סטנדאפ ובמות פתוחות בארצות הברית – מה אפשר ללמוד?

וגם איפה להופיע בארצות הברית

לפני כמה שנים עברתי לגור בעיר פילדלפיה, שהיא מעיין גרסה אנושית יותר של ניו יורק. אחרי כמה חודשים של בלבול ובדידות הלכתי לנסות לראשונה לעשות קצת סטנד אפ בבמה פתוחה בעיר. כעבור שנתיים הסטנדאפ שלי כבר הביא לי הכנסה, והיה לי מופע מלא באנגלית שהרצתי בכמה ערים בארצות הברית.  להופעה שלי קראו: Anchor Baby, והוא עסק בנושאים שעושים טוב על הלב כמו הריון, לידה, אמהות והקונפליקט הישראלי-פלסטיני. בשיא ההצלחה העליתי את ההופעה שלי במועדון Punch Line Philly, לפני יותר ממאה צופים. סיבוב ההופעות שלי הסתיים בקיץ הקודם כשנולד לי בן, עברנו בחזרה לישראל ונגמרו לי החיים לעולמים.

אחרי כמה חודשים של היכרות עם סצנת הסטנדאפ הישראלית, הייתי רוצה לשתף אתכם בדרך שבה הדברים נעשים במדינה אחרת, לתרגם מושגים, לתת קצת טיפים למי שנוסע ולראות מה אנחנו אולי יכולים ללמוד מהאמריקאים, ומה הם (בטוח) יכולים היו ללמוד מאיתנו.

איך זה עובד:

מסלול ההתקדמות של קומיקאית בארצות הברית עובר פחות או יותר דרך התחנות הבאות, לא כולן מחייבות, אבל זה פחות או יותר הסדר:

במה פתוחה (open mic), הופעות לקט (show case), הובלה של הופעה (headlining), הנחיה במועדון ידוע (hosting), הופעה בפסטיבלים, מופע מלא (one hour special), אודישנים לטלוויזיה, תהילת עולם חסרת מעצורים.

במה פתוחה – open mic

בארצות הברית כמו בישראל המקום להתחיל ממנו הוא במה פתוחה. הבמות בארה”ב נקראות open mic, נרשמים ומגיעים אליהן במגוון דרכים, שאף אחת מהן היא לא בפייסבוק. ההרשמה לרוב הבמות היא בו במקום, באמצעות דף נייר. אפשר להתעדכן בפרטים השונים של כל במה בערים גדולות דרך האתר השימושי הזה, שמפרט איפה ואיך אפשר למצוא מייקס בערים שונות בארצות הברית. בערים גדולות יש גם קבוצות פייסבוק של קומיקאים מקומיים (comedians of New York). הקבוצות האלו הן יותר מקום לקהילה לדבר ולהציג פרויקטים חדשים, לא המקום שבו ההרשמה באמת מתבצעת. ככלל, ככול שהעיר יותר גדולה, ככה הקבוצה פחות יעילה (הקבוצה של ניו יורק, למשל, פשוט רק שולחת עלונים של הופעות סגורות, לעומת זאת הקבוצה של העיר בולטימור מעולה – קבוצה שבה אשכרה יעזרו לך למצוא זמן במה).

מודלים לבמות פתוחות

יש כמה מודלים לבמות בארה”ב. למשל במה פתוחה בארצות הברית היא ערב שבו כולם פחות או יותר יכולים לעלות ולדבר. לא קימת במה שבה הקומיקאים נבחרים מראש,לפי שיקול דעת של המארגן (אירוע כזה נקרא הופעה). במה פתוחה קלאסית היא ערב בפאב שכל מי שרוצה יכול להירשם לעלות ולדבר בין 3 ל-5 דקות. זה אומר שהערבים האלו במקרים רבים מתחילים בשמונה ונגמרים באחת בלילה. כולם עולים. ללא יוצא מן הכלל. איך זה עובד?  הקהל הוא הקומיקאים + לקוחות מזדמנים (לא קיים מצב שבו הקומיקאי צריך להביא קהל בבמה פתוחה). הקהל הוא הקומיקאים שמחכים לתורם לעלות. ככה האומנים המקומיים מכירים זה את זה, ויוצרים לעצמם שם, כולם שומעים אותך. הקומיקאים שמארגנים הופעות (show case- בארץ ליינים), גם הם נמצאים שם וככה הם יודעים את מי כדאי להזמין להופעות שלהם (to book).

 איך גורמים לקומיקאים להישאר לרוב הערב?  דרך אחת לעשות את זה היא הגרלה, אתה לא יכול לדעת מתי תעלה, ולכן אתה חייב להישאר. אופציה יותר מוצלחת היא חלוקה לחצאים. החצי הראשון של הבמה הפתוחה מכיל את הקומיקאים הטובים ביותר שאותם בוחר בקפידה המנחה של הערב. בחצי השני, אחרי ההפסקה, יעלו כל השאר לפי הסדר שבו הם נרשמו. הרעיון הוא שאתה לא יודע אם נבחרת לחצי הראשון, המנחה עובר בין הקומיקאים ואומר לך – אתה הבא, או אתה עולה עוד עשר דקות. מה שאומר שכולם יושבים ומקשיבים, מחכים לראות אם בחרו אותם. זה גם יוצר משהו לשאוף אליו – אתגר להיבחר. וגם משמר את הקהל, כי החצי הראשון הוא למעשה הופעה מוצלחת מאוד. יש במות, למשל רשת הבודהה הצוחק בניו יורק, שמחלקות אסימונים מיוחדים לקומיקאי המצחיק של הערב. האסימון הזה מקנה לך זכות להיכנס ישר לחצי הראשון בפעם הבאה. בבמות פתוחות וותיקות נהוג לכבד קומיקאים מקומיים מוכרים ומוצלחים ולתת להם זמן רב יותר, ומקום מיוחד בפתיחה של הערב.

הבמות הפתוחות בארצות הברית הן הרבה יותר המוניות והרבה יותר פתוחות ממה שאנחנו מכירים בישראל. מאחר שאין צורך להירשם ולהיבחר מראש, אפשר להרגיש חופשי להגיע לכמה ערבים שאתה רוצה. הבמות שם הן יותר חדרי אימון לבדיחות מאשר הופעה של ממש. זה יוצר חשיפה דינאמית לחומרים ולקהילה. והרבה הרבה הזדמנויות להציג ולעבוד על האומנות שלך (כן, בארה”ב קומיקאים מתייחסים לסטנד אפ כאומנות ולעצמם כאומנים)

הבמות במועדונים הגדולים

סוג נוסף של במות פתוחות הוא הבמות של המועדונים הגדולים, למשל הרשתות (Punch Line / Helium). כאן הדברים עובדים פחות או יותר כמו בקאמל או בסטנד אפ פקטורי, רק שההרשמה היא באתר של המועדון או במייל ולא בפייסבוק. הבמות האלו מלאות בדרך כלל בקומיקאים ותיקים. בניגוד למה שמקובל אצלנו בארץ, לא יהיה מצב שבו קומיקאי מתחיל ממש יקבל שם ספוט. אם אתם מבקרים לזמן קצר בעיר גדולה, לא הייתי מציעה לבנות על זמן במה שם.

הופעות מביאות קהל – bringe shows

סוג נוסף ונכלולי במיוחד של במות פתוחות (לכאורה) הן הז’אנר של הופעות מביאי קהל (bringer shows), סוג שקיים כמעט ורק בניו יורק ולוס אנג’לס. הדיל הוא כזה: כדי לקבל זמן במה אתה מתחייב להביא לפחות ארבעה אורחים. אם תביא יותר, תקבל יותר זמן במה. האורחים שלך צריכים לקנות כרטיס (20 דולר), ולקנות מינימום שני משקאות (יותר מידי דולר). במילים אחרות- אתה משלם בשביל להופיע. כדי שאתה והאורחים שלך לא ירגישו לחלוטין מרומים, חותמים את הערב הזה עם הופעה קצרה של קומיקאי סלב סוג ב’.

זמן במה תמורת פלאיירים

בערים גדולות קיים גם הסידור של זמן במה תמורת חלוקת עלונים. לא מדובר בקומיקאים שמקדמים את המופע שלהם בעצמם. כדי לקבל זמן במה במועדון, אתה מתחייב להשקיע שעות בחלוקה של פלאיירים ברחובות העיר, ולהביא את התיירים פנימה בעצמך. כשהרמתי את המופע שלי בניו יורק אחת הקומיקאיות המקומיות המליצה לי לבקש מקומיקאי ניו יורקי לחלק עלונים בשבילי, בתמורה ל-10 דקות בפתיחת ההופעה שלי. האמת, לא הרגשתי נוח לעשות את זה. כבר עשיתי הרבה דברים רעים ואכזריים בחיים שלי (בעיקר לבעלי), אבל לשלוח קומיקאי לעמוד בחום בטיים סקוור ולשדל תיירים למופע, בשביל כמה דקות של זמן במה, זה לדעתי כבר ממש פשע נגד האנושות.

הופעות לקט – הופעת סגורות

המקום הראשון להתקדם אליו אחרי הבמות הפתוחות הוא ההופעות (show case/ booked show). הסוג הנפוץ והמוצלח של הופעות הן למעשה במות משודרגות: ערבים של ליין אפ סגור מראש שנבחר על ידי המארגנת של הערב, ומתקיימים בפאבים מזדמנים או כל מקום אחר עם קצת קהל ומיקרופון (יצא לי לתת הופעה מהסוג הזה בפיצרייה, בחנות וינט’ג, במועדון חשפנות ואפילו גרוע מזה – במוזיאון אומנות). לפי ההגדרה הזו, חלק גדול מערבי הסטנד אפ שלנו בארץ הקודש הם לא במות פתוחות אלא למעשה הופעות סגורות (שזה סבבה, כן? אין ביקורת, הכל באהבה).

להופעות האלו נבחרים בדרך כלל קומיקאים שכבר יש להם 10 דקות טובות ובדוקות. את ההופעה יחתום קומיקאי בכיר יותר משאר המשתתפים, והוא יקבל בדרך כלל חצי שעה של זמן במה (headliner). 

בהופעות האלו מקובל מאוד לתת לקומיקאים תמורה כל שהיא, על הספקטרום שנע בין משקה חינם, החזרי נסיעות בסיסיים או אחוז של ממש מהכרטיסים. התמורה הנפוצה ביותר היא משקה+ארוחה במקום, זה נחמד לקבל הכרה ותמורה סמלית, כי בתכלס אף אחד לא עושה כסף מרגש במיוחד בהופעות מהסוג הזה. ההופעות האלו הן צעד בכיוון של התקדמות למעלה, לא המטרה בפני עצמה. (רוצים מספרים? בשיא ההצלחה שלי כשהייתי headliner של הופעת לקט שנמכרו אליה כל הכרטיסים קיבלתי 100 דולר. בפעם הראשונה שקיבלתי ספוט ארוך במיוחד בהופעה קיבלתי סופגנייה).

הנחיית סטנדאפ בארצות הברית

קומיקאים מתקדמים, שיש להם ניסיון, ייבחרו להיות מנחים. בארצות הברית תפקיד המנחה עובד קצת אחרת, בניגוד למקובל אצלנו, המנחה עושה מאוד מעט סטנד אפ בעצמו. המנחים הטובים ביותר הם אלו שמספרים בדיחות קלילות, לא על עצמם, ומאפשרים לאחרים לזהור. המנחה הוא לא כוכב הערב, אלא זה שמאיר את הכוכבים האחרים. חלק מהתפקיד של המנחה הוא להגדיל את הרווחים של המקום דרך עידוד קניית ורצוי שתיית אלכוהול. המנחים מקבלים אחוז מההכנסות של הבר בערב, אז יש להם אינטרס ברור. המנחה הוא זה שמעביר את המיקרופון מקומיקאי אחד לאחר (הוא קורא לכל הקומיקאים), ומוסיף כמה הערות להרמת האווירה.

פסטיבלי קומדיה וסטנדאפ

בארצות הברית יש הרבה פסטיבלי סטנד אפ מעולים ומאוד תחרותיים. השתתפתי בכמה מהם וזו הייתה חוויה מדהימה. המקום בדרך כלל עמוס לחלוטין, באנשים שקנו כרטיסים לאירוע הזה ועשו מאמץ מיוחד לצאת מהבית הערב כדי לצחוק. מה עוד אפשר לבקש. כמעט לכל עיר בארצות הברית יש פסטיבל. ההרשמה בדרך כלל עולה כמה עשרות דולרים (יאפ, לא משלמים לך כדי להופיע, להפך, אתה משלם להם רק בשביל הזכות שישקלו את המועמדות שלך). כדי להירשם צריך וידאו טוב של כחמש דקות הופעה באנגלית. רשימה חלקית של הפסטיבלים נמצאת כאן. הרבה מהפסטיבלים הם בנושא מסוים ומיועדים לסוג מסוים של אומנים: להט”ב, נשים, ערבים או אפילו נוצרים מאמינים (ז’אנר חזק מאוד). 

פסטיבלים יעדיפו תמיד את המיוחד, את המקורי והשונה, למשל- קומיקאי מישראל. מבטא זה לא מכשול, מבטא זה מעניין. לכן, אם אתם מגיעים לעיר בזמן של פסטיבל, יש לכם יתרון ברור, וסיכוי טוב לקבל זמן במה איכותי. אם אתם מתכננים להגיע לעיר מסוימת לזמן מה, כדאי לבדוק מראש אם יש פסטיבל שמתקיים באזור. זה זמן במה איכותי ביותר.

נשי ותהני, יותר

הסצנה בארצות הברית מוטה בצורה חזקה לטובת גברים לבנים. השליטה שלהם בסצנה כל כך ותיקה, שיש ז’אנר שלם של בדיחות רק על זה. מתוך ניסיון להתמודד עם המצב הזה, נוצרו קהילות של קומיקאיות שהתפקיד שלהן הוא לעזור ולתת הזדמנויות לנשים בתחום. כמעט בכל עיר יש קבוצות פייסבוק לקומיקאיות נשים או אנשים שמזדהים כלא בינאריים (the clitorati: DMVP chapter או female comics of____) והקבוצות האלו הן יעילות ומאוד אפקטיביות. אם את נוסעת לעיר אמריקאית ורוצה זמן במה, כדאי לחפש את הקבוצה הנשית הרלוונטית, להציג את עצמך, ולהגיד מתי תהיי בעיר. זו הדרך היעילה ביותר לקבל זמן במה בעיר אמריקאית זרה. בדוק.

חבריי הקומיקאים הגברים – לצערי אין לי בשורה עבורכם כאן. תיאלצו להתנחם בעובדה שכל העולם עובד עבורכם ועדיין יש לכם יתרון ברור כמעט בכל מקום ובכל תחום אחר.

קומיקאים לא לבנים, לא גברים ולא סטרייטים

ההטיה החזקה לטובת גברים לבנים גרמה ליצירה של ליין אפים במועדונים הגדולים, שנועדו לקומיקאים מסוגים אחרים. כמה דוגמאות הן: ערב קומיקאיות (“very funny comedians, how just happened to be weman”) ערב קומיקאים גאים (“gay old times”), ועוד. כמו שאמר חבר יקר שהנחה ערב של קומיקאים גברים שחורים בלבד: “אנשים שואלים אותי, למה אין ערב לקומיקאים לבנים? אני אומר, יש כזה. קוראים לזה- כל ערב בכל קומדי קלאב”.

מה אסור, מה אסור, מה אסור ומה מותר

בסצנת הקומית בארצות הברית קיימים חוקים לגבי מה מותר להגיד, מה אסור, ומה פשוט לא כדאי. מאחר שהחוקים האלו שונים ממה שמקובל אצליו, או בשאול, הייתי רוצה להסביר אותם.

בגדול, הקהל של קומדיה בארצות הברית הוא עם נטיה ליברלית. זה אומר שיש סבלנות מעטה מאוד לבדיחות על חלשים. הכלל השימושי הוא שכדאי לצחוק למעלה, ולא למטה. הומור שמבוסס על השפלה של משהו חלש לא יתקבל בברכה. באחד הערבים הראשונים שלי בבמה פתוחה נתתי 3 דקות על החויות שלי כמהגרת. הקהל מאוד התלהב ופירגן. אחריי עלה קומיקאי מקומי וותיק. אחרי שהוא שמע אותי, במקום לעשות את החומרים שלו הוא עשה שלוש דקות של חיקוי שלי, ולסיום קרא לי נהגת אובר (מונית) ודמות שברחה מאתר הצילומים של בוראט. אני חשבתי שזה היה ממש מצחיק. החיקוי היה מעולה. אבל אף אחד אחר לא צחק. הקהל לא אהב את הגבר הלבן הזה, שצוחק על מהגרת עם מבטא. בנוסף, מאוד מאוד לא מקובל לצחוק על אנשים בקהילת הלהט”ב, על אנשים במעגל הזנות או על מישהו שיכול להיות חלש ממך. צוחקים למעלה, לא למטה. זה אומר, למשל, שכאישה מהגרת מותר לי לצחוק על גברים לבנים. ולגברים לבנים מותר לצחוק על עצמם, ועל אלוהים.

הרבה חומרים שאני שומעת כאן בישראל לא היו עוברים בבמה פתוחה בארצות הברית (זה לא אומר שהם יותר טובים מאיתנו, זה פשוט אומר שהם אחרים). דוגמא לזה היא שימוש במילת ה-N. או דרך משפילה לדבר על נשים. וכשאני אומרת לא היו עוברים, אני מתכוונת ברצינות. באחת הבמות בפילדלפיה עלה קומיקאי מוכר אחרי קומיקאית די גדולה. הוא התחיל את הסט שלו בדיחה שהוא לא היה מתקרב אליה, כי היא לווייתן לבן בלתי ניתן לזיון. הקומיקאי הזה הורחק מהבמה הזו, ואחרות, הוא פשוט לא יכול להופיע שם יותר. אם תבואו לבמה בעיר אמריקאית גדולה ותתחילו לצחוק בצורה מאוד פוגענית, יש סיכוי שהמנחה יפסיק אתכם, וגרוע מזה – אף אחד לא יצחק.

מבחינת סגנון, בישראל עושים הרבה יותר אלתרים (“אתה עובד בתעשייה האווירית?”). (הם קוראים לזה- crowd work) בארה”ב האלתוורים הם מאוד מאוד מצומצמים, ויופיעו בדרך כלל אצל המנחה, או כתגובה לרעש או התקלה מהקהל. כשבאים לבמה, מקובל לתת חומר כתוב מראש.

ראו גם:

במות פתוחות



Comments

comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *