ארכיון תגיות: סדרה

הפוליטיקאי – ריאן מרפי, האם זו קומדיה?

“הפוליטיקאי” עלתה לנטפליקס עם עוד 34970 סדרות של ריאן מרפי. היא לא הייתה מצחיקה, אבל גם לקחת אותה ברצינות אי אפשר.

ריאן מרפי עושה סדרות עם המון צבע. גלי, אויבות, פוזה, אימה אמריקאית, אפילו דוקומנטרי או שניים על הקהילה הגאה ו, אה, ספקי הפורנו הגדולים שלה, כל אלה היו דרמות צבעוניות וגדולות מהחיים. שירים, אהבות ראשונות, יריבויות מפוארות. קומדיה? פחות. אבל זה כל כך צבעוני, נוצץ, גדול – שגם אי אפשר ממש לקרוא לזה דרמה. בטח שכל דבר עצוב שקורה שם לא באמת יכול להפוך לטרגדיה.

ככה זה גם ב”הפוליטיקאי”, סדרת הדרמה שהעונה השנייה שלה זמינה עכשיו בנטפליקס. סדרה על תלמיד כתה י”ב עשיר במיוחד שרץ לראשות מועצת התלמידים.

כלומר על בחור שאפתני ודפוק במיוחד, פייטון הובארט (בן פלאט) שמו, שתכניותיו לחיים כוללות מסלול ישיר לנשיאות ארה”ב ודי מהר הוא ישכנע גם אתכם שזה באמת יקרה.

העלילה כוללת גם את חבריו הדפוקים רק קצת פחות ממנו, את אמא שלו (כנ”ל), את הקמפיין סביבו סובבת העונה, וכמה אירועים טרגיים מאד – התאבדות, ניסיונות רצח, מניפולציות ומקרי מוות מסתוריים. לא בדיוק החומר לדרמת נעורים קלילה.

אז “הפוליטיקאי” היא טרגדיה?

ובכל זאת – זה קליל, זה עצוב בדיוק במידה. וזה גם צבעוני ושמח, מחולצת הפולו הוורודה של גיבורנו ועד לנופי הבריכות של קליפורניה בעונה הראשונה והחליפות המזעזעות של העולם הפוליטי בניו יורק בעונה השניה. זה ממש ממתק לעיניים. זה שנון, זה עליז, זה סקסי במידה… וכן, אם תעצרו לרגע לחשוב על זה, זה עוסק בנושאים די כבדים.

בעונה הראשונה אנחנו מכירים לראשונה את פייטון, את אמא שלו (גווינת’ פאלטרו), את חבריו ג’יימס (תיאו ג’רמיין) ומקאפי (לורה דרייפוס), את בת זוגו אליס (ג’וליה שלייפר) והבסטי שלו ריבר (דייויד קורנסוות), וגם את אינפיניטי ג’קסון השמחה-קצת-יותר-מדי-לנסיבות (זואי דויטש, כמעט הדבר הכי טוב בסדרה) ואת החברה/יריבה אסטריד סלואן (קבלו את לוסי בוינטון, בפעם השניה כדמות המאד, מאד תומכת בחבר הבי, אחרי ששיחקה את מרי אוסטין ב”רפסודיה בוהמית”), ושפע בני משפחה מתפקדים יותר או פחות של כל אלה. גם ג’סיקה לאנג פה, בהופעה גדולת שיער וגדולה מהחיים כרגיל.

מערכת הבחירות בעונה הראשונה נסבה סביב הדברים שאמורים לעניין מתבגרים – התאבדויות, סמים, כסף, סרטן, איכות הסביבה ומי יבוא לשיר בנשף הסיום. מעורבבים ללא הכר, ומתובלים בשפע של תככים פוליטיים שיביישו בתחכומם אפילו את הלאניסטרים, ומעניינים את קהל הבוחרים בערך כמו הקמפיין האחרון בארץ.

כן, פייטון הובארט בא לעולם כנשמה מתוסבכת שרוצה רק דבר אחד – להיות פוליטיקאי. יש לו תכנית, יש לו אג’נדה, יש לו דברים שהוא רוצה לקדם… אבל בעיקר יש לו איזה חור ענק במקום שבו בדרך כלל יש נשמה, ואותו הוא רוצה למלא… במה בעצם? בכוח? בכסף? לא, אלה לא מעניינים אותו בכלל. הוא רוצה להיות בפוליטיקה בשביל המשחק הפוליטי בפני עצמו, בשביל הניצחון, בשביל הקמפיין ובשביל הרגע המספק היחיד של הניצחון.

ומה יעשה הפוליטיקאי אחרי הניצחון?

העונה הראשונה רומזת לנו שאחר כך יש אנטי-קליימקס גדול. וזאת הייתה רק אחת הבעיות בה.

העונה הראשונה היתה אסתטית בצורה מטורפת והתבססה על הצגת עושר מופגן ומנקר עיניים ועל התרחשויות שסבירותן הולכת ופוחתת – מלבטים שכיחים של מתבגרים, מוקצנים בגלל הכסף והנגישות הבלתי נתפסת של הכל – ועד ניסיונות רצח ושאר פלילים, וגרוע מזה – קטעי שירה שבאמת, אבל באמת לא היתה להם שום הצדקה. אני דווקא מחבבת קטעי שירה לא לגמרי קשורים, ואם הם כוללים גם שואו נוצץ ומלאכותי במכוון מה טוב, אבל כאן לא היתה להם שום הצדקה. לעלילה הזיקו גם כמה ליהוקים עציים משהו, ביניהם גווינת’ פאלטרו שניסתה לשחק את המקהלה היוונית אבל הפגינה מנעד רגשי שנראה כאילו נטלה כל סמי ההרגעה החוקיים בעולם ביחד.

ואז הגיעה העונה השניה

כל זה תוקן בעונה השניה. את האור הקליפורני החליפה תאורת בוץ ניו יורקית. דמויות חסרות כריזמה נדחקו לשולי הבמה. את האנטי-קליימקס של מועצת התלמידים החליפה תכנית קריירה ומשנה סדורה, וכולם רק קצת פחות עשירים אבל הרבה פחות מפגינים עושר. גם קטעי השירה צומצמו למקום ולמינון הגיוני. נו שוין. ובעיקר – את הסוף הלא-מספק באות להציל שתי נשים. ג’ודית לייט ובט מידלר, דידי סטנדיש והדסה גולד בשבילכם, הן נציגת ניו יורק בסנאט המדינה והעוזרת הצמודה שלה. הן השתלטו על הפרק האחרון בעונה הראשונה, וכמו על הכיסא בסנאט – גם על זמן המסך הן לא מתכוונות לוותר.

וזה כיף! העונה השנייה כיפית בהרבה מהראשונה. שילוב מושלם של רוע, תככים, סקס, שערוריות, חיבה, חיפוש עצמי ותשוקה אמתית למטרה. אלמנטים קומיים החליפו את הטרגדיות של העונה הראשונה – אבל אל תטעו, הסדרה אולי מופרכת, מלודרמטית במידה וכיפית ממש – אבל לא קומית. בהחלט לא. אבל אם רציתם דרמה קלילה, מוסיקלית, שערורייתית במידה וסוחטת צחוק פרוע אחד לפרק, הגעתם למקום הנכון.

מת על הבמה – ביקורת סדרה

לפי שני הפרקים הראשונים של “מת על הבמה” – סדרה חדשה בהפקת ג’ים קארי על סצנת הסטנד אפ הסוערת של שנות השבעים בלוס אנג’לס, להיות סטנדאפיסט זה דיכאון

הדבר הראשון ששמים אליו לב בסדרה הזאת הוא שהכל שם ממש סבנטיז.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שכל קיר מכוסה בטפט צבעוני או בפוסטרים של זיגי סטארדאסט, כל דמות – מהכוכבים ועד לניצב הכי זניח – לבושים בשיא אופנת הסבנטיז, והמצלמה תתקרב לקלוז-אפ דרמטי על כל צווארון מחודד או דיוויד בואי מאופר, כדי שחס וחלילה לא נפספס לרגע באיזו שנה *בדיוק* כל זה מתרחש. למה זה מעצבן? ובכן, נסו לדמיין לכם שבעוד 30 או 40 שנה יפיקו סדרה על שנות העשרה, וכל ניצב, שחקן וכוכב בה יהיו לבושים בדיוק כמו סטטיק או בן אל.

למרבה השמחה, הנטייה הזאת מתמתנת בפרקים הבאים, ואפשר להתחיל להתרכז בדמויות ובשנינויות במקום בהתפעלות מכל פריט ויטאז’ מהמם נוסף שמופיע על המסך.

ויש פה הרבה, הרבה, דיונים במה מצחיק, בלמה בדיחות קלילות הן לא אמנות הקומדיה אלא רק הצחוק העמוק שמגיע מחוויות יסוד משותפות. הרבה דיונים על איך למצוא את הקול הזה, החוויה הזו שתהפוך סטנדאפיסט בינוני לגאון קומי. האמת, היה נחמד אם השיחות האלה בעצמן היו קצת יותר מצחיקות.

הדבר השני ששמים לב אליו בסדרה הזאת, היא שהכל שם די מדכא. לא מדובר פה בסיטקום עם פאנצ’ים בקצב קבוע – זו סדרה על גבול התיעודי על החיים והעבודה של סטנדאפיסטים אמיתיים (השמות שונו, כי זו, לא, אה, סדרה תיעודית, אלא “מבוססת על”). את הבדיחות תשמעו על הבמה, בסטים, או בהתכנסויות על פנקייק אחרי הופעה. לפעמים אדירות, לפעמים קשה להבין למה לא מעיפים מישהו מהבמה (ולפעמים קשה להבין למה כן). אמרנו שנינויות? לחברים שלנו קשה להתאפק שלא לשחרר שורה, מתאים או לא. וכמו במציאות, בערך שורה אחת מכל עשר מצחיקה. התוצאה היא סדרה קצת מדכאת שמדי פעם צצות בה בדיחות מופלאות שמביאות צחוק עמוק ומזכך, שנוגע עמוק בפנים.

הבמה נמצאת במועדון שהוא לב הסצנה – המועדון של גולדי, אישה אחת בעולם סטנד אפ גברי וקשוח, שמקדמת אמנים מהמרתף הניסיוני לאולם הגדול (ומשם לתכניות הלייט-נייט שעומדות איתה בקשר קבוע) בקשיחות וללא משוא פנים. “לגבר כבר היית נותנת ספוט באולם!” מתלוננת הסטנדאפיסטית היחידה בחבורה. “את לא מוכנה עדיין!”, מתעקשת גולדי. מתי היא תהיה מוכנה? כשתתחיל לעשות יותר “חומרים של נשים”. ומה זה “חומרים של נשים”? לא בדיחות על חתונה ועל הבלטות לפני הכיור, יותר בכיוון של חויות עמוקות משותפות לכל הנשים בעולם, כמו הרגע הזה שבו את יודעת שאת מאוהבת כי את מוצצת לו במושב האחורי בדייט הראשון.

העליבות של חיי אמן מתחיל מוצגת במלוא עליבותה – סאבלטים עלובים בארון (מילולית) בלי כסף לאוכל, מאבק מטונף על 15 דקות על הבמה (לרוב בחינם!), ועל התלאות שעובר הסטנדאפיסט השחור היחיד ממש כואב לכתוב. והתמורה? 15 דקות תהילה בתכנית לייט-נייט.

אז יש לנו תכנית מעמיקה על היצירה הקומית, או יותר נכון – על החציבה הכואבת של היצירה המשמעותית ממעמקי הנשמה ומתוך העולם הפיזי העלוב והכואב. אה, וזה מאוד, מאוד סבנטיז.

“מת על הבמה” משודרת בימי שלישי בשעה 22:00 ב-yes Oh ובכל עת ב-yesVOD.