ראיון עם חניבעל בורס ובסוף קופון להופעה בישראל
חניבעל בורס הגיע לעסקי הקומדיה בדרך הרגילה – כתב לסאטרדיי נייט לייב ול"30 רוק". אבל דווקא הפרוייקטים הקטנים והניסיוניים יותר שלו הביאו לו את ההצלחה. זאת בזכות שילוב של פקפוק במוסכמות, הבנה מדהימה של מה הופך לוויראלי וכישרון חבוי (ואמיתי) של כותב ומבצע. גיקים של קומדיה מכירים אותו בזכות המופע הותיק שלו במועדון ה"ניטינג קלאב" במנהטן, שם כישרונות עולים ואלמונים מחככים מרפקים עם אורחים כמו דייב שאפל. ילידי המילניום חובבי הקומדיה העדכנית מכירים אותו כחבר-רופא-השיניים-הרגוע-תמיד של אילנה מ"ברוד סיטי", וכאחד מהמגישים ב"תכנית של אריק אנדרה". אחרים יזהו אותו בתור זה שהעיר במופע על אישומי האונס נגד ביל קוסבי, שהובילו לתביעה וייתכן שגם לסוף הקריירה של קוסבי.
אחרי שביסס את עצמו היטב ככוכב קאלט, בורס עובד עכשיו על הפריצה למיינסטרים. בחג המולד הוא יופיע ב"אבא בבית" עם ויל פארל ועם מארק ולברג. הוא גם מדבב ב"החיים הסודיים של חיות המחמד" וב"אנגרי בירדס". בינתיים הוא גם מככב (ומפיק) ב"למה? עם חניבל בורס" בקומדי סנטרל. AVclub תפס אותו לשיחה.
למה אין הקרנות מוקדמות של "למה?" זה כי אתה מצלם כל פרק ביום שידורו?
כן, אנחנו ממש מעיפים כל פרק ככה.
אז איך התכנית תיראה? מה בעצם הולך להיות בה?
זה הולך להיות – זוכר את הקליפ של "זכור את הזמן" של מייקל ג'קסון? אז כזה, רק בקומדיה. טוב, אז יהיו מערכונים, ראיונות, קטעים שנצלם ברחוב. זו תהיה התכנית שלי. גבר, אני לא יודע למה צריך לעשות את זה. כלומר לא את הראיונות, את ה"מה יהיה בתכנית?" הזה. זו תהיה התכנית שלי, יהיה מגניב. זה יהיה דברים שאני חושב שהם מצחיקים. לזה אפשר לצפות.
אז לא הלכת על הסיטקום הצפוי בסגנון "התכנית של חניבל בורס".
לא, את זה אעשה כשאהיה בן 38.
אז מה התהליך היצירתי בתכנית ואיך הוא שונה מפרויקטים קודמים שלך?
יש לנו שבעה או שמונה כותבים, ויש לנו גם פגישות על החומר. אנשים מביאים חומרים ואז אני מחליט עם מה להתקדם. ואני כותב לזה. זה ממש מגניב לכתוב ולהפיק דברים שלך. נחמד לעשות הכול מההתחלה ועד הסוף, החל מהצבעים על הסט, המוזיקה, הליהוק, להתעסק בכל הפרטים.
אז יכולת להפוך את זה לתכנית החלומות שלך?
לא הייתי אומר… בעצם כן! כן! זו אחת מתכניות החלומות שלי. אבל תכנית החלומות האמיתית שלי לא תהיה בקומדי סנטרל. אין להם תקציב לזה.
התפקידים שלך ב"אריק אנדרה" וב"ברוד סיטי" ממש קידמו לך את הקריירה. איך אתה מקדיש להם מספיק זמן בין הפרויקטים האחרים שלך, בייחוד הפרוייקט הזה שהוא הבייבי שלך?
זה עניין של ארגון לו"ז. בערך מיד כשאסיים כאן אסע לניו יורק ליומיים לעבוד על "ברוד סיטי", ואז ללוס אנג'לס לשבועיים לעבוד על "אריק אנדרה". כרגע אני עובד על התכנית שלי. אז אני מרוכז בה, וכשאעשה את הדברים ההם – אז אעשה אותם. וזו תהיה סוג של הקלה, רק לעשות מה שאומרים לי במקום לקבל את כל ההחלטות.
לפי הספיישל שלך משנה שעברה, "לייב בשיקגו", נראה שאתה מבלה הרבה זמן בפירוק לגורמים של התהליך הקומי. יש בו בדיחות על קומיקאים, פאנצ'ים על כתיבת בדיחות. אתה נהנה לנתח – או לעשות אובר-ניתוח?
כן. אני מסתכל על דברים ומנסה להבין אותם. אני מסתכל על דברים כאילו הם בעיה במתמטיקה ומנסה להבין למה אנשים עושים דברים מסוימים ומה המשמעות של כל מיני דברים. זה מצחיק איך אנחנו סוגרים את הסטים בסטנד-אפ – הרבה פעמים קומיקאים משקיעים המון אנרגיה בבדיחה הסוגרת שלהם, הרבה פעמים זו בדיחה גסה, ואז זה "כה כה כה, ואז זיינתי אותה, ואז… לילה טוב אנשים!" נראה לי שבספיישל שלי היה סתם סיפור ארוך שמאד נכנסתי אליו, ואז זה היה פשוט "אוקי שיקגו, אני סיימתי לדבר!" ככה זה, סטנד-אפ זה דבר מוזר.
לעשות אובר-ניתוח של קומדיה זה אפילו לא מוזר עכשיו. יש מיליוני פודקאסטים, קומיקאים ממש חייבים להיות בטוויטר עכשיו, ואנשים שפעם סתם היו רואים מופעים ממש רוצים לדעת איך התהליך עובד. זה משפיע על התהליך היצירתי שלך? כשאתה יודע שכל דבר שתאמר ינתחו אותו אחר כך לגורמים?
לא נראה לי. חובב הקומדיות האנליטי שאתה מדבר עליו הוא עדיין מיעוט. אמנם מיעוט קולני. אני סתם כותב ועושה דברים שנראים לי מצחיקים. לפעמים בעצם אני כן חושב על זה, בנוגע לקטעים מסוימים. יש בדיחות שאתה יודע שיעצבנו אנשים אם אספר אותן במקום מסוים. לפעמים אני רואה משהו בחדשות וחושב "אם אכתוב את זה בטוויטר אקבל יופי של יחסי ציבור." אם אתה רוצה להפיק תגובות מסוימות מאנשים, היום זה די קל.
עשית את הפרק ההוא ב"High maintenance" שהתעסק בטוויטר. כמה זה משקף את מערכת היחסים האמיתית שלך עם מדיה חברתית?
מדיה חברתית זה דבר מעניין. זה עוזר לי לתקשר עם מעריצים. זה מיידי, זה חשוב בסיבובי הופעות, זה מאד עוזר לקדם הופעות הפייסבוק, אינסטגרם, טוויטר. ויש את הקטע הזה שאנשים אומרים דברים במדיה חברתית שהם בחיים לא היו אומרים לאדם השני בפנים. זה כנראה לא צריך להיות כזה קטע. יש לנו קטעים על מדיה חברתית בתכנית, אנשים אוהבים לקבל תגובות מאנשים אחרים. אנשים אוהבים ששומעים אותם ואוהבים את תשומת הלב. אנשים כבר ניסו לנהל אתי דיונים על קטעים במופע שלי ועל מה המשמעות שלהם בדיוק, ואז אני קולט שאני עושה בדיוק את זה עם מישהו ואז אני כזה "מה לעזאזל אני עושה פה?" אז אני מנסה לא להכנס לזה בכלל. אני לא הולך להסביר את הבדיחות שלי לאדם היחיד שלא אוהב אותן. ולפני שהיה את המדיה החברתית והכל, אם היית מתעצבן מאיזה קטע פשוט היית מתעצבן ממנו. אבל המיידיות של להגיד את זה בסושיאל – אתה בודק משהו וישר אתה כזה "מה הטיפוס הזה אומר?" אבל אחרי כמה דקות אתה אומר "אה, בעצם אני לא צריך להגיד על זה כלום."
זה יכול להיות רק אחד מכמה מיליונים שראו אותך, אבל כשזה אישי קשה לא להתעצבן מזה.
כן. אני לא מתווכח עם אנשים. אם הם אומרים שאני לא מצחיק, זה נכון עבורם. לא זוכר מי אמר את זה, אולי ג'יי לנו, ש"אם אתה חושב שאתה מצחיק, אתה צודק, ואם מישהו חושב שאתה לא מצחיק, הוא גם צודק." אי אפשר לשנות את זה. אם אתה לא אוהב את החומר שלי, אתה לא אוהב.
בוא נחזור רגע לפרק ההוא ב"High maintenance", הוא מאד טעון רגשית והופך לדי אפל.
יש אנשים שחושבים שבאמת ירו בי [בדמות שלי] בפרק ההוא. ואז שואלים אותי "מה הקטע בפרק שירו בך?" ואני לא יודע. זה עוד דבר שאני שונא, אנשים שמצטטים חומרים לא נכון. אומרים לי "כשאמרת את…" ואז רוצחים לי בדיחה, למשל. כשמישהו רוצח בדיחה שלי, זה מעצבן אותי יותר מאשר כשאומרים שאני הקומיקאי הכי גרוע אי פעם.
ואיך היה לשחק תפקיד יותר דרמטי? אתה בדרך כלל משחק בקומדיות, אבל זה היה פרק מאד דרמטי.
זה היה לא רע. זה לא היה עד כדי כך אינטנסיבי. צילמנו בסך הכל יומיים או שלושה, אז לא הייתי צריך להיות עצוב להרבה זמן. זה היה כיף. האמת היא שצילמנו בדירה שלי. עשו אותי די יפה שם. כשצפיתי בזה חשבתי "זה צריך להיות ב-HBO או משהו." זה היה לפני כמה שנים והנה עכשיו זה ב-HBO. אבל לא הייתי צריך ממש לחפור בזה. זה היה יותר כזה, לעשות פרצוף עצוב ולהיראות עצוב, עשיתי את זה שלוש או ארבע פעמים והם בחרו את הפעם הכי טובה.
ויש לך פרוייקטים הרבה יותר גדולים בדרך. אתה עושה סרט על אנגרי בירדס?
כן.
וזו הקפיצה הגדולה?
זה בסדר. אני לא מרגיש שזה גדול כי זה רק לעמוד בתוך תא ולדבר עם מישהו שאפילו לא נמצא באיזור. זה כנראה יהיה יותר מוזר כשזה יצא בשנה הבאה. בסצנות שלי אני מדבר הרבה עם הדמות של ג'ייסון סודקיס, אבל אנחנו אף פעם לא מקליטים יחד. יהיה מגניב לראות את זה כשזה יצא, וזה יהיה מגניב לראות את זה עם האחיינים והאחייניות שלי, אבל ככל שזה נוגע לעבודה – זה רק לעמוד בתא ולהגיד דברים.
אתה מתחיל להיות מפורסם ברצינות, אבל כאדם נראה שאתה מעדיף לצאת סתם לאיזה דרינק שקט. זה משהו שיותר קשה לך לעשות עכשיו?
כן. הסתובבתי בשיקגו כשהופעתי בתיאטרון שיקגו לפני חודשיים או משהו. המלון שלי היה ממש ליד התיאטרון אז עשיתי שם שופינג, ממש במרכז, ולא היתיי אומר שזה איזה מחקר בסוגיות גזע או משהו, אבל שני לבנים זיהו אותי ואמרו משהו בסגנון "הי, חניבעל בורס, מה קורה גבר," והיו שם גם גבר ואשה שחורים, וכל אחד מהם בנפרד בא אלי ואמר "יו, אז אתה סתם מסתובב ושיט?" כאילו מה, אני אמור לחיות בבועה או משו? זה מעניין. כאילו אני כן יכול ללכת למקומות וסתם להסתובב, אבל כן יש איזה וויב אחר.
ואנשים והטלפונים שלהם, גם כן. אנשים מעדיפים להראות שהם היו לידך במשך חמש שניות מאשר ממש לנהל איתך שיחה. חבר שלי, אם אני לא טועה מייק לורנס, פרסם פוסט בסגנון "כשאנשים מפרסמים פוסט על הסלב שהם פגשו הם לא מספרים על הקטע המוזר שהיה איתו חמש דקות קודם." הייתי בהופעה של ראפרים, ומישהו קורא לי "אוי שיט, זה חניעבל בורס! אפשר תמונה איתך? אני מעריץ!" והמוזיקה בדיוק מתחילה. אז אני מנסה ללכת לכיוון הבמה והטיפוס הזה חוסם אותי. טיפוס גדול, נראה כמו שחקן כדורסל. אז אמרתי "טוב, תצלם, כי זה נהיה מוזר." אבל אם הוא יספר את הסיפור, אני החרא.
ואתה מפורסם גם בגלל הקטע עם קוסבי. איך ההרגשה? אתה מרגיש כאילו זה קצת מאפיל על כל יתר הדברים שעשית?
לא, אני רק עושה את העבודה שלי. המדיה קצת התנפלה על זה. אני רק עושה את העבודה שלי.
בספיישל שלך "לייב בשיקגו" יש לך שורה בנוסח "תראו את הטיפוס הזה שחי את החלום." אנשים לא אוהבים לשמוע אנשים אחרים, בעיקר מפורסמים, מדברים על החיים הטובים שלהם. אנשים מתעצבנים על קניה ווסט בגלל זה כל הזמן.
אני עשיתי את זה בקטע אחר – נראה לי שזה בא בדיוק אחרי הבדיחה על האקסטות – יותר בקטע של "אני אהבל" והורס את הבדיחה. יותר הערה על איזה כיף לעשות כניסה מוזיקלית עם בדיחה. אבל כן, זה מוזר. הצלחה זה בכלל דבר מוזר. אני אומר דברים שנונים לפעמים וזה נראה כאילו אמרתי דבר מגעיל. נגיד. אם אנשים בקהל אומרים לי דברים מגעילים, אז אני אומר להם דברים כאלה. נגיד, הופעתי באריזונה באיזה קזינו ואמרתי משהו כמו "אז נחתתי בשדה במיזורי…" ומישהו אומר לי בטון אגרסיבי כזה, "מה עשית במיזורי?" אז עניתי "את המשכורת שלך ביום." כאילו מה? ברור שהגעתי לשם כדי לעבוד! זה ממש עלבון כשאנשים עושים לי כזה "למה אתה שם?" אני שם כדי לעשות כסף ממשהו שאני אוהב לעשות ושאני גם עושה ממנו כסף טוב!
תרגום: טל ניר קסטל
***
רביעי, 29.6.2016
20:30 דלתות / 21:00 הופעה.
מחיר לפני ההנחה 234 284 ש"ח
מחיר אחרי ההנחה 211- 256 ש"חhttp://www.eventim.co.il/