ארכיון הקטגוריה: אנימציה

אמיר הבר (אנימטור) – ראיון ר-ציני

אמיר הבר – האנימטור שאמר לנו כן

אמיר הבר אולי מוכר לכם כי לא מזמן כתבנו עליו, כלומר הזכרנו את הסדרה שלו בערוץ טדי, שקוראים לה זולי הזול זול, למיטב ידיעתנו. הוא אנימטור והוא גם ניסה כוחו בסטנדאפ וגם היה לו עמוד “פייסבוק – החיים הקשים”, שהיה להיט ועכשיו לא להיט. הממ, מעניין מה אפשר לעשות עם השילוב הזה. ראיינו אותו כדי לברר.

איך הגעת לתחום הקומדיה?

הציור התחיל אצלי בגיל מוקדם, ותמיד אהבתי לראות דברים מצחיקים וציירתי קומיקסים ושטויות אבל לא ממש עשיתי קומדיה בעצמי. רק בתקופה שלמדתי אנימציה בבצלאל, גיליתי את המעט חומרים שיש למיצ’ הדברג ברשת, הוא הרג אותי מצחוק. הייתי שומע את הקטעים שלו בריפיט. התחלתי לחפור סטנדאפ ביוטיוב באופן יומיומי וגם כתבתי כל מיני וואן ליינרים במחברות וקטעים לאנימציה. אחרי כמה שנים עברתי לת”א והתחלתי להופיע בבמות פתוחות במשך כשנתיים-שלוש לסירוגין. מאד נהניתי אבל הבנתי שזה תחום שדורש ממני לצאת מהבית בלילות הרבה יותר ממה שאני רוצה, אז הלכתי יותר לכיוון של וידאו ואנימציה.

מה התכונה הכי חשובה לאנימטור שלא טובה גם למלצרים?

כאנימטור פרילאנסר פיתחתי יכולת מסויימת להסביר ללקוחות שלי שהם טועים לפעמים. במסעדה זה לא יעבור.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליך?

רשימה חלקית ולא לפי סדר כשלהו: מיץ’ הדברג, סיקיי, מייק ג’אדג’, סיינפלד, ביל בר, דייב שאפל, ג’פריז, מארק מארון, פיט הולמס, טריי פרקר ומאט סטון, ג’יימי פוקס.

מה הפרסומת הכי מצחיקה והלא מודעת שנתקלת בה למוצר זול או יקר?

פרסומת של אסותא שקיבלתי בדואר: “צוות המומחים של אסותא – יש לנו הרכב מנתח”…
חבר’ה, אתם בית חולים של רופאים מומחים, מה הקטע עם המשחקי מילים? אתם אמורים להקרין מקצועיות ורצינות, אני לא רוצה ללכת לניתוח בבית חולים שהעובדים שלו עסוקים במשחקי מילים כל היום…
אתה מגיע לניתוח שם והפקידה אומרת לך “שלום אדוני, הניתוח שלך יתבצע בחדר 5 קומה 2, אצל דוקטור אור טופד” וכל הפקידות פורצות בצחוק מוגזם.

מה אתה חושב על הסצנה הקומית בימינו?

אם אתה מתכוון לסטנדאפ וקומדיה כאן בארץ אז אני חושב שאנחנו במצב טוב ואפילו מאד אופטימי. הסטנדאפ נהיה הרבה יותר מגוון ויותר מעניין, יש כאן אנשים מוכשרים ומצחיקים בטירוף. אולי הפריים טיים וחלק מערוצי הטלויזיה עוד לא עשו את הקפיצה הזו לגמרי, הם מנסים לרדוף אחרי התכנים שיוצאים ברשת וזה מצב טוב ליוצרים. אנשים עושים כאן דברים טובים וזה מה שחשוב.

אתה יוצר עמוד הפייסבוק “ערוץ החיים הקשים”. החיים השתפרו מאז?

האמת שכן. אבל העמוד הזה היה די מת כבר שנתיים, לא הייתי פעיל שם ועכשיו אם אני מעלה שם משהו זה נחשף ל-3 אנשים בערך. אני יותר פעיל בפרופיל בפייסבוק שלי וקצת ביוטיוב.

מה המילה שהכי מצחיקה אותך?

בזמן האחרון, השם דריימונד גרין. לא יודע למה.

מי היית רוצה שישחק אותך בפרסומת על חייך?

אני מניח שהבחירה הכי נכונה תהיה סת’ גרין. דמיין אותו עם קרחת וזקן רגע.

מה הטיפים שלך ליוצר קומי מתחיל?

אל תעשו שום דבר שאני עשיתי.

רב-קו אישי או אנונימי?
אופניים.

קומדיות בפרטנר TV- אפריל

אלישע עונה חדשה, ספיידרמן, שבורות – קומדיות באפריל בפרטנר

שבורות

קומדיה חדשה בקונספט Bite Size TV בערוץ טדי העוקבת אחר חייה של גרושה טרייה

בכיכובה של אביבה תבורי, שמחליטה ליהנות מחדש מחיי הרווקות ויוצאת למסע “הנאות” כדי להגשים את כל מה שהפסידה כשהייתה נשואה: בילויים עם חברות, אימוני כושר עם המאמן החתיך (מישל טרוני מהשרדות) ועוד.

החל מחודש אפריל בערוץ טדי, בלעדי בפרטנר TV.

 

ספיידרמן: ממד העכביש


סרט זוכה האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר בשנת 2019, מגיע ישירות ל-VOD של פרטנר TV. גרסת האנימציה לסרטי ספיידמן, המציגה את הגיבור העיקר, מיילס מורלס, נער מברוקלין ואת היקומים שונים, בהם מספר דמויות מקבלות את כוח העכביש.

זמין להזמנה (סרט להשכרה) החל מ-12 באפריל, ב-VOD בפרטנר TV.

אלישע- עונה חדשה!

הסדרה הקומית המצליחה ועטורת השבחים של ערוץ הילדים חוזרת בעונה חמישית וחדשה! אלישע, בחור לא מוצלח בן 40, צריך לסיים את כיתה ו’ כדי לזכות בירושה של מיליונים שהותיר לו סבו. הוא נאלץ להתמודד עם הסגנית הרעה, אלה המנהלת, והיועצת. האם אלישע סוף סוף יצליח לסיים את כיתה ו’?
עונה מצחיקה עם שלל אורחים מפתיעים, ביניהם: סטטיק ובן אל, ערן זרחוביץ’, דיויד ברוזה, דינה סנדרסון, רועי בר נתן, אברהם טל ועוד.

החל מה- 1 באפריל, בימים א’-ד’, בשעה 15:00, בערוץ הילדים וב- VOD בפרטנר TV.

עונות 1-4 זמינות לצפייה ב-VOD בפרטנר TV.

ניר ברגר, אופיר ששון (סוף הדרך – סדרה) – ראיון ר-ציני

 

“סוף הדרך” היא סדרת אנימציה המשודרת בכאן על שואה גרעינית ב-2020. היוצרים ניר ברגר ואופיר ששון על איך זה סדרה עתידנית ממש קרוב

ניר ברגר ואופיר ששון עשו, עם קצת עזרה מחברים שלהם כמו  הבמאית יעל עוזסיני, את הסדרה “סוף הדרך”. שאלנו אותם על זה.

“סוף הדרך”, כמו עוד הרבה סדרות, משודרת בכאן, אבל שלא כמו עוד הרבה סדרות, למעשה כמו עוד מעט מאד סדרות, היא עוסקת בחיים אחרי שואה גרעינית. בירושלים. והפרקים ממש קצרים. למה?

ניר ברגר הוא יוצר “הכלום הגדול”, תוכנית ילדים ביס, ואופיר ששון הוא אנימטור, כלומר מצייר דברים שזזים.

 

מה היה המניע לסדרה סוף הדרך?
ניר: כסף. אנחנו שונאים כסף ורצינו להיפטר ממנו. כמו כן, מדובר ברעיון שישב במגירה כחמש שנים, ואז מישהו היה משוגע מספיק כדי להפיק ולשדר אותו, וזה סוג הדברים שלא קורים אף פעם אז אין ברירה אלא ללכת על זה.
אופיר: הייתי צריך גימור זהב לפרארי. ויש את העניין הזה אצלי ואצל ניר שאנחנו חייבים ליצור ולכתוב ולעשות, אחרת מתים מבפנים.

מי היוצרים הקומיים שהשפיעו עליכם?
אופיר: אצלי זה טריי פארקר ומאט סטון של סאות׳פארק, מונטי פייתון, מיסטרי סיינס 3000 האהובים, וכמובן ניר וגלי, חברים טובים שכידוע כתבו את ״סוף הדרך״ לפי כל התחקירנים בארץ.
ניר: בקטע מקריפ, פחות או יותר אותם דברים שאופיר אמר. גילינו שזה עוזר בכתיבה כששנינו גונבים מאותם המקומות. ודאגלס אדאמס, שבאשמת הספרים שלו התחלתי לכתוב כילד ובגללו לעולם לא אהיה עשיר.

הסדרה עוקבת אחר אחים בירושלים לאחר שואה גרעינית. איך זה אוטוביוגרפי?
ניר: שנינו גרנו בירושלים בתקופות שונות בחיינו, ונמלאנו חשק משונה לראות אותה מופגזת על ידי טיל גרעיני.
אופיר: בילדותי נסעתי פעם דרך רמלה.

מה אתם חושבים על הסצנה הקומית של ימינו?
אופיר: אחלה.
ניר: לפחות בארץ, מרגיש שבחלקה הגדול נדדה לאינטרנט ונטשה את הטלוויזיה. שזה מצד אחד מובן ומצד שני קצת עצוב.

איך לעזאזל קיבלתם תמיכה של כאן?
אופיר: כי ניר.
ניר: כי יעל (המפיקה ובמאית האנימציה) ואני יודעים להיראות בטוחים בעצמנו גם כשמבוהלים עד כדי שיתוק.

איך זה שונה מדברים אחרים שכתבתם ולמה זה הכי טוב?
אופיר: זו הפעם השניה שלי בלבד כתסריטאי שמקבל כסף לתסרט תסריט, ופעם ראשונה בכתיבה בזוג. כתבתי ויצרתי רבות אך לא תחת עין בוחנת של תאגיד, עבור קהל רחב, במיינסטרים. כשאתה יוצר עצמאי ברשת, עבור קהל מצומצם, אתה חופשי להתנסות ולהיכשל במידה רבה, וגם לא מחוייב אפילו לסיים (ראה ערך דיאלוג עם הכלבה). ישנו הבדל גדול וקריטי בין זה לעבודה תחת לחץ זמן, עיניים בוחנות ועבור קהל רחב. שילמו לנו ליצור מה שרצינו ליצור בליבנו, איך שרצינו, בהתערבות מינימלית ויד חופשית ליצירתיות. לא היה לי דבר כזה בחיי, וזה באמת חלום שמתגשם – אך זה גם סיוט קשה ומפחיד באותה מידה, שכן ישנו פחד ענק מפני כישלון, כשאין את מי להאשים. אני גאה בחוויה הזו ובתוצאה שלה, עד השמיים. וקרענו עצמנו לשפר ולשפר ככל הניתן, בלי תירוצים.
זהו גם הדבר הראשון שכתבתי עם מישהו בסשנים של עירום מלא בלבד.
ניר: קודם כל זה באנימציה, וזו עבורי פעם ראשונה שעבדתי באנימציה. אז התהליך היה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי וחוויה מלמדת. וגם הזדמנות לעצבן את כולם מסביב כשאני סתם זורק מונחים טכניים ששמעתי, לגמרי מחוץ להקשר. מבחינת הכתיבה זה היה מאוד משחרר ובאמת איפשר לנו לעשות כל מה שעולה בדעתנו. עזר בכך מאוד גם החופש האמנותי שנתנו לנו גם ב”כאן” וגם במיזם ירושלים שתמכו בפרויקט. מבחינת טון אני חושב שגם לאופיר וגם לי חשוב לשלב טירוף מצד אחד עם לב מצד שני, ופה מרגיש לי, מבין הדברים שהייתי מעורב בהם עד היום, שהצלחנו לפגוע הכי קרוב למטרה.
וגם, לאופיר לא אכפת שאוכלים בזמן סקס. מה הייתה השאלה?

מה המילים שהכי מצחיקות אתכם?
אופיר: אזוזו, אוטואמנציפציה, קוקילידה ותינוק אומר בננה.
ניר: השבוע נכנס לחיי המושג blood vomit ועוד מוקדם לומר אבל אני מרגיש שזה רציני בינינו.

עם מי מהמדבבים הייתם יושבים לקפה, עם מי לבירה ועם מי לטרופית?
ניר: עם אופיר לקפה כי הוא מתחמק ממני. עם גיה לטרופית כי היא תצליח איכשהו לעשות את הטרופית מצחיקה. ועם כל האחרים לבירה כדי שלא ישימו לב שמקליטים תוך כדי את הקולות לעונה 2 בחינם.
אופיר: עם גיא, האנימטור שעשה מעט מאוד דיבובים בסדרה וכל אחד מהם בעיניי הוא הדיבוב הכי טוב בפער מכולנו (פינגווין), הייתי יושב לקפה. אחרי זה היינו ממשיכים אלי לדירה לבירה וטרופית.

מה העצה שלכם לתסריטאי קומי מתחיל?
אופיר: 1. תמיד תכתוב, תיכשל מלא ותמיד תשתפר, בלי שיא ברור ועד המוות. להמשיך להמשיך ולהמשיך. לא לדאוג מכסף. יהיה בסדר 2. כדאי לבוא ממשפחה מבוססת.
ניר: לכתוב עם אנשים אחרים. לכתוב על מה שמכעיס אתכם. לדבר את הדיאלוג בקול רם.

מי אושיית הרשת האהובה עליכם?
אופיר: ברק כהן אבל הוא חסם אותי מלהגיב ואין לי מושג למה.
ניר: אופיר. ואני אומר את זה גם כי זה נכון וגם כדי להוציא אותו גרוע שלא אמר בחזרה.

אם הייתם יכולים לחזור לכל תקופה בהיסטוריה, איזו סדרה הייתם מוחקים?
אופיר: המומינים. לא מעניין אותי שזה קסום. הם נראים כמו שואה מדברת. כל פעם שאני רואה מומין רע לי. באמת באמת. אני לא יודע מה בילדות יצר את ההתניה הזו ולא הולך לנסות לגלות.
ניר: כולן. ככה היה הרבה יותר קל לחדש וגם היה לי יותר זמן פנוי.

סוף הדרך בכאן

חינוך מיני וביג מאות’ – סקס בנטפליקס. מצחיק או מעיק?

מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

שתי סדרות של נטפליקס עוסקות במין, אחת באנימציה ואחת עם שחקנים שרובם חיים. מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

חינוך מיני

במסגרת פינתנו “דברים שנטפליקס מערבבים”, נעסוק היום ב”חינוך מיני”, הדרמה הקומית המופרעת ופורצת הגבולות הנוכחית. מככבים:  אסא באטרספילד (“המשחק של אנדר”, זוכרים? אם כן כנראה שרק בזכותו) כאוטיס, התיכוניסט החנוני ובולט העיניים; ובתפקיד אימו הסקסולוגית וקצת-יותר-מדי-ליברלית, קבלו אותה: עם בלונד מוגזם, רזון מוגזם ומבטא בריטי ממש מוגזם, זאת לא אחרת מ… ג’יליאן אנדרסון, התיק והאפלה. הקאסט המד”בי המכובד מחוזק גם באמה מקיי, נ’קוטה מגווה וקונור סווינדלס הפחות מוכרים כחבריו המתפקדים יותר או פחות של הגיבור, וביחד הם יוצאים להרפתקאות מוגזמות עד מגוחכות בבית הספר הפרברי הכי לא סביר שראיתם בחייכם, תוך ערבוב משעשע של מבטאים, מעמדות, בולבולים ופוותות.

הסיפור כאמור הוא על אוטיס, אמו, חבריו ויריביו ומעשיהם בבית הספר האיזורי והמשונה שבו הוא לומד. אוטיס, אחרי שהסתבך עם הבריון השכבתי – בחור עז וסתום שאפילו אותו נצליח עוד מעט לחבב, הפך את היוצרות וזכה בחיבתו המסויגת כשייעץ לו כיצד להתגבר על בעית אי-הפליטה שלו. לאור ההצלחה התפקודית, מציעה לו התלמידה הענייה מייב למסד את כשרונו התרפויטי, ולפתוח קליניקה לטיפול מיני במעבדת בית הספר. הייתי אומרת שהנוזלים המבעבעים בה הם מטאפורה לא במיוחד מעודנת, אבל בשל הגרפיות של סצנות המין הרווחות (בחיי שאצלנו לא הזדיינו כל כך הרבה, ולמדתי במקום מאד משעמם שאופציות הבילוי בו היו מצומצמות ממש), נראה שלא ממש היה צריך מטאפורות.

דווקא השיח בסדרה בוגר ומורכב להפתיע. אבל בהתחשב בכך שבני נוער בימינו אינם צריכים שיסבירו להם על נקודת הג’י הגברית ואיפה בדיוק נמצא הדגדגן, זה די עובד. בכל זאת יש רושם מסוים של הגזמה, בעיקר בגלל השילוב של שיח בוגר והמון, אבל המון סקס גרפי ובוטה, גם בתחומי בית הספר.

אגב, אם השילוב של תיכוניסטים נבוכים והורים קצת יותר מדי ליברלים מזכיר לכם משהו, כנראה שאתם צודקים. אפנה את תשומת הלב לתמונה.

 

ביג מאות’ (פה גדול)

למי שלא מזהה, מדובר ב”פה גדול” הפרובוקטיבית הקודמת מאותו בית שיצרו ג’ניפר פלאקט, אנדרו גולדברג וניק קרול, ובה מצאנו שיח ביישני ובוסרי יותר והרבה פחות אקשן, ובכלל – העיסוק שם היה יותר בגילוי המיניות ובתגליות המסעירות או המדכאות על איך-בדיוק-נראה-עולם-המבוגרים. אכן, שם היו דמויות הרבה יותר צעירות, אבל משום מה נראה לי שבני ה-13 של ימינו כבר שכחו כמה דברים ש”פה גדול” הייתה מלמדת אותם. לפחות בעונה הראשונה שעסקה באופן ישיר יותר בהתפתחות פיזית.

אז האם “חינוך מיני” היא המחזה ריאליסטית יותר של “פה גדול”? לא ממש. למרות העיסוק באותם נושאים, השיח כאמור שונה, נקודת המבט שונה, והדמויות, אוי ווי, שונות מאד. אין ב”חינוך מיני” דמויות נלעגות וחד-ממדיות (המאמן סטיב, אני מסתכלת עליך!), וכאמור אפילו את הבריון הבית ספרי אנחנו נלמד לחבב. ואם הקונפליקטים של “פה גדול” מוכרים לכולנו מסרטי התבגרות מהאייטיז – מההורים המתגרשים ועד הידידה שלא סופרת אותך – ב”חינוך מיני” אנחנו כבר עוסקים בבעיות של גדולים. בעיות לשפוך, להגיע לזקפה, להגיע לאינטימיות, להזדקק לאינטימיות, וגם בעיות הורים-ילדים בסקאלה אחרת לגמרי. הדרכים המניפולטיביות שבהן יכולים הורים נורמטיביים בגדול לפגוע בילדים שלהם – ממשמעת קשוחה אך נטולת יכולת הכלה ועד, ובכן, ללהיות פסיכולוגים לא-ממש-אתיים – מוצגים פה בישירות לא רגילה.

אז זה מצחיק או מעיק?

מעיק זה לא. שתיהן ממש כיפיות. מבין שתי התכניות, אחת נמשכת חצי שעה והשנייה שעה. אחת במבטא אמריקאי גנרי והשנייה בשלל מבטאים בריטיים חוצי-מעמדות. אחת באנימציה והשנייה מצולמת (וממש יפה! לא שהאזור המוריק והטובל בטבע שם צריך צילום גאוני כדי לגרום לכם לרצות לגור בכפר, אפילו שיתחשק לכם להתאבד כבר אחרי יומיים). וכאמור, אחת מהן מתמקדת יותר בדמויות והשניה, ובכן, יש בה שירים ממש יפים. ופה בגדול נגמרים ההבדלים.

אחת קומדיה ואחת דרמה? בשתיהן אין רמז לצחוק מוקלט והפאנצ’ים מפוזרים בדלילות אך בחוכמה (ומביאים פרץ צחוק עצום ומשחרר כשהם סוף סוף מגיעים). נכון שהקונפליקטים ב”חינוך מיני” מורכבים יותר מאשר ב”פה גדול”. אבל דווקא ב”פה גדול” מוצגים תהליכי התבגרות ממושכים וקשתות של התמודדות, בעוד ב”חינוך מיני” הכל נפתר בתוך פרק או שניים. אבל בשתיהן הקונפליקטים לא מייצרים דרמה אפלה אלא יותר מצע לגיחוך על האבסורד בחיים.

ואם ב”פה גדול” העיצוב הקאמפי-עד-עלוב-בכוונה של האנימציה רומז כבר על הסגנון המוגזם וההומוריסטי, ב”חינוך מיני” העיצוב האמנותי אולי רומז על שאיפות לדכא, אבל כשג’יליאן אנדרסון, בחלוק תחרה צהוב שעוד מחכה לו תפקיד חוזר, מצווחת בקול דקיק ומוגזם “דרלינג, בוקר טוב!” בדיוק כשהחבר הכי טוב של הגיבור בא לאסוף אותו לבי”ס עם אופניים, מעיל מנומר ויותר מדי אייליינר – ובכן, ברגע זה אתם מבינים שאולי נכונה לכם חוויה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

 

“הארבי בירדמן” חוזר!

סדרת הקאלט של “אדולט סווים”, על עורך דין גיבור-על שמייצג דמויות מצוירות, חוזרת בספיישל לאחר עשור. מה הפך את הסדרה למצחיקה, איך הגענו משם ל”ריק ומורטי”, ואיך סטיבן קולברט קשור לכל זה?

 

בתור בן לשני עורכי דין אני יכול להגיד לכם שהעולם הזה לא כל-כך מעניין או מצחיק. אם אתם לא מאמינים לי אני ממליץ לכם לצפות בתוכנית הטלוויזיה ״פרקליטים עד הבית״ בערוץ 13, ובה עורכי דין עונים על שאלות של צופים, ואז למות משעמום. אז איך עושים סדרת אנימציה מצחיקה ומטורפת מעולם עריכת הדין? משלבים אותו עם דמויות מצוירות קלאסיות של חברת ״האנה ברברה״ כמובן! זה מה שעשתה סדרת אנימציית הקאלט Harvey Birdman: Attorney at Law אחת מהסדרות המקוריות הראשונות של רצועת ״אדולט סווים״ הפופולרית, שלאחר יותר מעשור חוזרת בספיישל חדש ופוליטי ב-14 באוקטובר.

קודם כל, אצטרך לספק לכם קצת היסטוריה. ב-1994 שודרה התכנית המקורית הראשונה של ערוץ ״קארטון נטוורק״, Space Ghost Coast to Coast, שלקחה את הדמויות של סדרת גיבורי העל המצוירת משנות השישים ״ספייס גוסט״ והפכה אותם למנחים ומפיקים של לייט-נייט טוק-שואו. התכנית יועדה לצופים מבוגרים והציגה אורחים אמיתיים כמו ווירד אל, בובקאט גולדת׳ווייט וטרי ג׳ונס. בזכות ההצלחה של הסדרה, היוצר שלה, מייק לאזו, שיכנע את ״קארטון נטוורק״ להשיק את ״אדולט סווים״ רצועת לייט-נייט לצופים מבוגרים.

הרבה מהסדרות המקוריות הראשונות של הרצועה היו, כמו ״ספייס גוסט״, מבוססות על סדרות מצוירות של ענקית האנימציה ״האנה ברברה״, שהייתה אחראית לעשרות סדרות קלאסיות כמו ״משפחת קדמוני״ ו״סקובי דו״ והייתה שייכת לאותם בעלים כמו ״קארטון נטוורק״. מבין הסדרות האלה הטובה ביותר כנראה הייתה ״הארבי בירדמן״, שלקחה את גיבור העל המצוייר ״בירדמן״ והפכה אותו לעורך דין. אך זה לא הספיק להם. הקליינטים של הארבי היו כולם מסדרות מצוירות של ״האנה ברברה״.

סקובי דו על סמים, בו-בו טרוריסט

הרבה מההומור של הסדרה הגיע  מדמויות הילדים הקלאסיות האלה ומהמצבים המבוגרים שמצאו את עצמן בהם. סקובי-דו ושאגי נעצרו כמובן על שימוש בסמים קלים, פרד פלינסטון הוצג כמאפיונר בסגנון ״הסנדק״, ובו-בו, חברו החמוד של יוגי הדוב, הואשם בהיותו טרוריסט. בצורה מסוימת הסדרה ביטאה באופן הכי טהור את האתוס של ״אדולט סווים״: לקיחת צורת מדיה שמזוהה עם ילדים – סדרות מצוירות -והפיכתם לבידור למבוגרים. כמובן שהבדיחה של לשים דמויות ילדים בסיטואציות מבוגרות עתיקה כמו הקונספט של בידור לילדים, ותוכלו לראות את זה עד היום בחולצות מעפנות של טלטאביז מעשנים וויד שאפשר לקנות בשוק, אבל ״הארבי בירדמן״ התגברה על הקלישאות האלה ונהייתה סדרה ממש מצחיקה בזכות הומור סוריאליסטי, דיאלוגים מהירים ודמויות דיסטניקטיבות. הארבי הוא לוזר נאיבי שמאמין בצדק ומשלם על כך, הבוס שלו פיל קן סבן הוא עשיר אקסצנטרי שנוטה להתבטאויות חסרות טאקט והיגיון, העוזר האישי של הארבי, פינאט, הוא רמאי נצלן, ואויבו הגדול של בירדמן, נבל העל מיירון רידאקטו, הוא עורך-דין יריב פרנואיד שמאיים תמיד לכווץ אנשים בעזרת קרן ההקטנה שלו.

ראוי לציין גם את הקאסט המרשים של התכנית. זה גארי קול (ביל לאמברג, הבוס הדוש ב-Office Space) בתור הארבי, ג׳ון מייקל היגינס ממגוון סרטי כריסטופר גוסט בתור השופט מנטוק, קורא המחשבות, וסטיבן קולברט, באותה תקופה עוד כתב ב״דיילי שואו״ בתור הבוס פיל קן סבן ומיירון רידאקטו. מדבבים נוספים כוללים את הקומיקאי העצבני לואיס בלאק, ופרנק וולקר, המדבב המקורי של פרד מ״סקובי-דו״ שחוזר לתפקידו. הסדרה הלכה רבות לכיוונים ביזאריים כמו פרק בו רידאקטו, האובססיבי לדברים קטנים, מתאהב באישה בעלת ישבן ענק ומתאפק כל הפרק לא לכווץ אותו, סגמנט ביזארי על סודה כפארודיה על פרסומות סמויות, או הופעתו החוזרת של דוב משונה ללא הסבר. בכלל, הסדרה מלאה בראנינג גאגס. אני גם מאוד אוהב איך שהם מוצאים דרכים חדשות לצחוק על הסדרות הישנות האלה, כמו בפרק שבלאק וולקן, גיבור על שחור מהסדרה של ״ליגת הצדק״ משנות השבעים, מתלונן על שמו הגזעני.

איך הארבי בירדמן השפיעה על ריק ומורטי וונצ’ור ברות’רס

אפשר בהחלט לראות את ההשפעה של הסדרה, על הסדרות הפופולריות של ״אדולט סווים״ שבאו אחריה. ״הונצ׳ור ברות׳רס״ לקחה מ״הארבי בירדמן״ את ההצבה מחדש של דמויות מצוירות קלאסיות במצבים של מבוגרים, אך החליפה את הדמויות הקיימות בדמויות מקוריות חדשות, ו״ריק ומורטי״ הושפעה מהומור הנונסנס ותשומת הלב לפרטים קטנים. ״הארבי בירדמן״ הייתה חלוצה בעולם האנימציה למבוגרים ואני מצפה בכליון עיניים לספיישל החדש, ובו הבוס המטורלל פיל קן-סבן (שעדיין מדובב על ידי סטיבן קולברט) הופך להיות נשיא ארצות הברית וממנה את הארבי לאטורני ג׳נרל שלו. אני בטוח שהאקלים הפוליטי הנוכחי ייתן ליוצרי הסדרה הזדמנות להרבה מהבדיחות הביזאריות שלהם, והייתי רוצה לדעת איך סקובי-דו משתלב בכל זה.

                              

הסדרה החדשה של יוצר הסימפסונז עכשיו בנטפליקס. איך היא?

השבוע עלתה בנטפליקס Disenchantment, הסדרה החדשה מבית מאט גריינינג. יונתן עמירן, מעריץ סימפסונס אדוק, בחן את הפרקים הראשונים וחזר עם מסקנות

.

 

יש כמה אנשים בתעשיית הבידור שידועים בזכות דבר אחד. אבל הדבר הזה כל-כך חשוב, כל-כך מוערך, כל-כך משפיע, שגם אם הם לא יצרו שום דבר אחר, זה לא משנה. אחד מהאנשים האלה הוא מאט גריינינג, שב-1989 יצר את סדרת האנימציה הכי ותיקה ומוערכת בהיסטוריית הטלוויזיה, Fish Police, אה… כלומר ״משפחת סימפסון״.

גריינינג התפרסם לראשונה בתור יוצר הקומיקס האלטרנטיבי המוערך Life in Hell. ב-1985 הציע לו המפיק והבמאי האגדי ג׳יימס ל׳ ברוקס להפוך את הקומיקס לסרטוני אנימציה’ שיופיעו בתוכנית המערכונים של הקומיקאית טרייסי אולמן. גריינינג הסכים בהתחלה, אבל אז פחד שיאבד בעלות על הקומיקס האהוב, לכן שרבט במהרה איזו משפחה מצוירת בשם הסימפסונס וקרא לדמויות על שם בני המשפחה האמיתיים שלו (אבא הומר, אמא מארג׳ וכו׳), והשאר היסטוריה (הלקח: תמיד תאלתרו משהו בדקה התשעים והכל יסתדר בסוף!). גרייניג יצר מאוחר יותר סדרת אנימציה מוערכת נוספת שזכתה לפחות הצלחה מהסימפסונס, אך בעלת קהל מעריצים אדוק, קומדיית המד״ב ״פיוצ׳רמה״. והשבוע, בפעם הראשונה מאז 1999, עולה סדרה חדשה שיצר גריינינג, הפעם באתר הסטרימינג נטפליקס ולא ברשת ״פוקס״ הבוגדנית. הסדרה היא Disenchantment, קומדיית פנטזיה מצוירת.

 

אני בטוח שאם גריינינג לא היה עשיר בטירוף, הוא היה מרגיש קצת לחץ עכשיו. הסדרה הקודמת שיצר הייתה מוערכת ואהובה, והסדרה לפני זה הייתה הפאקינג סימפסונז. ומצד שני יש גם הרבה באזז שלילי לגבי הסימפסונס בזמן האחרון, עם עשר ומשהו עונות לא משהו ושערוריית אפו, וגם העונות האחרונות של פיוצ׳רמה, אחרי שחזרה מביטול ולפני שבוטלה שוב, לא היו משהו. אז הרבה אנשים רוצים שייכשל. ועכשיו מגיעה השאלה, איך Disenchantment בעצם? די טובה! סוג של.

בין משחקי הכס לסרטי דיסני

קודם כל קצת רקע. כמו שהטיזר הראשון אמר, לאחר שראינו את ההווה ב״משפחת סימפסון״ והעתיד ב״פיוצ׳רמה״, הצעד הברור הבא הוא העבר. הסדרה מתרחשת בעולם פנטזיה בימי הביניים שנע בין משחקי הכס לסרטי דיסני. בשביל המסע החדש הזה גייס גריינינג כמה כותבים קלאסיים של הסימפסונס כמו ג׳וש וויינסטיין (שיש לו גם קרדיט יוצר-שותף על הסדרה), ביל אואקלי ודייויד אקס כהן, שיצר בעבר עם גרייניג את ״פיוצ׳רמה״. גריינינג גייס גם צוות מדבבים טרנדי ועכשווי לדמויות הראשיות: אבי ג׳ייקובסון מ״ברוד סיטי״ בתור הנסיכה המרדנית בין, אריק אנדרה מ״המופע של אריק אנדרה״ בתור השד המרושע לוסי, ונאט פקסון מ-Married בתור אלפו, האלף התמים. אנחנו פוגשים את שלוש הדמויות ביום חתונתה של בין. היא בתור נסיכה פרועה, שתיינית וחובבת הימורים לא מעוניינת להתחתן עם נסיך מטומטם שמעולם לא פגשה, רק בשביל לחזק את הקשר בין שתי ממלכות. באותו הזמן אנחנו רואים שגם אלפו לא מרוצה מהחיים שלו בממלכת השדונים הקסומה שבה כולם שמחים כל הזמן ומכינים ממתקים. הוא בורח מהממלכה בדיוק בזמן להפריע לחתונה של בין, ולצאת איתה להרפתקה עם השדון האישי החדש שלה לוסי.

אני חייב להגיד שאחרי כמה שנים של קומדיות מצוירות וקומדיות בכללי, שעסוקות בשאלות פילוסופיות והתעסקות פנימית מבאסת, זה נחמד לראות סדרה שפשוט רוצה להצחיק אותנו. אני מצאתי את עצמי צוחק בקול רם כמה וכמה פעמים בפרק הבכורה של Disenchantment, למרות שאני חייב להודות שרוב הצחוק הגיע דווקא מדמויות משניות, שמדובבות לרוב על ידי חברי קאסט של פיוצ׳רמה (ג׳ון דימאג׳יו, בילי ווסט, טרס מקניל) ולא הדמויות הראשיות. כמו עם פיוצ׳רמה ומדע-בדיוני, הכותבים מנצלים את הסביבה החדשה לחקור באופן הומוריסטי את ז׳אנר הפנטזיה. זה ז׳אנר שכבר זכה להמון פארודיות בעבר, אבל הכותבים מצליחים למצוא הבחנות חדשות, כמו בטקס החתונה, כשהכוהנת מתחילה לדבר באופן מאוד כללי ולא ברור על האל שצופה על החתונה, שהיא לא בטוחה אם הוא זכר או נקבה או בכלל מסוגל לצפות בדברים, ואיש מהקהל מעיר ״זו דת די חדשה״. או דברים קטנים כמו כשאחד משני המכשפים האפלים שצופים בלוסי דרך להבה בוערת, נוגע בטעות באש כדי להצביע ונכווה והמכשפת שלצידו אומרת לו בציניות ״כן, זה אש. זה חם.״ כמוכן, יש לנו כאן סדרה בכיכובה של אישה, ועוד אישה חזקה ומורדת. גריינינג הוא ליברל מהזן הישן, אלו שבעלי דעות ליברליות בתאוריה, אבל לא מעסיקים נגיד כותבים מגוונים, אז נראה איך יתמודד עם זה, אבל בכל מקרה זה מעניין, ונדיר.

אבל Disenchantment בהחלט לא הולכת לשנות את העולם כמו “הסימפסונס” או אפילו סדרות אחרות בנטפליקס. היא סדרה חמודה עם הרבה בדיחות מצחיקות ודינמיקה טובה בין הדמויות, אבל לא יותר מזה. ואני לא יודע אם אני באמת רוצה יותר מזה. הסדרה קצת יותר סדרתית ופחות אפיזודית מהסימפסונס, עם עלילות שנמשכות מפרק לפרק, אבל אל תצפו לאיזה סיפור הרפתקה אפי. אחרי שני הפרקים הראשונים שעוסקים בחתונה של בין העלילה די נשארת בממלכה, עם המלך שמנסה לחנך את בתו ונכשל. אבל עם ליהוק טוב, אנימציה נחמדה, וכתיבה שנונה הסדרה נשארת כיפית לצפייה.

איני צופה בינג׳, אז כשאני כותב את זה עדיין לא ראיתי את כל עשרת הפרקים של ״החלק הראשון״ של הסדרה שעלה לנטפליקס. אבל אני ממליץ לכם לראות אותה. היא כיפית ו״סימפסונית״ וזה כל-כך נדיר לראות בימים אלה. מגיע לנו לנוח קצת ולראות דמויות מצוירות עושות דברים מטופשים כמו פעם.

ה”ונצ’ור ברות’רס” חוזרת לעונה חדשה

סדרת האנימציה/ אקשן/ דרמה-קומית/ מדע בדיוני חוזרת לעונה שביעית והמעריץ הגדול יונתן עמירן ממליץ לכם

אם ראיתם אותי ברחוב בשבועות האחרונים, אולי שמתם לב שאני שמח יותר, מפזז קצת אפילו. מה הסיבה לשיפור הזה במצב הרוח שלי? האם זה שינוי שעשיתי באורח החיים שלי? מובן שלא!  רק אחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עליי, ונצ’ור ברות’רס, חוזרת לעונה חדשה. זה לא מאורע מאוד נפוץ! הסדרה משודרת מאז 2005, ונכנסת עכשיו לעונתה השביעית. זה שבע עונות ב-13 שנים! אז מה יש בסדרה שמחזיק אותי ומעריצים אחרים וגורם לנו להיות בסדר עם לחכות כל-כך הרבה זמן? אני אסביר.

ה״ונצ׳ור ברות׳רס״ נוצרה ב-2005 על ידי ג׳קסון פובליק, פסודונים של הכותב כריסטופר מקולוק, שכתב בעבר קומיקסים ופרקים של הסדרה המצוירת של The Tick, גיבור העל הפארודי האהוב משנות התשעים. זה נותן קצת רקע לסדרה העתידית שלו, שגם תעסוק בפארודיות על גיבורי, ובעיקר נבלי, על. פובליק חבר לדוק האמר, מוזיקאי ואמן, וביחד הם יצרו את הסדרה, שבבסיסה הייתה פארודיה על סדרות אקשן מצוירות משנות השישים, בעיקר ״ג׳וני קווסט״. בשנות האלפיים המוקדמות, אדולט סווים, רצועת המבוגרים של רשת ״קרטון נטוורק״ שמשדרת עד היום את ״ונצ׳ור ברות׳רס״ וגם סדרות כמו ״ריק ומורטי״, הייתה ידועה בפארודיות על התקופה הזאת, עם סדרות כמו Space Ghost Coast to Coast ו-Harvey Birdman: Attorney at Law, שלקחו את הדמויות מהסדרות הישנות ושמו אותן במצבים חדשים, כמו מנחי טוק-שואו או עורכי דין. פובליק והאמר הלכו על כיוון אחר ויצרו דמויות חדשות שמהוות פסטישים על הדמויות הישנות האלה.

האחים ונצ׳ור שעל שמם הסדרה, הם האנק ודין, תאומים הרפתקניים ונאיביים, בניו של דוקטור ״ראסטי״ ונצ׳ור, אב יחידני ודי נוראי, שיותר מתעסק בתהילת העבר שלו והתמכרויות שונות מאשר מדע או טיפול בילדים שלו. איתם גר שומר הראש הבאד-אס ברוק סמסון, בדיבובו של פטריק וורברטון הידוע מתפקידים כמו ״פאדי״, החבר הדביל של איליין ב״סיינפלד״, וג׳ו בפאמילי גאי. הם נאלצים להתמודד עם הארכי-נבל המעצבן שלהם ״המונארך״, טיפוס משונה שמתלבש כמו פרפר ושונא את ד״ר ונצ׳ור מסיבות לא ברורות, וחברתו ד״ר גירלפרינד בעלת הקול הגברי. יש גם עוד הרבה דמויות: שכן מכשף בסגנון דוקטור סטריינג׳ עם בת גותית שדין מאוהב בה, נבלי-על מגוחכים אחרים, סוכנים בסגנון ג׳י איי ג׳ו שעוזרים ל״טובים״, ועוד.

במקום להתעסק רק בפארודיות על סדרות ישנות בסגנון ״פאמילי גאי״ או ״רובוט צ׳יקן״, ״ונ׳צור ברות׳רס״ חושבים על ההשלכות הפסיכולוגיות של אותן סדרות ישנות. הרפתקאות מסוכנות ברחבי העולם עם הילדים שלך ימנעו מהם ילדות נורמלית ויהפכו אותם לבני נוער בלי ידע אמיתי על העולם. רדיפה של שנים אחרי האויב המושבע שלך יכולה לגרום לכך שכל הקיום שלך תלוי רק בשנאה שלך אליו. בילוי מרבית הזמן שלך עם סיידקיקים צעירים יכול לגרום לאנשים לחשוב שאתה נמשך אליהם, אפילו שאתה אוהב אותם כמו בן. בסדרה היה אפילו פרק שבו ראסטי הולך לקבוצת תמיכה לגיבורים-ילדים לשעבר עם פארודיות על רובין, בני הרדי ואסטרו-בוי.

לעומת סדרות מצוירות אחרות מערכות יחסים נגמרות ומתחילות, דמויות מתות ולא חוזרות

הסדרה גם מלאה ברפרנסים, ולא רק לסדרות גיבורי-על, כמו שמצופה. בסדרה יש דמויות המבוססות על דיוויד בואי, האנטר ס׳ תומפסון, טד באנדי, אנדי וורהול ועוד. בדיאלוגים הדמויות מפילות איזכורים להכל, ממוזיקת פאנק עד אסטרונאוטים איזוטריים, אגדות אורבניות וסיינטולוגיה. עם השנים התכנית צברה מספיק מוניטין כדי להשיג כוכבים אורחים מגניבים (בעיקר מעולם הקומדיה האלטרנטיבית) כמו הקומיקאי, כוכב פודקאסטים ומיסטר פינאטבאטר בעצמו פול פ. תומפקינס, כוכבת ״פארגו״ כריסטין מילוטי, כוכבת ״סאטרדיי נייט לייב״ קייט מקינון, וקווין קונורוי, המדבב הקלאסי של באטמן המצוייר בתור פארודיית באטמן, קפטן סאנשיין.

אבל מה שאני הכי אוהב ומעריך ב״ונצ׳ור ברות׳רס״ זה שזה סדרה עם המשכיות. לעומת סדרות מצוירות אחרות, שבהן הכל חוזר לאיך שזה היה בסוף הפרק, דברים משתנים. מערכות יחסים נגמרות ומתחילות, דמויות מתות ולא חוזרות, עבודות משתנות, סגנונות לבוש מתחלפים. הסדרה התפתחה הרבה מאז שהיא התחילה, אבל מה שנשאר זה האהבה של הכותבים לדמויות שבה והרצון של הצופים לעקוב אחריהן במשך השנים. הסדרה היא מלאכת אהבה לשני היוצרים, שכתבו כמעט את כל הפרקים, ומדבבים את מרבית הדמויות. זה מה שמשאיר אותנו שם למרות ההפסקות הארוכות בין העונות, והעובדה שהעונות עצמן קצרות מאוד. אני לא יכול לחכות לראות את הפרק החדש ולראות מה קרה עם דין, האנק, ראסטי, המונרך וכל הדמויות האחרות. זה יותר מסתם פארודיה מצוירת על ג׳וני קווסט. זו דרמה קומית מרגשת ומצחיקה על החיים בצל תהילת עבר וכישלון תמידי, עם רובוטים וגיבורי על. ואני אוהב אותה יותר מ״ריק ומורטי״. תתמודדו עם זה!

8 דמויות ישראליות בקומדיות אמריקאיות

לכבוד התכנית החדשה של סשה ברון כהן, המשודרת ב-yes, ובה הוא מגלם את אל”מ ערן מורד, יונתן עמירן בוחן כמה אמינות שמונה מהדמויות הישראליות בקומדיות אמריקאיות

.

השבוע כולם דיברו על התכנית החדשה של סשה ברון כהן המשודרת בארץ ב-יס  Who Is America, גרסה מחודשת של פורמט ״עלי ג׳י״ שלו בו הוא מגלם דמויות שונות ומראיין דרכם אנשים אמיתיים שלא יודעים מה קורה במטרה להוציא אותם מטומטמים. מארבע הדמויות שהופיעו בפרק הראשון הדמות שבלטה ביותר, בחו״ל ובארץ, היא ערן מורד מומחה אנטי-טרור ישראלי ואלוף משנה בצה״ל. באמריקה אנשים אהבו את הדמות כי היא נוגעת בנושא שחשוב מאוד לאמריקאים כרגע, השימוש בנשק בבתי ספר. ובארץ אהבנו את הדמות כי אנחנו אוהבים שאמריקאים משחקים ישראלים. זה מחמיא, זה מצחיק וזה קצת מביך לפעמים, אבל אנחנו אוהבים את זה. אז בואו נסתכל על כמה מהדוגמאות הבולטות לדמויות של ישראלים בקומדיות אמריקאיות, ונבדוק כמה הם אמינים וכמה הם מצחיקים.

אל״מ ערן מורד- סשה ברון כהן, Who Is America

לסשה ברון כהן יש יתרון בולט בלגלם דמויות ישראליות- הוא משלנו! סוג של. ברון כהן נולד בלונדון, אבל יש לו אמא ישראלית, הוא דובר עברית שוטפת, יש לו סבתא בחיפה וכמובן, הוא השתמש בידע שלו על ישראל כדי לגנוב לדובל׳ה גליקמן את הקאץ׳-פרייז. ערן מורד, לכן, הוא דמות די משכנעת. המבטא שלו לא רע (למרות שה-R שלו קצת מוגזמת), הוא משלב עברית פה ושם (“שקט צעיר!”), הפנץ בגבה הוא טאץ׳ נחמד והוא אפילו קרא לו על שם אחיו והמלחין הקבוע שלו, ערן ברון כהן. אני מוריד לו קצת נקודות על כך שההדפס בעברית על החולצה שלו כתוב הפוך. ואני גם רוצה לציין שלמרות מה שנאמר בתכנית, החוקים להחזקת נשק בארץ הרבה יותר שפויים מהחוקים שיש כרגע בארצות הברית.

אמינות: ארבעה מתוך חמישה כדורי פלאפל.

זוהן דביר – אדם סנדלר ״אל תתעסקו עם הזוהן״

זוכרים ב-2008 ש״אל תתעסקו עם הזוהן״ יצא וכולנו התלהבנו שכוכב הוליוודי גדול עושה סרט על ישראל, שצולם בחלקו בישראל עם שחקנים ישראליים? ועכשיו, עשור לאחר מכן, אנחנו יכולים להודות שזה סרט די מעפן. בכל מקרה, סנדלר לא משחק ישראלי מאוד משכנע. המבטא שלו נשמע צרפתי, הסטריאוטיפים שלו מוזרים (ישראלים אוהבים חומוס? נכון. ישראלים מתים על דיסקו? אני לא יודע בקשר לזה) וכמובן הרבה נקודות יורדות על כך שקרא לדמות ״זוהן דביר״ בזמן ש״זוהן״ זה לא שם. סנדלר כנראה ניסה להגיע לשם דומה ל״זוהר״ והגיע למילה שאוטו-קורקט לא מזהה. אבל עידו מוסרי ויוסי מרשק מאוד טובים בסרט.

אמינות: שתיים מתוך חמש עגבניות שרי.

ארי פרנקל – ג׳ון סטמברג, ״פילדלפיה זורחת״

ארי פרנקל, מהפרק השני של העונה השנייה של ״פילדלפיה זורחת״, The Gang Goes Jihand, הוא כנראה הדמות הכי פחות ישראלית ברשימה הזו. הוא טוען שהוא העביר את משפחתו מישראל לפילדלפיה לאחרונה בגלל המצב הביטחוני , אבל אין לו שום מבטא, הוא פשוט בחור יהודי. וגם איזה מין ישראלי עוזב את הארץ? נפולת של נמושות! אבל ארי נועד לייצג את ישראל כולה בסיפור המטורף של ״פילדלפיה״ שבו הוא קנה את האדמה שעליה יושב הבר, והחבורה נאלצת להילחם בו בעזרת קלטת שלהם בתור מחבלים רעולי פנים ושקית של קקי בוער. החבורה גם כמובן לא יודעת הרבה על ישראל: צ׳ארלי משום מה חושב שהיה שם צונאמי לאחרונה.

אמינות: אחד מתוך חמישה רובי עוזי.

ג׳ייקוב ודורית – סשה ברון כהן ויעל נעים, ״משפחת סימפסון״
סשה ברון כהן שיחק ישראלי גם בפרק הזה של “משפחת סימפסון”, שהוא מעונה אחרי עונה עשר, אז למי אכפת. ברון כהן מגלם את ג’ייקוב, מדריך תיירות ישראלי שמוביל את הסימפסונים וחבריהם בירושלים. לג’ייקוב יש בהחלט הרבה “חוצפה” ישראלית (הקאץ’-פרייז שלו זה “שאט יור פייס”) , והמבטא שלו לא רע, למרות שנשמע קצת מצונן. יעל נעים, שנולדה בישראל וזכתה לקריירה שירה בין-לאומית, משחקת את ביתו דורית, שנאבקת בבארט בעזרת (כמובן) קרב-מגע. כמו כל פרקי הטיולים של הסימפסונז, הם לקחו את הסטריאוטיפים של הארץ והגזימו אותם כמה שיותר לתוצאה קומית, שלא פוגעת יותר מדי.

אמינות: ארבע מתוך חמש חולצות SuperJew שקונים בירושלים.  

ירון – דיוויד וויין, Wet Hot American Summer: First Day of Camp ו-Wet Hot American Summer: Ten Year Later

ירון, בגילומו של יוצר ובמאי הסדרה, דיוויד וויין, מופיע בסדרות הפריקוול ובסיקוול של נטפליקס לסרט הקאלט Wet Hot American Summer. וויין כנראה רצה להכניס את עצמו לכיף כמו יוצר הסדרה והסרט האחר מייקל שוואלטר, ועשה זאת בדמות הדון ז׳ואן הישראלי, ירון, מדריך מחנאות ושחקן כדורגל מדהים. בפריקוול, ירון גונב לקופר את אהובתו, דונה, ובסיקוול הוא ודונה מגייסים את קן מרינו, הליידיז-מן הבתול, להיות תורם הזרע שלהם. בתור ירון, וויין מדבר במבטא לא רע, מבטא לא נכון, מילים עם Th (כמו ישראלי אמיתי) ומנגן בשופר בצורה מדהימה וסקסית. יש לציין שזו לא הפעם הראשונה שבה וויין שיחק יהודי מושך בצורה מטורפת. הוא גם שיחק את רבי מקג׳וג׳ו ב-Children’s Hospital ואת בן דמותו דייוויד ב-Stella.

אמינות: שלוש מתוך חמש פניות נכונות בווייז.

יעל הופמן – מיטל דוהן, ״העשב של השכן״ /נתניהצ- גל גדות, ״דייט לילי״

זה לא הוגן לגמרי להשוות את ההופעות האלה של שחקניות ישראליות אמיתיות, שגדלו כל חייהן בארץ, להופעות של אמריקאים, אבל צריך לציין אותן  בכל זאת.

לפני שהייתה וונדר-וומן, אבל אחרי תפקידה הבלתי נשכח בתור ג׳יזל ישר ב״מהיר ועצבני״, גל גדות שיחקת את ״נתניה״ בהופעת אורח קצרה לצד מארק וולברג, טינה פיי וסטיב קארל, בקומדיה החביבה ״דייט לילי״. כשהזוג הנשוי קארל ופיי באים לבקר קליינט חתיך של פיי בגילומו של וולברג, הוא מבלה עם ישראלית לוהטת בשם נתניה, שיורדת על הזוג בעברית וקוראת להם ״זקנים וחלשים”. וגם וולברג מדבר אליה בעברית שזה עוד משהו שאנחנו אוהבים.

מיטל דוהן גילמה בדרמה הקומית ״העשב של השכן״ את יעל הופמן, שעבדה במדרשה שאליה נרשם אנדי כדי להתחמק מלהתגייס לצבא. בתור יעל, דוהן מגלמת צברית קשוחה שבסצנה הכי זכורה שלה מקיימת יחסי מין עם אנדי, בלי סדין עם חור אבל עם סטראפ-און שחור גדול לצלילי מוזיקת כלייזמרים. שמע ישראל!

אמינות: כאמור זה קצת רמאות כי הן ישראליות, אבל עדיין – חמישה מתוך חמישה מוצרי ים המלח.

יוני מדריך הקרב מגע – גיל עוזרי, ״הכל לטובה״

קרב מגע הפך לאחד הדרכים הבולטות בה תרבות ישראלית חדרה לאמריקה. הרבה סיטקומים הזכירו את אומנות הלחימה הישראלית, ולמה לא? זה רפרנס אקזוטי ויש לזה שם מצחיק. בפרק של ״ארצ׳ר״ למשל, ארצ׳ר יורד על סוכן אחר על כך שלמד קראטה, לה הוא קורא ״הדיין קוק של אומנויות לחימה״ ומשוויץ שלמד קרב מגע, מבחור מה״מוסד״. כשהסיטקום הנהדר ״הכל לטובה״ זצ״ל עשה פרק בעונה הראשונה, ובה החברות פני וג׳יין לקחו שיעורי קרב מגע ביחד, הם שכרו את הקומיקאי והכותב גיל עוזרי, שכתב לתכנית ובהמשך כתב לתוכניות כמו ״ברוקלין 99״ ו-Big Mouth, לשחק את יוני, המדריך הישראלי לקרב מגע. גיל עוזרי! זה כבר נשמע כמו מישהו שלמד איתי בחטיבה. יוני מציג את עצמו בתכנית כ״יוני. שבעברית זה קיצור של המתנה של אלוהים. ולצערי זה גם ׳איבר מין נשי׳ בסנסקריט״. וזה מאוד מצחיק ונכון. יוני מדבר במבטא ישראלי די מדויק, ומבטא לא נכון מילים באנגלית בדרך שבה ישראלי יבטא אותן לא נכון. יוני גם עוזר לפני לשחרר את הישראלית הקשוחה שבתוכה – שירה אברמוביץ׳.

אמינות: חמש מתוך חמש מכות בבריכה.

 

קראו עוד:

מדריך האזנה לפודקאסטים על קומדיה

הקומיקאים הכי אוברייטד

קובי בלולו  ראיון ר-ציני

הקלישאה של כוכב הילדים המתוסבך

הסדרה החדשה של ג’ים קארי, וההסתבכות של כוכב ילדים ישראלי מסויים, הובילה את יונתן עמירן לחשוב על ההיסטוריה של כוכבי ילדים שערורייתיים בקומדיה.

השבוע יצא הטריילר ל-Kidding שיתוף הפעולה החדש בין ג׳ים קארי למישל גונדרי. הדרמה הקומית החדשה של במאי וכוכב ״שמש נצחית בראש צלול״ תעסוק במיסטר פיקלז, כוכב ילדים בגילומו של קארי, שעובר התמוטטות עצבים. הסדרה נראית מעניינת וצבעונית כמו שנהוג לצפות מפרוייקט של גונדרי, אבל אנשים פה בארץ לא דיברו עליה כל-כך הרבה. אולי בגלל שאנחנו עסוקים בשערוריות האמיתיות של כוכב ילדים שלנו: יובל ״המבולבל״ שם-טוב, שנעצר החודש בחשד על שימוש בקוקאין. שני האירועים האלה גרמו לי לחשוב על אחת הקלישאות האהובות בקומדיה: כוכב הילדים הלא ידידותי לילדים.

כמו הבובות למבוגרים, עליהם כתבתי פה לפני כמה שבועות, הקלישאה הזו באה ממקום מאוד טבעי: הרצון לקחת משהו שנועד לילדים ולהפוך אותו לגס. הדוגמה הכי ידועה לדמות כזו היא כנראה קראסטי הליצן, אחת הדמויות האהובות עליי ב״משפחת סימפסון״ או בכלל. קראסטי התחיל כסתם ליצן שבארט היה רואה בטלוויזיה, אבל עם השנים התפתח לדמות אמיתית, עם סיפור רקע טראגי ומספר התמכרויות בעיקר לסיגריות וכדורים. קראסטי הוא סוג של קומיקאי זקן שנאלץ לבדר ילדים למרות שמה שהוא באמת רוצה לעשות זה לספר בדיחות גסות. קראסטי גם חמדן וחסר מוסר, ונוהג להדביק את שמו על מוצרים שונים, ללא מחשבה על אם הם פוגעים באנשים, או אם הם המבורגר שאפילו הוא לא מוכן לאכול. עם השנים קראסטי הפך להיות דרך לכותבי ״סימפסונז״ להגיב על טרנדים שונים בעולם הקומדיה, כמו בפרק מעולה בו קראסטי מבין שהקומדיה שלו מיושנת והופך להיות קומיקאי בסגנון ג׳ורג׳ קרלין ש״אומר את האמת״ ונלחם בממסד, עד שהרוח החמדנית שלו מנצחת כמובן והוא נהפך לפרזנטור לחברת מכוניות. לקראסטי כמובן היה גם סיידקיק בתכנית הילדים שלו, סיידשואו בוב (בדיבובו של קלסי גראמר) שגורם לו להראות כמו מיסטר רוג׳רס, עם מספר נסיונות הרצח בהם הוא מואשם.

הדוגמה הכי ברורה בקולנוע לקלישאה זו היא Death to Smoochy קומדיה שביים דני דה-ויטו ב-2002, בה רובין ויליאמס ז״ל שיחק כוכב ילדים בשם ״ריינבואו רנדולף״ שנעצר על ידי ה-FBI לאחר שגילו שהוא מקבל שוחד מהורים שרוצים שהילדים שלהם יופיעו בתכנית. רנדולף מפוטר ומוחלף במופעיע לא יציב אך תמים בגילומו של אדוארד נורטון, שיוצר את הדמות ״סמוצ׳י הקרנף״. רנדולף מנסה להתנקם בסמוצ׳י ולקבל את העבודה, ובדרך כולם מסתבכים עם המאפיה והסרט נגמר בניסיון התנקשות על ידי כוכב ילדים לשעבר נרקומן. הקומדיה השחורה לא הצליחה בקופות ונקטלה על ידי המבקרים, אבל קיבלה סוג של מעמד קאלט מאז. אני חושב שהיא לא רעה ויש בה קאסט נהדר שכולל גם את ג׳ון סטיוארט, קת׳רין קינר ושחקני האופי וינסנט שיבלי והארווי פיירסטיין. חברו הטוב של ויליאמס, הקומיקאי בובקאט גולדת׳וויט ביים וכיכב ב-1992 בקומדיה השחורה Shakes the Clown, על ליצן אלכוהוליסט שמבלה בבר עם ליצנים מדוכאים אחרים (אחד מהם מגולם על ידי אדם סנדלר באחד מתפקידי הקולנוע הראשונים שלו). שייקס נעשה עוד יותר מדוכא כשיריבו הגדול בינקי (טום קני, כוכב ״מיסטר שואו״ ו״בובספוג״ וחבר ילדות של גולדת׳ווייט) מקבל עבודה בתכנית ילדים, ואז הוא מואשם ברצח ונאלץ לנקות את שמו. אני זוכר גם את הסרט הזה כלא רע, ובעיקר נהניתי מהופעותיו של קני בתור ליצן מרושע באמת. וגם, רובין ויליאמס מופיע שם כפנטומימאי פלצן.

כמובן, יש גם מקרים אמיתיים בהם כוכב ילדים נחשף כאישיות מפוקפקת. פול רובנס התחיל את הקריירה שלו כקומיקאי בקבוצת האילתור The Groundlings בלוס אנג׳לס, שם יצר את הדמות של פי-ווי הרמן כפארודיה על כוכבי ילדים משנות החמישים. הדמות זכתה להצלחה שהובילה לספיישל ב-HBO ב-1981 שנועד למבוגרים עם זיקה להומור ילדותי וסרט קולנוע אהוב בבימויו של טים ברטון ב-1985. ב-1986 רובנס השלים את המעגל כשפי-ווי הפך למנחה תוכנית ילדים אמיתית בשם Pee-Wee’s Playhouse שרצה במשך חמש עונות וזכתה במספר פרסי אמי. אבל אז ב-1991 נעצר על כך שאונן בבית קולנוע פורנוגרפי, מה שדי הרס את הקריירה שלו ככוכב ילדים. לאחר שנעלם מהציבור לקצת זמן, רובנס הצליח לחזור להשתתף בסרטים ותכניות טלוויזיה, ואפילו החזיר את פי-ווי עם ספיישל חדש, מופע ברודווי וסרט בנטפליקס, פרוייקטים שפנו בעיקר למבוגרים נוסטלגיים.

אך יותר מסיפורים אמיתיים על כוכבי ילדים, היו שמועות. מיסטר רוג׳רס, מנחה תכנית הילדים האמריקאי הקלאסי, שזכה החודש לדוקומנטרי אוהד ונחשב לסמל התמימות והרצון הטוב באמריקה, היה לפי שמועות הכל מחייל אכזרי במלחמת ויאטנם ואנס ילדים. סטיב מ״הרמזים שלו בלו״ מת ממנת יתר ובארני הדינוזאור היה סוחר סמים (כמובן שזה שטויות. הוא היה מדריך לסקס טנטרי). ועכשיו יש לנו עוד סיפור אמיתי עם יובל המבולבל שלנו שעכשיו גם חשוד כלקוח של זונות. מקרים אמיתיים כאלה ימשיכו לפתח את הדימיון של היוצרים הקומיים, מה שיוביל לעוד שימוש בקלישאה הנהדרת הזו.

100 פרקים של ארצ’ר

קומדיית הריגול המצויירת הגיעה השבוע ל-100 פרקים, אבל בדרך איבדה את דעתה

.

 

זה לא קל להגיע ל-100 פרקים בטלוויזיה של היום. פעם כשכל עונה הייתה 25 פרקים זה היה קצת יותר קל, אבל היום כשעונות מתקצרות ומתקצרות ומתקרבות למחוזות בריטיים, אלא אם כן אתה מקבל הבטחה מטורפת של 70 פרקים כמו ״ריק ומורטי״, זה קשה. ל״ארצ׳ר״, קומדיית הריגול המצויירת של רשת FX זה לקח תשע שנים אבל הם עשו את זה השבוע. זה הרבה פרקים לעקוב אחרי אותן דמויות באותו מקום, אבל ״ארצ׳ר״ בעצם לא עשו את זה. טוב, לא בדיוק.

כשהתחילה ב-2009, ל״ארצ׳ר״ היה קונספט די פשוט. מה אם ג׳יימס בונד, במקום מרגל בריטי מתוחכם וחלקלק, היה מרגל אמריקאי וולגרי ונוטה להתפרצויות זעם. שומרים את כל האלכוהוליזם, התמכרות המין ומשחקי המילים, אך מחליפים את העדינות הבריטית עם בורות אמריקאית. זה סטרלינג ארצ׳ר, סוכן בסוכנות הביון הפרטית ISIS (הסדרה התחילה הרבה לפני עליית ארגון הטרור בעל אותו השם) בדיבובו היוצא מן הכלל של ג׳ון בנג׳מין, קומיקאי שהשאיל את קולו המיוחד לתפקידים רבים, ביניהם בוב בלצ׳ר מ״בוב׳ס בורגרס״ ופחית הירקות המדברת ב-Wet Hot American Summer. ארצ׳ר עובד עם מלורי (ג׳סיקה וולטרס, לוסיל מ״ממשפחה בהפרעה״) , אמו השתלטנית והאלכוהוליסטית כמוהו, שמנהלת את הסוכנות, האקסית שלו הסוכנת לאנה לאנג (איישה טיילר,ד״ר צ׳רלי ווילר מ״חברים״) , רואה החשבון הנמושה סיריל פיגיס (כריס פארנל, ג׳רי ב״ריק ומורטי״), המזכירה המטורפת והעצלנית, שריל טאנט (ג׳ודי גריר, קיטי מ״ממשפחה בהפרעה״), מנהלת משאבי אנוש החרמנית והרעבה פאם פובי, הסוכן ההומו העוקצני ריי ג׳ילט והמדען המטורף עם נטיות נאציות, אלג׳רנופ קריגר. כולם חבורה של אסהולז שאוהבים לשתות, להזדיין ולעקוץ אחד את השני. הסדרה הושוותה בימיה הראשונים ל״משפחה בהפרעה״, עם חברי קאסט בעלי תפקידים דומים, וולטרס בתור המטריארכית השתיינית וג׳ודי גריר בתור מזכירה גרועה (והופעות אורח של ג׳פרי טמבור ודייוויד קרוס), ושימוש דומה בראנינג גאגס ודיאלוגים מהירים. הכתיבה והקאסט הם באמת מה שהחזיק את ״ארצ׳ר״ כל השנים האלה. האנימציה די מעפנה (בעיקר בעונות הראשונות) אבל הכתיבה החדשה וצוות הדיבוב המוכשר שזורק שורות במהירות של נרקומן שהחליט פתאום להיגמל, באמת הפכו את התכנית לחוויה מדהימה.

אבל משהו מוזר קרה לתכנית עם השנים. אפשר לשים לב להתפתחויות מוזרות רק מלהסתכל בסיווג הז׳אנר בויקיפדיה. זה מתחיל נורמלי עם ״אנימציה למבוגרים״, ״סיטקום מצוייר״, ״קומדיה שחורה״ ו״אקשן״. אבל אז פתאום אתה רואה Spy Fiction (עונות 1-4,6), Crime Fiction (עונה 5), Detective Fiction (עונה שבע), ו”״ניאו-נואר״ (עונה שמונה). וזה בלי העונה השמינית שאותה אפשר לסווג כ״סדרת הרפתקאות״ בסגנון אינדיאנה ג׳ונס. התכנית החלה להשתגע יותר ויותר ככל שהמשיכה. לעונה הראשונה היו עלילות ריגול די נורמליות עם סוכנים כפולים, הקגב והרפתקאות בצפלין. אבל עם העונות הוספו לעלילה סייבורגים, שיבוטים, היאקוזה וקרוס אובר עם ״בוב׳ס בורגרס״ והגיבורים שלנו נשלחו לחלל, מתחת לים ולתוך גוף האדם.

הדפוס שאחריו הסדרה תעקוב באמת התחיל בעונה חמש שקיבלה פתאום את השם Archer:Vice. סוכנות הריגול התפרקה והגיבורים שלנו עברו לתחום הסחר בסמים. שריל התחילה קריירה כזמרת קאנטרי, לאנה נכנסה להיריון ופאם התמכרה לקוק ורזתה. מאז הסדרה המשיכה לשבור פורמטים. בעונה שש החבורה חזרה לריגול, הפעם בשביל ה-CIA ולאחר מכן הם פתחו סוכנות בלשים פרטיים בלוס אנג׳לס. ואז העסק באמת התחיל להשתגע בעונה שמונה, בה פתאום עברנו מתקופת הזמן הלא ברורה שלנו (שילוב של תקופת המלחמה הקרה של שנות השמונים עם ההווה) ל-1947 שם ארצ׳ר הוא בלש פרטי, מלורי היא לא אימו אלא מאפיונרית ששוכרת את שירותיו, סיריל ופאם הם שני שוטרים זכרים ועוד דברים משוגעים כאלה. בעונה התשיעית ששידרה היום את הפרק לפני אחרון שלה, אנחנו וחזרנו אחורה עוד יותר בזמן ל-1939 שם ארצ׳ר הוא טייס שגר באי טרופי עם שותפתו, פאם, ואימו, מלורי, לאנה היא נסיכה, פיגיס הוא סוכן נאצי וקריגר הוא תוכי מדבר. כן! תוכי מדבר! ולא סתם אחד שחוזר אחרי מה שאנשים אומרים, כזה שמסוגל לנסח משפטים מורכבים ולחשוב בעצמו, כמו בן-אדם בגוף של ציפור טרופית.

בשלב הזה, ברור שאדם ריד, יוצר הסדרה והכותב של כמעט כל הפרקים, השתעמם מקונספט הריגול ועושה את השינויים האלה כדי לשעשע את עצמו. ואני מניח שזה טוב. אתה רוצה שהתכנית תישאר רעננה, וחמש עונות שוברות פורמט עדיפות על חמש עונות בהן היוצר משועמם. אבל המעברים המטורפים האלה, יחד עם האהבה של היוצרים לאנטי-קליימקס, יוצרים תחושה ששום דבר לא משנה. ״ארצ׳ר״ היא מכונת בדיחות אבל זה לא אומר שלא אכפת לנו מהדמויות. מה קורה עם הבת של ארצ׳ר ולאנה? היא לא קיימת בשתי העונות האחרונות.

״ארצ׳ר״ הייתה אחת מהתכניות האהובות עליי אבל עכשיו כשאני ממליץ עליה לאנשים אני חייב להגיד: ״כן, היא ממש טובה! כאילו העונות הראשונות… ואחרי זה היא עדיין טובה! אבל… מאוד משונה״. אני לא הולך להפסיק לראות את ״ארצ׳ר״ אני לא בן-אדם שמפסיק לראות סדרות אם הן עדיין כיפיות ונוחות לצפייה. והסדרה עדיין מצחיקה. אבל מי יודע לאן היא תמשיך פה. ריד רמז שהסדרה קרובה לסיום, ואני מקווה שבקרוב נחזור להווה ונסדר את הכל. אבל בינתיים, אם לא ראיתם אני ממליץ לכם לראות את ״ארצ׳ר״. לפחות את העונות הראשונות. כי אחרי זה… כאילו, היא עדיין מצחיקה… אבל…. כאילו…