"נו, אז מה כ"כ דחוף? מהי אותה מחלה שמחייבת מענה כאן ועכשיו?"
"קוצר רוח," היא ענתה
.
יצרנו תור ארוך לרוקח. היה שיא החורף ואת המחלות זיהינו זה על זה בקלות. קדחתי מחום וביקשתי להתיישב. ידעתי ששאר החולים יקראו לי כשיגיע תורי.
כבר עמדתי להתיישב כשאישה התפרצה מהצד. נראה שהיא באה ממרדף, שיערה היה פרוע, ונשימתה לא סדירה. היא הגישה לרוקח מרשם.
"סליחה, למה את נדחפת?" גערתי בה.
"זה דחוף," היא אמרה ,"דחוף למדי."
"הכל דחוף," עניתי, "כולנו חולים פה."
"מאוד דחוף לי," היא הדגישה את מילותיה, "תאמיני לי."
"נו, אז מה כ"כ דחוף? מהי אותה מחלה שמחייבת מענה כאן ועכשיו?"
"קוצר רוח," היא ענתה.
"אין מחלה כזו," קבעתי.
היא הסתכלה מסביב במבוכה.
"אממ… שקרנות פתולוגית…"
"כזו יש," אמרתי, "אבל איך אדע שאת דוברת אמת?"
נשמעו דברי הסכמה משאר החולים . המשכתי, "בכל אופן לא מתים מזה, עמדי בתור כמו כולנו."
אז חשתי את ידה מונחת על כתפי, גופה השתופף ממטען בלתי נראה ופניה הרצינו. " קיימת סכנה לחיי," היא אמרה, והפשילה את שרווליה. חבורות ענק כחולות התגלו מתחת לבד. לא נותר לי אלא להניח לה לעקוף אותי.
אך כשרכנה עם גופה מעל דלפק הרוקח, קראתי בזריזות את המרשם שלה וראיתי כי מדובר בתרופות למחושי בטן.
"שקרנית!" הלמתי בה, "שקרנית אחת!"
כל עומדי התור הצטרפו אליי ויחד יצרנו סביבה טבעת מכות.
"אמרתי לך," אמרה ונפלה תחתינו, "אמרתי לך!"