בשר מזיק לבריאות\גיא דגן – סיפור קומי

 

 

“מה לאכול?” שאל קול באס במבטא גרוני.

רק לא אותי. רק לא אותי

פעם אחת, בעוונותיי, השתתפתי בפסטיבל עכו. לא בתור שחקן בהצגה המשתתפת בתחרות וגם לא כאמן תיאטרון רחוב. בסך הכול הייתי חלק מצוות מפעילים של מופע-מיצג שמשלב בובות על החומה, שחקנים מתוצרת בית ספר תיכון ידוע לאמנויות, ובקיצור חארטה-בארטה של הפקה. באמת, משהו רע במיוחד. אבל מה − שילמו לנו כמה גרושים כדי שנזיז את הבובות האלה, וגם הבטיחו אוכל ולינה.

לינה קיבלנו − בשקי שינה באיזה צריף בעיר העתיקה, איזה שישה בחדר, והאוכל − נו, מה אומר ומה אדבר − פאר המטבח הצמחוני. זאת אומרת, פסטה דלוחה ברסק עגבניות עם סלט ירקות, וזה במקרה הטוב. גועל עם נפש. וכשמשלמים לך אש”ל אין לך אפילו זכות תלונה.

אין פלא שלאחר יומיים של סבל קולינרי חש עבדיכם על בשרו תזונה צמחונית מהי. כל מאוויי הסתכמו באיזה קבב טוב ומהביל, עם ניחוח דק של בהרט מזרחי. ובלי סלט. ככה – בשר עם קצת בשר ליד. לשמחתי, מצאתי כמה גרושים, וגם הייתי במקום הטוב בארץ למצוא ארוחה מעולה של בשרים על האש, כך לפחות קיוויתי. מה שלא מצאתי זה שותף לדבר עבירה, שיהין להצטרף אליי להרפתקה הקרניבורית בסמטאות העיר העתיקה של עכו. התברר שכולם בהפקה היו או תפרנים ממני או צמחוניים, לא עלינו, והסתפקו באטריות במיץ ובכל השטויות האלה.

אבל אני הייתי רעב. וזה לא היה סתם רעב, כי אם תאוות בשרים חסרת מצפון. עוד רגע הייתי שוחט בעצמי את הכבש הראשון שהייתי פוגש בדרכי. גם אם היה עושה מיאו ולא מהה.

אני חושב שכבר ראו את זה עליי. שחקן צעיר, חצי-מובטל, הרחק מביתו, מסתובב עם מבט של שיפוד בעיניים. לא פלא שאיש לא רצה לחבור אליי − מה גם שהעיר העתיקה היא, אפעס, מה שקוראים, מקום שלא סימפטי להסתובב בו לבד, בעיקר אם מראך כשל יהודי אשכנזי נחמד עם אף גדול ומשקפיים עגולים. וכך, בלית ברירה נכנסתי לבדי, ולא במעט חשש, אל בין חומות העיר העתיקה בעכו.

 

***

העיר הייתה הומה אדם, כיאה למטרופולין זעיר המארח בחול המועד סוכות את הפסטיבל לתיאטרון אחר, ובל נשכח כי כל זאת התרחש לפני יותר מעשור. כל העולם היה שם, כולל אחד שהסתובב מורעב.

לא ממש עניין אותי כל התיאטרון הזה או ה”הפנינג”. אני רציתי את ליטרת הבשר שהגיעה לי ורציתי אותה עכ-שיו. בחרתי, אם כן, את הכיכר המרכזית, שנראתה לי המקום הבטוח יותר למצוא את מבוקשי, ולחזור ממנו בשלום.

למרות שהייתי מוקף אנשים היה איזה חשש. בכל זאת, הפעם הראשונה שאני לבד – לבד בעיר ערבית, משהו שהצד הפולני שלי היה מתייג כמשהו לא הכי חכם לעשותו. אבל בשביל ארוחה נורמלית צריך הבנאדם גם לעשות לעתים דברים לא ממש חכמים.

בכיכר היו כמה מסעדות שהשולחנות שלהן היו בחוץ. זה נראה לי עדיף מלהיכנס למקום סגור. בעוברי ליד השולחנות שמעתי שקוראים לי −  ליד כל מסעדה עמד איש שקרא לעוברים ושבים לבוא ולשבת אצלו. כולם נראו לי אותו דבר, זועפים, רחבים ומשופמים, ולא ראיתי הרבה טעם בלבחור בקפידה את המקום שבו אוכל. גם ראשי היה סחרחר מן הריחות ופי התמלא ריר.

לפיכך עצרתי לבסוף והתיישבתי ליד שולחן.

“מה לאכול?” שאל קול באס במבטא גרוני.

רק לא אותי. רק לא אותי.

ערבי גדול מדי, זועף מדי, עם שפם עבות מדי עמד מאחוריי. הוא לא נראה כמו שום מלצר שראיתי אי פעם. נצמדתי למושב והשתדלתי לחייך.

צייצתי: “מה שיש”. עדיף שיגיד לי ושלא ארגיז אותו בתפריטים דמיוניים, מה שהיה לי קל מאוד באותו רגע , שכן פנטזתי לי בדרכי לכאן את כל מטבחי אלף לילה ולילה.

“יש שישקבב שישקבב כבש קסיסות קסיסות עם עגבניות”, אמר המשופם.

בזווית העין הבחנתי במבטיהם המאוד לא מרוצים של אדוני המסעדות האחרות, אין ספק שהם מקללים אותי בלבם, חשבתי, ובקול רם שאלתי: “מה אתה ממליץ?” ראש קטן. טוב ליהודים.

“כבש יש טוב. בא היום”.

“שיהיה כבש”, מיהרתי לבחור.

“חומוס צ’יבס סלט?” שאל.

הנהנתי. תהיה ילד טוב בלי חוכמות.

“מה לשתות?” המשיך לשאול הערבי הגדול, “יש קוקהקולהסברייטאורנג’אדה”.

“אורנג’דה, תודה”.

סופסוף עזב המשופם לכיוון המטבח. נותרתי עם מבטיהם של שכניו ממסעדות הכיכר. הלך עליי. גם אם המשופם יבוא מהר עם האוכל, עדיין הייתי בספק רב אם אוכל אי פעם לקום מהכיסא ולעבור את הכיכר בשלום.

האוכל הגיע תוך מה שנראה בעיניי כנצח קטן. אני מאמין שהיה לי טעים. מהר מאוד לא היה זכר למה שהיה בצלחת. אולי היה זה מרעב ואולי לא. הוצאתי את הכסף לחשבון והנחתי אותו על השולחן. כשעמדתי לקום ראיתי את המשופם מתקרב אליי. זהו, גמרת, אמרתי בלבי.  וחשבת שתוכל לגמור בצ’יק צ’ק ולהסתלק, המשכתי לומר בלבי, שהתחיל לדפוק, לדפוק לדפוק.

התיישבתי שוב. לבי המשיך לדפוק.

“נהנית?” שאל הערבי הגדול.

“בטח! בטח נהניתי”, מיהרתי לומר בזמן שהנהנתי במהירות, מה שעשה לי סחרחורת נוסף על  הכבדות שלאחר הסעודה. רק אל תעשה לי כלום, לחשתי בלבי, עכשיו, כשאתה כבר לא צריך אותי. יש לי אישה, ילדים, סבתא משוגעת בבית אבות, אימא שלי − יש לה לחץ דם. בי נשבעתי שאם יעזוב אותי לנפשי לא אגע יותר בבשר, גם אם זה אומר מקרוני במיץ כל החיים.

“נהנית?” חזר ואמר, “סבר לחבריך!”

***

עורכת: ורד זינגר

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *