברים במקרים נדירים) שהאדם פגע בהם ואיך שהוא גרם להם להרגיש. אבל אני מרגיש שגם צריכים באמת לדבר על ההשפעה של מקרים כאלה על היצירה. בעידן כמו שלנו שבו אנשים מדברים כל-כך הרבה על סדרות וסרטים, הדבר הזה גם חשוב. אני שונא את האנשים שתמיד מגיבים למקרים שבהם אומן נחשף כמטריד מינית או משהו בסגנון בכך שמכריזים שלהם לא אכפת, כי הם אף פעם לא אהבו אותו. זו התחמקות פחדנית מהאמת הקשה שאנשים רעים יכולים ליצור אומנות טובה, ואנחנו צריכים להתמודד עם זה. אני כנראה לא מתכוון לא לראות יותר את ״משפחה בהפרעה״ לעולם. המשחק של טמבור לא הולך באופן קסם להפוך להיות גרוע, והסדרה לא הולכת באופן קסם להפסיק להיות מצחיקה. אבל אני לא הייתי רוצה לראות פרוייקטים חדשים של טמבור בזמן הקרוב. אני לא מקווה שהוא יזכה באמי (נטפליקס הודיעו על כך שיגישו אותו למועמדות על העונה החמישית של ״משפחה בהפרעה״ השבוע). האם טמבור צריך להיות מגורש מתעשיית הבידור? אולי. לפחות לתקופה קצרה. או לא. אני לא באמת יודע. אבל צריך לקרות משהו. משהו שיעביר את המסר שהתנהגות כמו שלו לא צריכה להימשך. כי אם עוד שחקנים יתנהגו כמוהו, בסופו של דבר לא יהיו לנו קומדיות לראות. ואז על מה אני אכתוב? אה, ויותר חשוב מזה נשים בתעשיית הבידור ימשיכו לעבור התעלות מילולית ופיזית.

 

מי היה הקומיקאי ג’רי לואיס שהלך לעולמו השבוע?/ מאת עופר ליברגל

האם במאי הקומדיה ג’רי לואיס היה אמן סלפסטיק עממי, במאי יצירתי או איש בעל אלף פרצופים? השחקן שהשפיע על אדם סנדלר, ג’ים קארי ואדי מרפי או דווקא על סקורסזה? אולי סתם היה שוביניסט של קומדיה? כנראה הכול מהכול

כתבתו של עופר ליברגל

היוצר הקומי הגדול  ג’רי לואיס  נפטר השבוע. כשחקן הוא הרבה לגלם דמויות ילדותיות וטיפשות בצורה מוקצנת. סוג של פי אלף יותר אדם סנדלר, אם תרצו. וכאשר דמויות כאלו הן מה שהוא מציב בחזית, לך תוכיח למבקרים שלך שאתה בעצם גאון הן כמבצע והן כבמאי קולנוע יצירתי. כלומר, לך תוכיח למבקרים בארה”ב. באירופה, בעיקר בצרפת, ג’רי לואיס נחשב לאחד מן האמנים האמריקאים הגדולים ביותר החל משנות החמישים, תפיסה אשר בסופו של דבר התקבלה גם במולדתו של הקומיקאי היהודי, אם כי דווקא בתקופה שבה כבר היה הרבה אחרי השיא היצירתי שלו.

השיא הזה החל כאשר כבדרן במועדוני לילה הוא חבר לבדרן אחר, דין מרטין. אף אחד מן השניים לא הצליח לבנות לעצמו זהות ייחודית לבדו, אך יחד הניגוד בין מרטין היפה בעל הקול הצלול לבין לואיס, אשר מתנהג כמו תינוק בגוף של ספק גבר, יצר ניצוצות שהפכו אותם לצמד הבידור הכי מצליח בארה”ב בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, קודם על הבמה ולאחר מכן ברדיו,  בראשית ימי הטלוויזיה והקולנוע.

בזמן שיתוף הפעולה הקולנועי עם מרטין, לואיס פגש את השותף החשוב השני שלו ביצירה, שותף פחות ידוע אבל כנראה לא פחות חשוב, במאי הקולנוע פרנק טשלין. טשלין החל את דרכו כאנימטור באולפני האחים וורנר וביים כמה סרטונים של הלוני טונס, בטרם עבר לקולנוע מצולם, תוך שהוא משלב בו את מה שהוא למד מן הטירוף ושבירת הגבולות באנימציה. הנה הוא מביים את מרטין ולואיס  בסרט “אמנים ודוגמניות” –

בשנת 1956 הצמד מרטין ולואיס התפרק, לאחר כ-10 שנות פעילות משותפת. מרטין מיצב את עצמו כזמר, כחלק מחבורת ה”ראט-פאק” וגם כשחקן מוגבל אך בעל קסם. לואיס המשיך לעבוד לא מעט עם טשלין על קומדיות אשר הקצינו את האישיות שלו, למשל כשהוא מוצא את עצמו מטפל בתינוקות ב”נערת הרוק”.

או בתור אח סעודי בסרט בעל השם העברי “אח, איזה אח” תרגום סביר ל-The Disorderly Orderly

או כאשר הוא שיחק מכונת כתיבה ואות פתיחה ליומן השבוע ב”מי שומר על החנות”

אבל טשלין גם ניצל לא מעט את היכולת של לואיס כרקדן וחשף גם צד אחר שלו, כמו בסיקוונס הריקוד הנהדר ב”סינדרפלה” כלומר סינדרלה בהיפוך מגדרי.

בסופו של דבר לואיס רצה גם לעבור לביים והוא ביצע זאת בהצלחה ב”נער המעלית”, סרט שמתרחש במלון ולואיס מגלם בו את הדמות שבכותרת בזמן שדברים משתבשים. הסרט חושף לא רק את סגנון המשחק של לואיס, אלא גם את היכולת שלו לבנות סצנות המתארות את הגיחוך שבחיים בעולם המודרני, באופן אשר מזכיר במאים-שחקנים מוערכים יותר כמו באסטר קיטון וז’אק טאטי.

הסרט הציב עבור לואיס אתגר: כבמאי וכשחקן, הוא לא היה יכול לשפוט בעצמו את הטייקים שבהם כיכב. לכן, הוא פיתח מערכת של שימוש במוניטורים כך שהוא היה יכול לראות את הטייקים בווידיאו על הסט, מובן מאליו בימינו, אך חידוש של ממש בראשית שנות ה-60 שבהן צילמו בפילם. היה צריך לחכות לפיתוח שלו בטרם ניתן היה לצפות בו. הנה עוד סצנה מן הסרט, שבה הבמאי מקבל על עצמו לגלם דמות נוספת, כוכב הקולנוע ג’רי לואיס

גם בסרטיו הבאים כבמאי, לואיס לרוב גילם יותר מדמות אחת, באופן אשר מזכיר כוכבים קומיים בימינו. בסרטים אלו ניתן לראות כיצד הוא השפיע ועיצב את המשחק הקומי של רבים מן השחקנים בני דורנו, דוגמת אדם סנדלר, ג’ים קארי ואדי מרפי, אשר כל אחד מהם לקח את הסגנון של לואיס למקום אחר. מרפי גם כיכב ברימייק לאחד הסרטים הכי טובים של לואיס כשחקן וכבמאי, “הפרופסור המפוזר” אך הסרט של מרפי קצת מחוויר לעומת המקור, בעיקר ביכולת להפוך לפתע את הקומי למרגש –

 

בסרט “תכשיטי המשפחה” גילם לואיס 7 דמויות שונות וכמו שעשה ברבים מסרטיו, שיחק מעט עם המדיום הקולנועי.

בחלק השני של שנות ה-60 ירדה הפופולאריות של הסרטים של לואיס. הוא נותר בתודעה הציבורית בזכות אירוע התרמה טלוויזיוני שנתי שהנחה למען הלחימה במחלת ניוון השרירים. בשנת 1976 התארח במשדר פרנק סינטרה והוא הביא עמו את דין מרטין, 20 שנה אחרי התפרקות הצמד, כאשר לאורך השנים השניים לא נפגשו והיו עוינים.

המחשבה הייתה שהדעיכה בהצלחה של לואיס נבעה מהעדר רלוונטיות של אופי היצירה שלו לדור הצעיר. אבל אז הגיעו הבמאים הגדולים של הוליווד החדשה וסיפרו על  האהדה שלהם ללואיס לא רק כליצן, אלא גם כבמאי. אחד הידועים בהם, מרטין סקורסזה, העניק ללואיס כמחווה את התפקיד הקולנועי אשר שינה את כל התפיסה לגביו – לפתע בתפקיד דרמטי ברובו, שם האנושיות שבו מתגלה, כאשר הוא משחק בסגנון מופנם יותר ומצליח גם בדרך זו לגנוב את ההצגה מרוברט דה נירו, ב”מלך הקומדיה”.

לואיס מת בגיל מבוגר מאוד, גם בגיל זה עדיין היה מצחיק בראיונות אשר העניק.  הוא מת בעידן שבו חלק מן הסגנון שלו התיישן, אף על פי שרוב המשחק הקומי בימינו  מושפע ממנו והחשיבה היצירתית שלו כבמאי מתחילה לזכות לכבוד כאחד מן הייצוגים הראשונים של קולנוע פוסט-מודרני בארה”ב. למרות זאת חלק מן האמירות שלו בשנים האחרונות לגבי היכולות הקומיות של נשים  (הוא טען כי אינן מצחיקות) היו צורמות מאוד ויש לציין גם את הפן הבעייתי הזה באישיות שלו לצד כל דברי השבח. אבל בסופו של דבר הוא גרם למיליארדי אנשים לצחוק ויש לשער כי הוא יוסיף לעשות זאת.