ראיון מיוחד לקראת "הקומדי סלאם": זיו הרמלין-שד"ר, המוח מאחורי, מנסה להסביר למה חמישה משוררי ספוקן-וורד החליטו להתחפש לסטנדאפיסטים בינלאומיים ולסכן את שפיותם על הבמה
כשעולם הספוקן וורד מחליט לפגוש את במות הסטנד-אפ, לרוב נולדת דרמה קטנה עם חרוזים, אך בערב אחד מיוחד בפסטיבל הקומדיה הישראלי החליטו לבדוק אם אפשר פשוט להצחיק. בראיון לא חגיגי במיוחד לקראת מופע "הקומדי סלאם", מספר זיו הרמלין-שד"ר (מנחה ומנהל אמנותי של הערב) על המסלול שעבר. זה התחיל בבדיחה ראשונה לא מצחיקה, המשיך בריצה לבמות הפואטרי סלאם החיפאיות בבר הסינקופה, והגיע עד לערב שבו שורה של מופיעים מנסה לפרק ולבנות מחדש קומדיה.
הרעיון מאחורי המופע פשוט להפליא גם יומרני, כמו שאנחנו אוהבים. המשתתפים – רועי שילה, אתגר להבה, בן אורינגר, יואב טלמור ותמי תות, בליווי המוזיקאיות נופר תום ורוני שפר – נדרשים לבחור קומיקאי שקרוב ללבם (מביל היקס וביל בר ועד ג'יימס אקסטר, פיט הולמס ורובי הופמן). הם מגישים קטע אחד כאדפטציה חופשית לחומר קיים, וקשר שני כיצירה מקורית שנכתבה בעקבותיו, תוך ניסיון זהיר לזקק את המהות של הקומיקאי הנבחר מבלי להחריב אותו כליל או לעשות חיקוי זול.
זיו, ספר על הרקע שלך בקומדיה ובפואטרי סלאם.
אוהב קומדיה מאז הבדיחה הראשונה הלא מצחיקה שסיפרתי (סביב גיל 3, מאז היו עוד אלפים). גדלתי על הקלטת של "ילדים סורגים", לאמא שאוהבת אסי וגורי ולאבא שחינך אותי על הקומדי סטור והגשש לסירוגין. בסוף הצבא רציתי להתחיל לעשות סטנד אפ, אבל הייתי ילד חמוד בצפון שבו עוד לא היו במות פתוחות של קומדיה. מנגד, הפואטרי סלאם החיפאי דאז כבר רץ חזק בבר בשם הסינקופה. אז התחלתי לכתוב קטעי ספוקן-וורד קומיים לבמה שלהם, שהתגלתה כנעימה ומחבקת, ומאז אני שומר לה אמונים – מה גם שהיא מאפשרת לי לזגזג בין הרציני לקומי בלי הפרדה.
איך נבחרו הקומיקאים להשראה?
חשוב להגיד ש"הקומדי סלאם" הוא מופע שבו המשתתפים מתבקשים לקחת את הקומיקאי האהוב עליהם וליצור בעקבות היצירה שלו, כשקטע אחד הוא אדפטציה חופשית לקטע קיים של הקומיקאי הנבחר, ועוד קטע הוא ממש יצירה חדשה בעקבותיו. וכדי שזה יעבוד, חיפשנו כמה איזונים חשובים: שיהיו בהשראות גם קומיקאים אולדסקול וגם קומיקאים שהם דם חדש (יש לנו פרפורמרים שיוצרים בעקבות ביל היקס וביל בר, לעומת קומיקאים שיוצרים בעקבות ג'יימס אקסטר ורובי הופמן); להביא גם קומיקאים אכזריים ומרושעים וגם קומיקאים שמביאים סיפור טוב ואפילו קומדיה חיובית (יש מעריצי פיט הולמס אין דה האוס?); ובעיקר – והכי חשוב – שכל קומיקאי וכל משוררת יבחרו באמת את הקומיקאי שקרוב ללבם – ולמי שהם כאנשים.
איך עלה הרעיון לחבר בין הפואטרי סלאם להומור?
מתחילת דרכו של הפואטרי סלאם בארץ, הספוקן וורד העברי אופיין בהמון הומור. אני יודע שיש סטיגמה על רצינות ויומרנות, אבל האמת היא שכבר מתחילת הדרך, המייסדים של הז'אנר בארץ – עמית אולמן, נילי קופלר ואריק אבר – שילבו המון הומור ביצירה שלהם. בשנים שהז'אנר ממש זינק מטאורית ראינו הרבה אנשים נהדרים – בן סגרסקי, טל כהן, טמיר אהרוני, יעל טל וענת דרימר – שלאורך השנים הפכו ליוצרים עם שם משל עצמם בתיאטרון וברשת לסירוגין, והומור תמיד היה אלמנט משמעותי בשפה שלהם.
אני חושב שההבדל המרכזי הוא שבסטנד-אפ הקומיקאי מחויב להצחיק, ואם הקהל לא משועשע, תוך זמן-מה האווירה נהיית טעונה, בעוד שבספוקן וורד הקהל מגיע עם יותר סקרנות מאשר ציפייה לצחוקים, ואז הומור תמיד מתקבל מאד בברכה (כל עוד הוא מצחיק). אם יש קומיקאים בקהל שמוחים על כך שהבחירה לעשות ספוקן וורד קומי היא בריחה מאחריות להצחיק – אתם די צודקים, חבר'ס! ומנגד, חשוב לומר שבעולם הקומדיה בעשור וחצי האחרונים יש הרבה מקום לסטנד אפ שהוא יותר מהורהר, אבסורדי, סיפורי ולאו דווקא מבוסס פאנצ'ים. אבל על סמך תחושת בטן בלבד, מרגיש לי שרוב הקהל הישראלי המסורתי עוד לא לגמרי שם ועדיין קצת מצפה בקוצר-רוח שיצחיקו אותו.
האם כיום רוב הפואטרי סלאם הוא קומי על חשבון ז'אנרים אחרים כמו מחאה?
שאלה נהדרת. ספוקן וורד אף פעם לא היה מחויב בקומדיה כמו שהוא לא היה מחויב במחאה. אם תבוא היום לערב פואטרי סלאם "מסורתי" תראה ערבוב של קטעים קומיים, פוליטיים, עצובים, מרגשים – וחלק גם יערבבו הכל ביחד. קטע קומי לא חייב להיות נונסנסי, וקטע פוליטי לא חייב להיות זועם. אני כן מרגיש שבדומה לקומדיה, המון פעמים זה בעיקר תלוי בשאלה מי המבצע/היוצר. נגיד, רועי שילה – שבנוסף להיותו אמן ספוקן וורד הוא קודם כל סטנדאפיסט מדהים – בדרך כלל משלב המון קומדיה בקטעים שלו אצלנו.
הקהל יצחק אבל יקבל המון פעמים עוד תחושות ומחשבות, שלאו דווקא יגיעו על חשבון הקומדיה. אתה בוודאות תצחק, אבל אולי גם קצת תרצה למות.
אבל לסירוגין הם יכולים להיות סיפוריים, נוגעים ללב וגם קודרים. הקהל יצחק אבל יקבל המון פעמים עוד תחושות ומחשבות, שלאו דווקא יגיעו על חשבון הקומדיה. אתה בוודאות תצחק, אבל אולי גם קצת תרצה למות. שזה סיכום לא רע של ערב פואטרי סלאם במהותו.
מה האתגר הגדול ביותר בלקחת קומיקאי זר ולהפוך ליצירה ישראלית עכשווית?
בגדול, זאת שאלה למופיעים באירוע. אני רק על תקן המנוול שדחף אותם לתהום הזאת, ומנחה בחדווה את האירוע הזה בזמן שהחבר'ה מקבלים התקף חרדה מאחורי הקלעים. אבל מהשיחות שלי איתם, האתגר המרכזי הוא איך לקחת יצירה גאונית ולא להחריב אותה עד היסוד. אף אחד מהמופיעים לא הולך לנסות לעשות חיקוי של הקומיקאי שלהם – כי זה מועד לכישלון.
הפעולה המוזרה שקורית בניסוי שנקרא "הקומדי סלאם" היא סוג של פרו-ורבו עם הקומיקאי האהוב עליך – אתה מביא את מה שאתה מפרש בתור "האסנס" של הקומדיה שלו, ומגשש איך ההגשה הייחודית והתרבות הצברית שלך משתלבים איתו. האתגר העמוק כאן הוא לזקק את מה שמדהים ומופלא בכוח-העל של כל אחד מהקומיקאים הנבחרים, ולדבר את זה בקול הייחודי של כל אחד מהפרפורמרים המדהימים שיש לנו בערב הזה.
איך נבחרו המשתתפים?
הרבה מאמני הספוקן וורד הפעילים היום בארץ הם אנשים מבריקים ומוכשרים, אבל הרבה מהכתיבה והזהות שלהם רצינית, מרגשת או נוקבת. מנגד, יש כמה וכמה אמנים שהם לפני הכל פשוט רוצחים מצחוק. חלקם – כמו רועי שילה, אתגר להבה ("הכבש לייב") או בן אורינגר ("אורינגר אומר דברים לא נכון") – מצחיקים על במות ובאינטרנט בלי שום קשר לבמה שלנו.
אחרים – כמו יואב טלמור ותמי תות – הם אנשים מאד מצחיקים שגם מופיעים על בסיס קבוע כמוזיקאים, והכתיבה הקומית שלהם לצד חוש הקצב מעורר-הקנאה שלהם והאישיות הבאמת גדולה-מהחיים שלהם – הופכים אותם לאנשים שתמיד קהל שמח בהם וצוחק מאוד ממה שיש להם להציע. אז מהאיזון הזהיר הזה, של קומיקאים מקצועיים שגם עושים ספוקן וורד לבין כותבים-קומיים-עם-חוש-קצב-פצצה, נוצר התמהיל של הערב הזה. כמו כן, כדי 'להתקבל' נוהלה עם כל אחד שיחה של שעות על הקומיקאים האהובים עליהם, וזה בפני עצמו היה עונג מרכזי בתהליך. לפחות בשבילי.
עד כמה המוזיקה החיה על הבמה משפיעה על הקצב, ההומור ההגשה של הטקסטים?
דווקא "הקומדי סלאם", כערב שנותן כבוד לקומדיה הקלאסית, הולך על הקלאסיקה המינימליסטית של קומיקאי עם מיקרופון, כוס בירה וקהל. בלי ליווי מוזיקלי. כמובן שבעולם יש תת-ז'אנר מופלא של קומדיה מוזיקלית, אבל אם מישהו מהליין-אפ היה עושה קאבר ל"Inside" של בו ברנהאם כנראה היינו אוכלים תביעה מנטפליקס. אמנם יש לנו מוזיקאיות מעולות שמלוות את הערב הזה, אבל הפעם הן הולכות לתת בראש בראש בעיקר בין הקטעים. כמו כן הן ייאלצו לבצע לפחות פעם אחת את "Two princes" בשביל המחווה המתבקשת לקומדי סטור. או פעמיים. או שלוש. אם הן רוצות שנשלם להן.
המופע מתואר כהפקה מיוחדת וחד־פעמית לפסטיבל. מדוע?
פסטיבל הקומדיה ע"ש אפרים קישון בירושלים הוא חממה מדהימה לניסויים, והוא לגמרי הקטליזטור שנתן לנו לגיטימציה להרים את הערב הזה. בדוגרי? כרגע המופע הוא על תקן חוויה חד פעמית בעיקר כדי לאיים פסיכולוגית על המופיעים שלנו ולגרום להם להרגיש שיש להם טייק אחד להביא את זה, ואם לא אז ניקח להם את הדרכונים.
בפועל, הפורמט של פרפורמרים מקבלים הזדמנות לעשות כבוד לקומיקאים האהובים עליהם, וליצור בהשראתם – הוא הדבר הכי כיפי בעולם ומבחינתי שנעשה את זה כל השנה. מה גם שיש עוד משוררים – ובוודאי שעוד קומיקאים – שהיינו שמחים מאוד להזמין לניסוי הזה. אז אני חושב שזו הפקה חד פעמית בינתיים, ושאם הכרטיסים ימשיכו להימכר כפי שהם נמכרים כרגע – מאוד סביר שנעשה את זה שוב גם בתל אביב ובחיפה. מה שאומר שאם אתם ירושלמים לכו לקנות מהר, קישטה, אנחנו תכף סולד אאוט!
חלק מהמופיעים מעולם הסטנדאפ, חלק מהפואטרי סלאם. יש הבדל בהגשה, בתכנים?
בערב סלאם רגיל זה מאוד בולט, כי יש לך גם איזון בין מופיעים ותיקים לבין אנשים שעולים בפעם הראשונה או השנייה. זה מאוד חשוב שבליין המרכזי של הפואטרי סלאם תמיד ימשיכו להגיע קולות חדשים. לעומת זאת, מפני שהקומדי סלאם כן מתיימר לעשות את הדבר הקשה ביותר – שהוא להצחיק, והרבה – כל המופיעים בו הם משופשפים ומנוסים. נכון שלא כולם מגיעים ממועדוני סטנד-אפ, אבל כולם מאוד מצחיקים על בסיס קבוע, אז אני חושב שההבדל בין הסטנדאפיסטים "הקלאסיים" למשוררים המצחיקים לא צפוי לבלוט מאוד. במיוחד לא בערב שבו כולם גם ככה עושים מסיבת פורים ומתחפשים לקומיקאים שהם הכי אוהבים.
האם בעקבות העבודה על המופע גיליתם משהו חדש ומפתיע על הקומיקאים הגדולים שעליהם כתבתם?
כל אחד ואחת מהמופיעים צלל עמוק לתוך הספיישלים והאלבומים של הקומיקאים שעושים להם כבוד בערב הזה. וזה אומר שכולם נאלצו לבצע מיפוי-מחדש של מה מצחיק אותם, איזו תקופה, איזה רגש מרכזי. כשאתה רואה את פיט הולמס של תחילת הדרך לעומת פיט הולמס של אחרי ההארות הרוחניות וההורות – זה קומיקאי שונה. כנ"ל ג'יימס אקסטר של הספיישלים המוקדמים בו הוא משתמש בסיפורים פיקטיביים כדי לדבר על רגשות, לעומת שני המופעים האחרונים שבהם הלב הרבה יותר על השולחן. מעניין לראות שחלק מהקומיקאים שאנחנו אוהבים הם כמו יין והשנים עושות להם רק טוב, ואילו אם אתה מסתכל על התקופות המאוחרות של דייב שאפל ולואי, אתה בעיקר מובך ממה שקרה להם.
מה התחושה או האמירה שהייתם רוצים שהקל ייצא איתו?
מעבר לזה שאנחנו רוצים שיהיה לאנשים הכי מצחיק בעולם? כנראה להחזיר את כולם בתשובה כחנונים של קומדיה. שיקבלו תיאבון אדיר לחקור את הקומיקאים שעשינו להם מחווה, לראות מלא, לשמוע מלא, ולהתחמש במלוא הצחוק ושמחת החיים שאנחנו נחוצים להם כדי לשרוד את החיים במדינה המשוגעת הזאת.
כמי שמנחה ולא מופיע בליין-אפ עצמו, אני גם כמובן רוצה שהקהל יהפוך להיות "סאקר" של כל אחד ואחד מהמופיעים בערב. אבל נראה לי שאם המופיעים שלנו הצליחו לעשות לקהל חשק אדיר לשמוע ולראות מלא קומדיה (והם יצליחו) – אז המטרה העמוקה יותר הושגה. אם על הדרך הצלחנו לטשטש את ההבדל בין ספוקן וורד, קומדיה ואמנות – ניצחנו את המשחק. אם על הדרך המצאנו פורמט שיביא עוד המון משוררים וקומיקאים לשחק איתנו בהמשך השנה – ניצחנו את הליגה כולה והר הבית בידינו. אבל בתור התחלה אנחנו רוצים שכולם יצחקו מלא. כל השאר זה בונוס.
המופע מתקיים במסגרת פסטיבל הקומדיה הישראלי ע"ש אפרים קישון. האירוע ייערך בנוקטורנו לייב (בצלאל 7, ירושלים) ביום ראשון, 18 באוקטובר בשעה 21:00. מחיר כרטיס הינו 45-90 ש"ח. כרטיסים באתר הפסטיבל
