קומדיות המלחמה הטובות ביותר | לצחוק כשהכול מסביב מתפוצץ

מסאטירה חריפה ועד הומור שחור ואנרכיה: מהטירוף של "רעם טרופי" (בן סטילר) , דרך האנרכיה של "מ.א.ש" (דונלד סאת'רלנד), "ד"ר סטריינג'לאב" (פיטר סלרס) , "בוקר טוב, וייטנאם" (רובין וויליאמס) וההזיה של "ג'וג'ו ראביט" (סקרלט ג'והנסון) – המדריך לסרטים שהופכים טילים לפאנץ'־ליין

המלחמה עם איראן היא ממש כמו סרט המשך שאף אחד לא ביקש. היא גורמת לנו לחרדה, מתח אבל גם שעמום. כי בואו נודה בזה – בין אזעקה לאזעקה אין לנו ממש מה לעשות חוץ מלגלול בנייד, להתעדכן בחדשות ולצלול לאכילה רגשית. אז כדי להעביר את הזמן, אספנו עבורכם את קומדיות המלחמה הטובות ביותר, לטעמנו. מוזמנים להציע משלכם. מ"רעם טרופי" ועד "מ.א.ש" – לפניכם הסרטים שהופכים גנרלים לקריקטורה וטילים לפאנץ’־ליין.

רעם טרופי  (Tropic Thunder), 2008

מעטים הסרטים שמעיזים לצחוק גם על מלחמה, גם על הוליווד וגם על האגו של שחקנים, אבל "רעם טרופי" עושה את כל זה ובגדול. את הסרט ביים, הפיק וכתב בן סטילר, שמגלם כוכב אקשן מזדקן ומפונק. לצידו מופיעים רוברט דאוני ג'וניור כשחקן שעובר ניתוח פיגמנטציה כדי "להיכנס לדמות" של חייל שחור, וג'ק בלאק כקומיקאי גס רוח שמכור לכל מה שאפשר להזריק או להסניף. העלילה מתחילה כהפקת ענק על מלחמת וייטנאם שיוצאת משליטה תקציבית. הבמאי המתוסכל מחליט להשליך את השחקנים לג’ונגל אמיתי כדי להשיג אותנטיות. רק שהג’ונגל הזה מלא במורדים אמיתיים שלא שמעו על אודישנים.

הכיף הגדול בסרט הוא הפער בין הדימוי העצמי של הכוכבים לבין המציאות הכאוטית. "רעם טרופי" יורה בדיחות על תעשיית האוסקר, על פוליטיקלי קורקט ועל האובססיה ל“חשיבות אמנותית”. זו קומדיה מצחיקה כי היא חסרת פחד ותוקפת כל פרה קדושה. ומעבר לגגים הפרועים והאפקטים של הפיצוצים, יש תסריט חד שמבין את הז’אנר שהוא מפרק. זו סאטירה חכמה על הצורך שלנו להרגיש גיבורים, גם כשאנחנו בעיקר שחקנים בתחפושת.

מ.א.ש  (MAS*H), 1970

לפני שהפכה לסדרה מיתולוגית, מ.א.ש היה סרט קולנוע חצוף ומרדני שביים רוברט אלטמן על בסיס רומן משנת 1968. העלילה מתרחשת בבית חולים שדה במלחמת קוריאה ועוקבת אחר צוות רופאים שמתמודד עם שטף בלתי נגמר של פצועים, ועם שעמום קטלני בין ניתוח לניתוח. במרכז נמצאים הוקאיי פירס  (דונלד סאת'רלנד) וטראפר ג’ון (אליוט גולד), שני רופאים מבריקים עם משמעת עצמית של תלמידי תיכון ביום האחרון ללימודים.

העלילה בנויה כאוסף אפיזודות: ניתוחים דחופים, מתיחות על אחיות וקצינים ותחרויות ספורט שנועדו לשחרר קיטור. אלטמן יצר סרט שמרגיש כמעט דוקומנטרי, עם דיאלוגים חופפים ואנרגיה כאוטית, מה שמעניק תחושה שהכול קורה בזמן אמת. ההומור כאן שחור ומריר, אבל גם אנושי מאוד. בניגוד לסרטי מלחמה אחרים, הדמויות במ.א.ש מסרבות להפוך לקלישאות פטריוטיות. הן צוחקות על המערכת, על הדרגות ועל עצמן. מתחת לבדיחות הקורעות מסתתרת אמירה אנטי־מלחמתית חדה: כשהמציאות כל כך אבסורדית, הצחוק הוא לא מותרות אלא מנגנון הישרדות.

ד"ר סטריינג'לאב  (Dr. Strangelove), 1964

אם אתם חושבים שהמלחמה הזאת מנוהלת על ידי אנשים לא ממש יציבים, אז כבר ב-1964 "ד"ר סטריינג'לאב" הציגה את זה על המסך. העלילה נפתחת כשגנרל אמריקאי פרנואידי מורה על מתקפה גרעינית נגד ברית המועצות בלי אישור, ומכאן הכול מתגלגל לעבר אפוקליפסה גרעינית. רוב הסרט מתרחש בחדר מלחמה אחד, שבו נשיא ארצות הברית, יועציו ומדען גרמני אקסצנטרי מנסים לעצור את הבלתי נמנע.

את שלוש הדמויות המרכזיות מגלם פיטר סלרס בווירטואוזיות קומית, כולל המדען סטריינג'לאב עם היד הסוררת שמדי פעם מצדיעה מעצמה בסגנון "הייל היטלר". ההומור קר ומדויק, והדיאלוגים נעים בין ביורוקרטיה מגוחכת לאימה קיומית. זו קומדיה מצחיקה כי היא מציגה את סוף העולם כתקלה משרדית, ותוך כדי היא חושפת את האבסורד שבמרוץ החימוש. סטנלי קובריק, הבמאי, מצליח לגרום לנו לצחוק ואז להרגיש קצת לא בנוח עם זה, וזה בדיוק הכוח של סאטירה גדולה.

בוקר טוב, וייטנאם  (Good Morning, Vietnam), 1987

בזמן שפסקול של מבצע "שאגת הארי" אצלנו מרגיש כמו לופ בלתי נגמר של הלהיט החדש מבית פנינה רוזנבלום,  בסרט "בוקר טוב, וייטנאם" מי שמכתיב את הקצב הוא שדרן רדיו אחד, אנרגטי וחסר פילטרים. את הסרט ביים בארי לוינסון ובמרכזו דמותו של שדרן הרדיו אדריאן קרונאוור בגילומו של רובין וויליאמס האגדי. קרונאוור מגיע לבסיס צבאי בסייגון ומחליט שהחיילים זקוקים לפחות מארש צבאי ויותר רוקנרול, בדיחות וחיקויים.

העלילה עוקבת אחר ההתנגשות בין הרוח החופשית שלו לבין המערכת הצבאית הקפדנית שמעדיפה אווירה מאופקת וצייתנית. וויליאמס מאלתר חלק גדול מהשידורים, והאנרגיה שלו מדבקת גם אחרי כמעט ארבעה עשורים. לצד ההומור הפרוע, הסרט מציג גם את הפער בין הדימוי הרשמי של המלחמה לבין המציאות בשטח. זאת קומדיה מצחיקה כי היא בנויה על כריזמה מתפרצת ופאנצ’ים מהירים, ולצד זאת היא משלבת לב וחמלה. "בוקר טוב וייטנאם" מזכירה לנו שהומור יכול להיות אקט של מרד קטן, ובעיקר חיבוק לחיילים שזקוקים להפוגה.

ג'וג'ו ראביט, (Jojo Rabbit), 2019

נדיר למצוא קומדיה שמתרחשת בגרמניה הנאצית ומצליחה להיות גם משעשעת וגם נוגעת ללב, אבל ג'וג'ו ראביט עושה זאת בחן מפתיע. את הסרט ביים טאיקה ואיטיטי שמגלם בו גרסה הזויה ומגוחכת של היטלר  – החבר הדמיוני של הילד ג’וג’ו. ג’וג’ו (רומן גריפין דייוויס ), חבר נלהב בנוער ההיטלראי, מגלה שאמו (סקרלט ג'והנסון המהממת) מסתירה בביתם נערה יהודייה, והמפגש הזה מטלטל לחלוטין את עולמו. הסרט משלב בין סצנות צבעוניות וכמעט אגדיות לבין רגעים קשים ומטלטלים. "ג'וג'ו ראביט" לועגת לפנאטיות ומציגה את הרודנות כמשהו פתטי, כשילד תמים חושף את השקר שעליו נשענת האידיאולוגיה הנאצית. בד בבד עם ההומור החריף, הסרט מספר סיפור התבגרות עדין ומרגש, ומוכיח שגם בתוך תקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה הייתה גם אנושיות. בסופו של דבר, הצחוק כאן אינו על הקורבנות של השואה, אלא על האבסורד של המלחמה.