ארכיון תגיות: תרגום מאמר

יזיז של אילנה מברוד סיטי שקטל את קוסבי – ראיון עם חניבעל בורס (תרגום)

ראיון עם חניבעל בורס ובסוף קופון להופעה בישראל

חניבעל בורס הגיע לעסקי הקומדיה בדרך הרגילה – כתב לסאטרדיי נייט לייב ול”30 רוק”. אבל דווקא הפרוייקטים הקטנים והניסיוניים יותר שלו הביאו לו את ההצלחה. זאת בזכות שילוב של פקפוק במוסכמות, הבנה מדהימה של מה הופך לוויראלי וכישרון חבוי (ואמיתי) של כותב ומבצע. גיקים של קומדיה מכירים אותו בזכות המופע הותיק שלו במועדון ה”ניטינג קלאב” במנהטן, שם כישרונות עולים ואלמונים מחככים מרפקים עם אורחים כמו דייב שאפל. ילידי המילניום חובבי הקומדיה העדכנית מכירים אותו כחבר-רופא-השיניים-הרגוע-תמיד של אילנה מ”ברוד סיטי”, וכאחד מהמגישים ב”תכנית של אריק אנדרה”. אחרים יזהו אותו בתור זה שהעיר במופע  על אישומי האונס נגד ביל קוסבי, שהובילו לתביעה וייתכן שגם לסוף הקריירה של קוסבי.

אחרי שביסס את עצמו היטב ככוכב קאלט, בורס עובד עכשיו על הפריצה למיינסטרים. בחג המולד הוא יופיע ב”אבא בבית” עם ויל פארל ועם מארק ולברג. הוא גם מדבב ב”החיים הסודיים של חיות המחמד” וב”אנגרי בירדס”. בינתיים הוא גם מככב (ומפיק) ב”למה? עם חניבל בורס” בקומדי סנטרל. AVclub תפס אותו לשיחה.

למה אין הקרנות מוקדמות של “למה?” זה כי אתה מצלם כל פרק ביום שידורו?

כן, אנחנו ממש מעיפים כל פרק ככה.

אז איך התכנית תיראה? מה בעצם הולך להיות בה?

זה הולך להיות – זוכר את הקליפ של “זכור את הזמן” של מייקל ג’קסון? אז כזה, רק בקומדיה. טוב, אז יהיו מערכונים, ראיונות, קטעים שנצלם ברחוב. זו תהיה התכנית שלי. גבר, אני לא יודע למה צריך לעשות את זה. כלומר לא את הראיונות, את ה”מה יהיה בתכנית?” הזה. זו תהיה התכנית שלי, יהיה מגניב. זה יהיה דברים שאני חושב שהם מצחיקים. לזה אפשר לצפות.

אז לא הלכת על הסיטקום הצפוי בסגנון “התכנית של חניבל בורס”.

לא, את זה אעשה כשאהיה בן 38.

אז מה התהליך היצירתי בתכנית ואיך הוא שונה מפרויקטים קודמים שלך?

יש לנו שבעה או שמונה כותבים, ויש לנו גם פגישות על החומר. אנשים מביאים חומרים ואז אני מחליט עם מה להתקדם. ואני כותב לזה. זה ממש מגניב לכתוב ולהפיק דברים שלך. נחמד לעשות הכול מההתחלה ועד הסוף, החל מהצבעים על הסט, המוזיקה, הליהוק, להתעסק בכל הפרטים.

אז יכולת להפוך את זה לתכנית החלומות שלך?

לא הייתי אומר… בעצם כן! כן! זו אחת מתכניות החלומות שלי. אבל תכנית החלומות האמיתית שלי לא תהיה בקומדי סנטרל. אין להם תקציב לזה.

התפקידים שלך ב”אריק אנדרה” וב”ברוד סיטי” ממש קידמו לך את הקריירה. איך אתה מקדיש להם מספיק זמן בין הפרויקטים האחרים שלך, בייחוד הפרוייקט הזה שהוא הבייבי שלך?

זה עניין של ארגון לו”ז. בערך מיד כשאסיים כאן אסע לניו יורק ליומיים לעבוד על “ברוד סיטי”, ואז ללוס אנג’לס לשבועיים לעבוד על “אריק אנדרה”. כרגע אני עובד על התכנית שלי. אז אני מרוכז בה, וכשאעשה את הדברים ההם – אז אעשה אותם. וזו תהיה סוג של הקלה, רק לעשות מה שאומרים לי במקום לקבל את כל ההחלטות.

לפי הספיישל שלך משנה שעברה, “לייב בשיקגו”, נראה שאתה מבלה הרבה זמן בפירוק לגורמים של התהליך הקומי. יש בו בדיחות על קומיקאים, פאנצ’ים על כתיבת בדיחות. אתה נהנה לנתח – או לעשות אובר-ניתוח?

כן. אני מסתכל על דברים ומנסה להבין אותם. אני מסתכל על דברים כאילו הם בעיה במתמטיקה ומנסה להבין למה אנשים עושים דברים מסוימים ומה המשמעות של כל מיני דברים. זה מצחיק איך אנחנו סוגרים את הסטים בסטנד-אפ – הרבה פעמים קומיקאים משקיעים המון אנרגיה בבדיחה הסוגרת שלהם, הרבה פעמים זו בדיחה גסה, ואז זה “כה כה כה, ואז זיינתי אותה, ואז… לילה טוב אנשים!” נראה לי שבספיישל שלי היה סתם סיפור ארוך שמאד נכנסתי אליו, ואז זה היה פשוט “אוקי שיקגו, אני סיימתי לדבר!” ככה זה, סטנד-אפ זה דבר מוזר.

לעשות אובר-ניתוח של קומדיה זה אפילו לא מוזר עכשיו. יש מיליוני פודקאסטים, קומיקאים ממש חייבים להיות בטוויטר עכשיו, ואנשים שפעם סתם היו רואים מופעים ממש רוצים לדעת איך התהליך עובד. זה משפיע על התהליך היצירתי שלך? כשאתה יודע שכל דבר שתאמר ינתחו אותו אחר כך לגורמים?

לא נראה לי. חובב הקומדיות האנליטי שאתה מדבר עליו הוא עדיין מיעוט. אמנם מיעוט קולני. אני סתם כותב ועושה דברים שנראים לי מצחיקים. לפעמים בעצם אני כן חושב על זה, בנוגע לקטעים מסוימים. יש בדיחות שאתה יודע שיעצבנו אנשים אם אספר אותן במקום מסוים. לפעמים אני רואה משהו בחדשות וחושב “אם אכתוב את זה בטוויטר אקבל יופי של יחסי ציבור.” אם אתה רוצה להפיק תגובות מסוימות מאנשים, היום זה די קל.

עשית את הפרק ההוא ב”High maintenance” שהתעסק בטוויטר. כמה זה משקף את מערכת היחסים האמיתית שלך עם מדיה חברתית?

מדיה חברתית זה דבר מעניין. זה עוזר לי לתקשר עם מעריצים. זה מיידי, זה חשוב בסיבובי הופעות, זה מאד עוזר לקדם הופעות הפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר. ויש את הקטע הזה שאנשים אומרים דברים במדיה חברתית שהם בחיים לא היו אומרים לאדם השני בפנים. זה כנראה לא צריך להיות כזה קטע. יש לנו קטעים על מדיה חברתית בתכנית, אנשים אוהבים לקבל תגובות מאנשים אחרים. אנשים אוהבים ששומעים אותם ואוהבים את תשומת הלב. אנשים כבר ניסו לנהל אתי דיונים על קטעים במופע שלי ועל מה המשמעות שלהם בדיוק, ואז אני קולט שאני עושה בדיוק את זה עם מישהו ואז אני כזה “מה לעזאזל אני עושה פה?” אז אני מנסה לא להכנס לזה בכלל. אני לא הולך להסביר את הבדיחות שלי לאדם היחיד שלא אוהב אותן. ולפני שהיה את המדיה החברתית והכל, אם היית מתעצבן מאיזה קטע פשוט היית מתעצבן ממנו. אבל המיידיות של להגיד את זה בסושיאל – אתה בודק משהו וישר אתה כזה “מה הטיפוס הזה אומר?” אבל אחרי כמה דקות אתה אומר “אה, בעצם אני לא צריך להגיד על זה כלום.”

זה יכול להיות רק אחד מכמה מיליונים שראו אותך, אבל כשזה אישי קשה לא להתעצבן מזה.

כן. אני לא מתווכח עם אנשים. אם הם אומרים שאני לא מצחיק, זה נכון עבורם. לא זוכר מי אמר את זה, אולי ג’יי לנו, ש”אם אתה חושב שאתה מצחיק, אתה צודק, ואם מישהו חושב שאתה לא מצחיק, הוא גם צודק.” אי אפשר לשנות את זה. אם אתה לא אוהב את החומר שלי, אתה לא אוהב.

בוא נחזור רגע לפרק ההוא ב”High maintenance”, הוא מאד טעון רגשית והופך לדי אפל.

יש אנשים שחושבים שבאמת ירו בי [בדמות שלי] בפרק ההוא. ואז שואלים אותי “מה הקטע בפרק שירו בך?” ואני לא יודע. זה עוד דבר שאני שונא, אנשים שמצטטים חומרים לא נכון. אומרים לי “כשאמרת את…” ואז רוצחים לי בדיחה, למשל. כשמישהו רוצח בדיחה שלי, זה מעצבן אותי יותר מאשר כשאומרים שאני הקומיקאי הכי גרוע אי פעם.

ואיך היה לשחק תפקיד יותר דרמטי? אתה בדרך כלל משחק בקומדיות, אבל זה היה פרק מאד דרמטי.

זה היה לא רע. זה לא היה עד כדי כך אינטנסיבי. צילמנו בסך הכל יומיים או שלושה, אז לא הייתי צריך להיות עצוב להרבה זמן. זה היה כיף. האמת היא שצילמנו בדירה שלי. עשו אותי די יפה שם. כשצפיתי בזה חשבתי “זה צריך להיות ב-HBO או משהו.” זה היה לפני כמה שנים והנה עכשיו זה ב-HBO. אבל לא הייתי צריך ממש לחפור בזה. זה היה יותר כזה, לעשות פרצוף עצוב ולהיראות עצוב, עשיתי את זה שלוש או ארבע פעמים והם בחרו את הפעם הכי טובה.

ויש לך פרוייקטים הרבה יותר גדולים בדרך. אתה עושה סרט על אנגרי בירדס?

כן.

וזו הקפיצה הגדולה?

זה בסדר. אני לא מרגיש שזה גדול כי זה רק לעמוד בתוך תא ולדבר עם מישהו שאפילו לא נמצא באיזור. זה כנראה יהיה יותר מוזר כשזה יצא בשנה הבאה. בסצנות שלי אני מדבר הרבה עם הדמות של ג’ייסון סודקיס, אבל אנחנו אף פעם לא מקליטים יחד. יהיה מגניב לראות את זה כשזה יצא, וזה יהיה מגניב לראות את זה עם האחיינים והאחייניות שלי, אבל ככל שזה נוגע לעבודה – זה רק לעמוד בתא ולהגיד דברים.

אתה מתחיל להיות מפורסם ברצינות, אבל כאדם נראה שאתה מעדיף לצאת סתם לאיזה דרינק שקט. זה משהו שיותר קשה לך לעשות עכשיו?

כן. הסתובבתי בשיקגו כשהופעתי בתיאטרון שיקגו לפני חודשיים או משהו. המלון שלי היה ממש ליד התיאטרון אז עשיתי שם שופינג, ממש במרכז, ולא היתיי אומר שזה איזה מחקר בסוגיות גזע או משהו, אבל שני לבנים זיהו אותי ואמרו משהו בסגנון “הי, חניבעל בורס, מה קורה גבר,” והיו שם גם גבר ואשה שחורים, וכל אחד מהם בנפרד בא אלי ואמר “יו, אז אתה סתם מסתובב ושיט?” כאילו מה, אני אמור לחיות בבועה או משו? זה מעניין. כאילו אני כן יכול ללכת למקומות וסתם להסתובב, אבל כן יש איזה וויב אחר.

ואנשים והטלפונים שלהם, גם כן. אנשים מעדיפים להראות שהם היו לידך במשך חמש שניות מאשר ממש לנהל איתך שיחה. חבר שלי, אם אני לא טועה מייק לורנס, פרסם פוסט בסגנון “כשאנשים מפרסמים פוסט על הסלב שהם פגשו הם לא מספרים על הקטע המוזר שהיה איתו חמש דקות קודם.” הייתי בהופעה של ראפרים, ומישהו קורא לי “אוי שיט, זה חניעבל בורס! אפשר תמונה איתך? אני מעריץ!” והמוזיקה בדיוק מתחילה. אז אני מנסה ללכת לכיוון הבמה והטיפוס הזה חוסם אותי. טיפוס גדול, נראה כמו שחקן כדורסל. אז אמרתי “טוב, תצלם, כי זה נהיה מוזר.” אבל אם הוא יספר את הסיפור, אני החרא.

ואתה מפורסם גם בגלל הקטע עם קוסבי. איך ההרגשה? אתה מרגיש כאילו זה קצת מאפיל על כל יתר הדברים שעשית?

לא, אני רק עושה את העבודה שלי. המדיה קצת התנפלה על זה. אני רק עושה את העבודה שלי.

בספיישל שלך “לייב בשיקגו” יש לך שורה בנוסח “תראו את הטיפוס הזה שחי את החלום.” אנשים לא אוהבים לשמוע אנשים אחרים, בעיקר מפורסמים, מדברים על החיים הטובים שלהם. אנשים מתעצבנים על קניה ווסט בגלל זה כל הזמן.

אני עשיתי את זה בקטע אחר – נראה לי שזה בא בדיוק אחרי הבדיחה על האקסטות – יותר בקטע של “אני אהבל” והורס את הבדיחה. יותר הערה על איזה כיף לעשות כניסה מוזיקלית עם בדיחה. אבל כן, זה מוזר. הצלחה זה בכלל דבר מוזר. אני אומר דברים שנונים לפעמים וזה נראה כאילו אמרתי דבר מגעיל. נגיד. אם אנשים בקהל אומרים לי דברים מגעילים, אז אני אומר להם דברים כאלה. נגיד, הופעתי באריזונה באיזה קזינו ואמרתי משהו כמו “אז נחתתי בשדה במיזורי…” ומישהו אומר לי בטון אגרסיבי כזה, “מה עשית במיזורי?” אז עניתי “את המשכורת שלך ביום.” כאילו מה? ברור שהגעתי לשם כדי לעבוד! זה ממש עלבון כשאנשים עושים לי כזה “למה אתה שם?” אני שם כדי לעשות כסף ממשהו שאני אוהב לעשות ושאני גם עושה ממנו כסף טוב!

מקור

תרגום: טל ניר קסטל

***

המופע ייערך בבית האופרה ת”א
רביעי, 29.6.2016
20:30 דלתות / 21:00 הופעה.
מחיר לפני ההנחה 234 284 ש”ח
מחיר אחרי ההנחה 211- 256 ש”ח
http://www.eventim.co.il/hannibal-buressתחת מבצעים והטבות : הטבת flok
 
קוד ההנחה : 1313

 

עזיז אנסרי על הסדרה שלו, על סקסיזם ועל גזע (תרגום)

הקומיקאי עזיז אנסרי ישב עם כתב ה”דיילי ביסט” מארלו סטרן לשיחה על הסדרה  שלו בנטפליקס, על הטרדת נשים ברשת ועל איך זה להיות אדם לא לבן בארה”ב

“Master of none”, הסדרה החדשה של עזיז אנסרי, נפתחת בקטע מעיק. דב (אנסרי) בעיצומו של דייט עם רייצ’ל (נואל וולס), והם עושים את הסקס שמצפים לעשות אחרי דייט, בשלוש לפנות בבוקר. ימינה בטינדר, וישר עוברים לגניחות מוזרות, סקס עצלני משהו ויותר מדי דיבורים. ואז נקרע הקונדום. ואחר כך מתחילה סדרת אירועים מזוויעה – הם מתחילים בלגגל אם אפשר להיכנס להריון לפני שהגבר גומר, מזמינים מונית מ”אובר” לבית המרקחת הקרוב, לקנות את גלולת-הבוקר-שאחרי (וקצת מיץ תפוחים מפונפן), ואז נוסעים הביתה בדממה טעונה.

מיד נסחפים לתוך העולם הזה של אנסרי, שיצר את הסדרה בת עשרת הפרקים לנטפליקס עם חברו אלן יאנג. בסדרה – שחקן בן 30 שמחכה לפריצה שלו ומנסה לשמור על קצת יושרה בעולם עקום. עולם שבו אנשים לא לבנים נדחקים לשוליים על ידי לבנים במוקדי הכוח, נשים מגלות שגברים קריפים ופריבילגים עוקבים אחריהן הביתה, וילדים מזניחים את המבוגרים. זו בהחלט לא אמריקה כמו שדונלד טראמפ מתאר אותה – זה העולם האמיתי כמו שרואים אותו לא לבנים בארה”ב. למרבה הצער, הקהל לא רואה את הצד הזה לעתים קרובות.

דב  וחבר מרעיו המגוונים – בריאן (קלוין יו), דניז (לנה וויאט) וארנולד (אריק וורהיים) – חוקרים את הנקודות שבהן אנשים משתמטים מאחריות חברתית. הסדרה נוגעת בנושאים כבדים כמו כבוד להורים המהגרים וגזענות בתרבות הפופ, כולל מונטז’ מטריד של דימויים הודיים בטלוויזיה. דב רחוק מאוד מהדמויות של הדושבאגים שאנסרי גילם עד כה, מטום “תתפנק!” הבפורד ב”מחלקת גנים ונוף” ועד הסטנדאפיסט הדוחה “ראאאאאאאדי!” ב”אנשים מצחיקים” של ג’אד אפאטו.

“Master of None” היא ערבוב מרתק של קטעים ממופע הסטנד אפ של אנסרי, מופע שבשנים האחרונות אכן עוסק יותר בסוגיות חברתיות; של קטעים מהספר החדש שלו – “Modern Romance: an Investigation” – שחוקר את עולם הדייטים בעידן האינטרנט; ושל פורמט סמי-אוטוביוגרפי סטייל “לואי”. בקיצור, זהו דיוקן של גבריות המנווטת את דרכה בניו יורק של ימינו ומנסה בכל הכוח להיות בסדר.

הדיילי ביסט ישב עם אנסרי לשיחה על Master of None – כנראה אחת הקומדיות הטובות של השנה.

עושה רושם שהפורמט הזה, החצי אוטוביוגרפי, הוא אידאלי לסטנדאפיסטים.  קח את “לואי” ואת “סיינפלד” לדוגמה. 

סטנד-אפ בהחלט עוזר לך לפתח נקודת מבט של עצמך. והיא מתבטאת ברוב הסיפורים שלי. שני הספיישלים האחרונים שלי היו הרבה יותר חדים – ממש פיתחתי את הכיוון שלי. ואז הצעד הבא באמת היה לקחת את זה יותר לכיוון של סיפור. חשבתי שאולי אכתוב תסריט לסרט. אבל כל פעם שאני מנסה לכתוב סרט זה לוקח שנים… אחרי שנה וחצי אתה עוד עם אותו תסריט ואתה חושב לעצמך “מה זה, אני אפילו לא אותו בן אדם”. ואז, אחרי ש”מחלקת גנים ונוף” נגמרה, חשבתי שאוכל לכתוב ולהפיק סדרה די מהר. הרבה אנשים לא ממש מחזיקים מטלוויזיה, אבל אני מוכן להציב פרקים של הסדרה שלי לתחרות מול כל סרט קומי שיצא השנה.

נכון שמדי פעם יש איזו הברקה של ג’אד אפאטו או סת’ רוגן, אבל חוץ מזה, הקומדיות בהוליווד לאחרונה די מזעזעות.

כן. לפי הטריילירים, ממש מכוונים נמוך. הכל מכות לביצים ואז נפילות בכל הבית. בסדרה שלי הכיוון היה יותר “מנהטן”, “הרומן שלי עם אנני”, “הבוגר” – קצב יותר אטי, הומור יותר של שיחה, יותר טבעי, וטיפה יותר קודר. זה כמו שבסוף של “שמפו” וורן ביטי חושב “טוב, אני אהיה עם האישה הזו”, והיא הולכת לה עם מישהו אחר, ואז הסרט נגמר. זה רגע הרבה יותר נוגע מאשר סוף טוב רגיל. וזה גם קצת חצי-אוטוביוגרפי. כמו שאלווי זינגר היה דמוי-וודי אלן ב”הרומן שלי עם אנני”, דב הוא דמוי-אני.

איך התכנית הגיעה לנטפליקס?

נפגשתי עם אלן (יאנג), ואמרתי לו “אז בוא נעשה תכנית” והוא אמר “טוב, אני מוכן”. אז הלכנו למכור אותה לכמה אנשים וכולם אמרו “כן”, אבל בנטפליקס אמרו “אנחנו רוצים והכל מוכן, לכו צלמו עכשיו עשרה פרקים”. לא היה פיילוט, לא היה כלום. ואני ממש נהניתי לעבוד עם נטפליקס על הספיישלים שלי. נראה היה שהם מאמינים בנו ויהיו הוגנים איתנו. את ההתחלה כתבנו כשעוד הייתי ב”גנים ונוף”, ככה איזה חודשיים, ואז כתבנו עוד חודשיים בתחילת השנה. במרץ התחלנו לצלם, צילמנו במשך 12 שבועות, ערכנו וזהו.

אז לא רצית להציע את הסדרה ל-NBC, שם שיחקת ב”מחלקת גנים ונוף”?

לא רציתי לעבוד עם רשת גדולה, מכמה סיבות. לא רציתי שיגבילו את התכנים והשפה וסצנות הסקס בפרק 9, הכל יהיה קשה עם רשת גדולה. כאילו, הסצנה הראשונה זה קונדום נקרע ואנחנו מדברים שם על שפיך! זה בלתי אפשרי ברשת גדולה. וקשה לכתוב תכנית טובה ואז לנסות להתאים אותה לסטנדרטים האלה.

בכל זאת, היית נחמד ל-NBC. לא כללת את הקטעים הנוראים שלהם מ-outsourced במונטז’ הקטעים הגזעניים על דמויות הודיות.

טוב, היה צריך להפסיק מתישהו… אם הייתי ממשיך, זה היה מגיע גם לזה. אבל הפסקנו בפרסומת עם אשטון קוצ’ר.

זה גם ככה חתיכת מונטז’. הוא מכסה בערך ארבעים שנה של תרבות פופ ומראה כמה סטריאוטיפים מוטמעים עמוק.

החלק המרגיז הוא שזה משפיע על העולם האמיתי. וזה ממשיך להשפיע. רוב האנשים שכותבים את הדברים האלה הם גברים לבנים סטרייטים, וככה הם רואים את העולם. וצריך שיותר כותבים שמגיעים ממקומות אחרים יכתבו ויראו נקודות מבט אחרות.

פרק 4, “הודים בטלוויזיה”, מתמקד בטייפקאסט שכל שחקן הודי מלוהק אליו. אני ממש לא יכול לתאר לעצמי ללכת לאודישן ובכל פעם לעשות את המבטא המוגזם הזה. זה ממש מדכא.

וזה באמת קורה! הכל נכון. אנשים באים לאודישן ואומרים להם “תעשה מבטא”. או לפני שאפילו קיבלת את התסריט, אומרים לך “זה קטע עם מבטא”. וזה ממש מתסכל. אתה חושב לעצמך “צריך אותי רק בשביל המבטא, לא בשביל שום תפקיד אחר”. לאט לאט זה משתנה, ואם יש לך את זה, אז לפעמים יש תפקידים אחרים. אבל אנשים עדיין חושבים שלתפקיד של המניקוריסטית צריך להביא בחורה אסייתית, ולא יביאו את אותה שחקנית כשזו סתם דמות מצחיקה. ואם אתה שחקן ממוצא אתני, אז רוב התפקידים שלך יהיו מבוסססים על סטריאוטיפים לבנים.

כמה זה מדכא? אנחנו יודעים שוויתרת על תפקיד ב”רובוטריקים”, של מוקדן, שדרש מבטא. 

די בהתחלה אמרתי שאני לא מוכן לעשות שום תפקיד עם מבטא, וזהו, הפסקתי לקבל תפקידים. ואז עשיתי את “Human Giant” ואת “מחלקת גנים ונוף”, דברים שיותר רציתי לעשות, ואחר כך הגיעו תפקידים כמו ב”אנשים מצחיקים”, שכבר לא היו מבוססים על סטריאוטיפים.

אתה חושב שהיו מציעים לך דמות כמו דב בהוליווד? נראה שיש מחסור רציני בדמויות מורכבות ולא לבנות, וזה אולי הכריח אותך ליצור אחת בעצמך.

זה לא רק עניין של צבע. כל שחקן נתקל במשהו כזה, כשאומרים לו “אני יודע, הקטע שלך הוא זה!”. אחרי “גנים ונוף” כל דבר בערך היה נראה כמו טום הבפורד, רק בגרוע – הייתי קופץ פנימה וצועק משהו בסגנון “תתפנק!”. אף אחד לא היה כותב לי תפקיד כמו זה שכתבתי לעצמי. אבל לא בטוח שזה כי אני לא לבן. אבל כן, בדרך כלל תפקידים ראשיים כאלה הולכים לשחקנים לבנים. לא מסתכלים על שחקנים אסייתים כשמחפשים. באופן כללי, אנשים שמים אותך בקופסה ולא חושבים שאני יכול להוביל סדרה כזו.

ב”הודים בטלוויזיה” אתה גם מדבר על זה שברשתות הגדולות יש מנדט לקחת בחור אסייתי, אבל רק אחד לקאסט, כמו ב”המפץ הגדול”.

כן, שמע, וזה לא סוד. ראיתי כבר אנשים שכתבו שאמרו להם שלא קיבלו תפקיד כי “כבר מילאנו את המשבצת האתנית”. וזה ממש משוגע. כאילו, הם מכירים רק בחור אסייתי אחד? הם אף פעם לא ראו עוד אחד? אני ראיתי שני אסייתים! נראה לי שזה הפחד מכך שלבנים לא יזדהו. אבל הם כן יזדהו! אני רואה אנשים לבנים כל הזמן ואני מזדהה איתם. אנשים אפילו מזדהים עם דמויות באנימציה ממוחשבת! הם יכולים להתמודד עם דמויות ממוצא אחר.

בתכנית שלך יש גיוון רציני. הגיבור הודי, עוד בחור אסייתי ולסבית שחורה הם שני החברים הכי טובים שלו, ויש בה המון לא לבנים. זה ממש אמיתי.

זה העניין, לא? אתה רואה סרט וחושב לעצמך “לא בטוח שטייריס באמת היה מסתובב עם הטיפוס הזה…” לא? אז אתה לא רוצה שזה ייראה מזויף. אלה החברים שלי, והאמת שהסתובבתי עם כמה אנשים לפני כמה ימים וחשבתי, ואו, זה בדיוק כמו בתכנית! הנה בחור אסייתי והנה עוד אחד, ויש בחור לבן אחד. החברים שלי הם קבוצה די מגוונת. אז באמת רצינו שזה ייראה אמיתי ולא משהו מזויף.

אם כבר מדברים על ליהוק, אז כמובן, ההורים שלך באמת משחקים את ההורים שלך בסדרה. אבא שלך במיוחד גונב את ההצגה בכל סצנה שהוא משתתף בה. 

הוא ממש מצחיק! מכל האנשים על הסט, הוא הכי מצחיק את הצוות! משחק קומי הוא בין היתר בחירות בלתי-צפויות, ויש לו כאלה בכל סצנה שהוא משחק בה. היה ממש מגניב לראות איך בהתחלה הוא היה מאוד לחוץ ושינן את השורות שלו, וכשהוא קיבל ביטחון הוא התחיל לאלתר! עשיתי אודישנים לתפקיד ההורים שלי, ורציתי להיות מאוד זהיר עם הדמויות האלה, כי הרבה פעמים כשיש הורים מהגרים בטלוויזיה הם מוצגים כמו קריקטורות של מהגרים, והופכים למין מצע לבדיחות אתניות ובדיחות מהגרים. אני רציתי שאלה יהיו דמויות עגולות, שיהיו דומות להורים מהגרים שממש יכולת לפגוש. אז  עשיתי אודישנים והרגשתי שכל האנשים שבאו עושים מין חיקוי של הודי. גם מההתחלה ביססתי את הדמויות על ההורים שלי, אז שאלתי אותם אם הם רוצים. אבא שלי התלהב מיד על ההתחלה. את אמא שלי הייתי צריך לשכנע.

איך שכנעת את קלייר דיינס להופיע אצלך? זה רציני! גם התפקיד – של אשת חברה שבוגדת בבעלה – לא בדיוק אופייני.

הכרתי אותה קצת, באופן אישי. גם התפקיד הזה נראה לנו מצוין לכוכבת אורחת. אז חשבנו… “את מי אפשר להשיג ויהיה ליהוק לא צפוי?” ופנינו אליה ואמרנו לה “זה מושלם, אנחנו עושים קומדיה כזו”. והיא הסכימה, והיה נהדר. בכל ראיון שחקנים תמיד מספרים כמה מוזר לעשות סצנות סקס, אבל היא הייתה כל כך טובה, שזה היה ממש קל איתה.

הדמות של רייצ’ל גם מבוססת על החיים האמיתיים שלך?

לא. לא הייתה לי מערכת יחסים כזו, לא היתה לי חברה שפגשתי בקונצרט ואז לקחתי לנאשוויל או משהו, וגם עניין הקונדום לא באמת קרה, פשוט חשבנו על קטע כזה.

אני חשבתי שזו סדרה מצוינת. יש דיבורים על עונה שנייה? 

עוד לא היו דיבורים. אני מקווה שאנשים יאהבו את העונה הראשונה. אם יבקשו עונה שנייה, נדבר על זה ונראה מה אנחנו רוצים לעשות. הגישה היא יותר לארי דיוויד, לא הייתי רוצה לדלל את החומרים בעונה השנייה, כי אני מאוד גאה במה שיצרנו.

הפרק על ההטרדה המינית הוא כנראה זה שמעורר הכי הרבה שיח. הוא ממש מייצג את מה שקורה היום, בעיקר ברשתות חברתיות. לנה דנהאם היתה צריכה להעביר את ניהול חשבון הטוויטר שלה למישהו אחר כי היא קיבלה כל כך הרבה איכסה.

אוי, כן. לך לכל חשבון אינסטגרם של מפורסמת ותראה איומי רצח בהערות. בכל מקום. על דרייק אף אחד לא מאיים ברצח. רק על מפורסמות. אני לא מבין את זה. איך אתה יכול להיות כל כך מגעיל ליצור אנושי אחר, ואם אתה לא מבין שזה קורה לנשים הרבה יותר מאשר לגברים – אתה ממש אידיוט מנותק.

הגרעין לפרק הזה הוא קטע שעשיתי במדיסון סקוור גארדן על קריפים שעוקבים אחרי נשים הביתה, והייתי אומר, “תרימי יד אם זה קרה לך”, וכולן היו מרימות ידיים! וכל הנשים היו מסתכלות סביב, מופתעות, והייתי שואל את הגברים אם הם חשבו שזה קורה לכל הנשים, והם לא, הם ממש לא האמינו. חשבתי שמעניין שזה קורה כל כך הרבה ולא מדברים על זה. אז בתור גבר למדתי לשאול נשים, ולהקשיב לתשובות. לך לחברות שלך ותשאל אותן על פעמים שהן חוו סקסיזם במקום העבודה. ממש תחטוף הלם ממה שתשמע. תחשוב “מה? זה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי”.

אתה חושב שהמצב משתפר בעניין יצוג נשים בקומדיות?

לא נראה לי! ממש לא. יש כמה, אבל לא ממש. נשים הן חצי מהאוכלוסייה! דברים כמו “בתוך איימי שומר” ו”סקנדל” הם ממש מעכשיו. בסדרה שלנו התמודדתי עם זה כמו שמייק שור התמודד עם זה כשכתב את “גנים ונוף” – היה לו חדר מלא כותבים, מאוד מגוונים מבחינת מגדר ומוצא אתני, ונראה לי שזה מאוד עוזר העניין הזה שיש לך המון קולות ונקודות מבט. וזה מה שאנחנו עשינו. אתה צריך ראיית עולם אמפתית, כזו שפתוחה לקולות אחרים.

 

המקור

***
תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

מה עובר על הסטנדאפ\קלארק הרינג (תרגום)

בשנים האחרונות כתבו והפיקו יותר קומדיה מאשר בכל תקופה אחרת. קולנוע, טלוויזיה, מדיה חברתית – אנשים משתמשים בכל הערוצים האלה כדי ליצור ולהפיץ דברים – ובייחוד כדי ליצור ולהפיץ קומדיה.

אמנים כמו קיי ופיל, איימי שומר ולואי סי. קיי הם כמה דוגמאות לכישרון גולמי שהתפתח בשנים האחרונות, בהפקת אולפנים גדולים. כך נוצרת תדמית חדשה של הגאון הקומי – אידיאל חדש ומגניב של היוצר המוכשר והעצמאי.

וכשהחומרים הכי ניסיוניים הופכים למיינסטרים, פתאום עולה פקפוק ברלוונטיות של המקור, של יסודות הקומדיה, של הסטנדאפ.

היום בהחלט קשה יותר להפוך לקומיקאי מקצועי מאשר בעבר. עם עלייתה של המדיה החברתית והשיתוף ברשת אלפי אנשים יוצרים חומרים ומשתפים אותם. וכך קשה לברור מתוך כל זה מופע טוב. בעבר היית פשוט כותב חומר, ניגש למועדון, עושה אודישן, ומקווה להתקבל ולהמשיך.

זה עדיין התהליך שהרבה מאוד מופיעים צריכים לעבור. איימי שומר, שחקנית ומפיקה, התחילה לעשות סטנדאפ ב-2004, וכיום יש לה תכנית משלה והיא אף הפיקה סרט שובר קופות – “אסון מהלך”. למרות ההישגים האלה היא עדיין מופיעה בערבי הסטנדאפ שמשדר ערוץ “קומדי סנטרל”.

לואי סי. קיי, סטנדאפיסט ויוצר הסדרה “לואי”, משלב קטעי סטנדאפ שלו בכל פרק בתכנית. הם חשובים לסיפור ולעתים קרובות הבדיחות בהם הן ההשראה לפרק כולו.

סטנדאפיסט פופלרי אחר, חניבעל בורס, התחיל גם הוא בעולם הסטנדאפ לפני שעבר להיות ממארחי הטוק-שואו “המופע של אריק אנדרה”, שחקן ב”ברוד סיטי” והכוכב בסדרה משלו – “למה? עם חניבעל בורס”, שעלתה בקומדי סנטרל בקיץ 2015.

בשנה שעברה הוא הופיע ברחבי ארה”ב בקולג’ים ובאולמות. הוא גם עורר מהומה כשסיפר בדיחות על שערוריית האונס שביצע ביל קוסבי. הבדיחות הצליחו כל כך, שהרבה אנשים שוכנעו שקוסבי אכן אנס. בורס הצליח יותר משציפה – הבדיחות היו בסך הכול מערכון חדש שיועד עבור מעריציו הוותיקים.

אלו הדברים שגורמים לקומיקאים לאהוב סטנדאפ. זו ההזדמנות שלהם לבחון רעיונות וללמוד דברים חדשים. אמנות הסטנדאפ מספקת גם את הקהל וגם את האמן.

יש משהו אמיתי מאוד בלדבר עם הקהל, לתפוס אותם ולגרום להם לצחוק בעזרת המילים. זה הדבר שקומיקאים אוהבים יותר מכול.

מקור
*
**
תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל

למה הסטודנטים האלה כל כך פוליטיקלי קורקט? (תרגום)

מאת: ג’רי קורלי

היום קיבלתי אימייל מסטודנט שלי [בסטנדאפ קומדי קליניק – המתרגמת]. היה כתוב בו:

“ג’רי,

“היום למדתי שסטודנטים בקולג’ הם כל כך תקינים פוליטית, שזה ממש לא טבעי. הם מפיצים את הדרעק התקין פוליטית הזה כל הזמן בפייסבוק! בהתחלה התפלאתי שאני לא מצליח לתקשר עם הקהל. הרגשתי את זה כבר בבדיחה הראשונה, על נישואים/ילדים…

“ואופס – נפילה.

“חלק מהסטנדאפיסטים ממש התעצבנו על רגישות היתר הזו של הקהל. זו הייתה הפעם הראשונה שהופענו בקולג’.

“אם סטנדאפ זה ‘התקפה מוסווית’, אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ!

“אבל אז התחלתי לחשוב. אם זה היה מצחיק אותם, הם היו צוחקים. אחד מהמופיעים סיפר שאחרי שהוא אוכל קארי, ‘התחת שלו מלא כוויות’.

“במועדון הבדיחה הזו לא ממש מצליחה. אבל הקהל בקולג’ מת על זה! מה לעזאזל קורה פה? הם אוהבים בדיחות וולגריות גרפיות? מתברר שכן… אם אתה צוחק על עצמך.

“אחרי המופע אותו מופיע אמר שהוא קרא ראיון עם ג’רי סיינפלד, שבו הוא כתב שהוא ממש משתדל שלא להופיע בקולג’ים. אבל בכל זאת, יש בזה כסף…

“אז איך אני מצחיק אותם?”

 

 

קודם כל, לא משנה כמה ג’רי סיינפלד גדול, בזה הוא דווקא טועה. סיינפלד הוא אסכולה ישנה ונראה שהוא קצת תקוע בעידן שבו בני 24-18 אפילו לא זוכרים שהתקיים. ועושה רושם שככל שאני צופה, קורא או מקשיב ליותר ראיונות איתו, כך הוא נשמע יותר כמו אביו הקשיש והעקשן ב”סיינפלד”.

סיינפלד סלב בסדר גודל עצום, לכן הוא ימשיך לקבל עבודה ולא משנה מה. אבל אם הוא לא יתאים את החומר שלו, הוא בהחלט בסכנה להפוך ללא רלוונטי.

כאמן, כותב או מוזיקאי אתה לומד שלדורות שונים יש תפיסה שונה ומבט שונה על החיים. ולכן הטעם שלהם ומה הם תופסים כמצחיק או כלגיטימי גם משתנה.

 

שנֵה, עדכן או שתהפוך ללא רלוונטי

פוליטיקלי קורקט הוא לא איזה חידוש. ראיתי את זה כבר לפני 23 שנה. ב-1992 עלה דון ריקלס  לבמה בקומיק רליף . ריקלס הוא “מעליב הקהל” מספר אחת. אבל הקהל היה מורכב מאנשים שהגיעו כדי לתרום כסף להומלסים ולמנושלים. זה היה קהל מאוד מאוד פוליטיקלי קורקט.

שבע הדקות הראשונות של המופע לא  גרמו לצחוקים בכלל. רק גניחות ואנחות.

ריקלס מקצועי ומצחיק, אבל היה ברור שעם הקהל הזה הוא לא מסתדר.

הוא רק הראה עד כמה הוא מנותק מהשינויים בחברה ובקומדיה. הוא ניסה להסביר את העלבונות שהטיח בקהל ואמר “אני מת על שחורים!”, ובכך השתמש במונח לא פוליטיקלי קורקט כדי להסביר על מה הקטע – ונחשף כמיושן באופן חסר תקנה.

הוא הזכיר לי מה קרה כשהבאתי חבר הביתה לארוחת ערב. סבתא שלי קראה לו “הצבעוני”. וזה היה ממש מוזר, הוא בכלל היה פורטו ריקני (סתם, סתם).

ריקלס איבד קשר עם המציאות המשתנה והפך ללא רלוונטי. הוא עדיין מופיע בווגאס, אבל בעיקר בפני אנשים בגילו שצוחקים מהומור כזה.

אל תטעו, אני מאוד מעריך את סיינפלד ואת ריקלס. אבל זה המצב.

 

התאם את עצמך, אבל אל תאבד את הזווית שלך

ג’ורג’ קרלין המשיך למלא אולמות והיה פופולרי בקולג’ים ממש עד מותו. הוא שמר על הזווית שלו, אבל תמיד היה לו משהו שהצחיק כל אחד. הייתה לו יותר מזווית אחת.

אני זוכר שהוא אמר: “אתה חייב שיהיו לך במופע תובנות, משחקי מילים ובדיחות קלילות. הקלילות חשובות כדי שאנשים ידעו שלמרות שאתה חושב שדת זה בולשיט, זה עדיין מופע סטנדאפ, אז זין להיות כבדים”.

תומאס הקטר

נכון שמתישהו קרלין גם אמר “אני לא שם זין על מה הקהל חושב על זה”. אבל אז הוא ניקה את המופע שלו כדי שיתאים לטלוויזיה, ובמשך שנתיים אפילו דיבב את תומס הקטר, ואני הבנתי שהוא היה צריך  לחזור בו. הוא התאים את עצמו ובחר חומר שהיה רלוונטי לקהל החדש שלו.

האמת היא שזו שטות לומר שלא מעניין אותנו מה הקהל חושב. אנחנו לא עולים לבמה בשביל הקהל? אם הקהל לא צוחק, אנחנו עובדים על הבדיחה עד שהוא כן צוחק. כולנו מרצים את הקהל.

הכול בשביל הקהל

נכון, הסטודנטים בקולג’ הם מאד פוליטיקלי קורקט, אבל זה לא “הורס את הסטנדאפ”. כל כותב קומי וסטנדאפיסט צריך להכיר את המשולש מבצע-חומר-קהל (מח”ק). החומר צריך להתאים גם למבצע וגם לקהל. וכשהקהל משתנה, גם החומר אמור להשתנות.

פעם הופעתי באירוע של חברה בסאלט לייק סיטי [בירת המורמונים – הערת המת’]. הבחור שהזמין את ההופעה אמר שאלה חבר’ה ממש מאגניבים והם אוהבים לצחוק על הכול. וזה היה, מה שנקרא, הסוף.

בהופעה התחלתי לעשות את הקטע הקבוע שלי על מורמונים. והקהל לא צחק.

הקהל הזה שאוהב לעשות צחוק מהכול לא אהב לעשות צחוק ממורמונים.

הייתי חייב להבין למה או שההופעה אבודה.

מישהו הושיט לי פתק וקראתי אותו. היה כתוב בו “הקהל ברובו מורמוני”.

אז הסתכלתי חזרה על הקהל, הקראתי את הפתק בקול רם, שלפתי את רשימת הקטעים שלי מהכיס, אמרתי “עכשיו אני מבין למה הקטע הזה לא מצחיק”, וקרעתי את הרשימה.

הקהל צחק (כי עשיתי פה צחוק מעצמי), ואני חזרתי להופיע והמצאתי במקום בדיחות על עדי יהווה.

 

פשוט צריך ללמוד לעבוד עם הקהל. להתאים אליו את החומר. לשנות ולשנות עד שהקהל צוחק.

במייל בתחילת הטור כתב הסטודנט שלי: “אם סטנדאפ זה ‘התקפה מוסווית’ אז הילדים האלה לא יודעים מה זה סטנדאפ”. אני רוצה להתייחס לזה רגע, כי סטנדאפ הוא אכן התקפה, ואנחנו תוקפים משהו. אפילו את עצמנו. אבל הרעיון הוא לתקוף כלפי מעלה – מעל עצמך.

  • אתה לבן? אל תתקוף מיעוטים.
  • אתה גבר? אל תתקוף נשים.
  • אתה גבר, אשה, שחור, לבן או היספני? אל תתקוף ילדים עם פיגור.

וזו כל התורה, אלא אם יש לך סיבה ממש טובה (למשל, אם אתה גבר אל תתקוף את אשתך או האקסית שלך, אלא אם הן בגדו בך או משהו ואתה חולק את האינפורמציה הזו עם הקהל. אם כן, אז עכשיו יש לך סיבה והקהל ירצה לשמוע את הלכלוך. ככה בונים סיפור).

 

פתרון – המון תקיפה עצמית! 

כדאי גם שתציצו בניתוח שלי את דניאל טוש – הוא ממש לא פוליטיקלי קורקט וסטודנטים מתים עליו.

קודם כול, כי הוא יורד המון על עצמו. ככל שהוא תוקף יותר, כך הוא תוקף יותר את עצמו. והוא עושה את זה כדי להזכיר לקהל שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ולכן הוא יכול לחצות את הקווים ולרדת קצת על עצמו.

פתרון נוסף – לתקוף פעם נוספת!

כשהוא כן מספר בדיחה על משהו לא פוליטיקלי קורקט, הוא לא מנסה להתחמק – הוא מתקיף שוב. ושוב ושוב עד שהקהל (רובו גברים בני 34-18) צוחק מרוב מבוכה על כך שהוא לא אמור לצחוק מהבדיחה הזו [*טריגר* – כך בדיוק אמר לצופה שמחתה על בדיחות האונס שלו כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותה אונס קבוצתי ממש פה באולם. איכשהו לא נראה לי שההומור העצמי שלו מגיע עד לרמה של כמה מצחיק יהיה אם יאנסו אותו אונס קבוצתי פה במקום – הערת המת’].

הם גם צוחקים, כי עושה רושם שלטוש בכלל לא היה אכפת שהם לא צחקו מהבדיחה הראשונה. הקהל מזדהה וזה גורם להם לצחוק.

המשך ההתקפה יכול להיות משהו קטן כמו “אני אומר את זה אם תקשיבו ואם לא…”, או “הי, אני בן 21, על זה אנחנו מדברים”, או “יום אחד תצחקו מהבדיחה הזו, אולי ביום שבו תתבגרו”.

כל קהל הוא פוליטיקלי קורקט ברמה מסוימת, ולא יצחק מבדיחות מסוימות של קומיקאים – אז:

 

אל תעצור, אל תווותר, תבין מה זה!

זוכרים את ריקי ג’רוויס בטקס גלובוס הזהב? אוי, הוא התרסק. אז מה, הוא החליט להפסיק להופיע בגלובוס הזהב? לא, הוא חזר בשנה שלאחר מכן והצחיק את כולם בבדיחות על ההופעה של עצמו שנה קודם!

סטודנטים אולי יותר פוליטיקלי קורקט מרוב הקהלים, אבל צריך רק למצוא מה כן מצחיק אותם. ואז להבין מה מבין הדברים שמצחיקים אותם הולך טוב עם החומר שלך. ואז ללכת להופיע עם זה.

לך להופעות בקולג’ים! תראה ממה צוחקים שם! ואז תכתוב חומר שמתאים לך, אבל קשור לנושאים האלה.

בשנתיים האחרונות, הסטנדאפיסט והסטודנט-לשעבר טוני מינג מפיק הופעות בקולג’ קאל סטייט של אוניברסיטת קליפורניה. יש חמישה סטנדאפיסטים שמופיעים בפני מאה וחמישים סטודנטים שנה א’ בכל הופעה. וכל הסטנדאפיסטים הם סטודנטים שלנו.

ואף אחד מהם לא נפל. ברצינות. אני לא מגזים פה. לכל אחד מהם היה יופי של סט וצחקו בקול רם כל 20-18 שניות.

כל הסטים היו על דברים שהטרידו אותם ועל הניסיון שלהם להבין דברים.

בשנה הראשונה בריאן קיילי היה הכוכב. הוא כותב המונולוגים הראשי בתכנית של קונן או’בראיין. הסט שלו נמשך חמישים ושלוש דקות, וצחקו מכל בדיחה ובדיחה.

הבדיחות שלו עובדות למרות שאין לו שום דינמיקה של רגשות בהופעה. הבדיחות שלו פשוט מושלמות מבחינת המבנה, ובגלל זה הן מצחיקות. והן הצחיקו קהל של סטודנטים.

בשנה שלאחר מכן אני הייתי הכוכב. הקהל היה אפילו גדול יותר. ואני דווקא לא ממש הצלחתי עם כמה בדיחות. חשבתי לעצמי, רגע, החרא הזה הולך ממש טוב במועדונים. מה ההבדל? אז שיניתי קצת הילוך, עשיתי קצת צחוק מעצמי, הפכתי את החומר שלי לטיפה יותר אינטראקטיבי, סיפרתי על איך נתקלתי בבעיות דומות לאלו של הסטודנטים בקהל. והלך לי לא רע.

ואלה עסקי השעשועים. ככה עושים את זה. אם החומר לא עובד אצל קוני הכרטיסים, אתה צריך להתאים אותו לקהל.

עסקי השעשועים, בקצרה

כל פרפורמר צריך לזכור ש”בעל המאה הוא בעל הדעה”. ואם בעל המאה רוצה את החומר נקי או פוליטיקלי קורקט, אתה צריך להתאים אותו.

אולי תחליט שכדאי שיהיו לך כמה סטים:

  • סט למועדונים  שיכול להיות גס, גרפי או לא פוליטיקלי קורקט
  • סט לקולג’ים – יותר נקי ופוליטיקלי קורקט
  • סט לשיט קצר – שני סטים קצרים, אחד נקי לערב המוקדם ואחד קצת יותר מלוכלך למופע חצות
  • סט לערבי חברה והופעות צדקה – נקי ומתמקד בסוגיות שרלוונטיות לחברות או הארגונים שאתה מופיע בפניהם
  • סט להופעות טלוויזיה – ארבע וחצי דקות, מאוד נקי.

צריך לשקול את זה ולקחת את העניין ברצינות. הסטודנטים האלה יסיימו ללמוד בקרוב ויהיו הקהל העיקרי במועדונים. ואם אתה רוצה להיות בעסקים עוד הרבה זמן, תצטרך להתאים את עצמך או להפוך ללא רלוונטי.

 

תרגמה ועיבדה: טל ניר קסטל
הביא לידיעתנו: יואב איתמר
מקור: סטנדאפ קומדי קליניק

 

כתיבה קומית – טיפים למתחילים

הזוכים הטריים בפרס כתיבה קומית מייעצים: שתמיד יהיה לכם תסריט נוסף, ותזכרו שיש מעט מאד בדיחות שאי אפשר לקצץ.

אנחנו לא אוהבים לתת עצות

לקורס הסטנדאפ
לקומיקאים אגומניאקים קשה לקבל עצות, אז לתת עצות ובחינם? זה ממש מטורף, בתהחשב בכך שאנחנו בעצמנו חדשים בכתיבה קומית לטלוויזיה. אז במקום עצה, כתבנו פה כמה דברים שלמדנו.

כתבו עם מישהו שמצחיק אתכם
קשה לכתוב תסריט לבד, אבל עוד יותר קשה למצוא את האדם הנכון לכתוב איתו ביחד. אנחנו נפגשנו אחרי שעשינו סטנדאפ באותו מקום. הצחקנו זה את זה ברכבת הביתה. אם מישהו חולק איתך את אותו חוש הומור ותשוקה לכתיבה, זו כבר התחלה טובה. אבל לפני שמתחילים, תקבעו ביניכם מי “כותב ראשי כל יכול” ומי “כותב ראשי שותף צייתן” – זה היה המקור ל-99% מהריבים בינינו.

הגישו מועמדות בתחרויות כתיבה
כאשר הגשנו מועמדות לפרס “בפטא רוקליף לקומדיה” בפעם הראשונה, חשבנו שאם השופטים רק יעיפו מבט בכתיבה הבוסרית שלנו, זה כבר יהיה הישג עצום. הגענו לגמר באותה שנה, ובשנה שאחריה זכינו.
אבל מה אם לא היינו זוכים? את התסריט שלנו עדיין היו קוראים הרבה מאוד מפיקים בכל הממלכה המאוחדת, וזה קשר חשוב, כי אז היתה לנו סיבה לגיטימית לשלוח להם מייל ולדון באפשרות לעבוד איתם בעתיד. אם לא היינו מגישים מועמדות, מי יודע כמה זמן היה לוקח לנו ליצור את הקשרים האלה? אה, ואמא שלכם תספר לכו-לם שזכיתם בבפטא, וזה יהיה לה ממש כיף, אפילו אם זה לגמרי לא נכון.

תמיד תעבדו על תסריט נוסף
כאשר אמרו לנו לראשונה שתסריט גאוני אחד זה לא מספיק, הזדעזענו. היה לנו רק תסריט אחד והיתה לנו הרגשה שזה כל מה שיהיה לנו גם בעתיד. עכשיו אנחנו יודעים שאנשים רוצים לעבוד עם כותבים כי הם שמעו על הפרוייקט האחרון שלהם. לכן הם שואלים: על מה עוד אתם עובדים? קצת מביך לענות לזה “על כלום”.

צפו בטלוויזיה בלי הפסקה ובלי בושה
אנחנו מעדיפים לשבת בבית על פני להיות חברותיים. ולכן אנחנו צופים בצורה אובססיבית בסיטקומים בתור חיפוש השראה או תחקיר. למדנו המון מפרקים של “פילדלפיה זורחת”, “קומיוניטי” ו”ארצ’ר”, כל כך הרבה עד שהוטבעה בנו  עמוק במוח תכנית מדויקת של פרק לסיטקום.

אל תיתנו לאגו לפגוע בבדיחות שלכם
כשזה נוגע לבדיחות שלנו, צריך תמיד להקפיד שהאגו שלנו לא יתנפח לגודל בלתי סביר. יש לנו חוק לא כתוב שמי שיותר אכפת לו מבדיחה או משורה, מנצח. אבל אפשר לעבוד ככה רק אם לא נותנים לגאווה על הבדיחה שכתבת להשתלט עליך. אפשר לקצץ אפילו את הבדיחה שאתה הכי גאה בה.

היצמדו ללוח הזמנים
אם גם לכם, ממש כמונו, יש כישרון נפלא לדחיינות עד רמה שעלולה לסכן את הקריירה שלכם, תדעו שלוח זמנים עוזר. אנחנו קבענו לכתוב בשני ערבים בשבוע ובשני הימים של סוף השבוע. ואם לא היינו כותבים בדיוק לפי לוח הזמנים שקבענו, היינו מפספסים דד ליינים, והאנשים שהתעניינו בנו ובכתיבה שלנו היו מתעייפים ומחפשים משהו אחר.

אל תפחדו לשכתב
כשסיימנו את תסריט הפיילוט הראשון שלנו, הרגשנו כזו תחושת הישג. וכשהמפיק הציע לנו שכתובים עמוקים ברמת המבנה והסיפור, ממש נבהלנו. הוא אמר לנו: “אם יש חורים, מלאו אותם בעוד בדיחות”. נבהלנו, אבל התברר שאנחנו מסוגלים לעשות את השינויים הגדולים (וההכרחיים) האלה – פשוט כי היינו מוכרחים.

לכו לכל מקום ותפגשו את כולם
לאף אחד משנינו אין יותר מדי כישורי נטוורקינג. אנחנו מרגישים כמו אידיוטים כשאנחנו צריכים לעשות רושם של מקצוענים. אבל הכרחנו את עצמנו לעשות רושם בכל זאת. לא משנה אם לא יוצא כלום מהפגישה הראשונה, לפעמים אחרי שנים פתאום תשמח שישבת עם הבן אדם לקפה ההוא.

זה בסדר אם אין לכם מושג מה אתם עושים
מאז שהתחלנו להופיע בסטנדאפ לפני כמה שנים, ועכשיו כשאנחנו כותבים לטלוויזיה, הגענו למסקנה שאף אחד לא באמת בטוח בעצמו ובמה שיש לו להציע. אף אחד לא חושב שהולך לו ואף אחד לא חושב שהוא יכול לכתוב תסריט מוצלח. לדעתנו זה בסדר שתזכירו לעצמכם שאתם צעירים ושזה קשה. עצם זה שהשלמתם תסריט, אפילו לפני שהתחלתם לגשת למפיקים ולערוצים, זה כבר הישג.

אנדריאה הוברט וראיין קאל הם סטנדאפיסטים, כותבים קומיים וזוכים בפרס הבאפטא רוקליף לקומדיה. כיום הם מפתחים סיטקומים ל-BBC ובאופן עצמאי.

המקור

תרגום: טל ניר קסטל