למרות פאנצ'ים טובים, אסי כהן וסצנות מדויקות, המעבר של "מייקל" לטלוויזיה לא מזנק

"מייקל" התחילה בתור הצגת קומדיה. עבודת הסיום של אבי דנגור בבי"ס לתיאטרון חזותי בירושלים. מהר מאד היא מצאה את מקומה הדי-נצחי בצוותא. מין קומדיה פרועה על משפחה לא מתפקדת שמתכנסת סביב האזכרה של הבן, וכמו באירועים כאלה מתפרעת. ההצגה הפכה לקאלט, ההתפרעות הפכה לפרועה יותר ויותר עם כל הצגה, וכל העסק הזה מצא את עצמו מפה לשם   כסדרה "יס קומדי". דובי (דנגור), רבקה (הילה גולדברג), יסמיניש (מיטל רז) וטוטה (נטליה פאוסט), בליווי מוזיקלי של פלג (נדב הולנדר), יכולים עכשיו להתפרע לא במשך שעה וחצי בכל פעם, אלא על פני תשעה פרקים שלמים, עם סטים ולוקיישנים והכל. ואם דיברנו על לוקיישנים, אז שאפו להפקה שמצאה את בית האייטיז הכי מכוער במדינת ישראל וגייסה אותו. זה בטח לא היה קל.
מה בעצם הם עושים? ובכן,  הסיפור הוא על משפחת ברוש, משפחה לא הכי תפקודית מעיר גנרית כלשהי, שבה רבקה, סטריאוטיפ-של-מורה-שמנהלת-את-הענינים, דובי, אחיה רפה הלסת, הבת יסמין (יש), הדודה טוטה שעוד תפתיע, והבן המנוח מייקל, שהכל קורה בשמו. בעוד שבועיים הטקס שלו, אתם שמעתם הרי על מה שקרה להם. אליהם מצטרפים מורה, תזונאית, אושר – חברה של יסמין, ואריה, מורה לנהיגה (היי!). הם מבלים את זמנם בלהתכונן לטקס ולנסות, לא בהצלחה רבה, לתפקד. להבדיל מההצגה, שמתרחשת בטקס – הסדרה מתרחשת לפניו, ובמקום המתנ"ס קיבלנו כאמור בית מכוער, אוטו ישן, בית ספר מתפרק ופח זבל עמוס.
אז יש לנו בית, משפחה, עלילה, פנים, חוץ, עבודה וחברים. פה מתחילה הבעיה. הדמויות הראשיות הן, בתיאטרון כמו בתיאטרון, די קריקטורות, עם פאות, איפור מוגזם (שאפילו לא מסתיר את זה שהפנים לא מתאימות לגיל הדמות. טוב, חוץ מטוטה. איתה הבריקו) ומניירות מוגזמות. ופה מצוותים להן שחקני מסך, חברים, מורים ואנשי מקצוע, בלי פיאות ובגיל הגיוני, וזה, איך לומר, פשוט לא עובד. אין פה את ניצוץ הטירוף של מירי פסקל, יש פה משהו שעובר על במה אבל לא על מסך.
חוץ מהרגעים שבהם מפציע על המסך אסי כהן. בחולצת כפתורים מהאייטיז וחיוך של צ'ארמר עם שלושה קמטים בזווית העין, הוא קלט בדיוק מה צריך להיות פה. התכוננו לכמה בדיחות טובות. ומדויקות. ולטיפוס שכמה שאתם כבר מכירים אותו, הוא עדיין לא יפסיק להפתיע אתכם.
בכלל, לזכות הסדרה כמה פאנצ'ים מאוד מאוד מוצלחים וכמה סיטואציות די אמינות שיפגעו לכם בבטן הרכה. רבקה, אמא של כולנו, מדכאת את הנשמה בדיוק כמו שדיכאה אתכם בגיל ההתבגרות (זה לא היה רק אותי, נכון?). היא לחלופין מתייחסת ליסמין כאל ילדה קטנה או כאל איום קיומי שעוד יגרום לה להכיר בערך של אופנה וקרמבואים ("את אוכלת אחד ואני את כל היתר!" ו-"250 שקל על חולצה אחת?!"). חוצפה שכזאת. דובי לא בדיוק לומד משהו או נעשה פחות עקשן ויותר מבין, למרות השינויים בסגנון החיים שלו במהלך הסדרה ולמרות שהוא זה שמציע את ההצעה הרדיקלית – לתת ליסמין טיפונת לבטא את עצמה בחדר שלה. כלומר החדר של מייקל, מה פתאום הזזתם את הנעליים שלו! ויסמין… נשארת מתבגרת טיפוסית, טוחנת פיצה שווארמה (זה ביחד, לא שני מאכלים נפרדים) ומנסה את כוחה בריקוד. מזל שיש לה את פלג, החבר השקט-מדי של מייקל, שיהיה לצידה. מי זה הפלג הזה? בניגוד להצגה, שם הניגוד ביניהם עובד נפלא עד לשיא, פה הכימיה ביניהם (ויש כימיה, הם מסתדרים נהדר) לא מצליחה להחזיק התפתחות של מערכת יחסים.
אותו הדבר קורה בהמשך הפרקים, שבהם אומנם אנחנו מבינים קצת יותר לעומק את כולם, אבל לא ממש מגלים עליהם משהו חדש או מפתיע. אין שום התפתחות בדמויות, שום צד נסתר שמתגלה. ולא סתם הפרק האחרון יראה אותם מתכנסים שוב – הם חוזרים לאותו מקום ולאותה עמדה. זה נונסנס, זה אבסורד וזה מצחיק לפרקים, אבל בעולם שאחרי בוג'אק הורסמן גם מנונסנס אפשר לצפות ליותר.

Comments

comments

מה חשבת?