"אלברט" ו"יוכבד" –  המערכונים של תיקי דיין הם הדיסטורשן של הטבע

תיקי דיין, ילידת 1948, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ואף זמרת, ידועה בעיקר מהסדרה האלמותית "קרובים קרובים" ומהצגותיו של חנוך לוין. מעטים יודעים שבשנות השבעים ביצעה כמה מערכונים בלתי נשכחים, חלקם ברדיו וחלקם במופעי בידור על הבמות (למי יש סבלנות בימינו להאזין למערכון ברדיו? אפילו לא בנסיעה)

בשבת בבוקר של ילדותי, פרט למערכוני הגשש ששאגו מהרדיו, לא אחת נשפך לי השוקו מהאוזניים מרוב צחוק והקולה עלתה לי לאף, כששמעתי את קולה הוולגרי והפוסטמי במתכוון, טון של חמור עיוור (או בת זוגו הסקסית האתון בלעם) מהשוק, שדווקא בשל פגמיו אין מושלם ממנו בכל העולם, עיוות קולה של תיקי דיין. עיוות שהוא בום על קולי, דיסטורשן מן הטבע שאף קולו של הנער הדקיק של מקהלת צדיקוב או גרעפסים מהליבה של כדור הארץ בשעת חרון, אף אלוהית, לא ישוו לו.
תיקי דיין לא הרבתה בדמויות של פאם פאטאל או של גברות בריטיות שהולכת לפדר את אפן. תיקי היא אישה שהולכת לחרבן, אישה של רוקנרול, מאמא קס, ג'ניס ג'ופלין ומנגד קולה מהדהד גילברט או'סליבן.
תיקי הביאה לקומדיה העברית איזה חספוס פושטקי במובן הטוב של המילה. היא כרמלה מהשוק והאישה הפולנייה הלווינית הדורסנית כלביבה פופוך (ממלאכת החיים) או גניה (שני גברים נכלמים ואישה אחת עצבנית) הגרוטסקית והצווחנית, מפלצת הספגטי של חיי הנישואין שסוחטת נשמתו של בעלה הנעבעך והשפוט.
על הבמה, בקולנוע וברדיו תיקי נכנסה לדמותה של הזונה מנפחת המסטיק ובדרנית חצות של צביקה פיק. היא השכנה מלמטה שתרביץ לך עם הנבוט ותצחק עד שתחרחר בגיחוך ולעג מלאי אהבה כשתתפוס את אילן עם התחתונים למטה. היא דמות אספסוף מונטי פייתונית, קומיקאית שהביאה פמניזם לישראל המאצ'ואיסטית של אורי זוהר מבלי לנפנף בדגל. תיקי היא שיקוף פניה של ישראל פוסט מלחמת ששת הימים ב"מלכת האמבטיה", רוקרית בחבורת לול ובלהקת הקצב "העכבישים השחורים", היא צברית וואחשית אמיתית, לא אסתר עופרים או ירדנה ארזי.
ימי המערכונים של תיקי היו קצרים אך לוהטים, בל נשכח ש"אני את והמלחמה הבאה" ו"קטשופ" עלו לראשונה על במות מועדוני ג'ז מחתרתיים. ככל שהתבגרה היא נעלמה מבמות הבידור הקל, אולי עשתה זאת כמשלח יד זמני של שחקנית צעירה לפני ימי הסטנדאפ, כאמור "בדרנית" מילה שקטנה עליה בכמה וכמה מספרים.

https://www.youtube.com/watch?v=QlqpmDDEcjA

אלברט
במערכון "אלברט" (מאת חנוך לוין, כמה לא מפתיע) נכנסת תיקי לדמות האישה האובססיבית, דמות ידועה משכבר ברפרטואר הדמויות שלה. המערכון בנוי מתשע סדרות של הצקה לבעלה אלברט הישן כמת (כולנו יודעים שהוא עושה את עצמו). בשל המבנה המעגלי המערכון לבסוף חוזר לאותה הנקודה כך שאפשר להאזין לו בשאפל ולהיכנס להיפנוזה, מדובר בהפך הגמור ממדיטציה וויפאסנה עבור דמותה של תיקי שאולי דווקא תביא את המאזין ליוגה צחוק.
סדרה ראשונה – היא מתחילה להתקרצץ לאט אבל בטוח, מחממת מנועים: "אלברט אלברט אלברט, אתה חושב שזה נעים לי? אתה חושב שזה נעים לי לחזור על עצמי?…" זו רק בעיטת הפתיחה של המערכון, אלברט לא עונה.
סדרה שנייה – "אני חוזרת על עצמי עד שנמאס לי לחזור על עצמי ולחזור על עצמי", היא מודעת לכך שהיא חוזרת על עצמה וחוזרת על המנטרה. רגע, אז מה עם אלברט? האם היא לא חושבת אם נמאס לו שהיא חוזרת על עצמה? זאת לא נדע לעולם…
סדרה שלישית – היא מנסה לעמוד על טיבו של הנדנוד כבשטיפת מוח במסווה של פסיכואנליזה "אלברט זה נדנוד או לא? זה נדנוד או לא נדנוד? היא הבינה שזה גם נדנוד ומנדנדת בשאלותיה אם זה אכן נדנוד. אולי זה יוציא מאלברט תשובה סופסוף? בשלב זה אנו יודעים את התשובה.
סדרה רביעית – "אני לא רוצה שתחשוב שזה נדנוד, אני לא רוצה לא רוצה". היא לא רוצה שהוא יחשוב שזה נדנוד ובכך מנסה לבטל את האימפקט של הנדנוד – בכוח הנדנוד עצמו, על כך ייאמר: נשים נשים – שק של נחשים.
סדרה חמישית – "אתה הבאת אותי למצב שאני לא יכולה להפסיק לדבר!", היא מאשימה את אלברט בדיבור האובססיבי, ברפטטיביות הבלתי נשלטת שלה שחונקת אותה ובעיקר בנדנוד המזוכך עצמו. היא הקורבן, מאשימה אותו שאפילו לא נותן לה הפסקות אוכל במרתון הדיבור המענה הזה. השלב הבא הוא להעמיד את אלברט הישן על דוכן הנאשמים ברצח אשתו – בשתיקתו האכזרית הוא גרם לה להיחנק מדיבור כפייתי.
סדרה שישית – "די די די תפסיק תפסיק תפסיק…" הוא שוכב כגופה והיא מתנשפת, כמהה שיפסיק לשתוק ויוציא אותה מהתקף הדיבור.
סדרה שביעית – היא מגיעה לאפיסת כוחות אך ממשיכה לדבר, מתגוננת בכך שהוא כביכול הביא אותה למצב של אפיסת כוחות, בעצם רציונליזציה למצב ש"מי שדיבר כל היום בטח שהוא לא יכול להפסיק לדבר!" ,והוא עוד שותק לה ברוב חוצפתו.
סדרה שמינית – "די, אני רוצה לישון, לילה טוב", לוחשת "לילה טוב" ועל ידי כך פוצחת בסדרת לחשושים, מלחששת באזנו כי כבר כיבו את האור והגיעו לשלב שבו אומרים "לילה טוב".
בשלב זה, שבו הקהל משוכנע שהסתיים המערכון, היא שוברת לפתע את המתח וגורמת לפרצי צחוק מחודשים, גדולים מקודמיהם. בשלב הלחשושים המערכון עובר לפאזת "קן הקוקייה" וקהל המאזינים, המצמידים אזניהם לטרנזיסטורים בבית, יוצא מגדרו (בהנחה שהיתה לו גדר).
סדרה תשיעית —-> חוזרים להתחלה—–> "אלברט אלברט אלברט…הוא לא עונה לי!!!"
סיכום: מהי הפואנטה של המערכון? אני יודע שהבנתם, אבל תפקידי להרוס אותה – אלברט לא עונה! לאחר שִבעת מדורי הגיהינום שהיא חושבת שהיא עברה ובעצם הוציאו ממנו את החשק לענות ולחיות כמו היה גלעד שליט שנגמרו לו השטיקים עם החמאס. המערכון מעגלי ולכן היא חוזרת לנקודת הפתיחה שבה היא מנסה שוב להעיר את אלברט לאחר שכביכול הלכו לישון והוא סופסוף הצליח להירדם.
ומה על אלברט כל הזמן הזה? ישן חזק כגופה או מתאבן בתבונה של צב ים שנזרק ליבשת אויב כדי להפגין חוסר אונים? זהו סוד קסמו של מערכון רדיופוני, אנו נאלצים לדמיין ולעתים הדמיון שלנו שעובד שעות נוספת מצחיק אותנו פי כמה מהומור ויזואלי על הבמה, בטלוויזיה או ביוטיוב

***.
ועכשיו האפריטיף של הכתבה, הצ'ופצ'יק של הקומקום, הזוהר שבתיקי: מערכון שכתב יוסי בנאי לתוכנית הרדיו שיצאה מאוחר יותר גם על תקליט "שלכם לשעה קלה" בגלי צה"ל מ- 1976. שימו לב לדמיון בין הדמות שתיקי מגלמת לדמות במערכון הלוויני הקודם: שם שתי הדמויות היו די שטוחות, היא הייתה דמות חסרת שם והגבר אפילו לא דיבר, אך האופי של תיקי ודמות האישה הגרוטסקית שאליה היא בוחרת להיכנס בכל מערכון מחדש וכל כך מתאימה לה-  אישה שלא מעוניינת למצוא חן חוזרת בשניהם כחוט השני.

"הנישואין כמוסד סגור"-
אורי זוהר ותיקי הם זרובבל ויוכבד, החתונה הסתיימה, הם חוזרים לביתם החדש לליל הכלולות וזרובבל החצי נעבעך (בכל זאת אורי זוהר משחק סוג של מאצ'ו מיואש) שנדמה כי נכפה עליו להתחתן איתה מת לישון ומתחמק מכל פעילות, מתנות החתונה, סקס, ריהוט, ילדים וכל נושא העתיד.

הם חוזרים הביתה מהחתונה עם מתנות בסגנון התקופה כמו סוודר (במקום צ'ק שמן כפי שנהוג בימינו). הוא יאמר הכל כדי לישון, כמו אלברט במערכון הקודם. שורת המחץ של זוהר – "אני עייף בסגנון פרידריך התעבן."
מדובר במערכון שגם אחרי שמונה מאות שנה אני לא מצליח לכתוב עליו סימולטנית ולהאזין לו כמו הייתי זוהיר בהלול של מערכוני הנוסטלגיה העבריים בשידור ישיר וחוזר ביחד. הצחוק מרעיד אותי ומונע ממני להקליד. יוכבד מתכננת בשבילו את הילדים העתידיים – לבת המיוחלת קוראים ציון ולאחיה הקטן (מתוך 12 ילדים כשטיח מקיר לקיר) שעוד לא נולד קוראים הר נבו. יוכבד נכנסת לו לתחום המצמוצים וזרובבל מנחית את הקונטרה הגאונית "אני כבר ממצמץ בכל הגוף, מרוב מצמוצים נהייתי ממוצמץ" (הברקה לשונית של יוסי בנאי). יחדיו הם מגוללים את כל הנוירוזות האפשריות בראי השינה, האימפולס האולטימטיבי של העייפות. המערכון נחתם בבכיו התינוקי וחסר האונים של זרובבל שנגמרו לו הפאנצ'ים "אני רוצה לאמא שלי, אני רוצה הביתה!"

לסיכום: הגבר גומר על גחונו כמצבה מפוארת לנישואין שאפילו עוד לא החלו בין יוכבד לזרובבל. במערכון כזה מי שלא משתין מצחוק אינו בן תמותה. אם הם הופיעו איתו, כנראה גם באולם הייתה הצפה.

Comments

comments