השחקן, הטרנסוויסט והסטנדאפיסט אדי איזארד מדבר על לשחק עורב בתחילת הדרך, על פחד במה ועל למה הוא לא מספר בדיחות שפתון

אתה עושה סטנדאפ כבר שנים. כמה זמן אתה צריך להתכונן להופעה בימינו?

אני משתמש בשיטה של ברוס לי: “הדרך לשום מקום”. הרעיון שלו היה שהוא ילמד הכל, ואז יוכל לאלתר איך להילחם בכל מי שיפגוש. הדרך הכי טובה להתחיל הופעה היא לא לחשוב על כלום – לנקות את הראש לגמרי, לא בקטע זן, אלא פשוט לצאת לשם ולראות מה קורה ואיפה אתה בכלל נמצא.

עד כמה אתה משחק את עצמך על הבמה?

כשהתחלתי, היה לי מאוד קשה לכתוב חומר. הייתי שחקן של מערכונים, כתבתי מערכונים, ואז עשיתי גם הופעות רחוב וניסיתי שם לשחק את עצמי, למצוא את הקול של עצמי ולא של דמויות זרות עם קולות משונים. ואז הבנתי שאני צריך לשחק את “עצמי”. הסטנדאפ הפך לזה שאני מקריין את העצמי הזה. הייתי עומד על הבמה ואומר “ואני חושב על זה ש…”, והייתי עושה מין קטע דמות כזה כדי להראות מה אני חושב.

בסטנדאפ זה עוזר, לשחק את עצמך ולדבר על איך אתה מרגיש. תמיד תהיה מקורי אם רק תדבר על איך אתה מרגיש בנוגע לאל”ף, בי”ת, גימ”ל. אלא אם כן יש לך אח תאום וגם הוא עושה סטנדאפ.

כמה מהחומר שלך מתוסרט וכמה מאולתר?

לפעמים אני כותב רשימה של דברים שאני רוצה לדבר עליהם, וגם מתחיל לעבות אותם עם קצת דיבורים, אבל זה בעייתי. הרבה יותר קל למצוא את  המילים כבר על הבמה. הרוב מאולתר מאיפשהו. רוס נובל מאלתר המון, אבל המקסימום של אילתורים שאני עושה בהופעה זה משהו כמו חצי שעה. בעצם אף פעם לא ממש מדדתי כמה זמן זה, אולי 45 דקות. אבל לכל הופעה נכנסים אלתורים מלפני שבוע או חודש או משהו כזה.

אתה עושה סטנדאפ בעולם. אתה מתאים את החומר שלך למדינה שאתה מופיע בה?

אני בפירוש משתדל שלא להתאים. להקות לא מחליפות תווים כשהן בסיבוב הופעות בין לאומי – למה סטנדאפיסטים כן צריכים? אני מנסה לספר סיפורים על בני אדם, על מה אני חושב על דת או על קומקומים או דברים כאלה… אני עושה הומור אוניברסלי, דברים כמו “משה דיבר לסנה בוער. עם זה מדברים כשמנסים להבין איך בורחים ממצרים?”. את זה למשל הייתי אומר גם ברייקיוויק, גם באוקלנד, גם בסידני וגם בלוס אנג’לס.

איך הקהל בארה”ב שונה מהקהל בבריטניה?

הם בדיוק אותו דבר. ניו יורק ולונדון מאד דומות. בלוס אנג’לס אני יכול להגזים טיפה יותר. ואז ככל שאתה עובר לערים יותר קטנות אתה עלול להגיד משהו לא מתאים ואז הם יגידו “טוב, לא ראינו פה יותר מדי סטנדאפ בזמן האחרון, אז נצחק מזה בכל מקרה”. ניו יורק ולונדון סתם ישבו ויגידו: “טוב, תצחיק אותנו יא מנייאק, כי כבר ראינו פה הכל”. הם הקהל הכי קשה.

כילד איך נכנסת לעניין המופעים? בעבר קישרת את זה למות אמך.

כן. שיחקתי עורב. היא הכינה לי תלבושת של עורב, וזה היה הדבר האחרון שהיא עשתה לפני שמתה…אז שיחקתי את העורב ומישהו צחק כי טעיתי במילה או משהו. ואני זוכר שחשבתי שזה די מעצבן… וזה היה כשהייתי בן שש, ואז אמא שלי נפטרה. ואז בגיל שבע ראיתי מחזה אחר וילד אחר קיבל תשואות. זה בטח היה מצחיק, ככה חשבתי, והחלטתי שאני חייב לעשות את זה. נראה לי שזה בטח הצורך הנואש באהבת הקהל. זה הפך לתחליף להיעלמות של אמא שלי. ככה אני מנתח את זה… זו מערכת יחסים די בריאה, כי הקהל לא ייתן לך את זה בחינם כמו ההורים.

תמיד היה לך ביטחון על הבמה?

במערכונים הייתי רגוע לגמרי. אולי כי התחבאתי מאחורי תלבושות ומשקפיים וכאלה. ואז כשהתחלתי לעשות הופעות רחוב, זו היתה הפעם הראשונה שהרווחתי כסף וחשבתי, כדאי מאוד שזה יעבוד. חשבתי שזהו, הימרתי על הכל – נשרתי מלימודי ראיית חשבון בשביל זה! ורואה חשבון  מקבל רכב חברה! קיבלתי פחד במה רציני וזה לא מצא חן בעיניי. אז די איבדתי את כל הביטחון שלי בהופעות רחוב, ולאט לאט בניתי אותו מחדש בהופעות ובעוד הופעות.

והיום כבר אין לך פחד במה?

מה קורה אם אתה יוצא ואחרי חמש דקות אתה כבר לא מצחיק ואתה אמור להיות על הבמה שעה וחצי או שעתיים? פשוט אסור לחשוב על זה. יש לי אנלוגיה לזה – נהיגה. כשאתה נכנס למכונית, אתה לא חושב – מה אם אהרוג איזה ילד תוך שתי דקות. אתה פשוט לא חושב על זה. עושה כזה הסכם עם עצמך לא לחשוב על זה.

אדי איזארד בשמלה

היו לך תלבושות צבעוניות בעבר. מה החשיבות לתלבושת שלך על הבמה?

זה לא ממש זוהר, אם לומר את האמת. אין הרבה מבחר לטרנסוויסטים סטרייטים, לכן אתה רואה המון טרנסוויסטים לבושים בצורה ממש מרושלת. יש לך אנשים די גבריים והם לובשים קצת בגדים נשיים כאלה, וזה לא נראה טוב. אבל, כן, אני טרנסוויסט, אז אמרתי יאללה כבר, לעזאזל, אז אלבש שמלה. אבל אז נתקעתי וכל הזמן הייתי לובש שמלות או חצאיות או איפור וכאלה. ואז האמריקאים אמרו, “טוב, זה מה שאתה עושה, כן? אתה עושה סטנדאפ וזה מה שאתה לובש”. אז לא, אני סטנדאפיסט ובמקרה אני גם טרנסוויסט.

האמת היא שאני סתם בחור שמחרטט בשכל. איזה בחור בווילס אמר לי: “חשבתי שהחומר שלך יהיה באמת…” ואז הוא לא הצליח למצוא את המילה הנכונה, ואמר: “אבל אתה סתם מחרטט בשכל”. אז אמרתי לו שנכון, כן, זה בדיוק מה שאני עושה. הוא חשב שהכל יהיה נורא נשי, בדיחות “שפתון אחד נכנס לבר”, או “נכון איפור זה מעולה?”, ובמקום זה סיפרתי בדיחות “אסור לתת לחזירים טרקטורים”. אני ילד מונטי פייתון: אני סתם מדבר שטויות.

***

 

המקור: הגרדיאן, פברואר 2008

תרגום: טל ניר קסטל

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *