צפייה חוזרת בג'יבס ווסטר: האם הכימיה בין סטיבן פריי ליו לורי מחזיקה מעמד עד היום?
אי שם בשנות ה-90, העולם נראה אחרת לגמרי. לא היה ממש אינטרנט, ועל סדרות חדשות היינו שומעים דרך מגזינים מודפסים או שמועות. קלטות וידאו שהגיעו מדוד בארצות הברית או חבר עם צלחת לוויין היו אוצר, לי אישית לא היה מזל לקבל אף אחד מהם. הסדרה "ג'יבס וווסטר" שודרה במקור בבריטניה בין השנים 1990 ל-1993, היא עשתה "עלייה" בערוץ 2 הניסיוני בשנת 93. כנראה שהבחור שהיה צריך לקנות תכנים הבין שאם הוא יבחר במשהו בריטי איכותי, אין סיכוי שיפטרו אותו.
בסדרה אנחנו פוגשים ג'נטלמן אנגלי עשיר, חביב וטיפש למדי בשם ברטרם (ברטי) ווסטר (יו לורי), ולצידו משרתו האישי והאיש שמוציא אותו מכל צרה אפשרית, ג'יבס (סטיבן פריי). חזרתי אליה כדי לגלות: האם מדובר באשליית ילדות נוסטלגית, או שהיא באמת יכולה להצחיק גם היום?
ג'יבס כמלכת הדרמה המקורית!
ג'יבס וווסטר – מהספר של פ.ג וודהאוס למסך
חשוב לזכור שהסדרה לא נולדה בוואקום. היא מבוססת על סדרת הספרים והסיפורים הקצרים של הסופר הבריטי האגדי פ.ג. וודהאוס (P.G. Wodehouse), שנחשב לאחד מגדולי ההומוריסטנים בכל הזמנים. וודהאוס יצר עולם שבו השנינות הלשונית היא הגיבורה המרכזית, והסדרה מצליחה להעביר את הקסם הספרותי הזה למסך בצורה יוצאת דופן. העלילה מתרחשת באנגליה ובניו יורק של שנות ה-20 וה-30, שם האפרוריות הבריטית והאסתטיקה של המעמד הגבוה משתלבות היטב עם דיאלוגים נורא שנונים. כילד, אני זוכר שדי ריחמתי על המתרגם, רק תדמיינו איך אפשר לתרגם עשרות ביטויים בריטיים לעברית בכל פרק.
סוד הקסם נמצא בכימיה בין יו לורי לסטיבן פריי. לורי מגלם את ברטי כילד מגודל עם לב זהב ואפס הבנה בסיטואציות חברתיות, בעוד פריי הוא הג'יבס האולטימטיבי : מאופק, אינטליגנטי בצורה כמעט על-אנושית, ובעל יכולת להרים גבה בצורה שמעליבה יותר מכל קללה.
קחו למשל את "תקרית הבנג'ו" (עונה 3, פרק 1), שבו ברטי מתעקש לנגן בכלי הנורא עד שג'יבס פשוט מודיע על התפטרותו, או את המאבק התמידי על המלתחה של ברטי – כמו בפרק שבו הוא מנסה לאמץ חליפת ערב לבנה ומזעזעת (עונה 2, פרק 2) וג'יבס פשוט מסרב להכיר בקיומה. אלו רגעים קטנים של תזמון קומי מדויק, מדובר בסוג של אמנות שהרבה יותר קשה למצוא כיום על המסך. אם כבר מדברים על צמדים קומיים בריטיים, אי אפשר שלא להזכיר את "הייל ופייס" (Hale and Pace). הייתה להם סדרת מערכונים פרועה ונועזת ששודרה באופן מפתיע דווקא בימי שישי בערב. בעוד ג'יבס וווסטר היו האלגנטיים והשנונים, הייל ופייס הביאו איתם הומור קצת יותר מחוספס ופרוע, וביחד הם יצרו עבורנו תור זהב של קומדיה בריטית בלב הפריים-טיים הישראלי.
6 דקות של קומדיה טהורה…
לורי ופריי אחרי סיום הסדרה
קראו גם: עלילות הפתן השחור – האם עומדת במבחן הזמן?
הקריירות של השניים אחרי הסדרה הן הוכחה לכישרון העצום שלהם. יו לורי עשה את המהפך המדהים ביותר: מהאידיוט החביב הוא הפך לדוקטור גרגורי האוס בדרמה הרפואית "האוס". הוא זכה בפרסי גלובוס הזהב והפך לאחד השחקנים המערכים בעולם, כשהוא מוכיח שיש לו הרבה יותר מרק פרצופים מצחיקים. סטיבן פריי הפך למוסד בריטי של איש אחד: סופר מצליח, המנחה המיתולוגי של השעשועון QI, והקול שמאחורי ספרי "הארי פוטר" בגרסת האודיו הבריטית.
למה היא נגמרה כל כך מהר?
למה הסדרה הסתיימה אחרי ארבע עונות ו 23 פרקים בלבד?
התשובה פשוטה: מתוך כבוד למקור. הסדרה כיסתה כמעט את כל החומרים שכתב פ.ג. וודהאוס על הדמויות. בטלוויזיה הבריטית כנראה מעדיפים לרוב לסיים בשיא ולא "למרוח" סדרה עד שהיא מאבדת מהקסם שלה (הלוואי שזה היה קורה לסברי מרנן ולשמש).
אי אפשר ללמוד תזמון קומי כזה!
האם עומדת במבחן הזמן?
לסיכום, ג'יבס וווסטר היא לא רק נוסטלגיה. היא תזכורת לתקופה שבה כתיבה טובה ומשחק מדויק היו כל מה שצריך כדי להחזיק צופה מול המסך. היא מצחיקה היום בדיוק כפי שהייתה ב-93', אולי אפילו יותר, כי היום קל יותר להעריך את התחכום שמאחוריה. אם אתם צחוק איכותי שהוא קצת אולד סקול, אז הגעתם לסדרה הנכונה. בסולם ילדי הקומדיה עובדת במבחן הזמן.
