שני קומיקאים אמריקאיים הוציאו בשנים האחרונות ספיישלים שעוסקים בדיכאון שלהם והטיפול בו. מה זה אומר על עולם הקומדיה, איך זה קשור ל"נאנט" ומה כל-כך מצחיק בלהרגיש רע?
החודש יצא ברשת HBO, ספיישל חדש של הקומיקאי הניו-יורקי גארי גולמן, אותו אתם אולי מכירים מהרגלו המעט מעצבן של לכתוב טיפים לקומיקאים מתחילים בטוויטר, כל יום. למרות ההרגל הזה, גולמן הוא אחד הקומיקאים החביבים עליי, אז התרגשתי לצפות בספיישל חדש שלו, הראשון שלו מזה שלוש שנים. אבל גולמן בחר לעשות משהו שונה בספיישל הזה. במשך הקריירה הארוכה שלו, גולמן היה מוכר בעיקר כקומיקאי של אבחנות, אחד שצוחק על הדברים הקטנים שכולנו מכירים בחיים. האלבום הראשון, Conversations with Inanimate Objects, כולל, בהתאם לשם, קטעים ארוכים ומפורטים על פירות, ממתקים ומשקאות קלים. אבל בספיישל החדש שלו, The Great Depresh, גולמן בחר לעסוק בנושא גדול ורציני במיוחד- דיכאון.
מאז הספיישל שלו ב-2016, It's About Time, גולמן אישפז את עצמו במוסד לטיפול בדיכאון הקליני שלו. בספיישל החדש שלו, הוא מספר על החוויה הזו, ומנסה להבין מאיפה הגיע הדיכאון הזה, דרך חזרה לילדות וההתבגרות שלו. צפיתי בספיישל של גולמן ואהבתי אותו. יש בו פגמים, ואני בהחלט צפיתי בספיישלים מצחיקים יותר, אבל יש בו עדיין משהו שאני מאוד אוהב. הוא גרם לי לחשוב גם על ספיישל אחר של קומיקאי אהוב עליי, כריס גת׳ארד, שאתם אולי מכירים מתפקידו ב״ברוד סיטי״ או תוכנית האירוח המטורפת שלו. ב-2017, גת׳ארד הוציא את Career Suicide, וואן-מאן-שואו של שעה וחצי שגם, בדומה לספיישל של גולמן, שודר ב-HBO והופק על ידי ג׳אד אפאטו, ועסק בדיכאון של גת׳ארד, ניסיונות ההתאבדות שלו, והטיפול התרופתי והפסיכולוגי שהוא עובר.
הסטנדאפיסט המדוכא
אני אוהב מאוד את שני הספיישלים האלה, למרות הפגמים שבהם. בתור אדם שעובר טיפול פסיכולוגי ותרופתי כבר יותר מעשור, כמו רבים מכם, הם מרגישים לי משמעותיים. כמובן שכולנו מכירים את קונספט הסטנדאפיסט המדוכא או בעל ההפרעות הנפשיות. יש אפילו סרט קטן עכשיו בקולנוע בשם ״ג׳וקר״, אולי שמעתם עליו, שעוסק בנושא הזה ומכיל הופעת אורח קטנה של גולמן. אבל בכל זאת בעולם שבו נראה שקומיקאים רבים מתרכזים בלפגוע בכמה שיותר קבוצות אחרות, גולמן וגת׳ארד מסתכלים לתוך עצמם ויוצאים עם משהו שמרגיש הרבה יותר כן.
הספיישלים האלה גם גרמו לי לחשוב על קומדיה. אני תמיד תמיד האמנתי שהמטרה החשובה ביותר של קומדיה היא להצחיק, לא לבטא רעיונות חשובים. תמיד התנגדתי גם לקומדיית clap-ter, בה המטרה היא לגרום לקהל למחוא כפיים במקום לצחוק (באופן מעניין, גולמן פירסם בשבוע יציאת הספיישל שלו ציוץ בו הוא מבטא את חוסר הרצון שלו מקומדיה כזו בדיוק). אבל הספיישלים של גולמן וגת׳ארד מלאים ברגעים בהם הקהל לא אמור לצחוק או למחוא כפיים. רגעים בהם הם פותחים את הלב שלהם ונותנים לקהל הצצה לחייהם עם דיכאון וחרדות. הספיישל של גולמן כולל גם קטעים דוקומנטריים שלו מדבר עם אשתו,אמא שלו והפסיכולוג שלו על מה שעבר.
"נאנט" לגברים לבנים
כשאני חושב על איך לתאר את הספיישלים האלה אני נופל הרבה ל״נאנט לגברים סטרייטים לבנים עצובים״. מה שאולי נשמע כמו עלבון ציני, אבל אני לא מתכוון לזה ככה. הם מופעים שמשלבים בין קטעים רציניים למצחיקים, ולדעתי עושים זאת בצורה יותר טובה מ״נאנט״ (הבעיה העיקרית שלי עם נאנט, היה שחשבתי שהקטעים הרציניים היו אפקטיביים מאוד אבל הקטעים הקומיים היו לא מצחיקים). כמובן שזה הגיוני שאני אתחבר יותר לספיישלים האלה כי אני בעצמי גבר לבן סטרייט ועצוב. וגם גברים צריכים ספיישל שידבר לרגשות שלהם. גולמן במיוחד, מדבר בספיישל שלו על הלחץ שהרגיש בצעירותו להיות ״גבר-גבר״ כי הוא היה בחור גדול באמריקה של שנות השמונים, שהוא אפילו פחד להזמין ספרייט, כי זה נחשב למשקה נשי. גם גת׳ארד וגם גולמן מדברים על התגובות האלה, שבעיקר גברים מקבלים אני מרגיש, של ״תתגבר על זה!״ ״מה יש לך להיות מדוכא?״.
כל זה לא אומר שהספיישלים האלה לא טובים גם לנשים, או שנשים לא סובלות מדיכאון, אבל גולמן וגת׳ארד תוקפים את הנושא מפרספקטיבה גברית, שמראה שגם אם זכית בלוטו הפריבלגי, עדיין יכול להיות לך דיכאון. אני גם אוהב איך גולמן, שכמעט בן 50, לא תוקף את המיליניאלז, כמו כל-כך הרבה קומיקאים טרחנים בני גילו, אלא מכבד אותם ומודה שהוא מקנא בהם. יש לו קטעים בספיישל שתוקפים ישירות את הטיעונים של בייבי-בומרז באינטרנט שמתלוננים על ״גביעי השתתפות״ ודברים כאלה. באחד הרגעים הכי חדים בספיישל, גולמן עונה לטרחנים שמתלוננים ״איך הילדים של היום ילמדו איך להפסיד?״ ב״אל תדאגו. יהיה להם אימון. שמעתם על החיים?״.
תופעות לוואי
אני לא חושב שהספיישלים האלה ישנו את העולם. אבל אם הם יכולים להשפיע לטובה על כמה אנשים מדוכאים, להראות להם שהם לא לבד, אז זה דבר טוב בשביל ספיישל קומדיה. לשני הספיישלים יש מסר של ״תטפלו בדיכאון שלכם״. הם שניהם עונים לקלישאה הזאת של ״אם אני אקח תרופות או אם אני לא אהיה מדוכא אני לא אהיה מצחיק יותר״ בשלילה כועסת. הם מעודדים אנשים ללכת לטיפול, לקחת את התרופות שמתאימות להם, ולעזאזל עם תופעות הלוואי, כי כמו שגולמן אומר בספיישל שלו: תופעת הלוואי של דיכאון היא מוות, וזה הרבה יותר גרוע מפה יבש.
יכול להיות שלא תאהבו את הספיישלים האלה. יכול להיות שתרצו משהו יותר מצחיק, או מסוכן. אבל אני שמח שהם קיימים. והם גם השפיעו עליי בתחום הקומדיה. אם גארי גולמן, מלך ההבחנות הקטנות המודרני, יכול לעשות ספיישל על נושא רציני אז גם אני יכול. זה לא אומר שאני אפסיק עם הקטעים המטופשים שלי על עוגיות ופחיות קולה, אבל הוא בהחלט נתן לי אומץ לדבר על נושאים יותר חשובים. וגת׳ארד הוא השפעה קומית בשבילי כבר שנים, בזכות התכנית המטורפת שלו והכנות שהוא מקרין. וכשאני מרגיש קצת עצוב, או אחרי הופעה לא טובה, אני אוהב להקשיב לשיר הזה מהאלבום הקומדיה הראשון שלו שמזכיר לכולנו, שלבכות זה לא רק בסדר, לבכות זה מגניב.