"מלך ישראל" בצוותא – ביקורת קומדיה

על הקומדיה "מלך ישראל" בצוותא הייתי אמורה לכתוב כבר קודם. פספסנו את ההצגה הזו כמה פעמים (פעם אחרונה כי הייתי במיון עם עירוי, סיפור אמיתי), וחבל שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע.
כי זו הצגה מצחיקה.
גור קורן, מחזאי פרינג' ותיק שאחראי גם ל"המוגבלים" ול"חמישה קילו סוכר", אחראי לכיף הזה עם מוריה זרחיה ("הגדוד העברי"), שביימה. בתכנייה היה כתוב שזו הייתה אמורה להיות מונודרמה, ומה אגיד לכם – יופי שהיא צמחה לשישה שחקנים, ועוד משעשעים ומוכשרים כמו דורון בן דוד, מתן זרחיה, אלי מנשה, עומר עציון, נטלי פרץ (זאת סוזי האחות מטיפת חלב! היא פה! ואם תתנהגו יפה היא גם תעשה חיקוי ממש טוב שלה באיזה רגע לקראת הסוף) והדר שחף-מעיין.
ומה בעצם קורה? ובכן, תכירו את עמרי. בעצם אולי אתם כבר מכירים אותו. הוא בן 33, גר בדירה עם שותפה ברמת גן, אוהב סרטים של אסי דיין, המצב החביב עליו הוא ישיבה, והוא עובד בסלקום כבר שמונה שנים. נכון שזה נשמע מוכר? אני מכירה אפילו יותר מאחד כזה.
עמרי יושב שבעה על אמא שלו. היא לא היתה מבוגרת בכלל, ומה פתאום עכשיו סרטן, באמצע החיים?
וכשעמרי קם מהשבעה, מתחילים לקרות דברים מוזרים.
מוזרים כמו קולו של עמרי מלך ישראל (מלך ישראל ארבעה מלכים אחרי ירבעם, לא ידעתם את זה? חבל, זה מבאס אותו מאוד) שבוקע פתאום מגרונו ומורה לו לעשות דברים כמו לא לגלח את הזיפים שצמחו לו ושהבוס שלו מאוד לא אוהב, לשתות הרבה יין, לבקש מכל אישה שחולפת על פניו להסיר את בגדיה (בתוצאות מפתיעות) ואחר כך גם לצאת לטיול ארוך בארץ ישראל המודרנית ולא להתרשם ממנה בכלל.

מלך ישראל קומדיה
טיפוס כריזמתי, העמרי הזה. כלומר לא עמרי אלא עמרי השני, עמרי מלך ישראל. הוא מופיע גם בהתגשמות פיזית, לבוש גלימה מלכותית ביותר (וחושפת מדי פעם בוקסר מודרני למדי, כנראה פשרה עם דרישות ההגינות הדתית). בגדול הוא לא ממש מתרשם ממה שהוא רואה, לא מהמארח שלו ולא מהמדינה שהוא חי בה. ואיך אפשר לקחת את המדינה ברצינות, כשארבעת השחקנים שאינם עמרי ועמרי משחקים לסירוגין קולגות ולקוחות מעצבנים יותר או פחות ב"סלקום" (הסניף המקולל בדיזנגוף סנטר. אני כבר שלוש שנים מתכננת להתנתק מהם אחרי שני ימי שישי שבזבזתי שם ומה שהולך בהצגה אפילו לא מתקרב לאמת המרה), בוס מעצבן אפילו יותר, סטודנטים לקולנוע ("מי יותר גאון, ווס אנדרסון או פול תומס אנדרסון?"), טיפוסים הזויים לגמרי ברחוב ("מה אני יכול לומר לך על המלך עמרי? אל תקרא לבן שלך ככה, שם רע! בגללו נהרגו יהודים! כן, לנו יש שני בנים, יגאל וברוך, שיהיו בריאים"), ובלי להזכיר בכלל את חבורת הבית"רניקים באיצטדיון טדי.
הסוף הוא, ובכן, בדיוק מה שהייתם עושים אם דבר כזה היה קורה לכם, ולא נוסיף. ומהדרך, ובכן, נהנים. הקהל נהנה, השחקנים נהנים, כולם נהנים.
לא רק על משחק בנוי התיאטרון. יש גם תפאורה ותלבושות מינימליסטיים וממצים, ובחירות מוזיקליות ממש גאוניות (בלי ספויילרים, שיר הטרטע הוא אחד מרגעי השיא בהצגה). בגדול, אפשר לומר שלמדנו משהו. אנחנו חיים במדינה הזויה, מרגיזה, קצת עקומה ומלאת הפתעות, ומצחיק פה עד דמעות.

וזה לא רק אנחנו. כי ההצגה הזו מדברת גם לקהלים שלא בהכרח חשים שהיא נכתבה עליהם. ביציאה עלו איתנו במעלית חבורת טינאייג'ריות. הן התלהבו מההצגה המצחיקה ומכמה תיאטרון הכל נראה, וריכלו ש"הנה, עכשיו היית בהצגת פרינג'. היית בכזו פעם?"
"לא", ענתה הטינאייג'רית הטינאייג'רית מכולן. "רק בהבימה פעם, כשאמא שלי ניסתה לשחור לי תרבות".

אז שחרנו לנו תרבות, סאטירה וצחוקים, ויצאנו ללילה הלח מרוצים.

ההצגה הבאה – בצוותא, ב-24.6

Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *