המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה “אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה”. המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: “מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?”

אי שם במקום רחוק (מובן שהכול יחסי − על הפרט הזה אין צורך להתעכב) גר לו ענק מרושע וטיפש (בקיצור ענק טיפוסי רגיל). לענק היו שלוש עיניים, אף מחודד, פה מלא בשיניים חדות ואלת קוצים מפחידה למראה. יום אחד, בשעת צהריים, התעורר הענק וחש רעב כבד (ואם בשביל הענק הוא היה כבד, אז כנראה הוא באמת היה כבד). הרעב הנורא רבץ לו אי שם במעמקי בטנו וניסה לתפוס קצת שמש ואיזו חתיכת ילד שעוד לא גמרה להתעכל.
בלי לקום מהרצפה שלח את ידו אל המקפיא (או בשמו המוכר יותר − “סיביר”) ושלף משם את הדבר הראשון שידו תפסה (לצורך העניין נקרא לו ההש”ת). ביס אחד גדול שילח את ההש”ת המסכן למבוך מפותל וארוך במעמקי קיבתו של הענק. וכמו תמיד, אחרי שאוכלים חטיף (או במקרה שלנו ממוטה קפואה שאיכשהו עדיין לא נאכלה על ידי אף אחד אחר) גם ענקנו הרגיש תחושה עזה של צמא מציק. הוא חטף מהמקרר את הנוזל הראשון שנתקל בו והריק אותו בלגימה אחת.
המחשבה הראשונה שעלתה בראשו (וזה אומר לעלות הרבה, כי ככלות הכול זה היה ראש של ענק) הייתה “אח, איזו הקלה אחרי הצמא הנורא הזה”. המחשבה השנייה שעלתה בראשו הייתה: “מי האידיוט ששם בנזין במקרר שלי?”. מיד לאחר מכן נשמע קול דקיק מאחוריו: “אני לא יודע מי האידיוט (הוא בוודאי ידע שהענק לא היה הכי חכם בעולם, אבל עם כל טיפשותו הוא עדיין לא היה האידיוט), אבל אם השאלה היא מי שם את הבנזין במקרר שלך – התשובה היא אני”. “מה?” שאל הענק, “איך ידעת מה אני חושב?” (מוזר שמכל השאלות שיכול היה לשאול, למשל “מי אתה?” או “למה הכנסת בנזין למקרר שלי?”, בחר לשאול דווקא את “מה?” ואת “איך ידעת מה אני חושב?”).

 

“זה פשוט מאוד” ענה ההש”ת, “למקרה שלא שמת לב (ומכאן המסקנה שגם הקול לא היה יותר מדי חכם, שכן ודאי שהענק לא שם לב, אחרת הוא לא היה שואל. אם כי במחשבה שנייה סתם קול אף פעם לא יכול להיות חכם מדי, גם בלי שהוא יוכיח לנו את זה בהערות מטופשות), “אתה חושב את המחשבות שלך בקול”.
“איך אפשר לחשוב בקול?” שאל הענק, שהיה מלא שאלות כרימון (או לפחות כמו גמבה), בקול מופתע. “זה מין ביטוי כזה”, השיב הקול, “הכוונה היא שאתה אומר את המחשבות שלך בקול, בזמן שאתה חושב אותן”. “יכול להיות”, חשב הענק בקול, “אבל עדיין לא הבנתי למה הכנסת בנזין  למקרר שלי” (טוב, אז בסופו של דבר הוא כן הגיע לזה). “לא חשבתי שתבין, כי עדיין לא אמרתי לך, חוץ מזה שגם אם הייתי אומר לך אני לא בטוח שהיית מבין. בכל אופן, עשיתי את זה כי צפלון אמר לי”. הענק חשב על התשובה מספר רגעים (או לפחות עשה חיקוי מוצלח ביותר של ענק חושב) והמשיך להקשות: “מי זה וילהלם טל?”.

 

השתררה דומייה למשך כמה רגעים ואז שאל ההש”ת, שעדיין נשמע קצת בהלם מהשאלה, “מה הקשר לווילהלם טל?”. “אני שואל כאן את השאלות”, נהם הענק בקול זועף, אבל אז השתנו פניו (ענקים ידועים ביכולתם המולדת לשנות פרצופים, אם כי לרוב מדובר בפרצופים של אנשים אחרים) ולבשו ארשת ייסורים נוראית, שללא ספק הייתה מזכה אותו במקום הראשון בתחרות “הקדוש המעונה” (או לפחות בתחרות “הלבוש המקורי”), “היה לי היום סיוט נוראי ובגללו קמתי כל-כך מוקדם בצהריים”. הענק עצר בפתאומיות את דיבורו (לרוב הכוונה היא לסובבים של המדבר, אך במקרה שלפנינו גם הענק עצמו היה מופתע) והחל מוחה דמעה מקצה פיו (“דמעה?!” שאל הקול, “אם זה ‘מקצה פיו’ סביר להניח שהכוונה לרוק”. “אל תשאל אותי” אמר הענק, “תשאל אותו” והוא הצביע לאחור. הוא התכוון בוודאי לסופר המוזר שכתב את הסיפור הזה, אבל כשהם הסתובבו לאחור הם ראו רק קיר גדול ומתפורר, הרבה קורי עכביש, שני משחקי איקס-עיגול מצוירים בגיר שבשניהם הענק הפסיד לעצמו ושלושה מתלים למגבות שלא נעשה בהם שימוש מעולם).

Photo by Exquisitor, Flickr Creative Commons
Photo by Exquisitor, Flickr Creative Commons

“תן לי לנחש”, אמר ההש”ת, “חלמת שאתה משחק טריוויה ואחת השאלות הייתה מי זה וילהלם טל?”. “כמעט”, מלמל הענק ומחה טיפת רוק מזווית עינו (“מי הכותב של הסיפור הזה?!”, הקול כבר נשמע ממש מתוסכל), “רק שזה לא היה טריוויה, זה היה סודוקו”.
“למה? איפה? מי?” שאל ההש”ת (כשהוא מתכוון ל”למה שמו שאלה כזו בסודוקו?”, “איפה הם חשבו שיכתבו את התשובה?” ו”מי באמת היה וילהלם טל?”), אבל אז הוא נזכר שזה היה רק חלום, ועוד חלום של ענק, וענה לעצמו “ככה, שם, הוא”.
“טוב” סיכם הענק, “אז לאחר ששאלנו את כל השאלות האפשריות (כבר סיכמנו שחשיבה לא הייתה הצד החזק שלו) נותרה רק השאלה “מי אתה?”. “אני”, אמר הגמד שבאותו רגע יצא מהמחבוא שלו באחד הסדקים ברצפה, “גנון”. “ואני”, אמר הענק שכלל לא נשאל לזהותו אבל הרגיש צורך עז להציג את עצמו , “ענק. וחברי, לו היו לי (ובאומרו זאת התכוון לחברים שלא נמעכו או נאכלו על ידו או רגלו), היו בוודאי מכנים אותי ‘הר’. אתה יודע, מעולם לא יצא לי לפגוש גמד”.
“וגם לא יצא לך”, צחק גנון ברשעות, “עד שהם גילו שהפטריות שהם כל-כך אוהבים לגור בהן – רעילות, כבר לא נותר את מי להזהיר”. “אז מה אתה?” הקשה הענק. הפעם היה זה תורו של הגמד לעטות ארשת של “מגילת איכה” על פניו, אך בגלל גודלו איש לא הבחין בה וקרוב לוודאי שהיא לא הייתה מזכה אותו בניצחון בשום תחרות. “פעם הייתי גנון ילדים יפה מלא במתקנים וציורים, אבל הילדים שהיו מגיעים אליי היו מלכלכים אותי ועושים לי רעש איום ונורא, אז החלטתי לנקום בהם. הייתי מעלים שלבים בסולם למגלשה, או צובע את הנדנדות בצבע טרי ונהניתי לראות את הילדים נופלים או בוכים כשהיו מגלים שהבגדים החדשים שלהם התלכלכו. כך ביליתי בנעימים מספר חודשים, עד שיום אחד הגיעה פיה טובה והחליטה בתור עונש להפוך אותי לגמד ולשלוח אותי לבית של ענק”.

 

“אני ענק”, אמר הר בקול מנומנם שהבהיר שאיפשהו במהלך הסיפור הוא הפסיק לעקוב אחרי גנון. “תגיד”, הוא פנה לגנון, “אתה רוצה שנלך לחפש את הפיה ונכריח אותה לבטל את הקסם?” (לא שבאמת התחשק לו לצאת מהבית, אבל הוא הרגיש שהנימוס מחייב אותו לומר משהו מעין זה). “אין צורך”, פיהק גנון, “אין לי כוח לצאת למסע חיפושים (הוא לא הרגיש שום מחויבות לנימוס, אבל באמת לא היה לו כוח) וחוץ מזה, אני לא רוצה לשמוע שוב את הרעש הנורא של הילדים”.

 

ברגע שהוא סיים את המשפט נשכבו שניהם על הרצפה ופתחו בתחרות נחירות (זאת אומרת, הר נחר וגנון השתדל לסתום את האוזניים ולשכנע את עצמו שמפולת הסלעים הזאת עדיפה על הרעש של הילדים מהגן). וכך הם ישנו להם באושר ובאושר, עד שיום אחד הגיעה פיה והפכה את הר לגורד שחקים, אבל זה כבר סיפור אחר.
למה אחר?”, רטן גנון, “זה קורה בדיוק בעוד שבוע”. “אני לא נוחר”, נחר הר ופיהק פיהוק רחב שנתן הזדמנות לשלושה גמלים וקרנף אחד לברוח משם ולהתחיל בחיים חדשים, בתור בעלים של רשת קוסמטיקה מצליחה בהרי טיבט (חיים שהסתיימו די מהר, הודות לעדר של יטי מורעבים, אבל זה כבר באמת סיפור אחר).

***

עורכת: ורד זינגר

 

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *