עוד יוזמה של ילדי הקומדיה יוצאת לפועל, והפעם הספר "סיפורים עם חוש הומור", אנתולוגיית סיפורים הומריסטיים לימים רציניים.
בחרנו להציג בפניכם קטע מהסיפור "הקמיקאז הקולינרי" מאת אורלי בויום, שמלמד אותנו הרבה על אמנות הבישול, אמנות המלחמה ובעיקר להיזהר:
כולם שיקרו לאגתה בפרצוף. במצח נחושה.
בלי בושה הם חייכו אליה, הנהנו בראש ואמרו לה ש"היה טעים מאוד" ו"את חייבת ללכת לאודישן של מאסטר שף", ואף שאלו "מתי הארוחה הבאה", כשלמעשה הם התכוונו לומר: "היה פויה של אוכל", ו"באמא שלך, אם את לא יודעת לבשל אז עזבי אותך מקורבנות אדם ולכי על קייטרינג או אוכל של קנטינה…"
אגתה אכלה את הבולשיט הזה והמשיכה לבשל כאילו אין מחר וכאילו אלוהים מאונן עליה בשעות הבוקר המוקדמות ונוטף עליה את זרעי כישרון הבישול.
אפילו ההומלסים שברחובות סירבו לגעת בתבשיליה של אגתה, וחתולי הרחוב עשו לעצמם טרנספר לרחוב אחר כדי להימנע מהמבוכה שבמפגש הטעימות עם מעדני אגתה.
בני משפחתה וחבריה של אגתה חיו באושר כשמעליהם מרחפת עננת ארוחת יום השישי הפוקדת אותם קבוע בסופי שבוע. הם ידעו, פחדו, חששו, וחרקו שיניים עד לגזר הדין השבועי – ארוחת יום שישי.
ובזמן שהם מ-פ-ח-ד-י-ם, בבוקר יום שישי אגתה התכוננה לאורחים של הערב. היא פרפרה עצמה בקלילות של איילה מאוהבת בין הסירים, בין התנור למקרר ולמזווה ורקחה מיני יציקות במרקמים שונים ובגוונים שונים − לרוב באזור האפור-אפרפר. בכל רגע נתון אגתה רקחה אימה נוספת, עד שאפילו אחד הסירים, סיר טפלון שבע קרבות, ניסה לשווא לברוח מבין זרועותיה כדי להציל את עורו וקפץ מהגז.
(מדובר בסיר קשוח שידע בחייו אורז שרוף, פסטה דביקה, במיה במיגרנה וצלח את כל שואת הסירים האפשרית שדבקה לתחתית שלו והותירה בו צלקות עמוקות והלם בישול)
* * *
תשכחו מיפנים עמוסי דלק שמתפוצצים לתוך המבורגר אמריקני ומותירים אחריהם פטריית ענק, תשכחו ממלוכסני עיניים שרוצים להשמיד את הדוד סם. הגרסה החדשה של הקמיקזה הייתה חדשנית יותר, מודרנית יותר ואכזרית פי מיליון. "אגתה קמיקזה", לחשו הבריות מאחורי גבה כשהיא הגישה ארוחת פלאים שכללה סלט עם שערות נסתרות, שחמקו מקרקפת ראשה וזלגו בזריזות לקערה כמו מחזר חמקני שמת להתנות אהבים עם אהובתו. המנה השנייה כללה מיני בשרים נטולי ריח, טעם ומראה אסתטי שהתרווחו להם במיץ עסיסי ירקרק ולא ברור, שנראה כאילו מפלצת גדולה ושיכורה פלטה אותו בשעת לילה מאוחרת אחרי גלונים של ישיבה בבר. ובל נשכח, רבותי, את התוספות: אורז, תפוחי אדמה ושעועית ירוקה שעמוד השדרה שלה נשאר שלם וכמעט ונתקע בגרונה של סוזי החתיכה, חברתו של הבן שבסך הכול הגיעה לארוחה כמו כל סועד רעב ותמים וכמעט סיימה ב"איכילוב".
רק כשהוגש הקינוח נשמו האורחים לרווחה, כשמחתה של יולדת שבדיוק עכשיו השריצה לאוויר העולם את נפיחתה החדשה, להלן העובר החדש. כולם חייכו, הנהנו, אמרו שהיה טעים ואז אגתה הובילה לשולחן מגש עמוס לעייפה בעוגה אפורה, שרטטה לה כמו צלוליט של אחת שלעולם אינה מתעמלת, אבל עדיין חושפת את בשרה לציבור.
וכשהאורחים כבר התכוונו להימלט ממטבח הגיהינום, הבינה אגתה שעשתה טעות חמורה וזעקה בחדווה: "רגע, שכחתי להגיש לכם את הכתומה!". "הכתומה?", זעקו כולם בחרדה, בלי לדעת עד כמה זעקתם מוצדקת ופחדם מובן ואינו מוטל בספק. בתוך חמש דקות "האפורה" נלקחה למטבח, ותחתיה הונחה פשטידה מתוקה וכתומה, כל כך כתומה עד שאפילו באגס באני השפן לקח ביס ומאז נעלמו עקבותיו. האורחים אכלו מהכתומה בזמן שאגתה הביטה בהם בנחת, בזמן שבעלה הסתנן בין המרצפות מפאת הפאדיחה והבושה, ובזמן שהחתול מיצי ההומו השליך את עצמו מהחלון כדי להינצל מהשאריות של הרעלנים הכתומים.