שיחה עם המחזאי ארז מירנץ על טרגי-קומדיה, דרמה קומית ועוד דברים שנשמעים טוב בשתי מילים
גילוי נאות: זה היה הגילוי הנאות. ארז מירנץ הי"ד הוא מחזאי וסופר, שהעלה בינתיים שלושה מחזות, קומדיה, טרגדיה וטרגי-קומדיה. בימים אלו מוצגת בתיאטרון קרוב, הקרוב למי שגר בתחנה המרכזית ת"א, "צמחים מטפסים", הצגה פרי עטו. זו דרמה קומית על צמחים (במובן הרפואי, לא הבוטני) המתקשרים ביניהם בלי שלמדע תהיה תשובה, כמו צופי התיאטרון הרפרטוארי. לקחתי אותו לשיחה על הטרגי-קומי והדגמתי לו.
בתיאור ההצגה נאמר שאפשר להגדיר את "צמחים מטפסים" כקומדיה שחורה. למה לא להתחייב על כך?
"כי כשכתבתי את המחזה, ניתוק ממכונת החייאה היה עוד בגדר טאבו מסוים והיום יותר קשה להתנתק מהוט".
כתבת קומדיה, דרמה, ועכשיו יצירה טרגית–קומית. לדעתך יש ז'אנר שמשרת יותר את התיאטרון?
"זאת בעיה .בדרמה ובטרגדיה אתה חייב להזדהות עם כל הדמויות שלך, אפילו המנוולות והאלימות ביותר, ועם השקפותיהן.
כיוצר קומי אני יודע שאפילו אם אומרים דברים מנוגדים למה שאני חושב אי-אפשר ממש לכנות אותם ממש 'השקפות'".
מה לדעתך כיום היחס לטרגי–קומי בתרבות הישראלית?
"כמו סקס. מי שמדבר על זה, סימן שהוא לא עושה יותר מדי".
מי לדעתך היוצרים הטרגים–קומיים הגדולים ביותר?
"ללא ספק קובי מיימון ושלום אסייג"…
מה המילה הטרגית–קומית ביותר בעיניך?
"תקשורת המונים"
כשאומרים לך "יש דברים שלא צוחקים עליהם", אתה מחפש את האקדח?
"אני בעד אקטיביזם קומי-טראגי, לכן אני טוען ש'הכל שחיט'".
מהיכרות אתך אתה מעין ליצן עצוב. אבל זו קלישאה. איזו קלישאה על ליצן צריכה להחליף אותה?
"עדיף ליצן עצוב על צליין מצחיק".
מה התפיסה הטרגית–קומית שלך?
"בתיכון היה לי חבר דב. הוא היה אחד האשכנזים הבודדים בשכבה. היחיד שהעז להודות שהוא עצוב שרבין נרצח.
כשהוא ראה אותי כותב בפנקס דברים מצחיקים הוא אמר לי 'בשביל מה להצחיק אנשים? צריך לשבור עליהם כיסא'.
המשפט הזה עיצב את תפיסת עולמי".
אם היו נותנים לך משאלה אחת, כמה משאלות היית מבקש?
"אותו דבר שהייתי מבקש אם היה לי רק ראיון אחד בילדי הקומדיה".
הומור שחור הוא הומור נישה או מיינסטרים של נערים?
"הומור שחור נוצר במצב בו אם לא תצחק תמות (נפשית לפחות) אבל כשחושבים על זה, גם ההפך נכון. אם תמות לא תצחק".
***
מחר, 17.12, 20:30, תיאטרון קרוב
דף ההצגה באתר הזה של מארק צוקרברג