המשך של הכתבה גברים מנישואים דפוקים, נשים מיוגה
שנות השמונים – טליה שפירא אצל רבקה מיכאלי
אז מה היה לנו כאן: היא רצתה אותו והוא אותה, נסעו לאמריקה ביחד, הוא כנראה רצה גם את הבת אבל הבת נסעה לפריז למרות שעדיין רצתה אותו, מבחינה כרונולוגית העניין טיפה פחות ברור וככל שפחות ברור (לקהל הצופים באולפן ובבית, לחברתה של הזקנה ולרבקה מיכאלי).
מה קדם למה פחות ברור, מי רצה את מי והאם זה באמת משנה? אולי דווקא הערפול וחוסר היכולת להתפקס מרוב התרגשות, אולי זה ההומור? חשבתם על זה?
בפועל, על הספסל מתחת לבלוק בשיחת הזקנות כל הסצנה המדומיינת מקבלת את הריגוש האמיתי מהמבטא היידישאי של שפירא שהיום קצת יותר נדיר. ככל שהסיפור של הדוברת יותר מבולבל לבה של הזקנה הולם, הולם יותר אפילו מבשעות שהיא צופה ב"שושלת", כי הרי בשכונה של האייטיז כולם הכירו את כולם והמציאות עולה על כל דמיון. הווי של בטטות כורסא הוא כאין וכאפס לעומת הרכילות על אנשים מהשכונה והמשפוחה.
"…היא רצתה לנסוע לפֶריש… והיתה לה בת…והוא היא…הוא היה באימיריקע… ואז היא נסעה איתו… היא הוא הוא היא…לא! -מי? היא? לא הוא…" (אולי זה בכלל טרנסג'נדר?). אין טעם לכתוב טקסט, תמלול או אנליזה כלשהי למופע המבוסס על המימיקה המושלמת ומבט עיני העגל המוטרף של טליה שפירא המייצג נאמנה את דמות הינטע האלמותית על האינטונציה הווירטואוזית של קולה העולה ויורד במקלטי הטלוויזיה העגולים החומים והלא שטוחים של התקופה בכל סלון במדינה במנעד מושלם, על המבטא היידי המדויק, על התלתלים הגולשים ומלאי ההבעה, על התשוקה הרכלנית שלעומתה רחל המרכלת בקושי פרגית. כל זאת למרות שרבקה מיכאלי בכלל גרוזינית משתכנזת עם פריזורה תמוהה ולא מביעה עניין אמיתי אלא מקנאה בתוך תוכה מתוך פסאדה של פרגון. כן! זוהי תיאורית הקונספירציה שלי! וזה עדיף מ"מי רצח את JFK" או "אם סי היימן עבדה בשביל אף אחד או צ'רנוביל?"
בשיאו של המערכון שפירא מגיעה לאורגזמה משולשת שעדיפה על אורגזמה מצוצלת (שושלת): "היא היתה מזד…זעת פה, הוא הזד…זייע שם… באימיריקע… והבת???!!!$ גם הבת הזד…זייעה בפריש!
באייטיז היתה "צוצלת", אתם בטח מכירים (אם אתם לא מליניאלס ואז טפו עליכום) יענו "דיינסטי" עם לקשיש וקרישטעל, גם כששידרו אותה בערוץ הראשון (בדיליי של שלוש שנים) כלב לא עבר ברחוב, אני לא ראיתי כלב שיחמיץ דרמה/אופרת סבון אמריקאית נוצצת כשאין לאן לזפזפ. החיים זה "שושלת" ו"שושלת" זה החיים עצמם. חייהן של הזקנות הרכלניות על הספסל ובעצם כולנו קצת זקנות רכלניות מינוס המבטא הכבד הא? (קריצה קריצה).
באייטיז העלו על נס את זקנות הספסל הרכלניות, טליה שפירא תפסה אותן בזנב הקרפיון היהודי הרוטט שלהן, פעורות עיניים ודרמטיות בשיחת היום -והעלתה אותן לפריים טיים. לאחר שיח פארודית הנערה והנערה של אריק ושושיק בשנות השבעים, עבר עשור והגיע הזמן לפגוע עם החץ הסאטירי בדור הסבתות, ב"יכנע" על הספסל שממרומי גילה וניסיון חייה חושפת את חיינו במערומיהם בכיכר העיר או על ספסל הבלוק. על כל הבגידות, הנסיעות לחו"ל (כה זוהרות, נדירות ויקרות בימים ההם). כל דור אוהב ללעוג לקודמו גם כשהוא יושב לידך בסלון (היו גם שחיקו את הקשישות המזרחיות אבל לא נסטה מהנושא). רגע לפני העלייה הרוסית, רגע לפני המחאה האתיופית, רגע לפני "הבאבא בובה", דור הזקנות על הספסל היה בעל מבטא יידי כבד עד בלתי מובן בימינו. בימינו אפילו רבות מהקשישות כבר נולדו בארץ ושוחות באינסטגרם כקרפיון באקסטזה, בימינו נאלצים לדוג מבטאים בשדות זרים אבל אז היית חושף את סבתא (זפטה) והיא היתה חושפת את המשולש הרומנטי הטרנס אטלנטי שלך קבל עם וספסל.
שפירא ז"ל מבטאת בכל גופה, מבטה, כל שריר בפניה את המצב הנפשי בו אדם נמצא כשהוא מרכל. הקשישה מתעוררת לחיים, הופכת לכוכבת ענק בתוכנית הנוצצת "סיבה למסיבה" ושובה קהל של מאה אחוז רייטינג באולפן ובכל בית בישראל- כלב לא עבר ברחוב וגם אם כלב עבר ברחוב הוא דיבר במבטא יידי כבד ולא מצונזר, הוא חלם לנסוע לפריש להזד…זייע עם הכלבה שלו!
שנות התשעים – החמישיה הקאמרית "מי הגבר הזה?"
"מי הגבר הזה?" היא (קרן מור) שואלת בקול מהדהד, בטון נשי אפוף תשוקה, דרמה ורומנטיקה. בתחילת הקשר הרומנטיקה פרחה ועכשיו כל מה שהיה פעם טוב הפך לרוטינה, שגרה שוחקת. היא מנסה, מסתכלת על הגבר לצידה ומנסה להיזכר בגבר שהוא היה פעם… הגבר ששוכב לצידה, זה שטרם פיצחה- הוא כבר דמות בשיריה, במיטתה, בחייה, דמות שלמה שלאו דווקא תואמת את המציאות. אבל האם היא מכירה אותו? האם זה אותו איש ילדותי ואנוכי שנוחר ורק רוצה לישון? ואולי מגיע לו לישון? אולי הרגע הרומנטי שלה לא תואם את הרגע הבנאלי שלו? פשוט לישון, מבלי לחפור, שינה נקייה מחלומות ורווית נחירות, שנת לילה טובה שאינה מטאפורית לדבר. לא להיות נוכח נפקד בזמן שהיא נושאת מונולוג פנימי מחשבתי ורגעי בקול רם, הצופים בכלל לא יודעים שזה בקול רם עד שהוא (דב נבון) מתעורר בצעקות ושובר את הדרמה המתחוללת בראשה בלבד, כל הרומנטיקה והייסורים, המסתורין והריחוף המתמיד. היא פואטית בין הסדינים האדומים, מאחוריה ציור ענוג, מדקלמת שירי מחשבותיה בדרמטיות, יוצרת את קולאז' חייה. הוא רושף ישן, עמל, לא רואה את השירה שבמעשה היומיום, רק רוצה שקט.
נמאס לכם שאני מסביר בדיחות?
ניינטיז, תמימות זוגית ענוגה, לפני עידן הרשתות והאקסהביציוניזם החולני, היא נושאת מונולוג למצלמה (או סתם לעצמה?) ולא לרשתות החברתיות אבל זה עדיין יותר תיאטרון, מונולוג ולא "מחוברים". אין כמו כפייתיות זוגית ועצמית, דיאלוג פנימי חוצב להבות שמכה בי כאילו לא עברו השנים. הוא נותן חבטה בפרצוף של הצופה ההמום לכל הפסטורליה הזו, מנער אותנו באלף דציבלים מהמדיטטיביות הענוגה.
אנחנו נכנסים לשלווה דרמתית במונולוג המיטה הפואטי שלה ופתאום "קאט!" הוא צועק ומנפץ את שלוותנו הלא קומית לרסיסים: "אני הגבר הזה!" כוסומו, אני הגבר הזה! "די, דיייייייייייייייי, דאאאאאאיייי ( צועק בעודו קובר ראשו בכרית ובסדיני הסאטן הלוהטים עד לפני רגע הנראים פתאום כל כך מיותרים, קיטשיים ומגוחכים, אנחנו כבר לא באייטיז!) אני לא יכול לשמוע את זה יותר!" זועק בגרון ניחר, תוקע מונולוג של אדם שהעירו אותו משנתו והוא כבר לא רק פריט תפאורה מחופצן בפנטזיה הזוגית שלה אלא בשר ודם ואנחנו כצופים יורדים ומקבלים סטירת לחי על קרקע המציאות הקשה והבנאלית. מה אנחנו ברומן למשרתות? ספרות זולה? הוא הגבר הזה! וכן, הגבר הזה פותח את הג'ורה המלוכלכת שלו! זהו גם השיא של המערכון והרגע המצחיק ביותר בו, זה מה שהופך את החמישיה ואותו לקלאסיקה על זמנית ולאו דווקא עיסוק אקטואלי לזמנו ברצח רבין. מה מצחיק פה? מה לא. הסרקזם עשה עלייה לישראל בשנות התשעים ולכן המערכון הוא קלאסי.
נכון שהחמישייה אולי ייזכרו בגלל רצח רבין או דמות המוצצת, טראומת השואה באולימפיאדה ב"פלדרמאוס" אבל בין הפרות הקדושות ישנו הדיאלוג הפנימי הזה, כה אגואיסטי ומנותק מהמציאות והזעקה העיוורת של האדם העמל והאידיוט שדופק את הראש בקיר כי "חליע לאללה, מה אני קליוסטרו!?!??" (יש בקוסם שכוח אל משהו קסום דווקא כשרואים את המערכון אחרי שנים יותר מבזמן אמת). הוא לא קוסם כפי שהיא מפנטזת, הוא לא גבר חלומותיה ולכן בלית ברירה הוא שב לישון כקרפיון קטן, מתהפך לצד השני, נרדם מיד ומשאיר אותה פעורת פה ואותנו עם סוף פתוח. היא אולי מלודרמטית אבל לא פראיירית ואת המערכון היא חותמת בחיבוק חונק כאילו הוא לא צעק די, בכלל לא מעניין אותה כי היא ממשיכה בשלה לחרב את שנתו, לחנוק את גופו הקטן בחיבוקה ולשורר על "הגבר שלה" הפלא קורה כשהוא מתרכך מהחיבוק שלה (אולי מותש?) וסתם חם לו.
שנות האלפיים: קצרים – ”מה גבר יעשה כדי להוכיח שהוא לא בוגד"
השחקנים כבר ותיקים והם לא דור האיקס ובטח שלא מילינאלס: מושונוב מ"זהו זה", קרן מור מהחמישייה ושמוליק לוי בכלל בימאי ומחזאי ותיק אבל התרבות הישראלית, התפתחות המדיה והאבולוציה של ההומור הישראלי בכל זאת משתנים יחד עם העולם הסובב על צירו. הפורמט המהודק, המהיר, הסוחט צחוק במצבים בקצב שלא צריך להתרכז בו- מושלם לדור הריטלין, לסמרטפונים- ריגושים מהירים, מצבים ויזואליים (כמעט ואין הומור מילולי, משחקי לשון וכו'), פנצ'ים קלים להבנה אבל לא תמיד לעיכול ובכל מקרה בגלל הקצב והאורך של המערכונים הצופים עוברים לדבר הבא. אולי בשל כך ניתן היה לדחוף שם בין השיטין הומור שחור ומטורף לעתים או סתם נונסנס שיובן בדיעבד רק בשידור מחזורי של סופשבוע בחינוכית 23. שחקנים וכותבים מצוינים, מאוד מונטי פייתון אבל מבעד לעדשה ישראלית במילניום.
יובל סגל הבעל נכנס הביתה באישון ליל, ריקי בליך אשתו עומדת בפוזת האישה הנבגדת מהסרטים, משולבת ידיים בסלון מול הדלת ושואלת "איפה היית?!". בשלב הזה כולנו (להלן הקוסמוס) יודעים שהוא בוגד, בגד, יבגוד ובוגדני משחר נעוריו, היד שנענעה את העריסה שלו היתה בוגדת. סגל הבעל מתחיל עם התירוצים של כל גבר ישראלי או אוניברסלי שבוגד ומנהל חיים כפולים- הפעם המתחים על השולחן ומתפוצצים בפנים, מלחמת המינים- הסיפור האמיתי. בניגוד לסצנריו המציאותי הוא הולך עד הסוף עם סיפור הכיסוי והפעם מביא את כל העדים/תירוצים כמו למשפט שדה כי האישה היתה סקפטית עוד באורופה ובתכלס- היא צודקת!
בגלל שהוא נאלץ לעבוד עד מאוחר הבוס מהעבודה נכנס ראשון (ריקי ואנחנו מגלגלים עיניים). התירוץ הנפוץ ביותר הוא פרנסה- שעות נוספות והוא גם אחת הסיבות הנפוצות (לא באמת תירוץ) לבגידות- גברים ונשים מצודדים בעלי תחומי עניין משותפים הנמצאים במשרדים ביחד ולא רואים את הבית. אחר כך סגל מכניס את התירוץ השני לאיחור- הלוא הוא הדמות השניה- נהג המונית (מושונוב) שהסיע אותו אחרי שהאוטו התפנצ'ר. נהג המונית הוא עד אופי מצוין לתירוץ פקקי התנועה- עוד סיבה ישראלית מאוד, נהג מונית חברמן שתומך בבגידה- שבט אחים גם יחד, אחים לשקרים, אחוות גברים עד הסוף המר. אפילו קרן מור, הדמות השלישית הנכנסת במפגיע, המגלמת אישה פצועה (ודי סתומה אם יורשה לי) שנתקעה בעמוד (תירוץ מאוד מסריח לפי מבטה של ריקי באותו רגע, המביטה בה ורואה כבר בעיני רוחה איך התעלסה עם בעלה בלהט) מספרת כי היו בבית החולים וחיכו שעה לקב (בית חולים ישראלי שאפילו באמצע הלילה עובד לאט וזה טוב ככיסוי לבגידה!). בסוף האמת העירומה והעלובה נחשפת- קרן מור (שעיסוק דמיותיה בחמישיה ובכלל בדיבורי מציצות עתיק כמו התנ"ך (כמבצעת, לא ככותבת) מודה שהיא איננה סתם עוברת אורח שנתקעה בעמוד על אבן גבירול אלא האישה שאיתה בגד בעלה!
להקת השקרים של סגל מתעייפת, ההצגה מגוחכת מרגע לרגע והאישה הנבגדת לא מאבדת גובה. באינטונציה הפשוטה, בעילגות, מור הופכת להיות הפנינה של המערכון ומתעלה על האישה הבורגנית שבעצם צעירה ממנה ויש אומרים (אני למשל) שיפה ממנה עשרות מונים. בסופו של לילה הבגידה והסקס של בעל האנטי גיבור כל כך עלובים שזו בקושי בגידה- זו פשוט המציאות הישראלית הטופחת בפנינו שכל כך נוגדת נרטיבים ארוטיים הוליוודיים אבל זה לפחות מצחיק (עין בוכה-עין צוחקת). הבגידה מתרחשת בסך הכל כחמש דקות מתוך אותו איחור מפואר מעבודתו של שלוש שעות (חצות עד 03:00 ) אשר בהן עוברת אורח סתומה שנתקעה בעמוד (איך לשקר הזה יש רגליים, חושבת ריקי?) מצצה אותה עוברת אורח רנדומלית, פצועה, אחרי זעזוע מוח קל, לבעל התקוע בפקקים, במושב האחורי של מונית לעיניו של הנהג משתף הפעולה (להנאתו? לפחות לפי השתלשלות סיפור הכיסוי) רק הבוס יצא נקי אלמלא עצם העובדה שנכנס לבית ההופכת אותו לשותף מלא בבגידה!
שנות האלפיים – יהודית אחת ושתיים
בשנות האלפיים צף כל הלכלוך ביחסים בין גברים ונשים והתפרקות מוסד הנישואים בכלל. זהו מתה הבושה ונגלת במלוא כיעורה, בנאליותה הלא זוהרת במציאות של מלחמת מינים שכבר התישה את כולם. הומור רקוב המגחיך את כל המשפחה הגרעינית, החברה הצבועה מלאת התירוצים, השגרה הקיומית הסיזיפית. זו קודם כל פרודיה על ההצגה של האישה החוקרת עם הסוודר, כולם בוגדים ובשם מה? איזו הנאה דרמטית? חיים זוהרים? זה לא הוליווד ולא "סקס והעיר הגדולה", לא בני הנוער החשישניקים של קישון עם אריק ושושיק שיש להם עוד עתיד קלוש בשנות השבעים, לא איזו אמא משוגעת (חריפאי) בחולות ב"חור בלבנה" ואף לא שיח זקנות עסיסי על ספסל אצל רבקה מיכאלי. רק גבר עלוב נפש שכל הסטטיסטים בחייו עוזרים לו לתרץ את בגידתו הלא מפוארת בעליל מול האישה הנדהמת לא מהבגידה אלא מהפאתטיות, עולב שבעולב, מיץ של זבל- לא יחסי מין כהלכתם אלא מציצה במושך אחורי של מונית- הבקטריה של הג'יפה, הצ'ופצ'יק של הסחוניה, הגויאבה הסרוחה שבעיסה.
קלאסיקה מודרנית בשני חלקים משנות האלפיים וה-10'- עידן אלתרמן ויעל שרוני- "יהודית"
כמה מערכונים ישראליים אתם מכירים העוסקים בטראומת השואה של הדור השלישי? מעט מאוד מההומור הישראלי לפחות הטלוויזיוני, אינטרנטי או אפילו בקולנוע עוסק בהומור שואה. פה שם הבלחות מעבר לבדיחות שלנו בימי השואה מכיתה ג' ועד היום שמיד מושתקות על ידי סבתא תורנית (היא היתה גם המורה שצעקה עלינו שצחקנו בצפירה במסדר בית הספר לפני שלושים שנה) ונחשבות מאוד לא פוליטיקלי קורקט. האמת? הומור די ירוד שפשוט מאוד מצחיק באותו רגע רק בגלל שזה יום השואה ולך תתמודד עם זה.
הסרטון הראשון מ2009 קצר ולכן לא אתמקד בו: בחור ובחורה צעירים בדייט בית קפה, מדברים על טיולים והיא לא יודעת את מי הוא המזכיר לה עם כל הרמזים התת הכרתיים עד שהיא מגלה שזה היטלר… השכנים לשולחן מכתימים אותו במוס שוקולד מעל פיו, הוא מסתובב אליה, היא מבינה מיד, נמלטת מהדייט על נפשה ואלתרמן קורא לה בצרחות באקצנט נאצי כבד "יהודית!!!! יוווווווווווווווווודית!!!!!!!!
החלק השני יותר מעניין-
הם נפגשים במקרה שוב ב2019 אחרי עשור, יותר מבוגרים, גרושים, מפוכחים, מוכנים לפרק ב' (?) והפעם הוא מראש נראה אחרת לגמרי. החל מנקודה זו נשתלים רמז אחרי רמז שעובדים על התת מודע שלה ועלינו הצופים בני הדור שלישי לשואה, התת מודע הישראלי היהודי הקולקטיבי נכנס למערכון על יחסים, על גברים ונשים וזה שילוב מאוד נדיר במחוזותינו.
הרמזים של אלתרמן:
רמז ראשון- הוא מזכיר לה במקרה שקוראים לו ואגנר…
רמז שני- יושבים בבר בדייט והוא מספר על עברו בו למד ציור והעיפו אותו מבית ספר לאמנות.
רמז שלישי- רמזים מילוליים וטעויות פרוידיאניות כמו באוטוקורקט המחלחלים לתת מודע שלה בלי שהיא מצליחה להעיר את עצמה מהסיוט החוזר אחרי עשור ומנסה להדחיקם: שנץ זה שנאצי, גספצ'ו זה גסטאפו (היא שומעת את המילים שהיא רוצה ולא את מה שהוא אומר, כמו בסיוט בו החולם מודע למציאות מחוץ למסגרת הסיפורית של החלום ועדיין מסויט או שמסויט בעקבות אי ההלימה בין שני הנרטיבים) "גיהקת" זה גי האלט, הוא מתקן למלצרית ה-Sים בתפריט ואומר "אסאס אסאס…"
רמזים רביעי וחמישי ויזואליים: שערו נרטב ומיד חוזר מסרק את שערו הצידה כמו ב2009 ובברלין 33' (למי שזוכר את אופנת ה"אימו" וההיפסטר-היטלר יודע עד כמה זה מעוגן במציאות) פותחן היינות יוצר אשליה של אדם המצדיע במועל יד.
רמז שישי שהוא מוטיב חוזר- כשם שמוס השוקולד כעשור לפני כן שיווה לו את השפם ההיטלראי, כן הוא שוב מסתובב אליה כאדם אחר לגמרי כשהקונפטי נדבק אליו כשפם היטלראי בצורה לא מודעת מהמסיבה בבר.
דווקא המראות, הרמזים הלא מודעים המילוליים, הדימויים הפיזיים, דימויי חפצים או דיאלוג, גורמים לה לבסוף לברוח בבעתה מדייט חוזר אחרי עשר שנים, בסך הכל פגישה רומנטית תמימה בין יהודים כשהתת מודע הקולקטיבי מחזיר אותה לטראומות מבית סבתא. ההומור לא קונבנציונלי (קונבנאציונלי) הומור שואה שחור והכל משתלב בצורה כל כך טבעית בתסריט, אלתרמן בנונשלנט נווה חמציצים שכזה, של ילד אינפנטיל, ילד מזדקן שזורם עם החיים. אתה מגחך בשלווה עד שההומור שקופא על פניך כמו במחזה של חנוך לוין (להבדיל) הוא ההומור הפוגע בוושט, בחלק התחתון של הבטן הרכה, הנתקע בגרון, הבוקע מהכאב בתאים האפורים וגורר ממך צחוק כואב הישרדותי אינסטינקטיבי, צחוק המשחרר כאב, קתרזיס אמיתי שהוא מעבר להנאה מחיקוי של פוליטיקאי, מימיקה, משחק מילים, שנינה, אי הלימה נקודתית, גאג או פנצ'לייין, פואנטה של בדיחת בזוקה, עדות, הומור מיני, דאחקה וכו'.
נושא כמו השואה, העובר מדור לדור בחברה שלנו הוא פרה קדושה שממעטים לשחוט- לכן הצחוק האסור הוא המענג מכל. בטח שנחשב טאבו לקשר אותו לדייטים, "פלדרמאוס" של החמישייה הקמרית מקשר אותו לספורט אבל דייט תמים בתל אביב בין יהודים? חסר סיכוי כמו הסיכוי שאלתרמן דומה לרוברט רדפורד.