3 סדרות קומדיה מבריקות שהקצינו את הקו של סיינפלד: "תרגיע", "משפחה בהפרעה" ופילדלפיה זורחת" – מצד אחד ממשיכות את הקו של דמויות אגואיסטיות וסיטואציות מביכות, מצד שני קיצוניות יותר וחסרות גבולות
סיינפלד (1989-1998) נגמרה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, אבל היא לא באמת נגמרה. היא קצת כמו האקסית המיתולוגית. לא משנה איפה תהיה בעולם, היא תקפוץ לך לזיכרון בגלל איזה משפט שמישהו יגיד.
כמובן שיש עדיין צופים אדוקים שעד היום לא נרדמים לפני שהם רואים עוד פרק, למרות שהם מכירים אותה
קצת יותר טוב מהתסריטאי והשחקנים. הם לא שם כדי לראות את סיינפלד, הם שם כדי לבדוק מה שלום
הסדרה ואם משהו השתנה. אבל מה לגבי עולם הסיטקום פוסט סיינפלדי, נגלה האם יש יורשות ראויות לכתר ומה הן שאלו מהסדרה ולא החזירו?
משפחה בהפרעה (Arrested development)
משפחה בהפרעה (2003 -2019): הסדרה עוקבת אחרי משפחת בלות' הלא מתפקדת. ג'ייסון בייטמן בתפקיד מייקל בלות' הוא האיש האחראי במשפחה. הוא צריך להתמודד עם עסק שבקושי מתפקד, אח שהוא קוסם כושל – ג'וב בלות בגילומו של וויל ארנט; עם אימא בעלת חיבה לאלכוהול ועם אבא שיש לו נטייה לעסקאות עם דיקטטורים וגניבת כספים.
משפחה בהפרעה לוקחת את חוסר האכפתיות של סיינפלד ומתמקדת במשפחה. התוצאה היא מצבים
אבסורדיים ומצחיקים – האבא מכר עיצובים של הבתים שלהם לסדאם חוסיין והבן מאבד את ידו לכלב ים (ואלו החלקים ההגיוניים).
אין דרך שבה הצופה יכול לדעת מה הולך לקרות בסצנה הבאה, וזה אולי הגורם הקומי היעיל ביותר שהיא מציעה. אבל שלא תטעו לרגע – לא מדובר בסיטקום קלאסי – אין צחוקים מוקלטים ואין סוף שמח. לפעמים יש קצת פחות דיכאון. בסוף כל פרק יש תקציר לפרק הבא שלא באמת קיים – אז טכנית יש פה סדרה שלמה שהיא כלום.
תרגיע (Curb Your Enthusiasm)
תרגיע: אחרי שסיינפלד ירדה מהאוויר, יוצר הסדרה לארי דיוויד הבין שיש לו עוד הרבה דברים לתת או ליתר דיוק – המון אנשים שהוא יכול לעצבן. תרגיע מראה לנו את לארי הדיויד היוצר בחיי היום יום שלו בלוס אנג'לס. למעשה אלו החומרים האנושיים הפגומים שמהם הורכבה סיינפלד (יש אפילו איחוד של סיינפלד באחד מהפרקים – כמובן שהוא נגרם באסון.) אולי בגלל שמדובר ב- HBO או בגלל שלא אכפת לו, אנחנו נתקלים במצבים הרבה יותר גסים ובהרבה פחות בושה. עובדה מעניינת שכדאי לדעת – לשחקנים אין תסריטים מסודרים, יש להם מצב והם צריכים לשחק אותו. היא לקחה מסיינפלד את ההומור העוקצני ועירבבה אותו במיקס שיש בו גם הרבה ריאליטי.
פילדלפיה זורחת (it's Always Sunny in Philadelphia)
ויש את פילדלפיה זורחת: קחו את סיינפלד ותורידו ממנה עוד כמה רגשות (לא שיש שם הרבה כן), ותוסיפו את דני דה ויטו.
יש לנו חמישה אנשים לא מתפקדים שמנהלים בר ודני דה ויטו אחד.
"פילדלפיה זורחת" היא אנטי־סיטקום ללא מוסר, היגיון או גבולות של טעם טוב, רק אנוכיות, נצלנות, טמטום ולא מעט גזענות. הדמויות? הן לא לומדות כלום, לא משתנות ולא מתבגרות – קצת כמו בסיינפלד אבל עם קורטוב של אלימות.
בין אם זה פרק על מכירת דלק ביתי מהחניה או שימוש בכלי נשק בבר, הם תמיד מוצאים את הדרך הכושלת ביותר להתמודד עם המצב.
פילדלפיה זורחת היא מה שקורה כששמים מצלמה על האנשים הכי גרועים שאי פעם פגשתם שלא נמצאים באח הגדול – ונותנים להם עונות שלמות להתדרדר.
אחרית דבר סיטקומית
לא יכולה להיות יורשת לסיינפלד כי קצת כמו סיטקום עם צחוקים לא מוקלטים, זה היה אירוע חד פעמי.
נכון יש אירועים דומים מבחינה קומית, אבל זה לא אותו קנה מידה (לכן אין רשימת שינדלר 2).
אפשר להגיד שהתרומה הכי גדולה של סיינפלד היא העובדה שאפשר ליצור קומדיית מצבים בלי בנאליות, זה דבר שכמעט ולא היה קיים לפני. בעולם הקומדיות לאחר לכתה של סיינפלד, אנחנו מבינים שרגש והתחשבות זה ממש לא מאסט.
