סאטרדיי נייט לייב היא האמא והאבא של "ארץ נהדרת", והולידה כמה מהקומיקאים המצליחים ביותר בכל הזמנים. בשיאה היא סיפקה סאטירה חריפה והומור חד ושנון. כיום היא מספקת בעיקר חיקוי של עצמה
אורות. מצלמה. זה עוד חיקוי שבלוני ולא מדויק במיוחד של מנהיגנו האהוב, דונלד טראמפ. הקהל החי פורץ במחיאות כפיים. מולו סלבריטי מחופש לסלבריטי אחר קורץ אל הקהל. "היי חברים, זה באמת אני. אני ממש פה באופן חי מולכם ויש לכם את הכבוד לראות אותי". הקהל החי פורץ במחיאות כפיים. סגן הנשיא נכנס מימין. הקהל החי פורץ במחיאות כפיים.
לרגע אפשר לחשוב שזה באמת סגן הנשיא. לא מלהיב כמו מועמדת לכוכבת קולנוע, או קומיקאי עם סדרה משל עצמו שהחלטתם שעדיף לבלות את הזמן בבהייה מולו. הנשיא, כצפוי, מנסה כמיטב יכולתו לספק חיקוי שיתעלה על החיקוי של טראמפ את עצמו. הוא מנפנף בידיים פתוחות מול הפנים ומקשקש משהו חסר פשר. הקהל צוחק כמו שרק שלט "נא לצחוק" יכול לגרום. "כבוד הנשיא", זועק הסלבריטי, "זה שבת בערב חי!"
"סאטרדיי נייט לייב": ממוסד תרבותי לחיקוי
"דניאל, אני רוצה שתעביר ביקורת על סאטרדיי נייט לייב", כותב לי העורך. "מגניב. שמעתי שנינט בדיוק זכתה בעונה הראשונה של כוכב נולד ואביניבי אובוהבה זכתה באירוויזיון. אתה רוצה דאבל פיצ'ר על 'גבעת חלפון' באותה הזדמנות?", הגבתי ברלוונטיות חריפה שחשבתי שתצחיק מישהו בעתיד. "אתה רוצה כסף?", תהה העורך. "כן, אני יהודי טוב, אני אוהב כסף", עניתי ביותר כנות מהצפוי. בסדר. ננסה.
סאטרדיי נייט לייב היא מופע חי שחלקו מערכונים מוקלטים מראש שמשודר בארה"ב, באופן מפתיע להחריד, בשבת בערב. קטע שאף פעם לא ממש תפס חזק בישראל, שבה שבת בערב בניו יורק שווה ארבע לפנות בוקר בראשון. פה אנחנו מתגבשים סביב המהדורה המרכזית של מוצ״ש, שמצחיקה בהתאם לערוץ שבו צופים, וסביב שנאה למוצר המקומי המקביל – ״ארץ נהדרת״, שהאמת שהיא תוכנית מצוינת אם אתם ממש בקטע של לראות את האנשים מהפרסומות ממשיכים לעשות את אותן דמויות מהפרסומות בין הפסקות פרסומת שבהן אותן דמויות מוכרות לכם דברים וביטוח ובנק. אז כן, יופי של דבר.
בישראל אנחנו מכירים את סנ״ל (כן, ככה) בעיקר בתור הרקע של חלק מכוכבי הקומדיה הגדולים של 50 השנים האחרונות, ובעשור האחרון בעיקר כ״ריל״ מזדמן ב"טיקטוק" הזה של הצעירים, או סרטון של חמש דקות ביוטיוב. וכן, 50 השנים. התוכנית הראשונה, שאחורי הקלעים שלה אפילו זכו לקומדיה משל עצמם, שודרה ב-11 באוקטובר 1975 – תקופה שבה היה מסך ביתי אחד, והתחרות הייתה מול שלושה דברים אחרים ששודרו ברשתות המתחרות הגדולות בארה"ב. בזמנו, NBC הייתה מהפכנית עם ביקורת חקיינית על השלטון, חדשות אירוניות ודמויות מטופשות להחריד ששיקפו לא רק את העשיר והיפה, אלא גם את המזעזע והמכוער, לא רק את בעל הכוח – אלא גם את ההוא המעצבן מהעבודה, ההוא המעצבן מהחופשה וההוא המעצבן מהתור למשרד הפנים. אותנו.
אי של שפיות או נוסטלגיה בלבד?
אממה? בשנות ה-70 פוליטיקאים עוד לקחו את עצמם ברצינות. הם חיו בדרמה מלאת חוקים ונאומים דרמטיים, ולראות אותם בקומדיה היה חדשני. כיום? תשאלו את תושבי גרינלנד באיזה מין קומדיה הם חיים בשנה האחרונה. אפשר לחלופין לעשות תחרות שתייה ושכיבות סמיכה משולבת עם שר המלחמה פיט הגסת׳. וככה זה באמת עובד. המלך לא סתם עירום, הוא מודע לזה בהחלט ומנפנף את הזין שלו בגאווה מול קהל של צופים שמחזיקים שני צבעים של שלטים: ״לך״ ו״וואו איזה גדול״.
קראו גם: הקומיקאים של סאטרדיי נייט לייב. לפני ואחרי
והסנ״ל? היא עושה את ההפך. היא מזכירה לנו באופן חצי מנחם שפעם עוד היה פה משהו ששווה ללעוג לו, בזמן שהיא מספקת מעין אי של שפיות. כזה שמגיש את הטירוף שלו בקריצה, שאומרת ״שנינו יודעים שמה שקורה כאן הוא לא בסדר״ וצוחקים על זה יחד. ומתחבקים. ואומרים שיהיה בסדר. ומעבירים לסרטון הבא.
כ
