מסתיו פרחי ועד שאולי, גיא הוכמן ונידאל בדארנה: כולם נעלבים, כולם משתיקים וכולם שוכחים שסטנדאפ הוא בסך הכל הומור. ניתוח של הרצינות התהומית שחונקת את הבמות בישראל ובעולם
בשבוע שעבר, מה שהחל כערב חגיגי עבור בני משפחות סגל אוניברסיטת בן-גוריון המתגייסים לצה"ל, הפך למרחץ דמים, טוב, יותר דרמת היעלבויות משפטית, כאשר הסטנדאפיסט סתיו פרחי, שילדי הקומדיה מאוד אוהבים, הורד מהבמה דקות ספורות לאחר תחילת הופעתו. האירוע כלל בתחילתו הרצאה של שורד טבח נובה, ופרחי עלה לאחריה במטרה "להקליל את האווירה".
זמן קצר לאחר שהחל לספר בדיחות על ערבים, קם אחד הנוכחים וצעק לעברו: "יש כאן דו-קיום, אתה גזען". בעקבות המהומה שהתפתחה, התבקש פרחי להפסיק את המופע, ולמקום אף זומנו מאבטחים ושוטרים, שאמרו שזה בגלל הבדיחות על הערבים ולא על השמנים.
פרחי הביע תחושת השפלה עמוקה וטען בתקשורת כי הרגיש "כמו עבריין", בעוד שהאוניברסיטה מיהרה לשלוח מייל התנצלות לסגל שבו נטען כי נאמרו "דברים פוגעניים" שאינם תואמים את ערכי המוסד, לאחר שגילו כי מדובר בסטנדאפ ולא בהרצאה אקדמית המזכה בנקודות חובה. עורך דינו של פרחי אפילו הודיע כי בכוונתם להגיש תביעת עתק נגד האוניברסיטה בגין ביזוי והשפלה.
המקרה של סתיו פרחי אינו עומד בפני עצמו, אלא מצטרף לשורה של מקרים שבהם חופש הביטוי האמנותי (הזכות להעליב אחרים) התנגש עם רגישויות חברתיות או פוליטיות (הזכות להיעלב)
לא הבינו ששאלי זו דמות
המקרה הידוע ביותר הוא של אסי כהן שבדצמבר 2022, במהלך הופעה בטקס של עיריית תל אביב (זה תמיד במוסדות רשמיים), שנאלץ, בדמותו של שאולי, לרדת מהבמה לאחר שחלק מהקהל זעם על בדיחותיו בנושא טבעונות ובעלי חיים. צופים צעקו לעברו "בושה" והוא סיים את המופע מוקדם מהצפוי.
ערבים לא רק נעלבים אלא גם מעליבים ונעצרים. בפברואר בשנה שעברה נעצר ונחקר במשטרה הסטנדאפיסט נידאל בדארנה לאחר שפרסם קטעים מהופעותיו שבהם התבדח על חטופים ועל אירועי 7 באוקטובר. הופעותיו בחיפה ובנצרת בוטלו בעקבות מחאה ציבורית ואיומי משטרה על בעלי העסקים.
אולי כנקמה בינואר השנה עוכב לחקירה הקומיקא גיא הוכמן בטורונטו כשש שעות בשדה התעופה בעקבות תלונה של ארגון פרו-פלסטיני. בהמשך הוא ומנהלו הותקפו באלימות על ידי מפגינים מחוץ לאולם המופע.
קומיקאים שנעצרו
אלו יצאו בזול: דניז גוקטס, הקומיקאי הטורקי נעצר החודש באשמת "העלבת הנשיא" ופגיעה בדת, לאחר שכינה את ארדואן דיקטטור והתבדח על הקוראן במהלך מופע סטנדאפ.
המקרה הקיצוני ביותר הוא של הקומיקאי הרוסי ארטמי אוסטנין. בפברואר השנה נגזרו עליון קרוב לשש שנות מאסר בגין בדיחה על חיילים קטועי רגליים ופגיעה ברגשות דתיים. השלטונות הרוסיים האשימו אותו ב"חציית קו אדום" ובהפצת דברי כזב נגד הצבא.
מבטלים את תרבות הביטול ואת הביטול בלי תרבות
לכאורה מקרים אלו מעוררים שאלות נוקבות על הגבולות שבין הומור לפגיעה, ובין סאטירה להסתה. אבל בסופו של דבר כל מה שקומיקאי עושה זה לעמוד על הבמה ומנסה להשיג צחוקים מהקהל. המתוחכמים ביניהם יבינו שאם הקהל לא צוחק, הגיע הזמן לרדת מהבמה.
נכון שהאקלרים זה פויה, אבל אפשר לענות לסטנדאפיסט ולשמוע אולי יש לו גם דברים אחרים במקום לבטל אותו לחלוטין, או מלכתחילה – מה שלא עשתה האוניברסיטה – להגיד זה נושא רגיש, אצלנו לא מדברים עליו. השאלה היכן עובר הגבול בין זכותו של אמן לחופש ביטוי לבין זכותו של קהל לא להיות חשוף לתוכן פוגעני לא רלוונטית כשידוע שהמסגרת היא סטנדאפ, וכל מי שצחק או הצחיק יודע שלכמעט כל בדיחה יש קורןבן.
נכון, יש בדיחות שוביניסטיות, גזעניות, הומפוביות שלפעמים באתת משקפות את הדעה של הקומיקאי. אפשר לענות או לחכות לראות אם יש צד נוסף שאולי הקומיקאי מביא וזה פשוט לא באמת מה שהוא חושב, אולי הוא סתם חושב שזה מצחיק, חושב שזו פרובוקציה שתעורר דיון ואלי הוא בא בהפוך על הפוך. במקום לדון האם צנזורה על במות הסטנדאפ היא מדרון חלקלק לעבר פגיעה בדמוקרטיה, או כלי הכרחי לשמירה על סדר ציבורי וערכים חברתיים אפשר פשוט להגיד לקומיקאי אני שונא אותך ולא להזמין אותו.
אחת הטענות שעלו בעקבות המקרה של סתיו הייתה שתרבות הביטול היא חד-צדדית מכיוון השמאל, אבל כמו שמלמד המקרה של נידאל כולם נעלבים ולא רוצים שייגעו להם בדבר הכי קדוש להם – הרגשות. למשטרים הפשיסטים של ארדואן ופוטין לא מזיזה תרבות הביטול בקמפוסים. מה זה בא ללמד אותנו? כלום, קומדיה זה צחוקים, אפילו סאטירה – שלועגת לשלטון – היא בן אדם שמדבר על הבמה או בקומיקס ולא מפוצץ את הפרלמנט. בעולם מתוקן המתרגשים היו כבר נעצרים על רצינות יתר.
