מוכר המלבי\ גיא דגן – סיפור קומי

גיא דגן סיפורמדי פעם עולה בי החשק לדבר-מה מתוק. זה עשוי לפרוץ בזמן שאני בבית, באמצע סופת גשם של דצמבר, וזה גם יכול להכות באמצע יום עבודה. וזה תמיד מתרחש בהפתעה גמורה.

כשהייתי ילד היה מקובל לתת דברי מתיקה בתור פרס או פינוק. לא זכור לי שאי פעם היתה לי חיבה מיוחדת לכך. כל שאר הילדים חטפו כל שיכלו לשים  עליו ידיהם, אבל אני לממתקים בכלל לא נמשכתי.

חוץ מלמאכל אחד ויחיד. מעדן שאי אפשר למצוא בשום מסעדה ובשום קיוסק − המהלבייה של סבתא שלי.

מהלבייה זה מלבי במצרית והוא הרבה יותר טעים מהגרסה המימית והזולה שמתעקשים משום מה לכנות בישראל “מלבי”.

סבתא כבר לא בין החיים, לצערי, והטעם הנפלא של המעדן שהייתה מכינה לי, נכדה היחיד, בכמויות מסחריות, עונג צרוף שהיה ממלא את המקרר הקטן − נחרת בחכי לעד. שנים חיפשתי משהו שיזכיר, ואפילו בקצת, את הטעם המושקע והמלכותי של ממתק הכתר מהמטבח המצרי של סבתא מרים.

.וכך, יום אחד, באמצע שעות העבודה, כשהלכתי לשלשל מכתב לתיבת הדואר בפינת הרחוב, התחשק לי משהו מתוק. בדרכי חזרה החלטתי לעצור אצל מוכר הממתקים הפרסי, שחנותו נמצאת מול חנותי.
“מה שלום אדון נחמד?” שאל אותי המוכר.

“תודה, כרגיל”, עניתי, אולי כי  לא חשתי בדבר מיוחד באותו הרגע.

“הכל טוב לאדון נחמד שאני אוהב קורא לו אדון הנחמד?” שאל אותי.

“כן, תודה, באמת הכול בסדר”, השתדלתי. קשה להיות נחמד ובמיוחד כשמכתירים אותך בכאלה כתרים שאתה חייב לשאת פתאום.

וכך, לאחר שסיימנו החלפת כמה וכמה ברכות שלום הדדיות, אמר לי המוכר הפרסי בהחלטיות: “מלבי”.

לבי עצר מלכת.
“מה?” שאלתי, הלום מן האאוטינג הפתאומי שבוצע במאוויי הכמוסים ביותר.
“מלבי”, חזר ואמר מוכר הממתקים הפרסי.

“איך ידעת?” שאלתי.

“מה ידעתי, מלבי”, חזר ואמר המוכר, הפעם בקול קצת יותר בריא.

לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה לך אדם היודע היטב את מלאכתו עד כדי שהוא מצליח לנבא את משאת נפשו של העומד מולו.

“יש לך מלבי?” שאלתי .

“יש. ”

“חלבי?”

“בטח חלב,  זה ישר מפרה הוא בא”.

“וקוקוס?”

“רוצה קוקוס? יש. גם קוקוס וגם אגוז, גם הכול.  הכול − אדון הנחמד”.

“סירופ לשים?” שאל.

“יש בו מי ורדים או לא?”

“מים ורודים יש לבד ויש סירופ אדום לבד”.

אולי הפעם זה-זה, חשבתי בזמן שהמתנתי למלבי שלי. עיניי שוטטו על פני החנות העמוסה, נעצרו על  שקי הפיצוחים, שרשראות הסוכריות, קירות-קירות עמוסי מדפים ועליהם בונבוניירות וממתקים יקרים וגם זולים, תוצרת חוץ וגם מקומית. בין כל אלה היו פזורות תמונות מצולמות, שניכר בהן שצולמו במקומות שונים בעולם, אך בכולן הופיע תמיד אותו אדם, לפעמים לבד ולפעמים עם אנשים אחרים.

לרוב היה האיש בחברת נשים, חלקן מלוכסנות עיניים, חלקן שחורות עור וחלקן תכולות עיניים ובהירות שיער.

“בבקשה, אמר המוכר והגיש לי את הצלוחית”. המלבי היה לבן ועליו הסירופ האדום בצירוף בזיקת קוקוס לבנה ואגוזים חומים טחונים.

היה לי טעים. מובן שזה לא התקרב למעדן המיתולוגי של סבתא מרים, אבל זה היה בהחלט תענוג מתקבל על הדעת העומד בפני עצמו.

לפני שהלכתי שאלתי אותו מי מצולם בתמונות בכל מיני פינות בעולם. “זה אח שלי, הוא היה הולנד ברזיל. עכשיו היה תאילנד בא חולה”.

“חולה?” שאלתי.

“כן, עם המחלה הזה”.
* * *

למחרת היה יום חם, וכשעברתי שוב ליד חנות הממתקים של המוכר הפרסי חשתי צמא. בראותו אותי בירכני שוב לשלום וגם את משפחתי לא שכח.
חשבתי על זה, כיצד גם בברכות וגם בקללות יודעים בישראל לא לשכוח אף אחד, במיוחד נפוץ הדבר אצל אותם האנשים מהדור הקודם.
אצלם כל ברכה היא “על ראשך ועל כל בני ביתך”.

“מלבי”, אמר לי מוכר הממתקים הפרסי.

“תודה, לא היום”, עניתי.

“מה תודה? מלבי?” חזר ואמר לי המוכר.

“אני לא רוצה, באמת תודה”, התעקשתי. חשבתי לעצמי, לא פלא שבישראל כולם כל כך מחוממים כל הזמן ומנבלים את הפה ברמזורים, כשיש שמש כזו מעל לראש, שמייבשת לך את הנימוס.

“יאללה, שיהיה מלבי, תביא”, התרציתי לפתע. מה אני יודע. אם אעליב אותו אז אולי יסדר לי קללה משפחתית. עדיף ללכת על בטוח מאשר להצטער אחר כך. ומלבי זה בטוח.

“אז מלבי? מלבי לאדון הנחמד לשתות?”

***

ערכה: ורד זינגר

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *