כן, והוא יצא לסיבוב הופעות בו הוא מנגן רק אותם, ואתם יכולים להאזין לו. תנו למומחה "ווירד אל" יונתן עמירן להדריך אתכם.
אני לא יודע בדיוק כמה שנים אני מעריץ של ווירד אל ינקוביק, אבל אני יכול להגיד לכם ששמעתי אותו לראשונה שאימיול היה דבר. חברים שלי הורידו את Fat או White and Nerdy והתאהבתי. לא ממש אהבתי מוזיקה באותו זמן, כי הייתי יותר מדי אובססיבי לקומדיה. אבל סוף סוף מצאתי אמן המשלב מוזיקה עם חוש ההומור שפנה אליי. התחלתי ללכת לחנויות דיסקים ולחפש אלבומים של ווירד אל, ולאחר שזה לא כל-כך הצליח התחלתי להזמין אותם מאיביי. והמשכתי להיות מעריץ של ווירד אל במשך השנים, עם ירידות ועליות ברמת ההתלהבות שלי. השנה אבל ווירד אל עשה דבר מיוחד. בצעד אמיץ ובמילותיו שלו ״לא חכם״ הוא יצא לסיבוב הופעות באמריקה בו הוא מבצע רק את שיריו המקוריים. לא הפארודיות המצליחות שפרסמו אותו כמו Eat It, Amish Paradise ו-Smells Like Nirvana, אלא הבי-סיידס, הדיפ-קאטס, המקוריים.
עכשיו חלקכם, אלה שאנחנומעריצי ווירד אל ההארד-קור קוראים להם קז׳ואלס, אומרים ״רגע, לווירד אל יש שירים מקוריים?״ כן! במשך כ-40 שנות הפעילות שלו, כל אחד מ-14 האלבומים המלאים שלו היה מורכב מחצי פארודיות על שירים מוכרים, וחצי שירים מקוריים, אבל עדיין מצחיקים מאוד, של ינקוביק בעצמו (ומחרוזת פולקה של שירים פופולריים, אבל בואו לא ניכנס לזה. אני לא רוצה שהטור הזה יהיה סופר-דופר-ארוך). שירים אלה תמיד זכו להערכה ממעריציו הגדולים, אבל היו פחות מצליחים מהפארודיות שלו. בשנה שעברה כותב התרבות האהוב, ומעריץ ווירד אל ענקי, ניית׳ן רבין, התחיל טור שאפתני באתר שלו בו בשם The Weird Accordion to Al, בו הוא כותב על כל שיר שווירד אל הוציא בקריירה שלו בסדר כרונולוגי (הוא כרגע באלבום ה-12). בטור, רבין שיבח במיוחד את שיריו המקוריים של אל וקרא להם עדיפים על הפארודיות. והשנה אל יצא לסיבוב ההופעות, לו הוא קרא בזלזול העצמי הידוע שלו The Ridiculously Self-Indulgent, Ill-Advised Vanity Tour בו הוא יבצע רק את אותם שירים. השבוע הוא הוציא את כל 77 ההופעות חיות להאזנה והורדה דרך שירות התוכן Stitcher Premium (זה שירות מנוי שצריך לשלם עליו כל חודש. אבל אתם יכולים לקבל חודש חינם בעזרת הקוד "WEIRD". אני לא מקבל חסות מהאתר, אבל אני מקשיב להופעות דרך שירות המנוי של אפליקציית Howl שמאפשרת לי להקשיב לתוכן של חברת הפודקאסטים Earwolf שכולל פודקאסטים כמו WTF, Comedy Bang Bang ו-How Did This Get Made. שוב, זה לא חסות, למרות שזה ממש נשמע ככה, ואולי הם צריכים לשלם לי).
במופע הראשון שלו בסיבוב ההופעות, לאחר ביצוע השיר הראשון CNR, מחווה ביזארית לקומיקאי שנות השבעים צ׳ארלס נלסון ריילי בסגנון ״עובדות צ׳אק נוריס״, אל אומר לקהל את המשפט הבא: ״Oh this is going to be fun! For me, I don't know about you guys״ ובאמת אל מרגיש יותר משוחרר בסיבוב ההופעות הזה. במשך עשורים ההופעות של אל היו מסובכות, מלאות בהחלפת תחפושות, מסכי וידיאו וחליפות שומן. אבל בסיבוב הזה ינקוביק (שכבר בן 58) יכול להירגע ולשבת עם חברי הלהקה הוותיקה שלו, לנגן באקורדיון ולעשות סט אקוסטי אנפלאגד. אבל גם נשמע שהקהל כן נהנה מזה. זה קהל של מעריצים אובססיביים. הם רוצים לשמוע את הבי-סיידס.
אז מה בעצם השירים המקוריים של ווירד אל? דבר ראשון זה שהם מקוריים לא אומר שהם בהכרח לא פארודיות. אני אסביר. הרבה מהשירים המקוריים של ווירד אל הם מה שהוא קורא ״פסטיש״. מחוות לסגנון המוזיקלי של להקה מסויימת, אבל לא לשיר ספציפי שלה. הקשיבו לדוגמא ל-Craigslist הפארודיה שלו על The Doors בנושא אתר המכירות וההכרויות האמריקאי. זה לא פארודיה על שיר ספציפי של הלהקה, אבל אל ולהקתו מחקים את הסאונד של ג׳ים מוריסון וחבריו (בשיר הזה, הקלידן האגדי של The Doors, ריי מזרנק ז״ל, אפילו תורם את כישוריו). זה נשמע כמו שיר שהם היו מוציאים. כך גם עם מחוות ״קווין״ "Ringtone" או '"CNR" שהזכרתי קודם שבסגנון הווייט סטרייפס, או המחווה המדהימה שלו לבריאן ווילסון הגאון מהביץ׳ בויז, "Pancreas" על האיבר הפנימי האהוב עליו. שירים אלה גם מאפשרים לאל לעשות מחווה לאומנים שכנראה אף לא יהיה להם שיר מספיק פופולרי בשביל שאל שיעשה עליו פארודיה, כמו להקות האינדי Cake ו-They Might Be Giants עליהם אל התבסס בשביל Close But No Cigar ו- Everything You Know Is Wrong או אמן הניו-וויב האקסצנטרי טוניו קיי, לו אל כתב שני שירים Happy Birthday ו-I Was Only Kidding. השיר הכי מוכר של אל מהסגנון הזה הוא כנראה "Dare To Be Stupid" המחווה שלו ללהקת הקאלט הביזארית DEVO, שהפך להיות סוג של המנון למעריציו. מייסד DEVO מארק מות׳רסברג אמר על השיר: ״הייתי בהלם. זה היה הדבר הכי יפה שאי פעם שמעתי. הוא סוג של לקח את השיר ופיסל אותו למשהו אחר ו… אני שונא אותו בגלל זה, בעיקרון״.
שירים אלה גם מאפשרים לאל ללכת למחוזות אפלים יותר מאשר הפארודיות שלו. אל תמיד נחשב לאמן ידידותי לילדים כי הוא לא משתמש במילים גסות, אבל הוא נוהג להיות אלים ואפל במיוחד בשיריו המקוריים, כמו למשל הקלאסיקה The Night Santa Went Crazy, בו הוא מתאר בפירוט את סיפורו של סנטה קלאוס שמשתגע יום אחד ורוצח ומבתר את עובדי בית החרושת שלו לצעצועים. הרבה פעמים השירים האפלים האלה נשמעים כמו שירי אהבה מתוקים, אך כשמקשיבים למילים מגלים את האמת. קחו למשל את Melanie, אחד משיריו הקליטים והמתוקים ביותר להאזנה של ינקוביק שמספר את סיפורו של סטוקר אובססיבי שמתעלל בבחורה תמימה. או את One More Minute, שיר דו-וופ בסגנון אלביס בו בחור מתאר את העינויים שהיה מעדיף לעבור מאשר לבלות את עוד זמן עם חברתו לשעבר, הכוללים ״מאה אלף חתכי נייר על הפנים שלי״, ״לבלות נצח בלאכול זכוכית שבורה״ ו״לדחוף דוקרן קרח מתחת לציפורן או שניים״. אולי השיר האהוב עליי של ווירד אל הוא You Don't Love Me Anymore, שיר גיטרה אקוסטי מרגש על בחור נאיבי שסובל ממספר עינויים ונסיונות רצח מחברתו, ותוהה אם זה אומר שהיא לא אוהבת אותו יותר.
ולפעמים, ווירד אל פשוט מספר סיפור קטן וחביב על דמות. כמו למשל ב-Skipper Dan, המחווה שלו ללהקת ״וויזר״, על שחקן כושל שנאלץ לעבוד כמדריך במתקן בדיסני-לנד, בזמן שהוא חולם על קריירה בברודוויי או הוליווד. ולפעמים אל פשוט הולך למקומות סורילאיסטיים כמו ב-Albuquerque יצירת המופת בת ה-11 דקות שלו המתארת מסע מטורף ונונסנסי של דמות לעיר הלא מאוד מעניינת בניו-מקסיקו.
ויש עוד הרבה שירים אהובים כמו מחוות ה-REM /שיר אהבה לצרכנות שלו Frank's 2000 Inch TV או שיר האנטי-פיראטיות האירוני בסגנון We Are The World- Don't Download This Song. אני ממליץ לכם להקשיב לכל השירים האלה ואולי גם להופעות החיות אם יש לכם את הזמן והכסף. אבל לא באמת אכפת לי מה תעשו. אני פשוט שמח שיצא לי לכתוב טור שלם על ווירד אל סוף-סוף.
אני יודע שהיית יכול להמשיך עוד הרבה עם הכתבה הזאת, אבל עדיין – חסרה לי ההתייחסות לג'ניוס אין פראנס, אולי המחווה הכי אדירה שאי פעם נעשתה לפרנק זאפה (שדויזל זאפה, הבן שלו, תרם לה את כישורי הגיטרה שלו).
גם שיר מעולה