על הומור, טראומה והחוסן הישראלי: המדריך החדש שמפענח את כוחו המרפא של הצחוק
אחרי שנים של מחקר, הרצאות ועבודה מעשית עם מערכות חינוך, בריאות וקהילות בתקופות משבר, ד"ר שי גלבר משיק בימים אלו את ספרו החדש: צחוק צחוק אבל ברצינות 2.
הספר החדש ממשיך את הקו שהפך מזוהה עם גלבר בשנים האחרונות, חיבור בין הומור, חוסן נפשי וחברה ישראלית, אך הפעם נכנס עמוק יותר אל השאלה כיצד צחוק הפך בישראל להרבה יותר מבידור. לדבריו, מדובר במנגנון הישרדות חברתי, רגשי ולאומי.
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז אירועי 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת, הפך ההומור הישראלי לתופעה שמעסיקה לא רק קומיקאים ואנשי תרבות, אלא גם אנשי טיפול, חוקרי חברה ומקבלי החלטות. בזמן שמדינות רבות קורסות רגשית תחת משברים מתמשכים, בישראל ממשיכים להופיע ממים, סרטונים, בדיחות שחורות והומור עצמי כמעט בזמן אמת, לעיתים שעות בלבד אחרי אירועים קשים במיוחד.
בספרו החדש מנסה גלבר להסביר כיצד נולד המנגנון הזה, מה ההבדל בין הומור יהודי קלאסי להומור הישראלי החדש, ומדוע דווקא בחברות שחוו טראומה, רדיפה ואי ודאות, מתפתח לעיתים ההומור החד והנועז ביותר.
הספר משלב סיפורים, תובנות מחקריות, דוגמאות מהתרבות הישראלית וניתוח של מאפייני ההומור המקומי, החל מהציניות הישראלית המוכרת, דרך הומור צבאי והומור עדתי, ועד הדרך שבה רשתות חברתיות שינו את מהירות התגובה ההומוריסטית של הציבור.
לדברי ד"ר גלבר:
"הספר הזה נכתב מתוך הבנה שהומור הוא לא בריחה מהמציאות, אלא דרך להתמודד איתה. הישראלים לא צוחקים כי קל להם, אלא הרבה פעמים דווקא כי קשה להם. ההומור הישראלי הוא במקרים רבים מנגנון שמאפשר להמשיך לתפקד, להחזיק תקווה, לייצר קרבה ולהפחית חרדה."
גלבר, הנחשב לאחד החוקרים הבולטים בישראל בתחום ההומור היישומי, פועל בשנים האחרונות לקידום תפיסה הרואה בהומור כלי מקצועי שניתן לשלב באופן מובנה במערכות טיפול, חינוך וחוסן קהילתי. בין היתר הוא מקדם יוזמה ציבורית לכינון "יום ההומור הישראלי", מתוך תפיסה שהומור הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות ומהיכולת הלאומית להתמודד עם מציאות מורכבת.
הספר החדש יוצא בתקופה שבה שאלות של חוסן נפשי, בדידות, שחיקה וחרדה הפכו לחלק מרכזי מהשיח הציבורי בישראל. בתוך המציאות הזו, טוען גלבר, ההומור אינו מותרות, אלא צורך אנושי בסיסי.
