סדרת האנימציה/ אקשן/ דרמה-קומית/ מדע בדיוני חוזרת לעונה שביעית והמעריץ הגדול יונתן עמירן ממליץ לכם
אם ראיתם אותי ברחוב בשבועות האחרונים, אולי שמתם לב שאני שמח יותר, מפזז קצת אפילו. מה הסיבה לשיפור הזה במצב הרוח שלי? האם זה שינוי שעשיתי באורח החיים שלי? מובן שלא! רק אחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עליי, ונצ'ור ברות'רס, חוזרת לעונה חדשה. זה לא מאורע מאוד נפוץ! הסדרה משודרת מאז 2005, ונכנסת עכשיו לעונתה השביעית. זה שבע עונות ב-13 שנים! אז מה יש בסדרה שמחזיק אותי ומעריצים אחרים וגורם לנו להיות בסדר עם לחכות כל-כך הרבה זמן? אני אסביר.
ה״ונצ׳ור ברות׳רס״ נוצרה ב-2005 על ידי ג׳קסון פובליק, פסודונים של הכותב כריסטופר מקולוק, שכתב בעבר קומיקסים ופרקים של הסדרה המצוירת של The Tick, גיבור העל הפארודי האהוב משנות התשעים. זה נותן קצת רקע לסדרה העתידית שלו, שגם תעסוק בפארודיות על גיבורי, ובעיקר נבלי, על. פובליק חבר לדוק האמר, מוזיקאי ואמן, וביחד הם יצרו את הסדרה, שבבסיסה הייתה פארודיה על סדרות אקשן מצוירות משנות השישים, בעיקר ״ג׳וני קווסט״. בשנות האלפיים המוקדמות, אדולט סווים, רצועת המבוגרים של רשת ״קרטון נטוורק״ שמשדרת עד היום את ״ונצ׳ור ברות׳רס״ וגם סדרות כמו ״ריק ומורטי״, הייתה ידועה בפארודיות על התקופה הזאת, עם סדרות כמו Space Ghost Coast to Coast ו-Harvey Birdman: Attorney at Law, שלקחו את הדמויות מהסדרות הישנות ושמו אותן במצבים חדשים, כמו מנחי טוק-שואו או עורכי דין. פובליק והאמר הלכו על כיוון אחר ויצרו דמויות חדשות שמהוות פסטישים על הדמויות הישנות האלה.
האחים ונצ׳ור שעל שמם הסדרה, הם האנק ודין, תאומים הרפתקניים ונאיביים, בניו של דוקטור ״ראסטי״ ונצ׳ור, אב יחידני ודי נוראי, שיותר מתעסק בתהילת העבר שלו והתמכרויות שונות מאשר מדע או טיפול בילדים שלו. איתם גר שומר הראש הבאד-אס ברוק סמסון, בדיבובו של פטריק וורברטון הידוע מתפקידים כמו ״פאדי״, החבר הדביל של איליין ב״סיינפלד״, וג׳ו בפאמילי גאי. הם נאלצים להתמודד עם הארכי-נבל המעצבן שלהם ״המונארך״, טיפוס משונה שמתלבש כמו פרפר ושונא את ד״ר ונצ׳ור מסיבות לא ברורות, וחברתו ד״ר גירלפרינד בעלת הקול הגברי. יש גם עוד הרבה דמויות: שכן מכשף בסגנון דוקטור סטריינג׳ עם בת גותית שדין מאוהב בה, נבלי-על מגוחכים אחרים, סוכנים בסגנון ג׳י איי ג׳ו שעוזרים ל״טובים״, ועוד.
במקום להתעסק רק בפארודיות על סדרות ישנות בסגנון ״פאמילי גאי״ או ״רובוט צ׳יקן״, ״ונ׳צור ברות׳רס״ חושבים על ההשלכות הפסיכולוגיות של אותן סדרות ישנות. הרפתקאות מסוכנות ברחבי העולם עם הילדים שלך ימנעו מהם ילדות נורמלית ויהפכו אותם לבני נוער בלי ידע אמיתי על העולם. רדיפה של שנים אחרי האויב המושבע שלך יכולה לגרום לכך שכל הקיום שלך תלוי רק בשנאה שלך אליו. בילוי מרבית הזמן שלך עם סיידקיקים צעירים יכול לגרום לאנשים לחשוב שאתה נמשך אליהם, אפילו שאתה אוהב אותם כמו בן. בסדרה היה אפילו פרק שבו ראסטי הולך לקבוצת תמיכה לגיבורים-ילדים לשעבר עם פארודיות על רובין, בני הרדי ואסטרו-בוי.
לעומת סדרות מצוירות אחרות מערכות יחסים נגמרות ומתחילות, דמויות מתות ולא חוזרות
הסדרה גם מלאה ברפרנסים, ולא רק לסדרות גיבורי-על, כמו שמצופה. בסדרה יש דמויות המבוססות על דיוויד בואי, האנטר ס׳ תומפסון, טד באנדי, אנדי וורהול ועוד. בדיאלוגים הדמויות מפילות איזכורים להכל, ממוזיקת פאנק עד אסטרונאוטים איזוטריים, אגדות אורבניות וסיינטולוגיה. עם השנים התכנית צברה מספיק מוניטין כדי להשיג כוכבים אורחים מגניבים (בעיקר מעולם הקומדיה האלטרנטיבית) כמו הקומיקאי, כוכב פודקאסטים ומיסטר פינאטבאטר בעצמו פול פ. תומפקינס, כוכבת ״פארגו״ כריסטין מילוטי, כוכבת ״סאטרדיי נייט לייב״ קייט מקינון, וקווין קונורוי, המדבב הקלאסי של באטמן המצוייר בתור פארודיית באטמן, קפטן סאנשיין.
אבל מה שאני הכי אוהב ומעריך ב״ונצ׳ור ברות׳רס״ זה שזה סדרה עם המשכיות. לעומת סדרות מצוירות אחרות, שבהן הכל חוזר לאיך שזה היה בסוף הפרק, דברים משתנים. מערכות יחסים נגמרות ומתחילות, דמויות מתות ולא חוזרות, עבודות משתנות, סגנונות לבוש מתחלפים. הסדרה התפתחה הרבה מאז שהיא התחילה, אבל מה שנשאר זה האהבה של הכותבים לדמויות שבה והרצון של הצופים לעקוב אחריהן במשך השנים. הסדרה היא מלאכת אהבה לשני היוצרים, שכתבו כמעט את כל הפרקים, ומדבבים את מרבית הדמויות. זה מה שמשאיר אותנו שם למרות ההפסקות הארוכות בין העונות, והעובדה שהעונות עצמן קצרות מאוד. אני לא יכול לחכות לראות את הפרק החדש ולראות מה קרה עם דין, האנק, ראסטי, המונרך וכל הדמויות האחרות. זה יותר מסתם פארודיה מצוירת על ג׳וני קווסט. זו דרמה קומית מרגשת ומצחיקה על החיים בצל תהילת עבר וכישלון תמידי, עם רובוטים וגיבורי על. ואני אוהב אותה יותר מ״ריק ומורטי״. תתמודדו עם זה!