ארכיון הקטגוריה: מערכון מצולם

סאטירה לוחמנית ונוסטלגיה מתקתקה – אז והיום בבדיחות מצבי חירום

“אח”, נאנחו כולם אי שם בראשית ימי הקורונה, לפני בסך הכל חודש, “זוכרים את זהו זה במלחמת המפרץ?”

מה עוד היה לנו במלחמת המפרץ? חרדה מחוסר הוודאות ושום יכולת לדעת מתי זה יסתיים, הורים וילדים בבית, והרבה מאד וודו שמערב לטקס ומסיכות כדי להתגונן. מדי פעם נשמעים קולות על הסולידריות של אז – המדינה שחילקה לכל אזרח ערכת מגן מפני לוחמת אב”כ, ונחמן שי שהיה המרגיע הלאומי ועשה חזרות רבות על הקאצ’פרייז שלו “ולשתות הרבה מים”. היום, לעומת זאת, קבלו את המענק לעצמאים שכדי לקבל אותו צריך להתגנב לבית שימוש שאינו בשימוש ולפתוח דלת שעליה שלט “זהירות נמר” ואת המענק למשפחות עם ילדים שנראה שבמעט כסף הכעיס הרבה מאד אנשים. אה, ודרישה לתפור לעצמכם מסיכה או לקנות ערימה – בעשרה שקלים ליחידה.

אז והיום, הצורך בפורקן של המתח בתקופה מלאה באי וודאות ניכר. אבל, האם הנוסטלגיה העזה לזהו זה מוצדקת? האם מה שהיה אז הוא באמת מה שהיינו צריכים – והיום כבר אין?

אז מה היה לנו במלחמת המפרץ? קודם כל, היה די הרבה. חוץ מזהו זה היה גם את “העולם הערב” הפרועה והמוצלחת לא פחות (אליה יש פחות נוסטלגיה, כנראה בגלל האבולוציה המעציבה של כוכביו), וגם “זבנג” – אז עדיין טור קומיקס בעיתון בודד ולא המפלצת הרב-זרועית של סוף העשור – הפליאה בבדיחות שכולם הכירו. מה שלא היה הוא ערוצים אלטרנטיביים – לא היו רשתות חברתיות וחוץ מפנזין או שניים שצילמו כמה יוד ביתניקים במכונת צילום ליד המזכירות כשאף אחד לא ראה, לא ממש היו ערוצים מעבר לאלה הרשמיים.

זהו זה מביאים את הבאבה בובה להציל את המצב:

היום, יש המון. יש את ארץ נהדרת, קבוע כל שבוע.

ויש עוד המון “רץ בווצאפ” מסוג כזה או אחר – ממים, סרטונים, בדיחות, משחקי מלים, קבוצות פייסבוק… המונים. כמו ב”צוק איתן”, כוכבי הרשת עדיין איתנו ומנפקים בדיחות שחורות וציניות באופן קבוע. אבל לאף אחד מהם, כולל לארץ נהדרת, אין את מה שהיה לזהו זה – את מדורת השבט. אין את 100% אחוזי הרייטינג, ואין את הצימאון לשבוע הבא. המפה לשם נשלח מם או סרטון, ולפעמים יש גם סדרת סרטונים בתדירות כזאת או אחרת. אבל אין את ההמשכיות, את הציפיה ליום חמישי בשמונה וחצי ולשידור החוזר מחר באחת וחצי. אין בדיחה אחת שכולם שמעו, וחזרו עליה, והכירו, וצחקו ממנה עד שנכנסה ל-DNA הלאומי.

חוץ אולי משיר המרפסות, המנון הסגר של ארץ נהדרת:

האם הבדיחות דאז באמת היו יותר מוצלחות? אולי. אני לא ממש משוכנעת שהבאבא בובה יותר מצחיק מעופר ומאור, אבל ברור שהיתה לו יותר נוכחות ושהופעתו הקבועה, פעם בשבוע באופן קבוע, הפכה אותו לדמות מוכרת לא פחות מנחמן שי, או ברסימנטוב של ימינו. בטח יותר מוכר מעופר ומאור.

הבאבא בובה חוזר לעודד, זהו זה 2020:

בהשוואה בין זהו זה של אז ושל היום, נראה שעיקר ההומור מאד חיובי – הבאבא בובה לגמרי בא לעודד, השירים חביבים, הכל באווירה מאד נעימה, לא נשכנית או פוגענית. ועדיין ההומור מיזוגני לעתים וסטראוטיפי עד רמת הקרינג’. לזכותם אגיד שגם ההומור הממוסד של היום לא חף מסטראוטיפים, ולעתים קרובות אכזרי ופוגעני הרבה יותר.

על מה צחקו אז ועל מה היום? הנה העולם הערב מראים לנו שתאוות בצע לא נולדה במאה ה-21:

גם אז וגם היום צחקנו על ההגבלות, הבעיות ועל מה שצריך האדם הפשוט לעשות בסיטואציה הלא ברורה הזאת שנפלה עליו מגבוה. פוליטיקאים? דוברים? הם לא חסינים, ונשמו שפע עקיצות בנוגע למשה בר סימן טוב ובואו לבאס, ליצמן ויאיר נתניהו, כלומר ביבי, רק ביבי! אבל אנחנו בעיקר מחכים לשמוע מה יש להם לומר.

ההומור היום בעיקר ציני ועוקצני יותר. אם פעם העוקצנות היתה שמורה למחתרת של העולם הערב (כן, הם היו אז די מחתרתיים – בערוץ ניסיוני עם אפס תקציב ושני מנחים צעירים שלא ממש בטוחים מה לעשות עם הדבר החדש הזה, מצלמה), היום היא בכל מקום.

אפ פעם ההומור היה ברובו ממסדי ובחלקו הזעיר חתרני – היום הוא בעיקר חתרני, צץ לו מפה ומשם, מקבוצת פייסבוק וערוץ טלגרם, מיצרן ממים חצי-אנונימי למשנהו. ערכי ההפקה דווקא עולים – כל סרטון באפס תקציב נראה יותר טוב מרוב המערכונים בניינטיז. ההבדל העיקרי – אם פעם היה קשה מאד להתחמק מהסאטירה – היום צריך לחפש אותה באופן פעיל, ולהמשיך לחפש, אחרת לא תדע שיש עוד סרטון בסדרה.

לסיום, הנה עופר ומאור, הדבר הכי קרוב שיש לנו כרגע למתחתרת “העולם הערב”, מאחלים לכם חג שמח בסרטון השלישי לענייני קורונה:

בינג’ לבידוד – שמיניית הסרטונים הכי מצחיקים שמצאנו על הקורונה

כולם במתח, כולם עצבניים, בייחוד כותבת שורות אלה שחיבקה לשלום את כולם בעבודה שלה ביום חמישי ורק אז גילתה שאשתו של אחד מהם היתה בפיראט האדום. נכון שהגיע הזמן לירידת מתח? הנה בינג’ של מיטב קטעי הוידאו ממובחרי המצחיקנים שלנו, והכל בטעם קורונה, כלומר איכס, בטעם גינס כהה:

נכון הכל רציני עכשיו? תראו כמה דובדבני וקובץ רציניים כשהם מדברים על הקורונה:

ויוסי פנסו מפנק ברשימה מוזיקלית כדי שנזכור מה אסור לעשות:

את שני אלה מצאתי בערוץ של הקומדי בר.

עידן אלתרמן ולהקתו, האלתרמן’ס, כלומר בנו ובתו, עושים פה כבוד למסורת:

עקבו אחריו בעמוד הרשמי.

שרון לוקסנבורג כתבה מחדש את אחד השירים המוכרים מ”היפה והחיה”, בעזרת מירי זהבי ועודד סנדטש ששרים נפלא נוצר פה משהו מיוחד.
(גילוי נאות: הבת שלי חיפשה אותי לבל בפורים, אבל רוב האירועים שהייתי ואמרה ללכת אליהם עם התחפושת התבטלו).

אל תשכחו לבקר בערוץ שלה, שרון לוקסנבורג. זה שווה.


על עופר ומאור תמיד אפשר לסמוך. הם יודעים את העבודה. הנה הם נותנים, בתורת “האחים שמחה”, לא פחות משני שירים קורעים. “זה נמוך”, הזהירה הצדקת ששלחה לי את הסרטונים.

“נכון”, החזרתי לה. “אבל מצחיק”.

לכו לערוץ שלהם, עופר ומאור. רציתם ללמוד בטח, הנה מה שבאמת תראו בחודש הקרוב.

והדר לוי כבר כתבה על זה סטנדאפ! שלם!

עוד מזה בערוץ שלה, סטנדאפ הדר לוי.

גם ארץ נהדרת לא טמנו ידם בצלחת:

עקבו אחריהם בפייסבוק.

תרגישו טוב כולם, ואל תשכחו לעקוב אחרי חולה 74 בטוויטר. תהיו בריאים.

קראו עוד:

הפקת סרטונים מצחיקים

תחרות הסרטונים המצחיקים של 2018

וידיאו קומדי  סרטונים מצחיקים, 7.5-23.4

קומיקאי, סטנדאפ ומערכון העשור

קומיקאי ומערכון העשור בחירת יונתן עמירן

אז פה ב״ילדי הקומדיה״ ביקשו ממני לבחור את קומיקאי ומערכון העשור. זו משימה קשה, ומשימה שאי אפשר באמת להצליח בה. לא משנה מה אני אבחר אני אקבל תגובות זועמות שלא בחרתי את הדבר הנכון. אבל אני כותב קומי אמיץ, ואני מוכן למשימה הזאת, בעיקר אחרי שהכריחו אותי.  בואו נתחיל!

קומיקאי העשור

לבחור את הקומיקאי של 2010-2019 היא משימה קשה במיוחד. זה היה העשור שבו נטפליקס פרצה לחיינו והוציאה משהו כמו 20 ספיישלים ביום. השוק הוצף אפשר להגיד. היו לנו ספיישלים שערורייתיים ושנויים במחלוקת כמו ״נאנט״ וכל ספיישל של דייב שאפל. הייתה לנו הנפילה הגדולה של לואי, שעד לפני כמה שנים היה בחירה בטוחה לקומיקאי העשור. וזה היה עשור שבו עולם הקומדיה נהיה פתוח יותר, מלא בקומיקאים מגזעים, מינים ונטיות מיניות שונות. אז אחרי כל ההקדמה הזאת איך אני יכול שלא לבחור את ג׳ון מולייני, איש לבן סטרייט בחליפה שעושה סטנדאפ די רגיל. אני יודע שזה נראה כאילו פשוט בחרתי את הקומיקאי האהוב עליי, אבל שיטוט קצר באינטרנט, יחשוף שאני לא היחיד שחושב ככה. אנשים אוהבים את מולייני ואת הסגנון הפשוט-אך-מתוחכם שלו. הדרך שבה הוא מספר סיפור, הדרך שבה הוא בוחר את מילותיו. מולייני הוא גם קומיקאי שעשה את מירב עבודתו בעשור הזה. הספיישל המצולם הראשון שלו יצא ב-2012, והוא סגר את העשור עם ספיישל סוריאליסטי לילדים בשביל נטפליקס ממש לפני כמה שבועות. בנוסף, בניגוד לאמנים כמו דייב שאפל או איימי שומר, תתקשו למצוא אנשים שממש שונאים את מולייני. ההומור של מולייני, עם כמה שהוא יכול להיראות מיושן, הוא ההומור של האינטרנט בעשור הזה.  ג׳ון מולייני מדבר כמו האינטרנט והאינטרנט מדבר כמו ג׳ון מולייני.

מערכון העשור

2010-2019 היה גם עשור לא רע למערכונים. היה לנו את ״קרול שואו״ ו״קי ופיל״, את I Think You Should Leave, שרק הגיעה השנה אבל כבר הפכה לקאלט. אבל תכנית המערכונים שעדיין שלטה בשיח הייתה ״סאטרדיי נייט לייב״, שלמרות נסיונותיה הרבים להיות פוליטית וחתרנית, מצליחה הכי כשהיא גובלת בנונסנס. אני יכול לבחור את אחד מהמערכונים הנפלאים שג׳ון מולייני כתב וכיכב בהם מהפרקים שהנחה, או את ״דייוויד ס. פאמפקינז״ שהפך לתופעה, או אחיו קווין רוברטס״.  או אולי אפילו אחד מ״דיגיטל שורטס״ של הלונלי איילנד שאני אוהב כל-כך. אבל אני אאלץ לבחור במערכון קצת נשכח בכיכובו של סטיב בושמי דווקא, מערכון בשם ״קואץ׳ ברט״. מערכון קורע, משוחק וכתוב היטב, קצת ריסקי, שראיתי עשרות פעמים. אני לא אספיילר לכם את כל המערכון, רק אגיד שזה מתחיל בחדש לפדופיליה, ונמשך משם. 

קטע הסטנדאפ של העשור – בחירת נוי טמרקין

שחר חסון – מכירים את זה שקיץ?

שחור חסון הוא גאון. קל מאד להתאהב בו, אתה כאילו לא יכול שלא; הוא אותנטי, סּופר פתוח, אינטליגנט, הוא בן אדם חמוד (עושה רושם שגם טוב), הוא עמך ואי אפשר שלא להעריך אותו על הקריירה המפוארת והיציבה שבנה וטיפח בחריצות ניכרת. עם זאת, שחר חסון בסביבה כבר לא מעט זמן וכולנו יודעים מה קורה עם דמויות שנמצאות קרוב אלינו לאורך תקופות ארוכות וללא הפסקה – מיאוס, זה מה שקורה. יצא לי לשמוע בשנים האחרונות לא אחת, קולות נרגנים שמלינים על חזרתיות או “התעייפות החומר” לכאורה – וואלה, לא השתכנעתי. בעיניי, שחור חסון היה ונשאר גאון. הייתי יוצאת איתו, כנראה שהייתי עושה אותו, לעת עתה אסתפק בלהכתיר את היציאה האגדית הזאת שלו, לקטע סטנדאפ העשור.

הקטע הזה מדגים לא רע את הנוסחה השחר-חסונאית לגאונות קומית. בואו ננסה להבין דרך המוח שלי, מה בעצם קורה שם?

הקטע הזה נפתח עם האלמנט המרכזי שמכתיב את המבנה של ההופעות של שחר. אני מדברת כמובן על התקשורת עם הקהל. הוא כל הזמן בדיאלוג אקטיבי דו-כיווני עם הקהל. הוא מרגיש שם בנוח, הוא לא נבהל מהתקלות. ברוב המקרים הוא זורם איתן ומחבר אותן לתסריט שלו, או משתמש בהן כבאפר בתבונה ובגמישות רבה.

הוא פותח את הקטע בכך שהוא מודיע לקהל על מה הוא הולך לדבר עכשיו. מכין לנושא הבא – קיץ – ויוצא לדרך.

בפרק זמן של 3:24 דקות הוא פורס ארבעה פאנצ’ים שקשורים לקיץ, בזה אחר זה. האשכנזים, הרוסים, החור באוזון ואז האילתים הטיפשים. זה כאילו הוא ישב ואמר לעצמו “בא לי לכתוב קטע על קיץ. איזה דברים מצחיקים שאני מכיר יכולים להיות קשורים לקיץ?” פרט, בחן, בדק, ליקט, ואז, כמו בארוחת טעימות טובה, הוא קשר בין המנות באלגנטיות ובאינטליגנטיות. הוא מקפיד לבנות את המקטעים בצורה מסודרת מאוזנת. כל מקטע הוא בן חצי דקה לדקה. כל מקטע נסגר בפאנצ’ חזק. אין אצלו רגעים חלשים, אין אצלו רגעים מתים. הוא יודע להרגיש את הקהל היטב והוא יודע לשמור על הקהל חם. הרגישות הזו מאפשרת לו להשאיר את הקהל במתח גבוה לאורך הרבה מאד זמן, ללא נפילות מתח. שימו לב, למשל, למעבר באזור של דקה 1:23. הוא נותן את הפאנצ’ האחרון “בת זונה, די, קופחת עליי”, הקהל אוהב את זה, אבל הוא לא עוצר, לא נח ולא נותן לקהל לנוח. הוא נותן שלוש שניות בדיוק של מנוחה ומשם לוקח שיפט סופר אלגנטי, שכולל שינוי קצב וטון דיבור, אל המקטע הבא. הוא יודע איך לגעת, הוא יודע איפה לגעת, הוא יודע כמה לגעת והוא יודע באיזה קצב.

הסיבה האמיתית שאני בוחרת בקטע הזה לקטע העשור, היא שהוא נגע בי באמת. כאוקראינית לבקנית (אני על הגבול! זה נקרא חוסר פיגמנטים) שעברה כמעט שלושים קיצים של קרם הגנה שלושת אלפים; כעולה חדשה לשעבר שסבלה את כל ההצקות ועברה את כל הדרך הארוכה, המערכון הזה ריגש אותי. הוא ריגש אותי כי גם אותי השמש לפעמים מחלישה. הוא ריגוש אותי כי גם אני החברה הזאת שמורידה זיעה לאורך (מטאפורית לפחות). הוא ריגש אותי כי כששמעתי אותו, ירד לי פתאם האסימון שהתאקלמנו, אנחנו, הרוסים. לכל אחד יש רוסי-מחמד שנמס בשמש ושחר חסון שם את הסטפמה הסופית שזה בסדר.

קראו עוד:

הדמויות הקומיות האהובות בכל הזמנים

השירים המצחיקים בכל הזמנים

סדרות הקומדיה הטובות ביותר בכל הזמנים

גברים מנישואים דפוקים, נשים מיוגה: תולדות היחסים בין המינים במערכונים ישראליים קלאסיים

מערכונים על אהבה לפי עשורים

זוגיות דפוקה היא לחם חוקם של מערכונים. בכתבה אסקור מערכונים קלאסיים מתוך חמישים שנות סאטירה ובידור ישראלי, אציג את האבולוציה של ההומור על יחסים בין המינים שהשתנתה כמו הדורות, המדינה, החברה שלנו, כמו העולם, כמו המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים עליו.

שנות השישים – זהרירה חריפאי בשיר נשי סאטירי מתוך הסרט “חור בלבנה” בבימוי אורי זוהר

זהרירה חריפאי בשיר מתוך הסרט האוונגרדי שכתב הסאטיריקן והסופר עמוס קינן (בעל הטור הסאטירי הידוע דאז “עוזי ושות’). הסרט מבולבל במתכוון ובנוי ממערכונים או סצנות חסרות פשר, במהלכן השחקנים בונים ספק עיר ספק קרקס מדברי בנגב, הסצנות בסרט התפורות אחת לשנייה ב”תפרים גסים” באופן מכוון. “חור בלבנה”, בין היתר משל על תל אביב כעיר העברית הראשונה שהוקמה בחולות מכלום ועל הישראליות החפיפניקית והמיליטנטית, מעוצב וערוך כסרט אמנותי אוונגרדי המזכיר את פליני וצולם במדבר עם כל הבוהמה שישבה ב”כסית” כמו פסטיבל “ברנינג מן” או “אינדינגב” של התקופה וכיכבו בו שייקה אופיר, דן בן אמוץ, שמוליק קראוס, ישראל גוריון, בומבה צור, אריק לביא ועוד.

אמנם לא מדובר במערכון אך בשיר משתתפות שתי דמויות, חריפאי המגלמת אישה מיושבת אבל עם טוויסט ברכטיאני של “אמא קוראז'” (הסאטירה של קינן עם ברכט בתוך המעטפת הקולנועית של זוהר). אישה כביכול “מיושבת” שירדה מהפסים ולכן אומרת את האמת- פונה בשיר אפילו לעדות האופי של עז ומצהירה כי היא שוכבת עם כל דיכפין (הסיקסטיז אפילו עוד לא הגיעו עדיין לארץ) ונגן הקלרינט שלה נותן לה קונטרה קומית ברקע (האם זו הופעה או קליפ?), מנגן בכלי מוזיקלי יהודי בהגדרתו, מקפץ על הדיונות המדבריות טרום “ששת הימים”, בבגדי ספק בדואי ספק חסיד יהודי ספק תימני חטוף. חריפאי, שחקנית סאטירית ותיקה הידועה מהצגותיו של חנוך לוין, מצחיקה בדמות גרוטסקית בעלת קול צלול ולחן מהודק, משדרת מסרים של חופש, אנטי מלחמתיות רדיקלית ואבסורד ועוד מפיה של אישה מבוגרת וכבדה שמהדסת על הדיונות כפרחחית היפית במשקל נוצה ושרה שהיא שוכבת עם כל העולם- אימאז’ מזעזע לאותה תקופה. הסאטירה היא אנטי מיליטריסטית בסגנון שכמו מנבא את “מלכת האמבטיה”. חריפאי מתפתחת  לדמותה של הפקידה הפלוגתית השוכבת עם הגדוד כולו- סטראוטיפ מטריד תרתי משמע פרי התקופה וללא כחל ושרק, מתגאה בכך שהיא יולדת בעצמה חיילים חדשים לצבא- בשר תותחים טרי. היא מקפצת כעז בגיל העמידה על דיונות החול של הנגב, מספר שנים  לאחר “מבצע קדש” ולפני מלחמת ששת הימים. ימים בהם עדיין לא נגוז החלום על ארץ ישראל השלמה, התנ”כית. הזיית החום של כיבוש השממה הבן גוריוני מתערבבת בכל האבסורד התיאטרלי הזה (הזכיר לי את “לה סטראדה” של פליני אבל לא בטוח שתחלקו איתי אסוציאציות) בשירתה של חריפאי באמצע שומקום, הסצנה התגלגלה לקלאסיקה האנטי פטריוטית ופטריוטית בו זמנית (להבדיל מיצירות אחרות של קינן ומחנוך לוין שלא נחשב פטריוטי ולא הצליח לאחוז את החבל הסאטירי משני הקצוות). השפיע גם על “גבעת חלפון” של אסי דיין כעשור מאוחר יותר מחד ועל ההצגה והסרט “אמי הגנרלית” מאידך. דמותה של חריפאי היא לא סתם אמא פולניה או אובר מגוננת שמתערבת בשירותו של בנה אלא דמות של אישה משוחררת/מטורללת שבאה משומקום ומתהדרת במופקרותה בפניה של עז שלא מבינה על מה המהומה ובליווי נגן קלרינט חסידי הלבוש כתימני. נכון שמדובר בשיר ולא במערכון מצולם/ הופעה חיה אבל מדובר בשיר קומי המדבר על היחסים בין האם המולידה, החסיד היהודי/בדואי נודד, שיתוף כלב ועז (האם קיבלו תשלום מאורי זוהר או עשו זאת לשם שמיים?) ואישה מבוגרת ומסורבלת שבא לה להשתחרר מינית עוד אפילו לפני שהיתה זו רוח התקופה ובטח לא מהדור שהשתחרר. למרות שאיננה דוגמנית (וזה בדיוק הצד הקומי) ובמקום להשאר בדמות ה”יכנע” שיוחסה לה מאחורי הסירים של “אמי הגנרלית” /הדמות הגרוטסקית של ברכט/ הפולניה המסרסת של לוין היא הופכת אצל קינן וזוהר לילדת פרחים משוחררת בורג בשירות האימפריה המיליטנטית המתהווה, החלוציות, הציונות והשחרור מהמוסר האורבני.  

מדובר בקולאז’ של אי הלימה קומית או פאזל מעורבב והצופה צריך להרכיב את החלקים לפי מגירות הקטלוג של השכל הישר- סאטירת אבסורד קולנועית במיטבה פרה-טלוויזיונית שחרגה מחוץ לגבולות תל אביב הקטנה, החמאם של יפו, מערכוני הרדיו, התסכיתים, יומני הקולנוע והתיאטרון.

שנות השבעים: הסיגריה – אריק לביא ושושיק שני (מערכון מאת אפרים קישון) בהופעה/ראיון בתוכנית של מני פאר (“שעה טובה”?) 1974

שני בני נוער אחרי תיכון מתנסים בחשיש לראשונה, יושבים מחוץ לבית בחשיכה ומודעים לכך שבסיפור המסגרת נמצאים גם בראיון בתוכנית אירוח בטלוויזיה באותו ומני פאר מראיין אותם. האם זה פוסטמודרניזם לא מודע של קישון, אריק ושושיק? הסימביוזה הבלתי ניתנת להפרדה בתזמור הפיזי והמילולי, הטקסטואלי והסבטקסטואלי, רוחשת ביניהם כזוג בימתי ובחיים. לביא ושני מתוזמרים כאיש אחד, כמי ששיחקו במשך שנים בהצגות השלאגר ההיסטריות וההיסטוריות מוזיקלית וקומית שכתב להם קישון – “הוא והיא” ו”הו הו יוליה”. לאחר שהתאוששו מבגידותיו של אריק ורק המוות הפריד ביניהם, הם הצמד הקומי האולטימטיבי של גבר ואישה, אוהבים, בעל ואשתו, אב ואם, זוג פרוד, זוג מכוח האינרציה, זוג או פרד.

במערכון קלאסי זה הם שוחטים את כל הפרות הקדושות, למערכון מבנה מעגלי- בכל פעם שהוא מנסה להציע לה שאכטה מסיגריית החשיש, מתנשק איתה ואז שולח יד- היא הודפת אותו, הוא שואל אם היא כועסת ואז הוא נאלץ לסגת ולהתרכך —-> ומשם שוב מפלרטט קצת הבל רומנטי בטון אפוף חשיש וחשש, מציע לה שאכטה, מתנשק איתה ושולח יד. הוא לא שולח יד רק במפתן החשוך מאחורי הבלוק באישון ליל ליד הבלונים של הגז אלא מחוץ למערכון הוא בעצם שולח יד לאשתו החוקית כשחקן בוגר בראיון באולפן בפריים טיים בערב שבת מול כל עם ישראל המפצח פיסטוקים בסלון וצופה בתוכנית האירוח “שעה טובה עם מני פאר”. זה היופי של המערכון- איך שני ממדי זמן ומרחב יכולים לדור יחדיו תוך קריצה כפולה לקהל עד למצב של שעורה בעין?

היא עוד לא בתולה הן במין והן בסמים והוא כבר שועל חשיש “ותיק” (או שמא מנסה רק להרשים כדי להיטיב בפיתוי?) בגילו הצעיר, הוא בעצם מנסה להשכיב אותה באמצעות החשיש והיא חוששת שלא יכבד אותה למחרת, שההורים השמרנים יגלו או שהיא סתם צעירה מדי/בתולה- דאגתו היחידה היא שהיא “נעלבה”. כבר בשנות השבעים הם שוחטים את כל הפרות הקדושות, מני פאר רומז שהלכו רחוק מדי עם הסמים ומפחד ממישהו בשם ברשות השידור בשם “דדון” מההפקה שכנראה אחראי על הצנזורה הממשלתית (גולדה עישנה רק “אירופה” או מקסימום “כנסת שש”). הם מתייחסים אליו בין השיטין כל המערכון ומצליחים ללהטט בחצי אלתור בחוש קומי נדיר. ממשיכים לשחק בשני המישורים בו זמנית- מסגרת פנימית עלילתית של בני נוער מחוץ במזמוז בתולי ומסגרת חיצונית של מראיין היושב מולם, של הקהל באולפן ובבית הצופה איך זוג השחקנים/זמרים/סלב/חיות בוהמה משולחות רסן בני התקופה, בעל המשחק נער מתחיל עם אשתו המשחקת הנערה, צוחק על הפחד מההורים השמרנים והגלותיים. דור הסיקסטיז הצברים מדבר בעילגות/ביישנות/בוסריות או סתם עם אף סתום מסמים. כנער ונערה הם מדברים על ההורים (קישון שכתב את המערכון אפילו יותר מבוגר מדור ההורים של התקופה), יש להם תוכניות לעתיד בעולם הסיפורי הפנימי, הם יוצרים מציאות מקבילה אמינה והקהל ממשיך להאמין להם גם כשהם חורגים ממנה- הקריצה הסאטירית ואי ההלימה מובנת.

מדובר במערכון מהפכני וקלאסי בדיעבד (גם אם לא ידוע כיום כמערכוני הגשש למשל) למרות שהגשש, שלושה גברים וגם הכותבים שלהם (גאונים כניסים אלוני) לא היו מהפכניים בנושאי יחסים או שאולי מדובר בהדחקה ציבורית בגלל צנזורה. האם היסטורית ותרבותית קישון הקדים את זמנו או שהמערכון יצא מפרופורציה עקב האלתורים  הפרועים של אריק ושושיק שכמעט גרמו למני פאר לעשות במכנסיים ולחטוף פלאסק מדדון? האם הוא איש ריב ומדון? (שימו לב לדמיון למוקומנטריים שיצרו רק עשרים שנה קדימה כמו “לארי סנדרס” האמריקאי בה תמיד מכבסים את הכביסה המלוכלכת של ההפקה בשידור). המערכון קלאסי בדיעבד והוא מעבר למצחיק כי יש לו טונות של אנדרסטייטמנט. אולי כמו “החמישייה הקאמרית” (רק בניינטיז היה כבר מותר) או אפילו חנוך לוין (מצונזר ותיק)- החיוך קופא על פניו של הצופה דאז היושב בסלון עם משפחתו ויכול, אם יקום למקלט הטלוויזיה, להעביר ערוץ רק לירדן. בכל זאת- הכל נאמר בשידור בפורום הציבורי ביותר, ואולי טוב שכך? אולי פעם ידעו לעכל דברים שהם פשוט מצחיקים מבלי להוציא מפרופורציות והיום אנחנו בכלא המוזהב של הפוליטיקלי קורקט ופוליטיקת הזהויות המסרסת. סברה נוספת היא כי בזכות העובדה שאריק ושושיק יכולים לקרוץ להורים כי הם כל כך אהודים עליהם ובעצם לרכל על הילדים בסלחנות, זה מתאפשר בזירה הציבורית או אפילו מהווה כלי חינוכי מפתיע (הפחדה) ולא נלחש על ידי בני נוער שחושבים שהם מרדנים גדולים וההורים לא יודעים, אולי כי הבוהמה וב”כסית” (אפילו היתה להם מפלגה- “העולם הזה” של אורי אבנרי) עמדו בתווך בין הדורות וכבר עשו הכל.

לאט לאט מחלחל לתודעה הציבורית שביחסים שבינו לבינה, גם אם זה נער ונער תמימים, כבר יודעים הכל גם אם לא מדברים על זה בשיחות סלון או בטלוויזיה בה מראים רק נשיקות ב”דאלאס” ואת הנעליים של גולדה ונותר רק לשיר “לו להחזיר ניתן, את מחוגי הזמן…”

 שנות השמונים – טליה שפירא אצל רבקה מיכאלי

אז מה היה לנו כאן: היא רצתה אותו והוא אותה, נסעו לאמריקה ביחד, הוא כנראה רצה גם את הבת  אבל הבת נסעה לפריז למרות שעדיין רצתה אותו, מבחינה כרונולוגית העניין טיפה פחות ברור וככל שפחות ברור (לקהל הצופים באולפן ובבית, לחברתה של הזקנה ולרבקה מיכאלי). מה קדם למה, פחות ברור, מי רצה את מי והאם זה באמת משנה? אולי דווקא הערפול וחוסר היכולת להתפקס מרוב התרגשות, אולי זה ההומור? חשבתם על זה?

בפועל, על הספסל מתחת לבלוק בשיחת הזקנות כל הסצנה המדומיינת מקבלת את הריגוש האמיתי מהמבטא היידישאי של שפירא שהיום קצת יותר נדיר. ככל שהסיפור של הדוברת יותר מבולבל לבה של הזקנה הולם, הולם יותר אפילו מבשעות שהיא צופה ב”שושלת”, כי הרי בשכונה של האייטיז כולם הכירו את כולם והמציאות עולה על כל דמיון. הווי של בטטות כורסא הוא כעין וכאפס לעומת הרכילות על אנשים מהשכונה והמשפוחה.

“…היא רצתה לנסוע לפֶריש… והיתה לה בת…והוא היא…הוא היה באימיריקע… ואז היא נסעה איתו… היא הוא הוא היא…לא! -מי? היא? לא הוא…” (אולי זה בכלל טרנסג’נדר?). אין טעם לכתוב טקסט, תמלול או אנליזה כלשהי למופע המבוסס על המימיקה המושלמת ומבט עיני העגל המוטרף של טליה שפירא המייצג נאמנה את דמות הינטע האלמותית על האינטונציה הווירטואוזית של קולה העולה ויורד במקלטי הטלוויזיה העגולים החומים והלא שטוחים של התקופה בכל סלון במדינה במנעד מושלם, על המבטא היידי המדויק, על התלתלים הגולשים ומלאי ההבעה, על התשוקה הרכלנית שלעומתה רחל המרכלת בקושי פרגית. כל זאת למרות שרבקה מיכאלי בכלל גרוזינית משתכנזת עם פריזורה תמוהה ולא מביעה עניין אמיתי אלא מקנאה בתוך תוכה מתוך פסאדה של פרגון. כן! זוהי תיאורית הקונספירציה שלי! וזה עדיף מ”מי רצח את JFK” או “אם סי היימן עבדה בשביל אף אחד או צ’רנוביל?”

בשיאו של המערכון שפירא מגיעה לאורגזמה משולשת שעדיפה על אורגזמה מצוצלת (שושלת): “היא היתה מזד…זעת פה, הוא הזד…זייע שם… באימיריקע… והבת???!!!$ גם הבת הזד…זייעה בפריש!

באייטיז היתה “צוצלת”, אתם בטח מכירים (אם אתם לא מליניאלס ואז טפו עליכום) יענו “דיינסטי” עם לקשיש וקרישטעל, גם כששידרו אותה בערוץ הראשון (בדיליי של שלוש שנים) כלב לא עבר ברחוב, אני לא ראיתי כלב שיחמיץ דרמה/אופרת סבון אמריקאית נוצצת כשאין לאן לזפזפ. החיים זה “שושלת” ו”שושלת” זה החיים עצמם. חייהן של הזקנות הרכלניות על הספסל ובעצם כולנו קצת זקנות רכלניות מינוס המבטא הכבד הא? (קריצה קריצה). באייטיז העלו על נס את זקנות הספסל הרכלניות, טליה שפירא תפסה אותן בזנב הקרפיון היהודי הרוטט שלהן, פעורות עיניים ודרמטיות בשיחת היום -והעלתה אותן לפריים טיים. לאחר שיח פארודית הנערה והנערה של אריק ושושיק בשנות השבעים, עבר עשור והגיע הזמן לפגוע עם החץ הסאטירי בדור הסבתות, ב”יכנע” על הספסל שממרומי גילה וניסיון חייה חושפת את חיינו במערומיהם בכיכר העיר או על ספסל הבלוק. על כל הבגידות, הנסיעות לחו”ל (כה זוהרות, נדירות ויקרות בימים ההם). כל דור אוהב ללעוג לקודמו גם כשהוא יושב לידך בסלון (היו גם שחיקו את הקשישות המזרחיות אבל לא נסטה מהנושא). רגע לפני העלייה הרוסית, רגע לפני המחאה האתיופית, רגע לפני “הבאבא בובה”, דור הזקנות על הספסל היה בעל מבטא יידי כבד עד בלתי מובן בימינו. בימינו אפילו רבות מהקשישות כבר נולדו בארץ ושוחות באינסטגרם כקרפיון באקסטזה, בימינו נאלצים לדוג מבטאים בשדות זרים אבל אז היית חושף את סבתא (זפטה) והיא היתה חושפת את המשולש הרומנטי הטרנס אטלנטי שלך קבל עם וספסל.

שפירא ז”ל מבטאת בכל גופה, מבטה, כל שריר בפניה את המצב הנפשי בו אדם נמצא כשהוא מרכל. הקשישה מתעוררת לחיים, הופכת לכוכבת ענק בתוכנית הנוצצת “סיבה למסיבה” ושובה קהל של מאה אחוז רייטינג באולפן ובכל בית בישראל- כלב לא עבר ברחוב וגם אם כלב עבר ברחוב הוא דיבר במבטא יידי כבד ולא מצונזר, הוא חלם לנסוע לפריש להזד…זייע עם הכלבה שלו!

בכתבה הבאה- שנות התשעים והאלפיים, פצצות לגבות ורסיסים לריסים!!!

ראו גם:

המערכונים שעומדים במבחן הזמן

הטיקים של תיקי- המערכונים הלא נודעים של תיקי דיין

פסטיבל הקומדיה באדינבורו: איך עושים את זה?

תחרות הסרטונים המצחיקים של 2018

בחרו את הסרטונים הכי מצחיקים של 2018

מה היו הסרטונים הכי מצחיקים של 2018?  ועדת השיפוט של ילדי הקומדיה מציגה לפניכם את הסרטונים המצחיקים לשיפוטכם. הכללים שהנחנו אותנו זה לא היה בטלוויזה, לא אכפת לנו אם היה ויראלי ולא אהבנו ולא אכפת לנו אם לא היה ויראלי וכן אהבנו. אתם רשאים להוסיף.

 

נגה ד’אנג’לי ואביגיל בהפגנת השחיתות

את 2018 פתחנו וסיימנו בהפגנת השחיתות, אבל איכשהו השחיתות לא נגמרה. נגה ד’אנגלי מסבירה לבתה איך השחיתות במדינה דומה לכללים הקשוחים של תינוקות. קטע זה היה פתיח לעוד סרטונים עם אביגיל, פצצת הלייקים, אבל זה הכי מצא חן בעינינו כי סאטירה.

 

 

אחי אני הולך למקס סטוק – גמד פתיין

הבטחנו לא להזכיר דברים שהיו בטלוויזיה, אבל הפרק הזה לא היה בטלוויזיה. אחי אני הולך למקס סטוק אולי הסדרה היחידה שצמחה ברשת השנה והגיעה לטלוויזיה, לערוץ טדי, ובזכות, כי זה כל כך מפגר שזה לא יכול להיות לא מצחיק. עמית קלינג דורש מאורן ברזילי דברים מוזרים מהמקס סטוק ואורן מביא. בחרתי בפרק שהכי ריגש אותי, גמד פתיין, ובו עמית קלינג חושף רגשות.

מלך הפאצ’ה – מתן וייסמן

תייגו מישהו שהיה מלך במשהו שכבר יצא מהאופנה. זה הכיתוב של הסרטון של מתן וייסמן, שעולמו כמלך משחק הפאצ’ה מאחוריו. אז ראינו כבר הרבה סרטים דרמטיים על אנשים שהתהילה מאחוריהם, ראינו הרבה טריילרים וראינו הרבה סרטונים על גיבורי על. מתן וייסמן משלב את הכול וחוזר לפאצ’ה.

 

עירד ברזילי – איך לעבור ארוחות שישי מסטול

עירד ברזילי היה הרבה לפני שהטרנד של אדם מדבר למצלמה נהיה מאוס. הוא התחיל מסרטונים שלו מחקה את אבא שלו ועבר לסרטונים אישיים. הסרטון הכי מוצלח שלו השנה היה איך להסביר להורים שאתה לא מסטול כשאתה מסטול.

 

במקום להתאשפז – בויז (זה גול)

העמוד במקום להתאשפז,של כרמל צאייג, יצא בפרויקט הדסטארט השנה. עוד דבר שהיה השנה זה מונדיאל.העמוד הצליח לשלב את האלמנטים הללו ולהצחיק.

 

יותם בקר ודור כאהן – שלוש יחידות / להקת גינס

 

טלוויזיה אומנם לא, אבל רדיו כן. יותם בקר ודור כהאן שכותבים השנה לחותרים למגע של ערן זרחוביץ’ ושרון טייכר, ואף נכנסנו לתוכנית המערכונים של רשת, טלוויזיה מהעתיד. הפעם הם חושפים אותנו לסודות המקצוע עם להקת גינס והשיר “שלוש יחידות”.

שמעון ראיצ’יק, אייל בריג, משחקי הקססה – הסרטון עם התנין

אחד הדברים שיוצאים מיח”צ לאירועים זה סרטונים מצחיקים, והפעם שמעון ראיצ’יק ואייל בריג עם משחקי הקססה – סטנדאפ לסטלנים עבור סטלנים, שיצאו בסדרת מערכונים, והפעם הסרטון עם התנין, שזה הומור סוריאליסטי עם תירוץ, ההומור האהוב עלינו.

 

דניאל בוקס – פינת הטיפ היפה

נוסף להומור הסוריאליסטי האהוב עלינו, אנחנו גם אוהבים הומור אדיש ומינימליסטי ודניאל בוקס קלעה לטעמנו בסדרת מערכונים לא מתאמצים בשם “פינת הטיפ היפה”. וזה הסרטון האהוב עלינו כי הוא מדבר על אהבה.

סהר חי – מיונזו

לבקשת הקהל הכנסנו את מינוזו של סהר חי

 

***

אנא השאירו בתגובות את הסרטון המועדף עליכם

חנוקומדיה!

רגעי החנוכה הכי טובים בקומדיה האמריקאית. לכאורה

חנוכה שמח, ילדי קומדיה יקרים! ואיזו דרך טובה יותר לחגוג את חג האורים עם המומחה שלכם לקומדיה אמריקאית מאשר לדבר על רגעי החנוכה הטובים ביותר שהגיעו אלינו מאמריקה. הו הו הו! רגע, זה לא האיש הנכון.

כידוע לכולנו, תעשיית הקומדיה האמריקאית מלאה ביהודים, אז זה הגיוני שיהיה להם הרבה רפרנסים לחגי ישראל. אחד מהסיטקומים האמריקאים האהובים פה בארץ, שעדיין משודר פה בשידורים חוזרים וכנראה ימשיך עד שהשמש תתפוצץ, הוא כמובן ״חברים״. מוניקה ורוס הם יהודים מצד אבא, אליוט גולד, ובאחד מהפרקים האהובים של הסדרה, רוס מנסה ללמד את בנו, הרבע יהודי הקטן, על חנוכה, אך בנו מעוניין רק בחג המולד (הרבה מהקומדיה על חנוכה עוסקת ברגשי הנחיתות של החג מול כריסטמטס מלא המתנות והקישוטים). לאחר שלא מצליח למצוא תחפושת סנטה קלאוס הוא מופיע בדירה בתחפושת של ״ארמדילו החגים״ ומנצל את ההזדמנות להדליק את הבן על חנוכה. הפרק הזה השאיר כזה חותם על התרבות האמריקאית שכאשר חיפשתי Hanukkah בגוגל, אחת ההשלמות האוטומטיות הייתה Hanukkah Armadillo. וזה אפילו לא השם שלו בפרק!

מוסד הקומדיה האמריקאי ״סאטרדיי נייט לייב״ גם התייחס לחנוכה כמה וכמה פעמים. המערכון הידוע ביותר הוא כנראה ״שיר החנוכה״ שביצע אדם סנדלר ב״וויקנד אפדייט״ ב-1994. סנדלר, חמוש בגיטרה וקסם ילדותי, מגיע לשולחן ומדבר על הילדים היהודים המסכנים שמרגישים בודדים בתקופת החגים ומבצע בשבילם שיר שמורכב בעיקר משמות של סלבריטאים יהודיים (קירק דוגלאס, ג׳יימס קאן, קפטן קירק וספוק), כדי לעזור להם להרגיש פחות לבד. והוא גם חורז ״חנוכה״ עם ״מריחואנכה״ שזה פשוט נפלא. עוד חבר SNL יהודי היה כמובן ג׳ון לוביץ׳ האהוב (עלי) שכיכב במערכון ״חנוכה הארי מציל את חג המולד״ ב-1989. במערכון סנטה קלאוס (פיל הארטמן ז״ל) חולה מדי בשביל לחלק את המתנות בערב חג המולד, אז הוא קורא לחברו חנוכה הארי, בגילומו של לוביץ, דמות חנוכה פיקטיבית דמויית סנטה קלאוס, להחליף אותו. הארי מסכים ורוכב על העגלה שלו שנמשכת על ידי שלושה חמורים: הרשל, מוישה ושלמה, ומגיע לביתם של שני ילדים נוצרים קטנים, שם הוא נותן להם מתנות מאכזבות כמו גרביים, מטבעות שוקולד וסביבון. הדמות הופיעה רק בעוד מערכון אחד, אך נשארה זכורה באמריקה, עד שגויים מסויימים חושבים שחנוכה הארי הוא מנהג יהודי אמיתי. מערכון פחות זכור הוא This, You Call a Wonderful Life פארודיה על It’s A Wonderful Life סרט חג המולד האמריקאי הקלאסי על אהבת האדם ונדיבות. במערכון הזה מוצגת גרסה מקורית פיקטיבית של הסרט, ובו תושבי העיר הקטנה הם יהודים החוגגים את חג החנוכה ובמקום לעזור לג׳ורג׳ ביילי השבור כלכלית הם באים אליו לבית ומתווכחים על איזו מעדניה יותר טובה. וגם ג׳ף ברידג׳ס משחק רבי משום מה. זה כמעט אנטישמי.

אך שיר אחד ב-snl לא היה הסוף של משימתו של אדם סנדלר לשמח את הילדים היהודיים בחג החנוכה, הוא גם יצר סרט אנימציה שלם בהשראת השיר בשם Eight Crazy Nights, סרט שאהבתי מאוד בילדותי אך אני יכול להודות עכשיו שהוא די מחורבן. סנדלר מדבב אלכוהוליסט מסכן שלומד להעריך את רוח חג החנוכה, בעזרת דמויות נוספות בדיבוב אדם סנדלר, פרסומות סמויות והרבה הומור קקי. סרט החנוכה הטוב ביותר (לא שיש הרבה תחרות), הוא כנראה ״נקמת הפטיש העברי״, עוד סרט שאהבתי בילדותי, אבל אני עדיין חושב שהוא די טוב! אדם גולדברג (״חברים״, ״להציל את טוראי ריאן״, באופן מדהים רק חצי יהודי) מככב בפארודיית הבלאקספלויטיישן הזאת בתור הפטיש העברי, גיבור אקשן קשוח ויהודי שנקרא להציל את חג החנוכה מסנטה קלאוס מרושע (בגילומו של אנדי דיק) שמעוניין להשמיד אותו ואת כל החגים הלא נוצרים. הסרט מכיל בערך 20 אלף רפרנסים ובדיחות יהודיות והופעת אורח של אד קוץ׳, ראש העיר היהודי לשעבר של ניו-יורק (ראש עיר לשעבר, לא יהודי לשעבר. טוב, אני מניח טכנית יהודי לשעבר כי הוא מת).

וכך מסתיים סיורנו בקומדיה האמריקאית על חג החנוכה, החג הפחות מוערך ונוצץ, אך המאוד מצחיק. הצטרפו אלי בעוד כמה חודשים שאני אנסה למצוא איזה רפרנסים בסיטקומים יש לפסח. זה יהיה קצת יותר קשה.

רוצים עונה שניה! The Ben Stiller Show/יונתן עמירן

במסענו לחקור סדרות קומדיה שקיבלו רק עונה אחת אנחנו מגיעים לתוכנית המערכונים הכי ניינטיזית בעולם בכיכובם של בן סטילר, ג’ני גרופלו, אנדי דיק ובוב אודנקירק

 

בעולם הבידור אתה אף פעם לא יודע בדיוק מאיפה ההצלחה תבוא. לפעמים תוכנית מערכונים קצרת-יומין בכיכובו של פליט SNL יכולה להוציא מתוכה כוכב קולנוע ענקי, במאי קומדיות אגדי, שחקן טלוויזיה מעולה, ותוכנית מערכונים נוספת שתהפוך לאחת מהיצירות החשובות בתרבות. זהו סיפורה של The Ben Stiller Show תוכנית מערכונים של עונה אחת שבנוסף לכל הדברים האלה הצליחה גם ב-13 פרקים לייצג את כל עשור הניינטיז בצורה מושלמת. ברצינות, אם אתם רוצים להסביר למישהו איך היו שנות התשעים, תראו להם את התכנית הזו.

הקונספט: תכנית מערכונים עם פארודיות על תרבות הפופ של שנות התשעים וסרטים קצרים.

הנפשות הפועלות: בשנת 1989 שחקן צעיר בשם בן סטילר שאהב לעשות סרטים קומיים קצרים התקבל לתכנית המערכונים האגדית SNL. אך לעומת שחקנים קומיים אחרים שהשתמשו בתכנית כמקפצה לקריירה ענקית בעולם הקומדיה, סטילר עזב לאחר רק ארבעה פרקים, בחיפוש אחר תכנית שתתאים לו, בה הוא יוכל לעשות סרטים קצרים וחיקויים של הרמן מאנסטר. ב-1992 הוא קיבל את התכנית הזו, כשרשת פוקס הצעירה נתנה לו ליצור סדרת מערכונים משלו יחד עם הקומיקאי הצעיר, ג׳אד אפאטאו. לצוות השחקנים הוא ליהק את חברו למשרד לשעבר, וכותב אגדי ב-SNL, בוב אודנקירק, את הקומיקאית האלטרנטיבית המגניבה ג׳נין גרופאלו ואנדי דיק שהיה עדיין רחוק כמה שנים מלהפוך לאסון מהלך ומסומם.

הסדרה: באופן פלא, הקטע הראשון של הפרק הראשון הוא ייצוג מושלם של התכנית. סטילר יוצא מחדר ההלבשה שלו ומקבל את הקהל לתכנית. ״אתם בטח שואלים מי אני, ומה התכנית הזו. טוב, אני לא ממש יודע. אף פעם לא הייתה לי תוכנית״. סטילר אז ניגש לאחד הכותבים שמציעה לו שהתכנית תיפתח בזה שאחד הכותבים יבוא ויציע רעיון לתכנית. כמו מה שקורה עכשיו, ״אבל מצחיק״ הכותב מציע. זו התכנית, מלאה מודעות עצמית, קצת חובבנית אבל נעשית על ידי קומיקאים מוכשרים עם חופש לעשות מה שהם רוצים.

אחרי הפתיח (עם שיר שהולחן על ידי דוויזיל זאפה), שהוא החלק הכי לא אירוני בתכנית, עם הקאסט רוקד ומשתעשע בהוליווד, אנחנו מבינים יותר את הפורמט של התכנית, שהיה שונה מתכניות מערכונים באותה תקופה. במקום ביצוע של מערכונים מול קהל חי, התכנית מורכבת מסרטים קצרים שביניהם קטעים מאולתרים של סטילר והקאסט ״מאחורי הקלעים״, לפעמים עם כוכבים אורחים. חלק מהקטעים עם האורחים קצת מביכים, אבל יש גם הרבה מצחיקים כמו דניס מילר, הקומיקאי הסרקסטי שהגיש בעבר את החדשות ב-SNL, שיורד על כל הקאסט, בובקאט גולדוויט שמשוגע כרגיל וגארי שנדלינג אותו סטילר מזמין לארוחת צהריים ולא מספר לו שיש מצלמות. בחלק מהקטעים האלה יש ממש עלילה כמו בפרק עם רוב מורו (כל-כך ניינטיז!), שם אנו מגלים שסטילר עדיין מריר על זה שלא קיבל את התפקיד שלו ב״חשיפה לצפון״ (הפרק נגמר בזה שמורו מציע לו תפקיד של ניצב לא מדבר במסיכה).

המערכונים בעצם הם לרוב פרודיות על טלוויזיה וסרטים של שנות התשעים. חלקם די טיפשיים כמו סרט המשך ל״מת לחיות״ שמתרחש בסופרמרקט, אבל יש גם הברקות. אחד מהמערכונים האהובים עלי הוא ״אוליבר סטון-לנד״ בו הבמאי המוערך של סרטים רציניים כמו ״וול סטריט״ פותח גן שעשועים בו סרטו על The Doors הופך לרכבת שדים ו״פלטון״ הופך למופע מוזיקלי על גלגליות בשם Viet-WOW. זה פשוט רעיון כל-כך ספציפי ומחוכם (לצערי לא הצלחתי למצוא את הקטע ביוטיוב). מוזיקה של שנות התשעים גם הייתה חלק חשוב בתכנית כמו במערכון הזה בו סטילר מראה לנו את החיקוי בונו שלו, או באחד המערכונים האהובים של התכנית The Grungies, פארודיה על הסדרה של The Monkees משנות השישים אבל בכיכובה של להקת גראנג’ מסיאטל.

בתכנית הייתה גם כמות בריאה של לנשוך את היד שמאכילה אותך. חשוב להבין שרשת פוקס הייתה עדיין רשת צעירה, שרק עכשיו התחילה באמת להוות תחרות לרשתות הגדולות, הודות לסדרות כמו ״נשואים פלוס״ ו״בברלי הילס״. התכנית לעגה לסדרות האלו עם הפינות החוזרות Skank, בה גרב מדבר בעל הקאצ׳פרייז Shut your stinking trap החליף את אל באנדי ופארודיית סדרות הנוער Melrose Heights 90210-2420 שהיתה מצחיקה במיוחד עם שורות כמו “He’s handsome, attractive and good looking”. אודנקירק בעיקר מבריק שם בתור נער משופם לבוש בגדי עור ״עם סוד״ שבאחד הפרקים נחשד בלהיות רובוט בגלל ריקוד שרקד. התכנית גם הייתה מציגה מדי פעם את הקמע הפיקטיבי של פוקס Foxy the Fox Network Fox, שגולם על ידי אפאטאו בחליפת שועל זולה עם קול של מעשן כבד, במה שהוא תיאר בקומנטרי כ״פאק יו״ ענקי לרשת.

בנוסף לפארודיות, סטילר גילם מספר דמויות חוזרות בתכנית, שדרכן אפשר לראות מה הוא יעשה בעתיד. דמות הסוכן החלקלק שלו מזכירה את הסאטירה ההוליוודית של ״רעם טרופי״, וקטעי יומן הוידיאו הקומי-טראגיים שלו מראים את הסרטים היותר דרמטיים ואישיים שיעשה. התכנית גם אהבה ללכת מדי פעם למחוזות אבסורדיים כמו מערכונים בהם ברוס ספרינגסטין מספר את גארי קולמן או מקליט הודעה קולית, או סדרת מערכונים בה כותב הקומדיה האגדי דיינה גולד לבש הרבה איפור כדי לגלם את השחקן ומפרסם שיבולת השועל ווילפורד ברימלי בתור זקן פסיכוטי. וגם סתם דברים משונים ומגניבים כמו סרט אימה שמתרחש במסעדת נושא מטופשת.

אבל זה לא היה מופע יחיד. גם שאר הקאסט כיכב במערכונים כמו דיק במערכון הז׳אק קוסטו הזה למשל. זה מעניין לראות גאון קומי כמו אודנקירק בתכנית הזו, כי לפני זה עבד בעיקר מאחורי הקלעים. התכנית דרשה ממנו ושאר חברי הצוות לעשות חיקויים, דבר שהוא לא מצטיין בו, אבל הוא כן היה מעולה בסדרת מערכונים בה גילם את צ׳ארלס מנסון בתור משוגע דובר ג׳יבריש (נכון למציאות) שנותן עצות לגבי טיפול בבית או מחליף את לאסי. האחת שלא ממש הייתה לה הזדמנות לככב בהרבה מערכונים משלה היא ג׳נין גראפולו, למרות שהיה לה את המערכון הנחמד הזה על נוסעת בזמן שלא ממש יודעת היסטוריה אז לא יכולה לעזור לאף אחד.

כוכבים אורחים: חוץ ממגוון כוכבי שנות התשעים שנזכרו לעיל, לתכנית היה גם הרגל משונה לשכור שחקנים מסיטקומים משנות השבעים להופעות אורח. בינהם גארי קולמן וטוד ברידג׳ס מ״על טעם ועל ריח״, דני בונדוצ׳י ממשפחת פארטרידג׳, באטמן בעצמו, אדם ווסט, ועוד.

הביטול: למשך כל 12 הפרקים שלה (פרק נוסף צולם אבל לא שודר ומופיע בדיוידי) לתכנית היה רייטינג נוראי, אז פוקס חתכה אותה. אחרי ביטולה אבל, היוצרים זכו בפרס ניחומים בצורת אמי על כתיבה בתכנית מערכונים.

מה קרה אחר כך: אחרי שיצר את תוכנית הטלוויזיה הכי ניינטיזית, סטילר יצר את הסרט הכי ניינטיזי עם ״מציאות נושכת״, ועד היום הוא כוכב הוליוודי ואפילו עושה סרטים טובים מדי פעם. היוצר הנוסף, ג׳אד אפאטאו יצר עוד כמה סדרות אהובות שבוטלו מהר, ואחרי כמה שנים של כשלונות הפך לאחד האנשים החשובים ביותר בתחום הקומדיה ההוליוודית (סטילר ואפאטאו שיתפו פעולה בעוד פרוייקט, הקומדיה השחורה האנדר-רייטד ״כייבל גאי״ בכיכובו של ג׳ים קארי שכללה הופעות אורח של כל הקאסט של הבן סטילר שואו). גרופאלו המשיכה עם הסטנד-אפ ואף הופיעה בכמה סרטים, אך אמרה שלא אוהבת מאוד את התעשייה ההוליוודית (שאישה תגיד דבר כזה? מגוחך!) דיק הופיע בכמה סיטקומים, סירב לתפקיד מוגאטו בסרטו של סטילר ״זולנדר״ בגלל סדרת טלוויזיה טיפשית, ונהיה ליצן-נרקומן-פאנסקסואל משונה. אבל החלק הכי חשוב היה שאודנקירק התחבר עם כותב שפגש ב״בן סטילר שואו״, שאולי ראיתם במערכון המסעדה, בשם דייויד קרוס, וביחד הם יצרו את סדרת המערכונים המדהימה ״מיסטר שואו״ (שם סטילר וגרופאלו הופיעו בהופעות אורח קטנות). למעשה, אם הבן סטילר שואו הייתה נמשכת יכול להיות שבחיים לא הייתה נוצרת ״מיסטר שואו״, אז יכול להיות שזה טוב שהיא בוטלה.

הסיכויים לחידוש: אני לא חושב שבן סטילר בשלב בקריירה שלו שהוא הולך לככב בתכנית מערכונים בטלוויזיה. אבל כאן היה חידוש למיסטר שואו שהיה די טוב ואולי תהיה לו עונה שנייה!

וידיאו קומדי – סרטונים מצחיקים, 7.5-23.4

דו קיום בין יהודים וערבים ובין הלידאים לירמי שיק בלום – סרטונים שהצחיק אותנו השבועיים

ליל סדר לידאי

פסח עבר מזמן, אבל אנחנו עובדים בחינם. אז זה אחד המערכונים שהכי הצחיק אותנו. מדובר בשת”פ בין שני יצרני המערכונים הגדולים של האינטרנט “ערוץ הכיבוד” ו”כל מה שמצחיק בעולם”, מערכון  על משפחה שעלתה מסנאפצ’ט, סליחה, מלידא, מדינה בעלת תרבות אחרת ושונה שכל אחד מכם צריך להכיר, במיוחד את הגרסה המקוצרת שלהם לקושיות: מה נשמע? מה נשמע? טוב טוב טוב.

 

מני מלכה ומוחמד נעמה – דו קיום

שני סטנדאפיסטים, יהודי וערבי, יכלו לזמן את כל הקלישאות המוכרות. אבל הכימיה בין מוחמד נעמה למני מלכה, שמצליחים לגמד ולהראות כמה מגוחכות הגזענות, הדעות הקדומות והבורות באופן כללי, אך לצד אנושיות ובלי בושה להודות בפחד ושצריך להילחם בשביל זה, יצרה סרטון מצחיק, כיפי ובעיקר אנושי. התגובות צפויות ומצערות. בימים אלו נקדם טרור נגד חסרי חוש הומור.

 

וידיאו קומדי, סרטונים מצחיקים לשבועיים 16.4-4.4

לני כהן מטרידה גברים, מני מלכה מטריד את אימא שלו, שיר דויטש מטריד גמדים – סרטונים שהצחיקו אותנו השבועיים

התלבשת כמו חשפן\ לני כהן

 

אין ספק שהלהיט הוויראלי של השבוע שייך ללני כהן, והוא עוסק בשאלה הרת הגורל מה היה קורה אילו נשים היו עושות קליפים סקסיסטיים ומטרידים שגברים עושים. לא יודע מה איתכם, אבל אפילו בקליפ כזה הגברים הצליחו להטריד אותנו יותר.

 

 

 

מני מלכה מחלבן את החלמוציטים

 

הסטנדאפיסט מני מלכה ממשיך לשגע את אמו ובודק אם היא יודעת מה זה לחלבן את החלמוציטים ואם אתם יודעים מה זה.

 

 

שיר דויטש\ במדינת הגמדים

 

נכון, גרסאות הכסאח לשירי ילדים כמעט נעלמו מן העולם, יחד עם גרסאות הכסאח לכל דבר.אבל משהו בגרסה של שיר דויטש עם האנימציה לטוב טוב הגמד הצליח גם להמס קשוחים כמונו ולגרום לנו לרקוד פוגו בכל הבית. אלוהים, אנחנו כאלה זקנים.

המערכונים שעומדים במבחן הזמן

הגשש, שייקה אופיר, אפרים קישון, חנוך לוין ועוד – מי ניצח את הזמן?

לפני כשנה וחצי נערך כנס Comedy for a change ביזמת התסריטאי והיזם עמרי מרכוס בשיתוף חברת בני מורן.

אחת ההרצאות נגעה למערכונים ישראליים שעומדים במבחן הזמן. מתוך רשימה ארוכה של מערכונים וקטעים מצחיקים מסדרות ומסרטים, בחרו ליאור שליין, אבי כהן, דני קרפל, רועי בר נתן, עידו רוזנטל ולירון זייד כמה קטעים. קטעים אלו הוצגו בפני מדגם מייצג של תיכוניסטים, חיילים וסטודנטים. ילדי הקומדיה באיחור אופנתי מציג בפניכם את הממצאים, המערכונים הזוכים במבחן הזמן:

10. תעלת בלאומליך – סצנת השוטר (אפרים קישון)

 

9. משה והאורנג’דה – דודו טופז (מנחם זילברמן)

 

8. רבע עוף או בורקס – יוסי בנאי ורבקה מיכאלי (חנוך לוין)

 

7. מנצח המקהלה – שייקה אופיר

 

 

6. ספי ריבלין וג’וליאן שגרן – התזמורת

 

5. זהו זה – הפולניות במלחמת המפרץ (אילנה לופט ושלמה משיח)

 

 

4. יאצק – שלמה בראבא (פינה בזהו זה)

 

 

3. לול – לה מרמור

 

 

2. פסטיבל שירי דיכאון – הגשש החיוור (יהונתן גפן)

 

  1. מזמור לאזור – ניקוי ראש