ארכיון תגיות: ביקורת סדרה

“שיטת קומינסקי” – איך שני זקנים ממורמרים הפכו לדבר הכי מרענן בסטרימינג | ביקורת סדרה

למייקל דאגלס אין מה להוכיח. הוא בן 75, שזה בערך מספר הסרטים והסדרות שהופיע בהם. הוא די גאה בזה. גם לא נראה שהוא מתכוון לפרוש לפנסיה רוגעת – די נחמד לו מול המצלמה ואין שום סיבה להניח שלא יהיה לו זמן ליהנות גם מהפרישה – אבא שלו, קלאסיקת הוליווד קירק דאגלס, בן 102 ועדיין איתנו.

גם לאלן ארקין לא חסר. הוא אפילו יותר זמן בעסק, התחיל בגיל צעיר יותר מדאגלס והוא, אפעס, מבוגר ממנו בעשר שנים.

השניים החליטו כנראה שחלטורות כמו הופעת אורח חוזרת בתור ג’יי די סלינג’ר (ארקין) וד”ר פים ביקום הקולנועי של מארוול (דאגלס) קטנות עליהם, ועכשיו הם משתפים פעולה בממתק החדש מבית נטפליקס, “שיטת קומינסקי”.

הכירו את סנדי קומינסקי, שחקן ומורה ותיק למשחק, ואת הסוכן והחבר הכי טוב שלו, נורמן נוילנדר. שני קשישים נרגנים שלא רוצים לפרוש וללכת הביתה, אז הם הולכים לכייף ביחד אחרי העבודה. יצר את הסדרה צ’אק לור, אבי המון סיטקומים, ומופיעות בה גם שרה בייקר (שקרים קטנים גדולים) בתור בתו המתוקה והלא-סרקסטית-מספיק של דאגלס, וננסי טרוויס (האמא הלא מתפקדת מ”שלושה גברים ותינוקת” המקורי מהאייטיז!) בתור העניין הרומנטי החדש בחייו. אבל כל זה משני לגמרי, כי זאת הסדרה של מייקל דאגלס עושה שיגועים עם אלן ארקין.

שני הזקנים הנרגנים מדברים בפתיחות על כל מה שדיברו עליו בפתיחות כבר בניינטיז – הבריאות המתדרדרת, הסרטן הסופני של אשתו של נוילנדר, הויאגרה – אבל עושים את זה בחן ובקלילות כובשים. ארקין סרקסטי, מריר ומעצבן, ודאגלס מאזן אותו במנה גדושה של מחוות גוף ופרצופים זועפים. הוא לא הפך לזקן מריר כדי לשחק מופנם, כן?

ארקין ודגלאס

אחרי שמונה פרקים כאלה נשאר טעם של עוד. הרבה עוד. וכמה נחמד שדי מהר קיבלנו עוד עונה. הקאסט נשאר על כנו, הנושאים לא הפכו לקלילים יותר וגם לא מטופלים ביתר עידון והחיזוקים שקיבלנו בדוגמת כמה דמויות ועלילות משנה חדשות הם לא יותר מחיזוקים. אבל הכתיבה מהודקת, הקצב טוב והצחוקים רצים.

בנוגע לעניין העידון. הסדרה אכן לא הולכת סביב-סביב בנוגע לבעיות בריאות והתפוררות הגוף. ברכיים תותבות? קיבלתם. תוספי תזונה? בואו, יש פה סופר שלם. אבל… בשנים האחרונות התוודעתי לענייני רפואת הפריון, ההריון והמיילדות באופן אישי, ויצא לי להכיר את החידושים בתחום. מאז, בכל פעם שהנושא מוזכר בטלויזיה אני נוהגת לצעוק עליה שכבר לא המאה ה-20 והתקדמנו קצת, מה נהיה. ובכן, בהקשר זה אני רוצה לומר תודה ל”שיטת קומינסקי” שקידמה את ייצוג הסרטן למאה ה-21. מכירים סרטן? אבחנה-ניתוח-כימו-הקרנות-תמיכה והכל? אז בעונה הזאת תכירו אותו מכמה זויות חדשות.

ככה זה בגיל 80 – כבר באמת לא דופקים חשבון לאף אחד. אה, רגע, עוד משהו, מסתבר שבשלב הזה גם הילדים שלך לא דופקים חשבון לאף אחד. כשהם עושים משהו, למשל לנהל את הסטודיו של אבא שלהם – הם יעשו את העבודה הכי טובה שאפשר. גם אם זה אומר להתווכח, להתעצבן ולחפף אותך ממפעל חייך – תוך שהם מקפידים, אגב, להנציח אותך.

אז בואו קבלו לפרצוף חשבון נפש אחד לפחות, וגם תהנו ממנו. אנחנו בהוליווד, ביתם של היפים והעשירים, ושל המסוממים, השיכורים, הסיינטולוגים ושל לא מעט משוגעים. אולי הם יותר משוגעים מגיבורינו ואולי פחות, אבל כיף איתם במסיבות. כל עוד הן נגמרות ב-8:00 כי צריך ללכת לישון.

וינטאג’ ביקורת סדרה – יומני הרופא הצעיר

בולגקוב בטלוויזיה ברשימותיו של רופא צעיר  – כשהארי פוטר ומד מן נפגשים

הפעם, כמחווה לנטייה לדחיינות של כותבת פוסט זה (ושל בעל הבלוג, אבל זה כבר נושא אחר), נעסוק שוב בסדרת וינטאג’ – ליתר דיוק, במשהו בריטי מאי שם בשנת 2012 אבל לא של בי.בי.סי, המוקרן כעת באינטרנט הקרוב למקום מגוריכם.

למה זה שווה? אז ככה.

נכון שתמיד רציתם לראות את הארי פוטר ודון דרייפר הולכים מכות? תודו שכן. אז הנה ההזדמנות שלכם. זה קורה ב”רשימותיו של רופא צעיר”, הסדרה המבוססת בחופשיות על הספר באותו שם מאת מיכאיל בולגקוב, ועל ספר ההמשך שלו, “מורפיום”, נחשו במה הוא עוסק. כן, אותו בולגקוב מ”השטן במוסקבה” ועוד תופיני אבסורד, הזיה ופנטזיה. מדובר במיני סדרה מיניאטורית בת שמונה פרקים קצרצרים בשתי עונות.

הגו אותה מארק צ’אפל, אלן קונור ושון פיי  עבור רשת סקיי. דניאל רדקליף (הארי פוטר הקולנועי) וג’ון האם (דון דרייפר ממד-מן) מופיעים שם שניהם בתפקיד של בולגקוב עצמו – רופא צעיר שנשלח לבית חולים כפרי ומבודד מיד בתום לימודיו, וגם הוא המבוגר שבא להטיף לו מוסר. אפשר אמנם להבין איך במהלך 17 שנה רדקליף הצנום התרחב בכתפיים והפך למשהו שדומה לג’ון האם, אבל איך הם מסבירים את זה שצמח ב-20 ס”מ?  את זה לא ממש הבנתי.

מבחינת ערכי הפקה, ברוכים השבים לאייטיז. הכתוביות באותיות כאילו-קיריליות כי זה רוסיה, המוזיקה היא כמובן קלינקה מיה, הפציעות המחרידות נראות כמו טיפונת קטשופ מרוח ופרוטזות זולות מגומי שמסתובבות בכל מקום כמו היד ממשפחת אדמס. גם עניין השמות לא עקבי במיוחד, עם אחות ראשית אחת שמתעקשת לקרוא בהטעמה לרופא הקודם והמיתולוגי בשם הראוי, “ולדימיר ולדימירוביץ'”, אך כל היתר מסתובבים להם בנוחות עם שם פרטי יחיד ובלי שום שם חיבה, שלא כמו במסורת הרוסית. גם התלבושות סטיריאוטיפיות, והדמויות קצת נלעגות. אבל הכתיבה! האבסורד! הג’ון האם החצוף שמרשה לעצמו את ההערות הכי סרקסטיות בנימה הכי עליזה! עין בוחנת ובוגרת לטעויות העבר? התכוונתם עין לא פחות ילדותית ומרוכזת בעצמה מאשר עצמה-בהווה, נוסטלגית עד כדי להתפרץ ולהחטיף מכות לעצמה הצעיר, וחצופה עד כדי לצוץ מאחורי כתפו של גיבורנו הצעיר ולענות לאשה האומללה שמקללת את בעלה הבוגדני ומקווה שימות מוות איטי ומלא ייסורים ב”אל תדאגי, הוא ימות!” עליז.

שתי עונות, שני ספרים

העונה הראשונה מתרכזת פחות או יותר בסיפורים של “רשימותיו של רופא צעיר”, לא ממש לפי הסדר אבל עם הרבה נשמה. והיא כוללת  סיפורי זוועה שרופאים כפריים היו נתקלים בהם – מדיפתריה קשה ועד פצעים מרוסקים ומזוהמים (שנראים כאמור כמו טיפונת קטשופ), וקשת עלילה שלמה עם עגבת שאף אחד לא מפחד ממנה למרות שאת האנטיביוטיקה לא המציאו עדיין. ההומור בה הוא אבסורדי ונפלא כמו בספרים של בולגקוב, ומערבב בין גועל נפש ופרצי צחוק בלתי נשלטים.  דמיינו את דניאל רדקליף מחליק על פרוטזת גומי כמו על קליפת בננה. הנאה מובטחת.

העונה הראשונה מניחה לאט לאט את היסודות לעונה השנייה, שכבר תהיה מפוכחת ומדכאת, ותיאלץ להתמודד עם חוסר האחריות שהפגין אי אז הרופא היהיר וחסר השם (הפתעה הפתעה – בעונה השנייה הוא דווקא מקבל שם! ואפילו מקפידים לפנות אליו בשם ובשם האב או בשם חיבה כיאות, ולא בשם פרטי סתם כמנהג הבריטים המוזרים האלה). זוכרים ששם הספר השני הוא “מורפיום”? אז אתם כבר בטח מבינים מה התמה המרכזית בעונה הזאת. ואללה, עם העגבת בעונה הקודמת היו יותר צחוקים, וזאת הייתה טרגדיה בקנה מידה של מחוז שלם. בג’ון האם עוד נשארה טיפת נטייה לאבסורד (“אני מסטול מהחיים! מאוויר צח ומים נקיים!”), אבל כל יתר הדמויות איבדו אותה ואוי, כמה שזה עכשיו מדכא. תחזירו לנו את טמטום הנעורים של העונה הראשונה בבקשה! עונה שלישית לא צפויה, אבל שתי אלה, או לפחות הראשונה – פנינה.

חינוך מיני וביג מאות’ – סקס בנטפליקס. מצחיק או מעיק?

מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

שתי סדרות של נטפליקס עוסקות במין, אחת באנימציה ואחת עם שחקנים שרובם חיים. מה ההבדלים בין ביג מאות’ לחינוך מיני? והאם הן קומדיה?

חינוך מיני

במסגרת פינתנו “דברים שנטפליקס מערבבים”, נעסוק היום ב”חינוך מיני”, הדרמה הקומית המופרעת ופורצת הגבולות הנוכחית. מככבים:  אסא באטרספילד (“המשחק של אנדר”, זוכרים? אם כן כנראה שרק בזכותו) כאוטיס, התיכוניסט החנוני ובולט העיניים; ובתפקיד אימו הסקסולוגית וקצת-יותר-מדי-ליברלית, קבלו אותה: עם בלונד מוגזם, רזון מוגזם ומבטא בריטי ממש מוגזם, זאת לא אחרת מ… ג’יליאן אנדרסון, התיק והאפלה. הקאסט המד”בי המכובד מחוזק גם באמה מקיי, נ’קוטה מגווה וקונור סווינדלס הפחות מוכרים כחבריו המתפקדים יותר או פחות של הגיבור, וביחד הם יוצאים להרפתקאות מוגזמות עד מגוחכות בבית הספר הפרברי הכי לא סביר שראיתם בחייכם, תוך ערבוב משעשע של מבטאים, מעמדות, בולבולים ופוותות.

הסיפור כאמור הוא על אוטיס, אמו, חבריו ויריביו ומעשיהם בבית הספר האיזורי והמשונה שבו הוא לומד. אוטיס, אחרי שהסתבך עם הבריון השכבתי – בחור עז וסתום שאפילו אותו נצליח עוד מעט לחבב, הפך את היוצרות וזכה בחיבתו המסויגת כשייעץ לו כיצד להתגבר על בעית אי-הפליטה שלו. לאור ההצלחה התפקודית, מציעה לו התלמידה הענייה מייב למסד את כשרונו התרפויטי, ולפתוח קליניקה לטיפול מיני במעבדת בית הספר. הייתי אומרת שהנוזלים המבעבעים בה הם מטאפורה לא במיוחד מעודנת, אבל בשל הגרפיות של סצנות המין הרווחות (בחיי שאצלנו לא הזדיינו כל כך הרבה, ולמדתי במקום מאד משעמם שאופציות הבילוי בו היו מצומצמות ממש), נראה שלא ממש היה צריך מטאפורות.

דווקא השיח בסדרה בוגר ומורכב להפתיע. אבל בהתחשב בכך שבני נוער בימינו אינם צריכים שיסבירו להם על נקודת הג’י הגברית ואיפה בדיוק נמצא הדגדגן, זה די עובד. בכל זאת יש רושם מסוים של הגזמה, בעיקר בגלל השילוב של שיח בוגר והמון, אבל המון סקס גרפי ובוטה, גם בתחומי בית הספר.

אגב, אם השילוב של תיכוניסטים נבוכים והורים קצת יותר מדי ליברלים מזכיר לכם משהו, כנראה שאתם צודקים. אפנה את תשומת הלב לתמונה.

 

ביג מאות’ (פה גדול)

למי שלא מזהה, מדובר ב”פה גדול” הפרובוקטיבית הקודמת מאותו בית שיצרו ג’ניפר פלאקט, אנדרו גולדברג וניק קרול, ובה מצאנו שיח ביישני ובוסרי יותר והרבה פחות אקשן, ובכלל – העיסוק שם היה יותר בגילוי המיניות ובתגליות המסעירות או המדכאות על איך-בדיוק-נראה-עולם-המבוגרים. אכן, שם היו דמויות הרבה יותר צעירות, אבל משום מה נראה לי שבני ה-13 של ימינו כבר שכחו כמה דברים ש”פה גדול” הייתה מלמדת אותם. לפחות בעונה הראשונה שעסקה באופן ישיר יותר בהתפתחות פיזית.

אז האם “חינוך מיני” היא המחזה ריאליסטית יותר של “פה גדול”? לא ממש. למרות העיסוק באותם נושאים, השיח כאמור שונה, נקודת המבט שונה, והדמויות, אוי ווי, שונות מאד. אין ב”חינוך מיני” דמויות נלעגות וחד-ממדיות (המאמן סטיב, אני מסתכלת עליך!), וכאמור אפילו את הבריון הבית ספרי אנחנו נלמד לחבב. ואם הקונפליקטים של “פה גדול” מוכרים לכולנו מסרטי התבגרות מהאייטיז – מההורים המתגרשים ועד הידידה שלא סופרת אותך – ב”חינוך מיני” אנחנו כבר עוסקים בבעיות של גדולים. בעיות לשפוך, להגיע לזקפה, להגיע לאינטימיות, להזדקק לאינטימיות, וגם בעיות הורים-ילדים בסקאלה אחרת לגמרי. הדרכים המניפולטיביות שבהן יכולים הורים נורמטיביים בגדול לפגוע בילדים שלהם – ממשמעת קשוחה אך נטולת יכולת הכלה ועד, ובכן, ללהיות פסיכולוגים לא-ממש-אתיים – מוצגים פה בישירות לא רגילה.

אז זה מצחיק או מעיק?

מעיק זה לא. שתיהן ממש כיפיות. מבין שתי התכניות, אחת נמשכת חצי שעה והשנייה שעה. אחת במבטא אמריקאי גנרי והשנייה בשלל מבטאים בריטיים חוצי-מעמדות. אחת באנימציה והשנייה מצולמת (וממש יפה! לא שהאזור המוריק והטובל בטבע שם צריך צילום גאוני כדי לגרום לכם לרצות לגור בכפר, אפילו שיתחשק לכם להתאבד כבר אחרי יומיים). וכאמור, אחת מהן מתמקדת יותר בדמויות והשניה, ובכן, יש בה שירים ממש יפים. ופה בגדול נגמרים ההבדלים.

אחת קומדיה ואחת דרמה? בשתיהן אין רמז לצחוק מוקלט והפאנצ’ים מפוזרים בדלילות אך בחוכמה (ומביאים פרץ צחוק עצום ומשחרר כשהם סוף סוף מגיעים). נכון שהקונפליקטים ב”חינוך מיני” מורכבים יותר מאשר ב”פה גדול”. אבל דווקא ב”פה גדול” מוצגים תהליכי התבגרות ממושכים וקשתות של התמודדות, בעוד ב”חינוך מיני” הכל נפתר בתוך פרק או שניים. אבל בשתיהן הקונפליקטים לא מייצרים דרמה אפלה אלא יותר מצע לגיחוך על האבסורד בחיים.

ואם ב”פה גדול” העיצוב הקאמפי-עד-עלוב-בכוונה של האנימציה רומז כבר על הסגנון המוגזם וההומוריסטי, ב”חינוך מיני” העיצוב האמנותי אולי רומז על שאיפות לדכא, אבל כשג’יליאן אנדרסון, בחלוק תחרה צהוב שעוד מחכה לו תפקיד חוזר, מצווחת בקול דקיק ומוגזם “דרלינג, בוקר טוב!” בדיוק כשהחבר הכי טוב של הגיבור בא לאסוף אותו לבי”ס עם אופניים, מעיל מנומר ויותר מדי אייליינר – ובכן, ברגע זה אתם מבינים שאולי נכונה לכם חוויה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

 

האם הסדרה “מייקל” כל כך טובה – טל ניר קסטל

למרות פאנצ’ים טובים, אסי כהן וסצנות מדויקות, המעבר של “מייקל” לטלוויזיה לא מזנק

“מייקל” התחילה בתור הצגת קומדיה. עבודת הסיום של אבי דנגור בבי”ס לתיאטרון חזותי בירושלים. מהר מאד היא מצאה את מקומה הדי-נצחי בצוותא. מין קומדיה פרועה על משפחה לא מתפקדת שמתכנסת סביב האזכרה של הבן, וכמו באירועים כאלה מתפרעת. ההצגה הפכה לקאלט, ההתפרעות הפכה לפרועה יותר ויותר עם כל הצגה, וכל העסק הזה מצא את עצמו מפה לשם   כסדרה “יס קומדי”. דובי (דנגור), רבקה (הילה גולדברג), יסמיניש (מיטל רז) וטוטה (נטליה פאוסט), בליווי מוזיקלי של פלג (נדב הולנדר), יכולים עכשיו להתפרע לא במשך שעה וחצי בכל פעם, אלא על פני תשעה פרקים שלמים, עם סטים ולוקיישנים והכל. ואם דיברנו על לוקיישנים, אז שאפו להפקה שמצאה את בית האייטיז הכי מכוער במדינת ישראל וגייסה אותו. זה בטח לא היה קל.
מה בעצם הם עושים? ובכן,  הסיפור הוא על משפחת ברוש, משפחה לא הכי תפקודית מעיר גנרית כלשהי, שבה רבקה, סטריאוטיפ-של-מורה-שמנהלת-את-הענינים, דובי, אחיה רפה הלסת, הבת יסמין (יש), הדודה טוטה שעוד תפתיע, והבן המנוח מייקל, שהכל קורה בשמו. בעוד שבועיים הטקס שלו, אתם שמעתם הרי על מה שקרה להם. אליהם מצטרפים מורה, תזונאית, אושר – חברה של יסמין, ואריה, מורה לנהיגה (היי!). הם מבלים את זמנם בלהתכונן לטקס ולנסות, לא בהצלחה רבה, לתפקד. להבדיל מההצגה, שמתרחשת בטקס – הסדרה מתרחשת לפניו, ובמקום המתנ”ס קיבלנו כאמור בית מכוער, אוטו ישן, בית ספר מתפרק ופח זבל עמוס.
אז יש לנו בית, משפחה, עלילה, פנים, חוץ, עבודה וחברים. פה מתחילה הבעיה. הדמויות הראשיות הן, בתיאטרון כמו בתיאטרון, די קריקטורות, עם פאות, איפור מוגזם (שאפילו לא מסתיר את זה שהפנים לא מתאימות לגיל הדמות. טוב, חוץ מטוטה. איתה הבריקו) ומניירות מוגזמות. ופה מצוותים להן שחקני מסך, חברים, מורים ואנשי מקצוע, בלי פיאות ובגיל הגיוני, וזה, איך לומר, פשוט לא עובד. אין פה את ניצוץ הטירוף של מירי פסקל, יש פה משהו שעובר על במה אבל לא על מסך.
חוץ מהרגעים שבהם מפציע על המסך אסי כהן. בחולצת כפתורים מהאייטיז וחיוך של צ’ארמר עם שלושה קמטים בזווית העין, הוא קלט בדיוק מה צריך להיות פה. התכוננו לכמה בדיחות טובות. ומדויקות. ולטיפוס שכמה שאתם כבר מכירים אותו, הוא עדיין לא יפסיק להפתיע אתכם.
בכלל, לזכות הסדרה כמה פאנצ’ים מאוד מאוד מוצלחים וכמה סיטואציות די אמינות שיפגעו לכם בבטן הרכה. רבקה, אמא של כולנו, מדכאת את הנשמה בדיוק כמו שדיכאה אתכם בגיל ההתבגרות (זה לא היה רק אותי, נכון?). היא לחלופין מתייחסת ליסמין כאל ילדה קטנה או כאל איום קיומי שעוד יגרום לה להכיר בערך של אופנה וקרמבואים (“את אוכלת אחד ואני את כל היתר!” ו-“250 שקל על חולצה אחת?!”). חוצפה שכזאת. דובי לא בדיוק לומד משהו או נעשה פחות עקשן ויותר מבין, למרות השינויים בסגנון החיים שלו במהלך הסדרה ולמרות שהוא זה שמציע את ההצעה הרדיקלית – לתת ליסמין טיפונת לבטא את עצמה בחדר שלה. כלומר החדר של מייקל, מה פתאום הזזתם את הנעליים שלו! ויסמין… נשארת מתבגרת טיפוסית, טוחנת פיצה שווארמה (זה ביחד, לא שני מאכלים נפרדים) ומנסה את כוחה בריקוד. מזל שיש לה את פלג, החבר השקט-מדי של מייקל, שיהיה לצידה. מי זה הפלג הזה? בניגוד להצגה, שם הניגוד ביניהם עובד נפלא עד לשיא, פה הכימיה ביניהם (ויש כימיה, הם מסתדרים נהדר) לא מצליחה להחזיק התפתחות של מערכת יחסים.
אותו הדבר קורה בהמשך הפרקים, שבהם אומנם אנחנו מבינים קצת יותר לעומק את כולם, אבל לא ממש מגלים עליהם משהו חדש או מפתיע. אין שום התפתחות בדמויות, שום צד נסתר שמתגלה. ולא סתם הפרק האחרון יראה אותם מתכנסים שוב – הם חוזרים לאותו מקום ולאותה עמדה. זה נונסנס, זה אבסורד וזה מצחיק לפרקים, אבל בעולם שאחרי בוג’אק הורסמן גם מנונסנס אפשר לצפות ליותר.

הסדרה החדשה של יוצר הסימפסונז עכשיו בנטפליקס. איך היא?

השבוע עלתה בנטפליקס Disenchantment, הסדרה החדשה מבית מאט גריינינג. יונתן עמירן, מעריץ סימפסונס אדוק, בחן את הפרקים הראשונים וחזר עם מסקנות

.

 

יש כמה אנשים בתעשיית הבידור שידועים בזכות דבר אחד. אבל הדבר הזה כל-כך חשוב, כל-כך מוערך, כל-כך משפיע, שגם אם הם לא יצרו שום דבר אחר, זה לא משנה. אחד מהאנשים האלה הוא מאט גריינינג, שב-1989 יצר את סדרת האנימציה הכי ותיקה ומוערכת בהיסטוריית הטלוויזיה, Fish Police, אה… כלומר ״משפחת סימפסון״.

גריינינג התפרסם לראשונה בתור יוצר הקומיקס האלטרנטיבי המוערך Life in Hell. ב-1985 הציע לו המפיק והבמאי האגדי ג׳יימס ל׳ ברוקס להפוך את הקומיקס לסרטוני אנימציה’ שיופיעו בתוכנית המערכונים של הקומיקאית טרייסי אולמן. גריינינג הסכים בהתחלה, אבל אז פחד שיאבד בעלות על הקומיקס האהוב, לכן שרבט במהרה איזו משפחה מצוירת בשם הסימפסונס וקרא לדמויות על שם בני המשפחה האמיתיים שלו (אבא הומר, אמא מארג׳ וכו׳), והשאר היסטוריה (הלקח: תמיד תאלתרו משהו בדקה התשעים והכל יסתדר בסוף!). גרייניג יצר מאוחר יותר סדרת אנימציה מוערכת נוספת שזכתה לפחות הצלחה מהסימפסונס, אך בעלת קהל מעריצים אדוק, קומדיית המד״ב ״פיוצ׳רמה״. והשבוע, בפעם הראשונה מאז 1999, עולה סדרה חדשה שיצר גריינינג, הפעם באתר הסטרימינג נטפליקס ולא ברשת ״פוקס״ הבוגדנית. הסדרה היא Disenchantment, קומדיית פנטזיה מצוירת.

 

אני בטוח שאם גריינינג לא היה עשיר בטירוף, הוא היה מרגיש קצת לחץ עכשיו. הסדרה הקודמת שיצר הייתה מוערכת ואהובה, והסדרה לפני זה הייתה הפאקינג סימפסונז. ומצד שני יש גם הרבה באזז שלילי לגבי הסימפסונס בזמן האחרון, עם עשר ומשהו עונות לא משהו ושערוריית אפו, וגם העונות האחרונות של פיוצ׳רמה, אחרי שחזרה מביטול ולפני שבוטלה שוב, לא היו משהו. אז הרבה אנשים רוצים שייכשל. ועכשיו מגיעה השאלה, איך Disenchantment בעצם? די טובה! סוג של.

בין משחקי הכס לסרטי דיסני

קודם כל קצת רקע. כמו שהטיזר הראשון אמר, לאחר שראינו את ההווה ב״משפחת סימפסון״ והעתיד ב״פיוצ׳רמה״, הצעד הברור הבא הוא העבר. הסדרה מתרחשת בעולם פנטזיה בימי הביניים שנע בין משחקי הכס לסרטי דיסני. בשביל המסע החדש הזה גייס גריינינג כמה כותבים קלאסיים של הסימפסונס כמו ג׳וש וויינסטיין (שיש לו גם קרדיט יוצר-שותף על הסדרה), ביל אואקלי ודייויד אקס כהן, שיצר בעבר עם גרייניג את ״פיוצ׳רמה״. גריינינג גייס גם צוות מדבבים טרנדי ועכשווי לדמויות הראשיות: אבי ג׳ייקובסון מ״ברוד סיטי״ בתור הנסיכה המרדנית בין, אריק אנדרה מ״המופע של אריק אנדרה״ בתור השד המרושע לוסי, ונאט פקסון מ-Married בתור אלפו, האלף התמים. אנחנו פוגשים את שלוש הדמויות ביום חתונתה של בין. היא בתור נסיכה פרועה, שתיינית וחובבת הימורים לא מעוניינת להתחתן עם נסיך מטומטם שמעולם לא פגשה, רק בשביל לחזק את הקשר בין שתי ממלכות. באותו הזמן אנחנו רואים שגם אלפו לא מרוצה מהחיים שלו בממלכת השדונים הקסומה שבה כולם שמחים כל הזמן ומכינים ממתקים. הוא בורח מהממלכה בדיוק בזמן להפריע לחתונה של בין, ולצאת איתה להרפתקה עם השדון האישי החדש שלה לוסי.

אני חייב להגיד שאחרי כמה שנים של קומדיות מצוירות וקומדיות בכללי, שעסוקות בשאלות פילוסופיות והתעסקות פנימית מבאסת, זה נחמד לראות סדרה שפשוט רוצה להצחיק אותנו. אני מצאתי את עצמי צוחק בקול רם כמה וכמה פעמים בפרק הבכורה של Disenchantment, למרות שאני חייב להודות שרוב הצחוק הגיע דווקא מדמויות משניות, שמדובבות לרוב על ידי חברי קאסט של פיוצ׳רמה (ג׳ון דימאג׳יו, בילי ווסט, טרס מקניל) ולא הדמויות הראשיות. כמו עם פיוצ׳רמה ומדע-בדיוני, הכותבים מנצלים את הסביבה החדשה לחקור באופן הומוריסטי את ז׳אנר הפנטזיה. זה ז׳אנר שכבר זכה להמון פארודיות בעבר, אבל הכותבים מצליחים למצוא הבחנות חדשות, כמו בטקס החתונה, כשהכוהנת מתחילה לדבר באופן מאוד כללי ולא ברור על האל שצופה על החתונה, שהיא לא בטוחה אם הוא זכר או נקבה או בכלל מסוגל לצפות בדברים, ואיש מהקהל מעיר ״זו דת די חדשה״. או דברים קטנים כמו כשאחד משני המכשפים האפלים שצופים בלוסי דרך להבה בוערת, נוגע בטעות באש כדי להצביע ונכווה והמכשפת שלצידו אומרת לו בציניות ״כן, זה אש. זה חם.״ כמוכן, יש לנו כאן סדרה בכיכובה של אישה, ועוד אישה חזקה ומורדת. גריינינג הוא ליברל מהזן הישן, אלו שבעלי דעות ליברליות בתאוריה, אבל לא מעסיקים נגיד כותבים מגוונים, אז נראה איך יתמודד עם זה, אבל בכל מקרה זה מעניין, ונדיר.

אבל Disenchantment בהחלט לא הולכת לשנות את העולם כמו “הסימפסונס” או אפילו סדרות אחרות בנטפליקס. היא סדרה חמודה עם הרבה בדיחות מצחיקות ודינמיקה טובה בין הדמויות, אבל לא יותר מזה. ואני לא יודע אם אני באמת רוצה יותר מזה. הסדרה קצת יותר סדרתית ופחות אפיזודית מהסימפסונס, עם עלילות שנמשכות מפרק לפרק, אבל אל תצפו לאיזה סיפור הרפתקה אפי. אחרי שני הפרקים הראשונים שעוסקים בחתונה של בין העלילה די נשארת בממלכה, עם המלך שמנסה לחנך את בתו ונכשל. אבל עם ליהוק טוב, אנימציה נחמדה, וכתיבה שנונה הסדרה נשארת כיפית לצפייה.

איני צופה בינג׳, אז כשאני כותב את זה עדיין לא ראיתי את כל עשרת הפרקים של ״החלק הראשון״ של הסדרה שעלה לנטפליקס. אבל אני ממליץ לכם לראות אותה. היא כיפית ו״סימפסונית״ וזה כל-כך נדיר לראות בימים אלה. מגיע לנו לנוח קצת ולראות דמויות מצוירות עושות דברים מטופשים כמו פעם.

תום יער לא עושה בגרות

תום יער  עושה בגרות – ביקורת סדרה. yes

לפני כשבוע או שבועיים שאלנו את יורשת העצר של הבלוג מה תרצה לארוחת ערב. הנ”ל חייכה את החיוך הכי כובש שלה ואמרה “קקי”.
“לא יפה!” נזף בה בעל הבלוג. “לא אוכלים קקי!”
“דרור”, אמרתי לו, כי אף אחד לא יודע שקוראים לו בעצם “ילדי הקומדיה”, “דרור, זה היה הדבר הכי צבוע שאמרת אי פעם”.

בכל זאת, בלוג הומור. וכזה שמילת החיפוש המובילה אליו היתה במשך לא מעט זמן “קקי”. כי כולנו יודעים שקקי זה מצחיק. ושקקי אף פעם לא מפסיק להצחיק.

גם תום יער יודעת את זה. ובמשך השנה שחלפה מאז עשתה את שביל ישראל, לא איבדה את התובנה הזאת. את העונה החדשה של הסדרה שלה, שבה היא עושה בגרות, היא פותחת בשטף בהיר וצלול של בדיחות קקי קורעות. כי בכל זאת, אנחנו מדברים פה על תיכון, מקום שעם כל הכבוד למקומו כמוסד מרחיב דעת, התכנים העיקריים שעוסקים בהם הם הפרשות גוף לסוגיהן.

אולי היא קצת תנסה להלחם בנטיה (“אני לא מאמינה שעשיתם לי את זה! אני לא עושה הומור נמוך!”בעקבות שיבוצה לשיעור ביולוגיה העוסק, ובכן, בקקי), אבל עוד הרבה קודם אנחנו יודעים שהסכר כבר נפרץ.

בקיצור, אחרי שהתמודדה עם השביל, הביאה למסך גלריה של דמויות הזויות והוכיחה שהבית הוא לפעמים פשוט איפה שאתה גר, החליטה תום יער, האשה, המותג והאישיות, לסגור כמה קצוות וגם להכניס קצת שיפור עצמי  בתהליך. וכשחיפשה מה אפשר לעשות לעונה השניה של הסדרה שלה, נזכרה תוך הרמת משקלים מכובדים בחד”כ שבעצם העיפו אותה מביה”ס (“של השבורים”) ושהגיע הזמן להשלים בגרות.

בהשקה נוצצת, שמחה, עתירת אלכוהול ונטולת קקי, הצטרפנו לתום שלבשה שמלה מהחלומות עם עקבים ותסרוקת מרשימה, הקשבנו לתודות וצפינו בחזרה לזירת הפשע.

מעצבנת אבל לפניך

הסטינג: טרופ “מישהו חוזר לבית הספר שלו” החנוק לעייפה, הטוויסט: הפעם זה באמת. איתנו: דניאל אדר, הבמאי הרגוע שהחליט שוואלה, כיף פה ולא רק שאפשר להמשיך, גם מותר ליהנות מזה. נראה שהוא מנסה הרבה פחות לשמור על החזית הרגועה וההורית הפעם. בסך הכל זה הגיוני – יש פה מספיק מורים, בעונה הזאת תום צריכה דווקא בן-ברית לחרישת מזימות.

מה יש בתיכון? יש מנהל מסוקס, מתבגרים חובבי הומור נמוך, מורים שמכוונים לטוב אבל לא יזכרו אותך אחרי 10 שנים ויועצת עם האף בעננים שלא מוכנה לקבל צ’ק. ותכף ניכנס לשיעור הראשון, ולא תגידו שלא הבנתם כבר מה הולך לקרות בו. תום כמו תום, מעצבנת, מרוכזת בעצמה וחולת צומי, היא יודעת איך להוציא מהמעצבנת את המיטב.

דמויות גם יש. התגעגעתם? אז קבלו את אסי בחזרה, ואיתה את ועד ההורים, צוות מלא של תיכון רוגוזין והכוכב החדש, ליביו קספרוב, שאצלו בבית מותר את הדברים האלה, אמא שלו מרשה לו לגרבץ. ילד זהב. אהבתי.

(בנימה אישית, מי שקרא את הפתיחה לפוסט אולי הבין שגם אמא של יורשת העצר של הבלוג מרשה לה דברים כאלה, אז אני בסדר עם זה).

האם הושלמה הבגרות? כנראה יהיה צריך לראות את כל העונה כדי לדעת. חדי העין ישימו לב שלא מדובר בבגרות אקסטרנית רגילה, אלא ממש בחזרה ללימודים – ואת זה, יודע כל מי שהשלים בגרויות (יש פה מישהו שלא?), לא כל כך עושים. אבל מה, די ברור שהיה שם שמח. בקיצור, אפשר להיות מעצבן ומענג.

“תום יער עושה בגרות” משודרת ב-yes COMEDY  וב-STINGTV בימי שבת ב-22:00

האחיות המוצלחות שלי עונה שנייה / טל ניר קסטל

טל ראתה את האחיות המוצלחות שלי, העונה השנייה, ואפילו חיברה להן שיר – ביקורת סדרה

כשהאחיות המוצלחות שלי המשוגרת ב-yes, בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג (בשיתוף גורי אלפי-אהרון)’ שבו לעונה שנייה, השמחה הייתה רבה. מהפתיח המושקע והקליט ועד הכריזמה הלא נגמרת של נלי תגר, אלה היו חדשות טובות. לפני שוויתרנו למען העונה על מנהגנו הקבוע להירדם מול נטפליקס, עוד הספקתי לקרוא כמה ביקורות שטענו שהעונה השנייה פחות מצחיקה והדמויות שעברו התפתחות כלשהי שוב אינן מצחיקות, כי הן כבר לא סתומות. אני שמחה לומר שזו שטות גמורה, צחקנו מספיק כדי להעיר את השכנים.
אז מה התחדש בעונה הזאת? נטלי (נלי תגר שרק היא, עם כריזמה מופלאה וחוסר יכולת להוריד ממנה את העיניים, שהופכת את נטלי האנוכיות והשטחית לנסבלת) נאלצת לקחת קצת אחריות ולהתמיד באיזו עבודה, רק שגם שם לא הולך לה חלק. העבודה החדשה מביאה את עלמה זק להפוגות מרעננות, בתפקיד זאת שיודעת איך להסתדר במגזר השלישי (או כמו שנטלי קוראת לה, ואפילו בצדק מסוים – “השטן”, שלא תיתן לה לצאת מוקדם כדי לבקר את אחותה בבי”ח אבל כן תקפיץ אותה לפילאטיס). ביער של הנהלת חשבונות קלוקלת, התנערות מאחריות ומילים ריקות, ביחד הן מצליחות לזקק איזו התקדמות, מקצועית ואישית.
ובינתיים, בצד השני של העיר, אורית (דנה אברהם סמו) מתחילה להתדרדר. הפרידה מקארן והמצב הבלתי נסבל בבית הספר משפיעים עליה ומביאים גם אותה לעבודה שעליה בהחלט לא חשבה קודם. וכמובן שהדבר היחיד שעומד בינה לבין הגשמת חלומות מקצועיים ואישיים זאת היא בעצמה. כפרה עליה, היא דווקא עשתה התקדמות לא קטנה בעונה הקודמת אבל היא לא מסוגלת לא להתחייב מספיק ולא לצאת מעצמה ולהקשיב באמת כשהיא נתקלת בזלזול של אלה שכבר שמעו את ההבטחות הריקות מיליון פעם. במשך העונה היא תתדרדר לתהומות שלא שיערה קודם.
למור (טס השילוני) לא נשאר עוד זמן הרבה בצבא? כבר סמל. אבל האמת, למה לא, זה לא שיש לה לאן ללכת חוץ מהחדר המתפרק של נטלי או הבית של החבר היבשושי שלה, דור (דור כאהן, הי! זוכר שלחצי השני שלך, תם אהרון, היה סטוץ עם אורית בעונה הקודמת? איזה קטע!). אם אני הייתי ההורים, הייתי חושבת עוד פעם על להשאיר ילדה שעדיין בצבא לבד בארץ, היא עוד תחתום ככה קבע.
אם כבר דיברנו על ההורים, הם מפציעים גם בעונה הזאת לסצנה אחת בדיוק. יונתן צ’רצ’י וקרוליין לנגפורד, שני אנשים שממש לא היינו מצפים שיהיו ההורים של שלוש תל אביביות בלונדיניות ומפונקות,  מזכירים לכולנו שהתלישות וחוסר השייכות של האחיות שיש להן רק אחת את השנייה (ואת סבתא, שושה גורן) הם לא מאפיין של דור אלא מאפיין של משהו הרבה יותר עמוק בחוויות ההומור היהודי – חוויית המהגר. זה שבקושי מדבר את שפת המקום (ללנגפורד עדיין יש את המבטא הכבד שלה, הסמל המסחרי), וגם חוווית הזר הנצחי, המזרחי בין אשכנזים, צ’רצ’י – טוב, עכשיו ברור מאיפה שם המשפחה “קטן”. שימו לב למלחמת הסטיריאוטיפים – למור הבהירה והמדוכאת יש שורשים מזרחיים לא פחות מאשר לליזו (עדי חבשוש), חברתה המוחצנת מהמשרד. אולי לא כזה מפתיע שהן מסתדרות כל כך טוב.
בואו נחזור רגע לזה שיש להן רק זו את זו (ואת סבתא). אין להן את תמיכת ההורים, שבעצמם מנותקים ומרחפים להם ככה בעולם, והן לא בדיוק מקור של יציבות אחת זו לזו. אם בעונה הקודמת אורית, האחות הגדולה וכותל הדמעות,  עוד נראתה חצי-יציבה, עם עבודה קבועה ובית, בעונה הזאת הכל כבר מתמוטט. היא צריכה להכיר במצב, להבין שמה שהיה – שממנו לא היתה מרוצה – בכל זאת היה שלה. והיא צריכה ללמוד משהו נוסף – לסמוך על נטלי המעופפת, שמצידה צריכה להבין שהמניפולציות הרגילות שלה לא באמת עובדות.
או במילים אחרות… נראים כאן ניצני התבגרות.
לסיום, השיר, בהשראת רינת הופר, שמתנגן לי בראש בכל פעם שאני רואה את הפתיח המופתי. כמה מכם בטח יעריכו אותו.

אוו, או או, שטה אונייה
אוו, או או, שטה אונייה

הייתה לנטלי אונייה לבנה
עשויה משורה לבנה של תל אביב הקטנה
איתה היא הפליגה רחוק וחזרה
כמעט, רק כמעט, לאותה נקודה
 
היה לאורית ענן על מקל
שעשתה לה אחת, מרחוב בצלאל
ביחד הן הרסו את כל מה שהיה
ואז אורית התעוררה – ונגמר!
 
מור צוחקת ולא מאמינה
דברים כאלה לא קורים כך בצבא
אבל נטלי מתעקשת – אולי הייתי קצת אפופה
אבל פעם באמת הייתה לי,

אונייה לבנה

האורוויל. בחלל אף אחד לא יכול לשמוע אותך… צוחק?

טל ראתה באיחור  את “האורוויל” של  סת’ מקפלרן. עכשיו נשאר להחליט, האם זו קומדיה?

“איש משפחה”, “אבא אמריקאי” ו”המופע של קליבלנד”, “טד” וגם “טד 2”. המון גסויות. קצב מהיר, גסויות, רפרנסים, גסויות. סת’ מקפרלן, מכירים?

מה לו ולמד”ב? לא ראינו שמץ של עניין בחלל אצלו, נכון? ובכל זאת, אם סטאר טרק זה הקטע, יש את הסדרה החדשה ההיא, נו, זאת שאף אחד כבר לא זוכר איך קוראים לה כי היא גרועה. אם חיפשתם מד”ב שאפשר להנות ממנו, בטח נטשתם אותה ועברתם כבר לראות את “האורוויל”.

רגע, אבל זאת קומדיה? סת’ מקפרלן, כן, אבל גוף המעריצים טוען בתוקף שזו סדרת סטאר טרק… מה זה בכלל, פרודיה? קומדיית חלל? סדרת מחווה?

מחווה? כמו פאנפיק? כן, כזה. מישהו רוצה לספר עוד סיפור שמתרחש בעולם הזה שכולנו מכירים. הוא לא יכול (זכויות יוצרים וזה…), אז הוא ממציא עולם דומה וממלא את החורים (בעיקר בעצמו – הוא הרי בתפקיד הראשי).

העולם הזה הוא פדרציה של כוכבי לכת המאוכלסים בחייזרים מהדגם המקובל של שתי ידיים, שתי רגליים וקצת תוספות בגזרת האף, המצח ואיברי המין (“אלה לא היו הברכיים שלו, ג’ים!”) שהקימו צי ספינות חלל משותף למטרות מחקר. גיבורנו, סת’ מקפרלן במו עצמו ובהופעה מיושבת להפתיע, מקבל את הפיקוד על אחת כזאת המאוישת ברוב אנושי, בערך שנה אחרי שתפס את אשתו בוגדת בו עם חייזר כחול (היי! רוב לאו! הוא היה גם בפוסט הקודם שלי!) ולמרבה ההפתעה, את מי הוא מקבל בתור הקצינה הראשונה שלו?

את הצוות מרכיבים אם כן אדריאן פאליקי כאשה-לשעבר והעזר-כנגד על הגשר בהווה, פני ג’ונסון ג’רלד כרופאת הספינה המנוסה, סקוט גריימס וג’יי לי כצמד הנווטים המעצבנים, ובגזרת החייזרים – פיטר מקון כבורטוס, חייזר מגזע חד-מיני וקשוח, הלסטון סייג’ כקיטאן שנולדה בכוכב בעל גרויטציה גבוהה ולכן היא חזקה מאד, ומארק ג’קסון כאייזק, ישות מלאכותית. אה, ויש גם את נורם מקדונלד, בתור יפת, חייזר-ציטופלסמה זחלני עם פה מלוכלך.

הדמויות הראשיות לא נראות קומיות כל כך. מקפרלן כאמור מפגין הופעה רצינית מאד. לא בדיוק סטריאוטיפ של קפטן – לא נועז, מבריק, כריזמתי או שקול במיוחד. אבל הוא כן מעורר הזדהות בתור מישהו שעובד קשה, יודע את העבודה, ובעיקר קיבל הזדמנות להרשים בתפקיד הזה, שברור שרצה מגיל חמש – והוא יעשה הכל כדי להצליח.

והוא אכן מצליח. בסיוע של צוות רציני ומוכשר, הוא די ממלא את המשימות הלא-מאד-חשובות בקנה מידה גלקטי שמטילים עליו.

אז מה קומי פה?

נמצא פה המון הפוגות קומיות – למשל בדיחות על המתנה במעלית, יציאות חפוזות מהגשר בריצה קלה, והתיק המסמורטט שמושלך על מושב מעבורת החלל המגניבה שגיבורנו מנחית במרפסת שלו. שימו לב שכל אלה ממלאים חורים אמיתיים לגמרי בעולם דמוי סטאר-טרק – אולי חשבתם על הכל ויש לכם משכפלים, ספינות חלל ומבנה חברתי מושלם… אבל עדיין לא תדעו מה להגיד לשכן במעלית ובמעבורת עדיין אין תא כפפות שמסוגל להכיל תרמיל גב סטנדרטי.

אלמנט קומי אחר הוא שני הנווטים המעצבנים שהיו אמורים לתפקד כמקהלה יוונית קצת שיכורה וחסרת אחריות. אלה התגלו כקצת פחות מצחיקים מהצפוי.  גם חוסר האחריות הכללי שלהם, שהתבטא בציור בולבולים על כל מיני דברים, לגימת משקאות קלים מעל קונסולת הניווט ותעלולים שהביאו בין היתר לאכילת חלק מחבר צוות ע”י איש צוות אחר – לא כל כך התאים לתפקיד. במקום למשוך את הגאג הלא מוצלח הפכו אותו לחלק מהדרמה. להתנהגות הלא אחראית יש השלכות עד כדי משפט צבאי, וגם סיבות שאם ימצאו אותן – יוכלו להוביל את הדמות קדימה.

וגם – הומור רפרנסים. מקפרלן לא ממש עומד בפיתוי להכניס כמה בדיחות רפרנסים, אבל לזכותו יאמר שהוא מצליח לפחות להמעיט בהן. בכמה מקומות הוא אפילו משתמש בהם בצורה מאד הגיונית (“קבלו את השפל של התרבות האנושית – תכניות ריאליטי מתחילת המאה ה-21”).

כל אלה נותנים נופך קומי לסדרה, ובכן, דרמטית. וכמו כל סדרה ביקום דמוי סטאר טרק – יש בה דרמה, יש בה התפתחות (קצת עצית ולא תמיד הכי אמינה) של דמויות ושל סיטואציות, ויש בה עיסוק בנושאים רציניים. מה היה קורה אם צוותי סטאר טרק היו מפרים את הצו הראשון שאוסר ליצור קשר עם תרבויות פרמיטיביות? מה היה קורה אם לייקים בפייסבוק באמת היו מכתיבים לנו את החיים? וגם שאלות נוקבות על זהות מינית, מגדרית וגזעית. אה, והאם זה אונס אם שניכם תחת השפעה?

אז זאת דרמה קומית, כמו בניינטיז? או אולי קומדיה דרמטית בחלל? בהחלט יש פה יותר קומי מדרמטי, גם אם הפאנצ’ים לא באים בקצב. אבל יש פה גם בניית פרקים ודמויות וקשת עלילה. ויש גם צוות עם תזמון קומי מצוין (פאליקי במיוחד יכולה לעבור מדרמה לקומדיה בהרמת גבה) ויכולת לעבור בזריזות בין הז’אנרים. זה צוות חזק של אנשים שהם אולי לא הטיפוסים הכי מבריקים, נועזים וכריזמתיים בגלקסיה, אבל הם עובדים קשה, יודעים את העבודה, מעוררים הזדהות והעיקר – אפשר לסמוך עליהם שלא ידפקו את ההזדמנות שקיבלו.

 

רון – ביקורת סדרה

 עוד קומדיה ישראלית מוצלחת מבית היוצר של יס! רון, הוא החבר הזה שיש לכולנו. קצת לוזר, יושב על הספה ומעשן, בלי תכנית ובלי תקווה לעתיד. והוא מצחיק

רון (רון פלדמן) הוא החבר הזה שיש לכולנו. קצת לוזר, עובד בעבודת שכר מינימום בלי תקווה לקידום, בלי זוגיות ובלי תכניות לעתיד. כבר בן 36, ועדיין גר ככה, בדירה שהיתה שייכת לסבתא שלו. הוא הולך לעבודה, נפגש עם חברים, מעשן ו… מה?

ובכן, לרון יש חיים מצחיקים למדי. כמו כל סטלן, דברים ממש מוזרים נוטים לקרות רק לו. הוא פוגש אנשים מעניינים. יש לו הרפתקאות. אבל… הוא מצליח לדפוק את הכול. הזדמנויות, דייטים, אפילו מערכת יחסים, שהיא אחד הדברים הכי טובים שקרו לו ולסדרה הזאת (וגם סצנת הסקס הכי אמינה שראיתי כבר לא מעט זמן).

אולי רון הוא לא החבר הלוזר שלנו אלא אנחנו, עם השאיפות הלא ממומשות והרצון הלא מספיק מגובש לשינוי? אולי, למעט העניין הקטן הזה שלא נראה שלרון יש אי אלו שאיפות או חלומות, משום סוג.

או שאולי כן? בעונה השנייה רון מחליט לנסות לצאת קצת מהקומפורט זון שלו של עבודה, חברים (ביניהם החברה הטובה ענת – ענת אורן, הכותבת-השותפה), דייטים והבית. הוא מצטרף לחוג תיאטרון במתנ”ס. ושם הוא פוגש שלל דמויות משעשעות. בהופעות האורח של העונה זכור במיוחד עידן ברקאי (ובלי ספוילרים, חבל שכנראה לעולם לא נראה אותו שוב) בהופעה גדולה, מוזגמת ודיוואית לחלוטין. הניסיון הזה פותח לרון דלת בלתי צפויה להפליא, מקפצה שמעטים זוכים לה.

והוא מצליח לדפוק את זה כמו שדפק כל דבר אחר בחיים שלו.

כן, במשך יותר מדי פרקים מצאתי את עצמי אומרת למסך: “אל תדפוק את זה, רון!” רק כדי לראות אותו, ובכן, דופק את זה. את העבודה, את הזוגיות אותה הצליח סוף סוף לגלות, את היחסים עם ההורים שהוא רק מתחיל לבנות. שלא כמו ברוב קומדיות הקרינג’ שנוטות להשאיר לצופה האומלל טעם מר של החמצה וחוסר רצון לראות את האנשים האלה שוב אי פעם, לרון יש מספיק קסם אישי כדי לגרום לצופה לגחך, להניד בראשו וגם קצת להזדהות אתו. קצת להרגיש כמוהו – גם לנו חומקות הזדמנויות מבין הידיים, גם אנחנו הרסנו פעם משהו שבנינו בעצמנו במאמץ רב, גם אנחנו מאכזבים את ההורים שלמרות הכל עדיין אוהבים אותנו.

הדבר היחיד שכנראה נשאר קבוע בחיים של רון הוא החברים שלו. חבורה טיפה מעופפת עם פה גדול, מהאנשים שמדברים על הכול – ועדיין מופתעים כשמגיעה בחורה לפגוש אותם ומסבירה להם איך נראה יום של בחורה ממוצעת לחלוטין. או שהם מספיק מעופפים כדי לחשוב שזוג עם תינוק בן חודש הזמין אותם לארוחת ערב.

נראה שהקטעים האלה הם קטעי השיא של הסדרה. יש בהם הברקות ויזואליות מפתיעות ושפע של מונולוגים כתובים היטב: על התקופה האיומה אחרי לידה עם עוברון צמוד, על הבושות שאמא שלך עושה לך בפייסבוק ועל המציאות הלא נעימה שהיא חייו של נציג שירות בחברת סלולר.
אה, כן, יש פה עיסוק בכמה היבטים שלך המציאות הישראלית שלא תמיד מוצאים בטלוויזיה. חישבו רגע על הפעם האחרונה שהתקשר אליכם נציג מכירות נודניק מאיזו חברה גדולה והציע לכם הצעה מופרכת למדי. כמה מלים רעות אפשר לשפוך עליו ועל החברה שללחה אותו? בלי סוף. אבל אתם יודעים, גם בשבילו זה לא פיקניק…

בעולם של קומדיות אישיות רון מיוחדת. היא מצליחה לצאת רגע מעצמה ולראות את העולם שמסביב,על כל המורכבות שלו, וגם את הטוב (ידעתם שעיריית תל אביב מנהלת מעקב אחרי חתולים דרוסים?) שמצליח לפעמים להצחיק, אי שם בין רע לרע.

תום יער עושה את השביל – ביקורת סדרה

תום מתחברת בקלות לכל מי שרוצה לדבר, אבל גם מרגישה מיד בצביעות, ברצון לנצל או להיבנות מההשפלה. ביקורת על תום יער עושה את שביל ישראל

תום יער היא מותג. מותג סטנד אפ. אם באים לאחד הערבים שלה, יודעים מה מקבלים – סטנד אפ אישי ועתיר אבחנות חודרות. וזה גם הרעיון מאחורי הסדרה החדשה שלה, שבה היא עושה את שביל ישראל.

עושה, כלומר – יוצאת מאזור הנוחות שלה בלב תל אביב והולכת לקצווי ארץ למצוא נופים מרהיבים, חוויות חדשות ואת האנשים הלא אופנתיים אך טובי הלב ולהבין שגם היא קצת קרתנית וצרת אופקים.

כלומר לא. אם יש דבר אחד שתום יער – ואנחנו איתה – לומדת במהלך המסע המוטרף שלה בין השבילים והנחלים, ההזויים והמוזרים, הוא שהיא צודקת, לגמרי צודקת, וכל מה שהיא חשבה מלכתחילה היה נכון, וואללה, ההפקה אולי הולכת לאתגר אותה עם ללכת ברגל, לסחוב תרמיל ולישון באוהל, אבל בכל הנוגע לאנשים – תום יער מכירה את הסחורה. ותום יער גם לא מצנזרת כלום – לא את העצבים, לא את הסקרנות, לא את החרמנות, ובטח ובטח שלא את מה שיש לה להגיד.

בוא נעזוב את הדאחקות הברורות והצפויות על זה שקשה לה לישון באוהל, שהיא לא מבינה למה היא צריכה לסחוב את התיק הכבד הזה (אז הביאו לה חמור!) ומה פתאום לא הולכים למלון, הצילומים נגמרו. בואו נעזוב את הפינג-פונג הקצת צפוי בינה לבין הבמאי (הכעס שלו על “חוסר שיתוף הפעולה שלה” הוא כנראה הדבר הכי מעושה בכל הסדרה). לא, בואו נדבר על מה שבאמת היה שם – תצוגת הטיפוסים הכי לא טיפוסיים, יוצאי דופן וחסרי היגיון שההפקה הצליחה למצוא. והיא הצליחה.

התחלנו עם באבא גל הפרקטל שנע בצפון על ריקשה סולרית. המשכנו עם אנשי היער. הייתה לנו גם את קומונות האור והאהבה, נשות הבוטוקס בווילה על החוף ובניגוד חד להן – הנטורליסטים (כן, עירום עברי!). הייתה לנו אפילו התמודדות עם שדים בפרק על תל אביב, שבו הכל מוקצן לרמות, ובכן, הרגילות שלו. וגם שחזרנו קצת את ימי הביניים באזור ירושלים (ואפילו למדנו כמה דברים על נשים בתקופה) וירדנו דרומה לפגישה אחת אחרונה עם היפים אמיתיים בארץ הקודש. בקיצור, חבורה של טיפוסים שבאמת, אבל באמת, לא פוגשים כל יום.

מה אמרנו שתום יער חושבת עליהם? ובכן, לא תהיו באמת מופתעים. לא באמת נרשמו כאן רגעי הפיכת עור וגילויים מרעישים. אבל כן הרגשתי שנחשפה פה שכבה – תום מתחברת בקלות לכל מי שרוצה לדבר, אבל גם מרגישה מיד בצביעות, ברצון לנצל או להיבנות מההשפלה (אשת הבוטוקס, אני מסתכלת עלייך). אבל תנו לה להתבטא, תנו לה אנשים שבאמת מרגישים נוח, והיא תרוץ איתם ערומה לים בשחרור עצמי של ילדה בת שלוש.

ואל תשכחו להוסיף לעסק גם דמויות! בעלת הצימר, הבוטנאית הבעייתית, צלם הפפראצי של חיות, הסקסולוגית ומטפלת בלישה ועוד דמויות שדווקא כן הייתם מצפים למצוא לאורך שביל ישראל. כל אחת מהן חדה, שנונה, פרועה ומצחיקה יותר מהקודמת ואומרת את כל מה שהמופיעים לא אמרו.

השורה התחתונה? צחקנו בקול רם!

יס קומדי, שבת, 22:00. ו-VOD