ארכיון הקטגוריה: ביקורת

קומדיות רומנטיות ספרותיות | כל מה שרציתם לדעת

מהן קומדיות רומנטיות בספרות, ואילו ספרים מומלצים בז’אנר הזה? בואו להתאהב בעולם המצחיק והקליל של ספרי הקומדיות הרומנטיות


כשאומרים לנו “קומדיה רומנטית“, הדבר הראשון שעולה לנו בראש אלו סרטים הוליוודיים כמו “כשהארי פגש את סאלי”, “החתונה של החבר שלי”, “איך להיפטר מבחור ב-10 ימים” או “טיפש, מטורף, מאוהב”. אבל לפני שהוליווד אימצה את הז’אנר הזה ויצרה שוברי קופות בכיכובם של שחקנים פוטוגניים במיוחד, הקומדיה הרומנטית הגיעה בכלל מעולם הספרות.

מהי קומדיה רומנטית בספרות?

מקורו של ז’אנר הקומדיה הרומנטית הוא מהתקופה האליזבתנית (בין השנים 1558 ל-1603). היה זה תור הזהב של ההיסטוריה האנגלית, והתרחשה בה פריחה בתחום הספרות, התיאטרון והשירה.
המחזאי הגדול מכולם באותה תקופה היה וויליאם שייקספיר, שלצד מחזות טרגיים וקומדיות פרועות יצר את הקומדיה הרומנטית. מחזאים בריטים אחרים באותה תקופה, כמו תומאס גרין ורוברט לודג’, הביאו גם הם את בשורת הקומדיה הרומנטית לעולם.

ז’אנר הקומדיה הרומנטית התפתח מז’אנר הקומדיה שנולד עוד בתקופת יוון העתיקה. ממש כמו קומדיה, גם קומדיה רומנטית נועדה להצחיק ולבדר את הקהל, והיא מאופיינת בעלילה משעשעת וקלילה. אך בניגוד לקומדיות רגילות, במרכז העלילה של הקומדיה הרומנטית ישנו סיפור אהבה מורכב ומסובך. הדמויות הראשיות מתמודדות עם קונפליקטים ומחסומים שמקשים עליהם לממש את אהבתם ולהתאחד. אך בסופו של דבר, הסוף הוא תמיד טוב. הדמויות מתגברות על הקשיים וסיפור האהבה מסתיים בדרך כלל בחתונה או בחגיגה.

אחת מהקומדיות הרומנטיות הראשונות והידועות ביותר שנכתבו היא “חלום ליל קיץ” של וויליאם שייקספיר. המחזה, שנכתב בסוף המאה ה-16, מציג את סיפורם של ארבעה צעירים שקשורים ביניהם בקשרי אהבה מסובכים, עד שלבסוף הכל מגיע על מקומו בשלום. חבר הפרלמנט הבריטי, סמיואל פיפס שצפה במחזה המקורי, אמר עליו: “זהו המחזה המגוחך והתפל ביותר שאי פעם ראיתי בחיי”. למרות הביקורת הצוננת זאת של אדון פיפס, ז’אנר הקומדיה הרומנטית בספרות כבש את כל העולם ומאז נכתבו אלפי ספרי קומדיות רומנטיות מוצלחות – המושפעים מהקומדיות הרומנטיות בתיאטרון ובקולנוע. הנה כמה מהם לפניכם. 

המלצות על ספרי קומדיה רומנטית

“לחוץ חתונה” / מאת: עומר ברק

גיבור הספר “לחוץ חתונה” הוא אדם לפיד. למרות היותו גבר, הוא נואש להתחתן. כשהוא מגיע לגיל 30 הוא מוצא את עצמו שוב לבד. הוא מתלונן בפני חברתו הטובה, ירדן גת, על כך שהוא לא מצליח למצוא את אשת חלומותיו – זאת שרוצה חתונה וילדים. ירדן, שמחפשת סיפור לכתבה שכולם ידברו עליה, מבינה באותו הרגע שהיא מצאה את הסיפור שלה.
“לחוץ חתונה” זאת הקומדיה הרומנטית בהתגלמותה – הספר משעשע, מצחיק, רומנטי ובסופו אדם מגשים את החלום ומבין שכדי למצוא את הבחורה הנכונה לו, לא תמיד צריך לעשות את הדברים הנכונים.
גם המבקרים שיבחו את הספר: “יותר מדי זמן חיכינו לרומן ישראלי מהיר, שנון, רומנטי וציני במידה, שיודע לפזר את הקסם שבקומדיה רומנטית טובה. ההמתנה הזאת הסתיימה עם ‘לחוץ חתונה’. תענוג גדול” (רענן שקד).
גם העיתונאית דנה ספקטור התלהבה מאוד מהספר: “זו הקומדיה הרומנטית הכי טובה שקראתי אי פעם בארץ, ועוד כתב אותה גבר”.

גם המבקרים שיבחו את הספר: “יותר מדי זמן חיכינו לרומן ישראלי מהיר, שנון, רומנטי וציני במידה, שיודע לפזר את הקסם שבקומדיה רומנטית טובה. ההמתנה הזאת הסתיימה עם ‘לחוץ חתונה’. תענוג גדול” (רענן שקד).
גם העיתונאית דנה ספקטור התלהבה מאוד מהספר: “זו הקומדיה הרומנטית הכי טובה שקראתי אי פעם בארץ, ועוד כתב אותה גבר”.

“מה שנטע אוהבת” / מאת: איילת הירשמן

נטע כהן היא אמא לשני ילדים מתוקים, ויש לה תוכנית רדיו לילית שבה היא משתפת במתכוני בישול ומראיינת בשלנים. הכל זורם אצלה על מי מנוחות, עד שכמו בכל קומדיה רומנטית – גבר נכנס לחייה. נטע נשלחת ללקט מתכונים ברחבי ישראל, ופוגשת את רז המסתורי ממש בזמן שאודי, האקס שלה, מופיע שוב. החיים שלה מקבלים תפנית, ובזמן שהיא מבולבלת משני הגברים הבלתי מושגים האלו, היא ממשיכה לבשל ולאפות מטעמים. לצד סיטואציות משעשעות, הספר משלב גם מתכונים כמו מתכון לעוגת לימון וחמאה רכה, מרק נודלס אסייתי, עוגת תותים וקצפת ופסטה מדרום איטליה.
“מה שנטע אוהבת” היא קומדיה רומנטית משעשעת ומעוררת תיאבון, שקשה להתאפק ולא לזלול אותה בבת אחת.


“אחת שיודעת” / מאת: מריה אלוני


תמר מיטלמן עובדת כמלצרית ב”מקום” – פאב שכונתי. אבל בדמיון שלה היא יושבת בתצוגת אופנה ומסקרת אותה עבור מגזין אופנה. יום אחד היא מחליטה להשאיר מאחור את הבוס המעצבן, ולרדוף אחר החלומות שלה שכוללים בגדי מעצבים ועבודה בתחום נוצץ. בדרך לפסגה היא פוגשת שלל דמויות תל אביביות צבעוניות כמו איתן החתיך והדושבג שלתמר קשה מאוד לעמוד בפניו, ודרור הקיבוצניק עם סנדלי השורש שהמילה “סטייל” רחוקה ממנו מרחק שנות אור.
“אחת שיודעת” הוא קומדיה רומנטית מלאת הומור ושנינות, וכיאה לז’אנר הוא ישאיר אתכם עם מסר אופטימי ומלא תקווה.



“פרויקט רוזי” / מאת: גרהם סימסיון

גבר מחפש אישה שתאהב אותו ותתחתן איתו. לכאורה זה נשמע כמו עוד קומדיה רומנטית טיפוסית, אבל “פרויקט רוזי” הוא ייחודי ממש כמו הדמות הראשית שלו. דון טילמן הוא פרופסור מבריק לגנטיקה שגם נראה טוב, אבל יש לו תסמונת אספרגר. הוא מתקשה בסיטואציות חברתיות ובהבעת רגשות, ולכן הוא עדיין לא מצא את האחת. הוא מחליט לערוך שאלון מדעי שיעזור לו למצוא בת זוג, אלא שאז הוא פוגש את רוזי – “האישה היפה ביותר עלי אדמות”, אך גם מאחרת כרונית ועם אופי עוקצני שממש לא עונה לדרישות שלו. דון מחליט לפסול אותה, אבל אז הוא יוצא איתה למסע לגילוי סוד משפחתי. בדרך כמובן מתרחשות סיטואציות משעשעות וגם מרגשות, שמציגות בפנינו את ההתמודדות של גבר עם תסמונת אספרגר.
הספר היה רב מכר עולמי ואחריו יצאו ספרי ההמשך: “אפקט רוזי” ו”הכל בגלל רוזי”.
מרבית הביקורות היללו אותו, כמו למשל “הגרדיאן” הבריטי: “זהו ספר מלבב שמותאם לצליל הנכון של נושא רציני הנידון בקלות. חוש ההומור של דון טילמן, המספר, מעמיד אותו בשורה אחת עם גיבורים ידועים בעלי סגנון ודרך סיפור קומית. באמצעות מאבקיו הבלתי פוסקים להבין את סביבתו, דון מלמד אותנו למצוא את הצדדים המגוחכים, ולעיתים בלתי הגיוניים של ההתנהגות האנושית, ובכך לקבל בחום את האחר”.



“אפשר לגלות לך סוד” / מאת: סופי קינסלה

אפשר לגלות לך סוד” מספר על אמה קוריגן – אישה עם סודות רבים. היא מסתירה את העובדה שתיק המעצבים שלה מזויף, היא מסתירה מהחבר שלה את מידת המכנסיים האמיתית שלה ולא מגלה לאבא שלה ששתתה יין שהוא ביקש ממנה לפתוח רק בעוד 20 שנה. הכל משתנה כשהיא טסה מסקוטלנד ללונדון, משתכרת בטיסה וחושפת את הסודות הכמוסים ביותר שלה בפני זר מסתורי. היא מרגישה נבוכה ומצטמררת מהמחשבה שחלקה את כל הסודות שלה בפני זר מוחלט, אבל אחרי הכל היא לא תפגוש בו יותר. או שכן?
הספר מציג את כל מה שמאפיין קומדיה רומנטית: הסתבכות עלילתית, התאהבות, עלילה קלילה והכי חשוב – הומור שיגרום לכם לבכות מצחוק.
הספר זכה למעמד רב מכר ולביקורות משבחות: “התזמון הקומי של קינסלה כל כך מושלם, האינסטינקטים שלה כל כך מדויקים… פשוט, תענוג.” (מיאמי הראלד). “תככים מאחורי הגב במשרד, תחרות, שערורייה, אהבה וסקס… הקוראים יזדהו עם הגיבורה המציאותית של קינסלה וגם יתגלגלו מצחוק ממנה.” – (פבלישרז ויקלי).

קראו עוד:

ספרי הומור לרכישה

הספרים הכי מצחיקים

איזה קטעים, קטעים מצחיקים מספרים\ המלך צ’ינגיס הראשון

הדרך של יובל ואמא ש’ך\ רועי מייקל שפי  – ספרים מצחיקים

אדינבורו פרינג’ 2020: פסטיבל הפרינג’-קומדיה שלא קרה

ב-2019 יונתן עמירן הבטיח לעצמו שבשנה הבאה הוא יחזור לפסטיבל הפרינג’ באדינבורו. זה לא קרה. אז מה עושים במקום?

זוכרים את שנה שעברה? זוכרים את 2019? איזו שנה נהדרת. נכון היה עדיין את טראמפ, וביבי, והתחממות גלובלית וג׳ימי פאלון, אבל לא היה לנו קורונה. איזו תקופה נפלאה. בחודש הזה לפני שנה הייתי בפסטיבל הפרינג׳ באדינבורו, לארבעה ימים של מופעי קומדיה שונים ומשונים. ראיתי שם את הקומיקאי האמריקאי דן סודר עושה את המופע שלו Son of a Gary לפני שיצא כספיישל ב-HBO, גיליתי שם את מארק וואטסון שהפך לאחד הקומיקאים הבריטיים החביבים עליי ואפילו יצא לי להופיע לאיזה 7 דקות מופלאות. אחרי אותם ארבעה ימים של שיכרון חושים קומי, שהיו למעשה הביקור השני שלי אחרי יומיים ב-2017, החלטתי שאהפוך את הביקור בפסטיבל לעניין שנתי. כל שנה באוגוסט אשים פעמיי לאדינבורו הקרירה והגשומה ואראה מה לפסטיבל הפרינג׳ יש להציע. אבל אתם יודעים איך אומרים: האדם מתכנן תכניות, ומדענים בוואהן צוחקים.

איך שחזרתי, התחלתי לצפות לאוגוסט הבא. בדקתי את edfringe.com כל כמה זמן, לראות איך הם מתכוננים לפסטיבל המתקרב. לקראת ינואר 2020, התחילו להודיע על המופעים הראשונים ואני כבר סימנתי לי כמה שעניינו אותי. ואז התחילו שמועות על איזה וירוס מסוכן בסין. ״אבל זה בסין!״ חשבתי לעצמי ״מה הסיכויים שזה יגיע לפה או לאדינבורו״.  באפריל הודיעו אגודת הפרינג׳ באופן סופי שהפסטיבל לא יתקיים השנה, לראשונה זה יותר משבעים שנה. 

הייתי שבור. אני יודע שזה נשמע מטופש ופריבלגי להתבאס ממשבר הקורונה כי אני לא יכול לבזבז אלפי שקלים על טיסת קונקשן לפסטיבל שביליתי בו בעבר שישה ימים, אבל אני מרגיש שבששת הימים ספגתי את מה שמכונה ״רוח הפרינג׳״. רוח של יצירת קומדיה עצמאית ומקורית שקיימת בשביל אהבת הקומדיה. אני מודע לכך שרוב המופעים בפרינג׳ הם כנראה די גרועים. הם מלאים בכל הדברים הגרועים בהומור בריטי עכשווי: הישענות מוגזמת על משחקי מילים, רפרנסים אקטואליים והשקעה גדולה בניסוח מתוחכם במקום בלהיות מצחיק. אבל העובדה שקיים פסטיבל כזה ששם קומדיה במקום כה מרכזי מחממת את ליבי הקר. 

אני מתגעגע להליכה ברחובות אדינבורו היפהפיים ולראות את הקומיקאים מחלקים פליירים להופעות של עצמם, או מחזיקים דלי לתרומות לאחר ההופעה. אני מתגעגע ללכת מחלל הופעות אחד לאחר ולראות איך כל העיר מגוייסת לפסטיבל. אני מתגעגע לשבת בחדר צפוף עם קבוצה של זרים, מאוחדים באהבתנו לקומדיה. תחושת הגעגוע הזה מתבטאת היטב בשיר הזה  שהוציאה יוצרת הקברט ומופיעת הפרינג׳ הוותיקה לורי בלאק בו היא שרה בערגה על מה שהיה פעם. ״Admit it you even miss those bloody Silent Discos״  היא שרה, כאזכור למנהג המשונה של קבוצות מאורגנות באדינבורו לערוך ״מסיבות שקטות״ בהן כולם מקשיבים למוזיקה באוזניות. 

אז מה עושים באמת עכשיו? מה עושים מעריצי הפרינג׳ ברחבי העולם, ויותר מכך מה עושים הקומיקאים מרחבי העולם שרגילים להופיע בפסטיבל בתקופה הזו? למרבה המזל, אותה רוח פרינג׳ חיה ומפעמת גם במארגני הפסטיבל, ולכן edfringe.com מנסה בשבועות האחרונים לשמור את הפסטיבל חי בצורה וירטואלית. זה יותר טוב מכלום! בקושי. הדבר הגדול שהאתר יצר השנה הוא Fringe on Fridays, ארבעה מופעי אינטרנט שבועיים שבהם קומיקאי או קומיקאית מנחים בלייב ומפנים למספר קטעים שהוקלטו מראש על ידי אמנים שונים, לרוב בבתיהם. אני שילמתי על שניים מהמופעים האלה, מתוך אהבתי הגדולה לפרינג׳, ואני חייב להגיד שהם לא לגמרי שווים את התשע פאונד. אני מעריך את המאמץ שאגודת הפרינג׳ השקיעה בהם, והכסף הולך לאמנים ולפסטיבל, אבל לא ממש נהניתי מהמופעים. סטנדאפ בבית למצלמת רשת, הוא דבר מוזר מאוד, וכנראה שגם אם הפסטיבל היה מתקיים כסדרו, לא הייתי הולך לראות את האמנים שהם בחרו. 

בנוסף למופעים האלה תוכלו למצוא באתר רשימה של מופעים וירטואליים שונים, הכוללים הקלטות חיות של מופעי עבר, מופעי זום ועוד במחירים שנעים בין חינם לעשר פאונד. יש אפילו פסטיבל אלטרנטיבי בשם Shedinburgh, שמציע כרטיסים להופעות אינטרנט בשידור חי מצריף (shed). האתר גם יצר פלטפורמה חדשה לסרטונים באורך דקה מרחבי העולם, ואפילו עבדכם הנאמן שלח סרטון.

פסטיבלי קומדיה אחרים ברחבי העולם גם בוטלו, כולל פסטיבל הסטנדאפ של נטפליקס שהיה אמור להתקיים לראשונה השנה, וגם פסטיבל הקומדיה של ניו-יורק. פסטיבל Just For Laughs הוותיק במונטריאול בהתחלה נדחה לספטמבר, אבל מאז הם אומרים שכנראה יתקיים במתכונת דיגיטלית בלבד. 

מה העתיד צופן לפסטיבל הפרינג׳ של אדינבורו? אין לדעת. באתר תוכלו לקנות חולצות עם הלוגו של ״פרינג 2020״ מחוק וכתוב ״2021״, אז נראה שהם אופטימיים לגבי שנה הבאה. אני פסימי מטבעי, ולכן צריך פסטיבלים כאלה כדי לעודד אותי, אז אני לא יודע. אני מקווה מאוד ששנה מעכשיו אני אדווח לכם שוב מהפסטיבל הנהדר, ספוג מגשם באוגוסט בחדר מלון קטן. אבל כרגע, נותר לנו רק לתהות ולהתגעגע. 

המופע המטורף של כריס גת’ארד באינטרנט

יונתן עמירן מספק לכם בידור לבידוד, בעזרת אימפריית הקומדיה האינטרנטית של קומיקאי מניו-יורק

אז, כן חברים. אנחנו במצב משונה במיוחד, שמשאיר את רובנו עם הרבה זמן פנוי להרוג בבית. אנחנו יכולים להציע לכם פה רשימה של סיטקומים וספיישלי סטנדאפ בנטפליקס, אבל את זה כולם עושים. מה אם אני אגיד לכם שיש תכנית שתספק לכם מאות שעות של קומדיה מטורפת ולא צפויה, וכל זה ביוטיוב, בחינם לחלוטין. בואו ואני אספר לכם חברים על האובססיה שלי זה שנים ארוכות, The Chris Gethard Show ואימפריית הקומדיה העצמאית שהיא יצרה.

אני כתבתי פה בעבר על כריס גת׳ארד, אחד מהקומיקאים האהובים עליי. אבל להגיד לכם את האמת, למרות אהבתי לאלבום הסטנדאפ שלו, My Comedy Album, ומופע היחיד שלו, Career Suicide: שניהם מלאים בסיפורים אישיים מרגשים ומצחיקים על התמודדות עם דיכאון, הסיבה האמיתית שאני אוהב אותו היא  בזכות תכנית האירוח/ פאנל/ סטדנאפ/ מערכונים/ וריאטי שהוא יצר ושידר בטלוויזיה הקהילתית של מנהטן בין השנים 2011 ל-2015. אני אסביר, ב-2010, כריס גת׳רד, קומיקאי ומאלתר שעשה לעצמו שם בתיאטרון האימפרוב האמריקאי UCB, קיבל את הזדמנות חייו להופיע בסדרת טלוויזיה בהפקת וויל פרל בשביל קומדי סנטרל. הסדרה נקראה Big Lake והיא הייתה כישלון גדול, עם הרבה ביקורות אכזריות שהתרכזו בגת׳ארד חסר הניסיון. גת׳ארד למוד הכשלונות, החליט לקחת את המופע החודשי שהעלה ב-UCB, ולהשתמש במעט הכסף שהרוויח, ולהתחיל תכנית שבועית ב-MNN, ערוץ הטלוויזיה הקהילתי של מנהטן. התכנית הראשונה הייתה אסון, אבל לאט לאט, החל גת׳ארד ליצור משהו מיוחד, בעיקר בזכות חבריו מה-UCB שהביא להיות הפאנל שלו: שאנון אוניל, הסיידקיקית השנונה והעוקצנית, מרף מייר, איש פרוע ומשופם שמספר רבות על עברו המטורף, בת׳ני הול, קרן שמש בעלת לב גדול ו״הדג האנושי״, דייב בלוובאנד, קומיקאי שהתלבש בבגד ים ומשקפיי צלילה והציג את עצמו בתור יצור מהים, שיודע רק לענות על שאלות ״x נגד y״. להם הצטרף גם ה״ראנדום״, מישהו מקהל התכנית שהצוות לא מכיר, ומוחלף כל כמה חודשים.

פורמט התכנית היה פשוט בהתחלה, נושא או פעילות מסויימת באולפן, ונושא שיחה בטלפונים, כן, התכנית שודרה בשידור חי והזמינה אנשים מן היישוב להתקשר ולדבר עם המשתתפים ( האם עבדכם הנאמן, בצעירותו, התעורר בשעות לא שעות וניסה להתקשר לניו-יורק כדי להיות בתכנית? אני לא אכחיש). אבל עם הזמן התכנית ניסתה פרקים שאפתניים יותר כמו פרק בו עושים ל״דג האנושי״ שעווה בשידור חי, פרק של דמויות קומיות חדשות שהוצעו על ידי הקהל ונכתבו על ידי הכותבים, פרק בו כל הפאנל חובשים כיסויי עיניים בזמן שהצוות מענה אותם, פרק עם שולטת דום, פרק בו גת׳ארד חייב לבצע מונולוג סטייל ״לייט נייט״ ונענש עם הקהל לא צוחק, פרק שמתרחש ברומא העתיקה ועוד. גם דמויות קומיות שונות החלו להופיע במהלך התכנית כמו ״ואקיישן ג׳ייסון״, איש חובב חופשות טרופיות שכריס שונא, סוס ודבורה אנושיים שמדברים רק במשחקי מילים על סוסים ודבורים, וה״הינט-מאסטר״ דמות שהומצאה על  המקום כדי לעזור לצופים במשחק קשה, אבל השתלטה על התכנית.

עם הזמן התכנית צברה עדת מעריצים של אנשים שמצאו בית חם ואוהב במופע המוזר הזה. גת׳ארד קרא לתכנית ״התכנית המוזרה ולפעמים העצובה ביותר בטלוויזיה״ ותיאר אותה כבית חם ללוזרים, ווירדוז ואנשים שלא מוצאים מקום אחר בשביל עצמם. מתקשרת זכורה אחת הייתה נערה מדוכאת וחובבת קומדיה בשם אליסה, לה כריס וחבריה עזרו להתמודד עם גיל ההתבגרות הקשה. והיום? יש לה תכנית בקומדי סנטרל. גת׳ארד גם החל להופיע בתכנית אירוח אמיתיות לקדם את התכנית כמו קולברט, וקונאן, והחלו להגיע סלבס לתכנית המשונה כמו חניבעל בורס, הסטנדאפיסט וכוכב ״המופע של אריק אנדרה״ שהשתתף בפרק בו המתקשרים עשו סקס טלפוני עם הפאנל, איימי פולר שעזרה לפאנל לחזות את העתיד או זאק גליפאניאקיס שסיפר אנשים אמיתיים באולפן.

לאחר ניסיון כושל להעביר את התכנית ל״קומדי סנטרל״, התכנית זכתה להפוך לתכנית טלוויזיה אמיתית בערוץ Fusion למשך שתי עונות ועוד עונה בערוץ TrueTV. העונות האלה לא היו פרועות ומצחיקות כמו העונות בטלוויזיה הקהילתית (והעונה השלישית בכלל לא זמינה לצפייה בארץ) אבל כן היו שם כמה פרקים מעולים כמו הפרק שבדק את גבולות הצנזורה עם פיט הולמס או פרק המופת בו פול שיר וג׳ייסון מאנטזוקס (״הליגה״, הפודקאסט How Did This Get Made) שיחקו עם הצופים משחק בו היו צריכים לנחש מה מתחבא בפח זבל ענקי. אני לא אספיילר לכם ואגלה לכם מה היה בפנים, רק אגיד שזו הפתעה גדולה.

לאחר שלוש עונות בטלוויזיה האמיתית התכנית בוטלה. אבל זה לא סוף הסיפור. כי ב-2019 גת׳ארד הקים תכנית חדשה, שוב בערוץ הקהילתי של מנהטן, בשם Chris Gethard Presents, בוא הוא נותן לחברים שלו מקהילת הקומדיה האלטרנטיבית בניו-יורק שעה לעשות מה שהם רוצים בטלוויזיה. כל פרק מונחה על ידי קומיקאי או קומיקאית או צמד אחר והתוצאות משוגעות. יש אופרת סבון חיה על מכון מסאז׳, סמינר סטנדאפ פארודי מסטנדאפסיט צעיר, מבטיח וחובב הומור שחור בשם מרטין אורבאנו, משחק Choose Your Own Adventure, מחזה שמתרחש בחדר המתים של ספינת תענוגות, תכנית שמונחית על ידי תרנגול מדבר שהופכת לדרמה רצינית, וסרט מארוול. לא כל פרק הוא טוב, אבל זו בהחלט קומדיה מיוחדת ולא צפויה שאתם יכולים לראות כל שבוע בחינם. גת׳ארד אמר שהוא רוצה ליצור UCB או ״אופן מייק״ חדש, חממה קומית לדור העתיד של הקומדיה האמריקאית. כרגע, הם לא עושים תכניות חדשות כמובן אבל יש לכם הרבה להשלים.

ובשביל שיהיה לכם יותר קל, עבדכם הנאמן הכין לכם שני פלייליסטים עם הפרקים האהובים עליי של The Chris Gethard Show ו-Chris Gethard Presents. צפו בהם, צחקו, תהנו ונעבור את המגיפה הזאת ביחד.

סטנדאפ וקומדיה השבוע | 29/9 – 5/10

דניאל רצ’קובסקי מרים את ה’כולי עלמא’ לפני שהוא יורד מהארץ, מרתון סטנדאפ מיוחד לרגל ראש השנה, טל ומיכל חולקות במה לזכר כישלון מרד גטו ורשה, הרצאות מפגרות שיעשו לכם טוב בלב ובפינת הסלב: שלומי קוריאט הגב-גבר. מי אמר מצחיק ולא קיבל?

שני | מרימים לדניאל רצ’קובסקי בכולי עלמא

ימי שני ב’כולי עלמא’ מוקדשים לסטנדאפ, כבר טוב. שלוש פעמים בחודש תוכלו להנות שם מערבי אלתורים מצוינים ואילו ערב אחד בחודש מוקדש למופע באורך מלא. זאת הזדמנות מצוינת לראות סטנדאפיסטים בתהליכי גדילה מתנסים באתגר הלא קטן של להחזיק קהל במשך שעתיים ואף יותר. השבוע נזכה למופע של עלם החן דניאל רצ’קובסקי. בחור צעיר, בסך הכל 22 וכבר אין לו רגע דל. הוא יודע שנועד לסטנדאפ עוד מתחרות הכישרונות הצעירים בכתה ד’ ואכן עלה על במה ברגע שהחוק אפשר את זה. מגיל 18 הוא מסתובב על הבמות של הגדולים. הוא הספיק לכתוב חומרים כבר לכמה תכניות טלוויזיה ביניהן “פעם בשבוע עם תם ואהרון”. השבוע הוא עוזב את הארץ, בתקווה לתמיד לדבריו, כך שיתכן מאד וההופעה הזאת תהיה ההזדמנות האחרונה בהחלט לצפות בו בלייב. אוהד עמיחי וגיא אדלר שמחממים הם עלמי חן חמדמדים כשלעצמם. אין לי ספק שיהיה ערב היסטרי וזה אפילו בחינם. איך?! מכתבי תודה אפשר להעביר לנו בתגובות.

שני, 30/9, 21:00 מתחילים

“כולי עלמא” מקווה ישראל 10, תל אביב

שני | סטנדאפיסטים בכל הצבעים לרגל ראש השנה

עוד אירוע מרנין לרגל ראש השנה הוא מרתון סטנדאפ חגיגי  שייערך בסטארדאסט. שלוש שעות, תשעה סטנדאפיסטים בכל הצבעים, מכל המינים, כל העדות וכל המגזרים. הכל בוייבים מעולים ובליווי אלכוהול ונשנושים. יעלו ויבואו: מתן וייסמן, נועם בצר, כאמל על חלבי, ערן גונן, ליאור הבר, דארת’ ווידר, נועה אנגל, שמואל ב’ ושמעון רייצ’ק. חלקם מופיעים כאן לראשונה במדור, את חלקם כבר חשפנו בפניכם בעבר. חלקם צעירים ותמימים במקצוע ובחיים וחלקם כבר בעלי ניסיון. דבר אחד משותף לכולם: הם מצחיקים! גם הערב הזה הוא בחינם מה שלדעתי מציב שיא חדש של פרגון. כל הכבוד לאנשי הסטנדאפ הנדיבים. הלוואי ושאר בעלי המקצועות יקחו דוגמה מכם (ובראשם הפסיכולוג שלי).

שני, 30/9, מ 21:30 ועד 00:30

“סטארדאסט” אלנבי 35, תל אביב

רביעי | טל ואופיר בסטנדאפ חצי חצי לזכר כישלון מרד גטו ורשה!

מה יש להגיד? they had me at גטו ורשה. שתי פרגיות עסיסיות (זה בסדר לכתוב ככה?) צעירות ומלאות מרץ, דור שלישי לניצולי שואה, חוש הומור מפותח, חצי תלתלים חצי בלונז’ ואין סוף מוטיבציה. גירל-פאוור בתצורתו הצבעונית ביותר. אז חצי אחד הוא טל מיכלוביץ’ שכבר כיכבה כאן במדור והחצי השני שלה (לפחות לאותו הערב) היא אופיר סגרסקי. יש הרבה מה לכתוב על כל אחת מהן. האחת שחקנית, תסריטאית ויוצרת בחסד. השנייה כוכב עולה בשמי הסטנדאפ, עיתונאית, תל אביבית שניצחה את ההיפסטריה ועוד הרבה סופרלטיבים שנשאיר לכם לגלות לבד. את השתיים תחמם אמזונה נוספת העונה לשם טל זלוטי. שחקנית צעירה ומסקרנת שעושה רושם שעוד תשמעו גם עליה. כל התענוג הזה יעלה לכם שלושים כסף טבין ותקילין.

רביעי, 2/10, מ 21:00 ועד 23:00

“קולנוע קנדה”, חצרים 15, תל אביב

חמישי | הרצאות מפגרות לאנשים חכמים

האירוע הבא הוא האירוע החם ביותר של השבוע ואני לא משוחדת. מדובר לגמרי במקרה באירוע שמופק בשיתוף עם האתר שלנו הלא הוא האתר הלוהט ביותר ברשת האינטרנט כולה (נראה אתכם מנסים להכחיש). הקונספט של הערב הוא הרצאות מצחיקות. הרצאות שהן פארודיה, פארודיות שהן הרצאות ועוד כל מיני ביטויים של פיגור בתצורה של הומור ולהפך. אחת ההרצאות תעסוק למשל בדרך יצירתית במיוחד להגיע לחופש כלכלי – לגור עם ההורים. הרצאה אחרת (בנושא סקס) תינתן מפי הסקסולוגית אירינה מרקוביץ’ חלדייץ שהיא בעצם גבר בכלל. עזבו אתכם, אל תשאלו שאלות. פשוט תגיעו. על הבמה תזכו לראות את זיו פניהם החינניות של: תומר שרון (האחד והיחיד!), יונתן עמירן (כנראה שגם הוא אחד ויחיד), אלון מזרחי, מורן (V) ברמן, איתי עמוס, דניאל עוז, דור איטח, דרור ניר קסטל, נדב קרשונז וכפיר קורנר. שורה מרשימה של אחדים ויחידים שאתם לא רוצים לפספס. האירוע בחינם!

חמישי, 3/10, מ 21:00 ועד 23:30

השומר 3, תל אביב

 שבת/חמישי | שלומי קוריאט החרוץ נותן לכם בראש

יצא לי פעם למלצר בבית קפה שכוח אל אחד בפתח תקווה. הדבר הכי מרגש שאני זוכרת מהעבודה שם היה הבוקר בו שלומי קוריאט נכנס לאכול ביחד עם אישתו. דאגתי שהתפוזים יהיו הכי טריים, שהעין הרכה תהיה אשכרה רכה ושלא יהיה פירור מיותר בשולחן לאורך כל הארוחה. למה טרחתי כל כך, אתם שואלים? ובכן, כי אני מעריכה את הבחור. נתחיל מזה שמדובר בטלנט ענק. נמשיך עם זה שמדובר בבחור סופר חרוץ. הוא לא נח על זרי הדפנה ומתמיד בפיתוח הקריירה שלו כבר שנים רבות. קוריאט למד משחק בבית צבי ולאחר שסיים חבר לאופיר לובל ויובל סמו שהרכיבו ביחד את “שלישיית פרוזאק”. ב2003 הם זכו בקטגורית הבידור של ‘טקס אנשי השנה’. לאחר ההצלחה בסטנדאפ הוא פנה למשחק. ראינו אותו בתפקידים שונים בקולנוע ובטלוויזיה שאולי הזכור ביניהם הוא הדמות של אבי הטחול מ’הבורר’. אחר כך שיחק גם בתיאטרון הבימה, בתאטרון באר שבע, בפסטיגל ועוד. כיום מזוהה עם הדמות של מורדי שנולדה מהתכנית ‘שנות ה80’. הדמות הזאת פרסה כנפיים ונהייתה לדמות אייקונית בפני עצמה. בקיצור, הבחור לא נח. אנחנו, מה ‘כפת לנו? נראה שהשנים רק עושות לו טוב. יש לכם אותו חמישי בראשון לציון ושבת בבאר שבע. מחיר כרטיס הנו 100 ש”ח והזמנות ניתן לבצע מכאן.

ראשון לציון: חמישי, 3/10, מתחילים ב 21:30

אולם “מופת” שדרות רוטשילד 60, ראשון לציון

באר שבע: שבת, 5/10, מתחילים ב 21:30

“מרכז הצעירים” הרצל 12, באר שבע

פסטיבל הקומדיה באדינבורו: איך עושים את זה?

כתבנו יונתן עמירן היה בפסטיבל הקומדיה הגדול בסקוטלנד, וחזר לספר: איך מתכננים את הטיול, האם זה שווה את הטיסה והאם אפשר לארגן פסטיבל כזה בארץ?

פסטיבל הפרינג׳ השנתי באדינבורו, הוקם ב-1947 ומתקיים מאז כל שנה בחודש אוגוסט. הפסטיבל אינו פסטיבל קומדיה באופן מפורש אך חלק גדול ממנו מוקדש למופעי סטנד-אפ, אלתור ומערכונים. השנה, עבדכם הנאמן טס לכמה ימים לפסטיבל הנהדר הזה, ואני פה כדי לספר לכם על החוויות שלי, לתת לכם טיפים ולענות על השאלה: האם פסטיבל כזה יכול להתקיים גם בארצנו?

בהגעתכם לסקוטלנד הגשומה, אחרי טיסת קונקשן מאמסטרדם או לונדון, כי אין טיסות ישירות לאדינבורו, אתם יכולים להרגיש מבולבלים, מוצפים בכרזות בכל מקום למופעי קומדיה שונים, רובם עם משחקי מילים על שמות של סרטים או ״ברקזיט״ או שניהם. אני ממליץ לפני ההגעה שלכם, לעיין באתר הידידותי של הפסטיבל edfringe.com, ולראות איזה מופעים מעניינים אתכם. יש סיכוי טוב שלא תמצאו שם הרבה מופיעים שאתם מכירים, אלא אם אתם מתמצאים מאוד טוב בסצינת הסטנדאפ הבריטית, אבל תוכלו למצוא מישהו או מישהי מעניינים, לחפש קטעים שלהם ביוטיוב ולראות אם הם מתאימים לכם. אני בחרתי מספר מופעים מגוונים מאוד שכללו: מצגת בסגנון TED של הקומיקאי הבריטי מארק ווטסון על חוויותיו בתכנית הריאליטי Celebrity Island, מופעים מלאים של הקומיקאי האמריקאי דן סודר והקומיקאית האוסטרלית היידי ריגן, מופע יחיד שמסכם את עשר העונות של חברים מנקודת המבט של גאנת׳ר שבוצע על ידי קומיקאי בריטי אנרגטי בפיאת בוריס ג׳ונסון, מספר מופעי מערכונים ואלתור והופעה מאכזבת של ״של מי השורה הזאת לעזאזל?״ ללא אף אחד מחברי הקאסט האהובים. אם אתם רואים באתר הופעה שנראה שתהיה מבוקשת, איזשהו קומיקאי שגדול בבריטניה, קנו כרטיסים מראש, אבל אם לא, אני ממליץ להיות ספונטניים. ברחבי העיר תמצאו עשרות “בארקרים״ צעירים עם פליירים שינסו למשוך אתכם למופעים שונים. לרוב תנסו לא ליצור איתם קשר עין, אבל לעתים תוכלו לזרום וללכת למופעים שהם מקדמים. 

אבל מה אם אתם, כמו רבים מקוראי האתר הזה, קומיקאים בעצמכם ורוצים להופיע באדינבורו בזמן הפסטיבל? זה קצת יותר מסובך. אני תיארתי לעצמי שבנוסף למופעים הרשמיים של הפסטיבל, יהיו גם מספר במות פתוחות בברים מקומיים בו קומיקאים שמבקרים בפסטיבל יוכלו להשתתף. זה לא נכון. כל חלל הופעות בעיר, מקטן לגדול, הוא venueשל הפסטיבל, עם הופעות רשמיות שמתקיימות בתוכו. תוכלו כמובן תמיד לארגן הופעה משלכם, אבל אני לא יודע איך זה עובד. אני מניח שאתה צריך לפנות לפסטיבל כמה זמן מראש, לקבוע עם מקום, לשים פיקדון וכל מיני דברים כאלה. אתם יכולים לעשות מה שאני עשיתי, למצוא מופע שמארגן מישהו שאתם מכירים, ולהתנחל לשם. אני במקרה הכרתי את הקומיקאי אורי הלוי, שארגן ליין בשם well… that was weirdונתן לי להשתתף. הוא אמר לי לעשות משהו שהוא לא סתם סטנדאפ רגיל, אז החלטתי להביא את הדמות שלי, יעקוב רובינשטיין, הקומיקאי האשכנזי הזקן וחסר הטאקט. זה נשמע כמו דמות שיהיה קשה לקהל זר להבין (לך תסביר להם מה זה אשכנזי). אבל בעזרת החלפת רפרנסים ישראליים לרפרנסים בריטיים כמו ג׳ימי סאוויל (בדרן הילדים שנחשף כפדופיל) ורפרנסים בינלאומיים ואקטואליים כמו ג׳פרי אפסטיין ההופעה הלכה טוב באופן מפתיע מול מספר מצומצם של קהל מרחבי אירופה. 

אז כפי שאולי הבנתם אני ממליץ על הפסטיבל. למרות שכמה מהמופעים שראיתי היו מאכזבים, החוויה עצמה מאוד כיפית. להתסתובב בעיר היפהפייה והקטנה הזאת (אם אתם לנים במקום טוב, אף אחד מהמופעים  לא במרחק יותר מעשרים דקות בהליכה), ללגום אירן ברו, ולאכול את המאכלים המקומיים כמו האגיס (שלא אכלתי מעולם) ומארס מטוגן (שכן אכלתי והיה נהדר). לפסטיבל יש אווירת DIY כיפית, כולם פה לא בשביל להרוויח כסף אלא בשם אהבת הקומדיה. החדרים לעיתים קטנים ומאולתרים, במובן שאפשר לראות שבשאר השנה הם לא מיועדים לקומדיה. המופיעים לפעמים מקבלים את פניך בכניסה למופע, ומציגים את עצמם דרך הכריזה, במקום איזה קריין  כמו שאתה מצפה בהופעות גדולות. ואחרי ההופעה תוכל לפגוש אותם, מחזיקים דלי לתרומות, או סתם אומרים שלום, כשהייתי בפסטיבל לפני שנתיים יצא לי להצטלם עם אליל הקומדיה שלי אנדי דיילי (Review, Comedy Bang Bang), אחת החוויות החשובות בחיי הקצרים.

כל שנה הפסטיבל גם מכריז על זוכים. השנה זכה ג’ורדן ברוקס בפרס הראשי על המופע I Got Nothing וקתרין כהן זכתה בפרס המופיעה החדשה על The Twist? She’s Gorgeous. לא ראיתי אף אחד מהמופעים האלה או אף אחד מהמועמדים האחרים אבל זה חלק מההימור שבחוויית הפרינג’. אתה לא יודע איזה מופע יזכה ואיזה מופע יהיה סתם.

אז עולה השאלה, אם הפסטיבל הזה כזה טוב, למה יש כמוהו רק באדינבורו? האם פסטיבל כזה יכול להתקיים נגיד, בישראל? האמת, לא נראה לי. איפה דבר כזה  יתקיים? צריך להיות עיר עם מספיק חללי הופעות, אז נגיד תל-אביב. אבל האם החללים בעיר יאפשרו דבר כזה? האם יהיו מספיק קומיקאים שירצו להופיע במקומות קטנים ברחבי העיר? האם יהיו מספיק קבוצות מערכונים ואלתור כדי שזה לא יהיה רק סטנדאפ? האם העיריה תשתף פעולה עם דבר כזה? האם יהיה מספיק קהל שמעוניין בזה? האם יבוא קהל גם מחו״ל? האם זה יתקיים באנגלית או בעברית?  אני לא יודע, ואני בהחלט יהיה שמח אם דבר כזה יקרה, אבל, בדרכי הפסימית הרגילה, אני לא חושב שזה יקרה. אבל מי יודע? עיריית תל-אביב הצליחה להרים אירוויזיון לא רע, עם כל מיני אטרקציות לתיירים מחו״ל ודברים כאלה. אבל האם האהבה והמחויבות של מעריצי האירוויזיון לאירווזיון שווה לאהבה של מעריצי קומדיה לקומדיה? האם הם יעשו את הדרך למזרח התיכון בשביל מופעי הומור?  או שאולי בכלל נשכח מהתיירים ונעשה את זה רק בשביל הישראלים. משהו כמו פסטיבלי המוזיקה שעושים בארץ מדי פעם. אבל גם הפסטיבלים האלה הם כסף קטן לעומת פסטיבל כמו אדינבורו. כמה במות באמת נוכל לארגן פה? ומי יארגן את זה? אני? אין לי כוח! בינתיים יש לנו את הפסטיבל באדינבורו, קשה להגיע לשם, קשה להתמודד עם מזג האוויר, ולא תמיד תמצאו שם אנשים שאתם מכירים. אבל אני יודע שאני אחזור לשם בשנה הבאה. 

רוסטים היסטוריים – מי מתעסק עם אנה פרנק? (ביקורת)

 בניגוד לדיליי הרגיל שלנו, על הרוסטים ההיסטוריים שמענו דווקא בזמן אמת, ומנטפליקס בעצמו.

נטפליקס בעצמו אפילו לא ידע שהוא מדלג על החלק הכי חשוב ודחף לנו לפרצוף דווקא את הרוסט הראשון, של אברהם לינקולן. עייפים כרגיל, סיימנו את “טוקה וברטי” (דווקא זאת לא סדרה ששווה לכתוב עליה הביתה) והתיישבנו להרדם מולם.

רוסט הוא מפגש של כמה קומיקאים שצוחקים – באהבה רבה ובארסיות גדולה – על חבר שלהם. החבר אמור גם לענות. הפעם, בהנהגת ג’ף רוס, אותו אתם אולי מכירים מרוסטים אחרים שעשה, קיבלנו שישה פרקים בהם צוחקים כל פעם על דמות היסטורית אחרת. כרגיל השערורייה חלפה לי ממש מעל הראש, ואת מירב תשומת לבי משך דווקא הפרק עם פרדי מרקורי. אמריקאי עושה רוסט לפרדי. את זה הייתי חייבת לראות.

אברהם לינקולן

הפרק הראשון היה דווקא על אברהם לינקולן – פרק חביב, משעשע ומלא נשמה עם בוב סאגט וג’ון סטאמוס מ”צער גידול בנות” לדורותיו כלינקולן והרוצח שלו, השחקן המתוסכל ג’ון ווילקס בות’. היו בו כמה בדיחות חביבות, ורק בעיה אחת – לא היה בו רוסט. כלומר אשתו של לינקולן (נטשה לגרו בתפקיד מרי טוד לינקולן) התלוננה במרירות שהיא לא מקבלת מספיק (גברת, אנחנו פה עם תינוק בן חודשיים ואחת בת שלוש, אין לך כלום עלינו), אבל בגדול – אף אחד לא ממש רצה לרדת על אברהם לינקולן. אפילו מונולוג הסיום שלו לא בדיוק היה תשובה (כי מה תענה? תודה שלא עשיתם לי רוסט?) אלא יותר נאום מלא השראה לקהל המעריץ.

טוב. לא נתלונן יותר מדי, בעיקר כי התלונות של הארייט טאבמן (ימניקה סונדרס) שלינקולן גנב לה את הקרדיט די מוצדקות. נמשיך הלאה לפרק השני.

פרדי מרקורי

או, הנה הגענו לפרדי! משחק אותו ג’יימס אדומיאן, וצולים אותו לא פחות מהנסיכה דיאנה (פורצ’ן פיימסטר, אולי ראיתם אותה ב”בובה של רצח”), קורט קוביין (ניקי גלייזר) ודיוויד בואי (סת’ גרין, כריס גריפין מ”איש משפחה”), עם חיזוק קל של מרי אוסטין (החברה, למי שמעמיד פנים שלא ראה את “רפסודיה בוהמית”, בגילום שרלוט מק’קיני) ודלילה החתולה שישבו בקהל.

ובכן… אותה בעיה. התחקיר מדויק, הסיפורים אמינים, כולם מאד נחמדים. ממש נחמדים! גם פרדי נחמד. אדומיאן עשה עבודה רצינית בלחקות את המניירות ושפת הגוף של פרדי ונשמע הרבה יותר כמוהו מאשר ראמי מאליק. כמראה שלהתכונן ככה זו עבודה קשה כי הוא לא הצליח להכין יותר משניים-שלושה משפטים עליהם חזר כל התכנית. מילא. אז הרוסטרים. הם נחמדים מאד, חוץ, ובכן, מדיוויד בואי. הוא ישר דוקר בנקודת התורפה – הוא עשה הכל קודם! “ואני מחכה כבר לשמוע את הקטע שלי שוב כשפרדי יקום לדבר!”.

צחקתי מכל הלב. גם פרדי צחק ואפילו לא חזר על הקטע של דייויד בואי, אלא פתח מיד בשיר מלא השראה לקהל באולם ובבית. נו.

אנה פרנק

ואז עברנו לפרק השלישי והמושמץ מכולם, זה עם אנה פרנק (רייצ’ל פיינשטיין). אותה צלו פרנקלין רוזוולט (ג’ון לוביץ), הקומיקאי דון ריקליס (בתו, מינדי ריקליס!) שזכה לכבוד כי פעל בגדול באותה תקופה ו… היטלר (גילברט גוטפריד, המוכר לכם כיאגו התוכי מאלדין, אז והיום), שזכה לתוספת קומית-סטיריאוטיפית של מכנסיים קצרים והסביר שקיבל יום חופש מהגיהנום כי אפשר אחרי שירד שם שלג כשהטיפוס ההוא נבחר לנשיאות ארה”ב, לא הנוכחי, הבחור השחור.

אז סטריאוטיפים זולים – יש. היטלר אבל לא במקום הצפוי – גם יש. רוסט… אם קראתם עד עכשיו, בטח הבנתם שלא ממש. רוזוולט אפילו התנצל שלא הציל באופן אישי את אנה פרנק אבל מה אפשר לעשות… הוא לא יכול לעלות במדרגות.

בכל זאת לא הצליחו להמנע מהפיתוי לצלות קצת את היטלר (שבעצמו דווקא נתן נאום הגנה עצמית משעשע, והודה לאנה פרנק על הספר “הכי דליק” נגדו), ולשם כך הגיע סיוע שבכל זאת הצליח להפתיע – אלוהים בכבודו ובעצמו (פרד ווילארד), שהסכים אפילו לענות על השאלה איפה היה בשואה. כשאלוהים חזר לשחק סנייק בטלפון הסטאר-טק שלו, עלתה אנה פרנק לבמה ונתנה את הנאום מלא ההשראה שהתרגלנו אליו מהפרקים הקודמים. ביזוי זכר השואה? לא חושבת.

מרטין לות’ר קינג

הפרק הבא היה עם מרטין לותר קינג (ג’רי מיינור) הוא נפתח בג’ף רוס מתייחס לאירועי פרק השערורייה-זוטא הקודם, מזכיר שהוא יהודי ולכן מותר לו וגם מזכיר שהצידוק לכל העסק הזה הוא שפה “לומדים היסטוריה”.

בכל מקרה, הפעם הגיעו רוזה פארקס (סשיר זמאטה), ברק אובמה (ברנדון ט. ג’קסון) ונלסון מנדלה (ג’ליל וויט, או כמו שאתם מכירים אותו, היי, זה סטיב ארקל!). אם כבר, היו יכולים גם להביא את ראש הקו קלוקס קלאן. הפעם, למודי ניסיון, עלתה לבמה קודם כל רוזה פארקס… ושפכה נאום מצחיק ועליז על זה שמרטין לותר קינג לקח לה את כל הקרדיט ולה מותר להתעצבן עליו, הם הרי צעדו ביחד. בקיצור, היה שיפור. צר לי, אבל שני המנהיגים האחרים לא התקרבו אפילו לקרסוליה.

קליאופטרה

אז התכנית החינוכית שלנו התקדמה לקליאופטרה. לפחות לא לקחו שחקנית לבנה לתפקיד.  מצד שני, למלכה יש רק דרך אחת להתקדם ורק דבר אחד לעשות בצמרת ובדרך אליה. אתם כבר יודעים מה. לפחות האלה איסיס (ברידג’ט אוורט – זוכרים את האמא מ”פאטי קייקס”?) מזכירה לנו – בשיר נשמה מרשים – שהכל בסדר עם זה ויאללה כולם לעשות בלגן, וגם שייקספיר (רורי סקובל) מהקהל מסכים שהמחזה שכתב עליה קצת לא היה לעניין. ראייו פיליפה וקן מרינו כשני הבעלים (לא ביחד) מרקוס אנטוניוס ויוליוס קיסר, איך לומר, קצת התקשו. אבל אפשר לסלוח להם, לא קל לגלות 2000 שנה אחרי מותך שאשתך התחתנה עם החבר הכי טוב שלך.

מוחמד עלי

נשארנו לרוסט אחרון – מוחמד עלי (שוב ג’ליל וויט! זה שוב ארקל!). ומה שנחמד בו הוא שמוחמד עלי הרבה יותר שנוי במחלוקת ולכן אפשר סוף סוף להשתלח. אז קבלו את הרוסט האמתי הראשון והאחרון בסדרה – וקבלו את בייב רות’ (ג’ון גמברלינג), ברוס לי (לאונרדו הם) ואת אלביס פרסלי (ג’וש הום) שירדו עליו קצת ולא ישכחו לספר גם על עצמם, כי זאת בכל זאת תכנית חינוכית והכל.

אז צחקנו? לא המון. למדנו משהו חדש? אולי. נראה את זה לתלמידי תיכון בשיעורי היסטוריה – כנראה שכן. ממליצים? למה לא.

הדיאטה של סנטה קלריטה הסדרה: הקרנבל והסקנדל

הדיאטה של סנטה קלריטה
הדיאטה של סנטה קלריטה

לרגל חודש לקיומה של עונה השלישית של הסדרה “הדיאטה של סנטה קלריטה”, קומדיית הזומבים המופרעת למדי של נטפליקס, הכריזה ענקית הסטרימינג ושליטת-החיים- אחרי-עשר-בלילה של כולנו חגיגית על…

ביטולה.

מה, רק התחלנו ליהנות!

בכל זאת, קומדיית זומבים בפרברים. יצר אותה ויקטור פרסקו, בכיכובה של לא אחרת מאשר דרו ברימור, אבירת הקומדיות הרומנטיות ואי. טי (כן, ידעתם שהיא היתה הילדה באי. טי, אני יודעת), ובעזרתם של טימותי אוליפנט – אותו אולי ראיתם, או יותר נכון שמעתם, כווילרד סטנק בחדש של אולפני לייקה, “מיסטר לינק”, ובקרוב ב”היו זמנים בהוליווד” – ושל ליב היוסון וסקיילר ג’יסונדו. כבוד לצוות.

והעלילה? ברימור היא שילה המונד, סוכנת נדל”ן בפרבר הקליפורני השלו סנטה קלריטה. היא מפגינה הופעה שופעת בריאות עם לחיים ורדרדות ועגלגלות ושפתות קל (ש’ שורקת, נו), ואז מתה ממחלה נוראית. זה קורה די מהר, אתם מבינים. אוליפנט הוא ג’ואל המונד, שותפה לנדל”ן ובעלה. הוא מופיע בשיער שופע ודוגמה ומופת לגבריות חדשה, משפחתית ותומכת ונטולת כל שאיפות קריירה (אחת התובנות הראשונות שלו בסדרה היא  שהוא נכנס לעניין הנדל”ן בעקבות אשתו ובעיקר כי זה היה לא נורא מדי). היוסון היא אבי, הבת שלהם, המתבגרת, החוכמולוגית ובוודאי חכמה יותר מההורים שלה, וג’יסונדו הוא החבר הטוב והמוכשר שלה. אחרי שברימור – שילה המונד בשבילכם – מתה, היא, ובכן, לא מתה, אבל מגלה שפתאום היא ממש, אבל ממש חייבת בשר אדם… ואת שפע הסיטואציות הקומיות אתם כבר בטח מתארים לעצמכם.

כלומר, מה, לא, זה נשמע הכי לא קומי והכי כן מגעיל בעולם! אבל אוי, זה מצחיק. ומגעיל. ומצחיק ומגעיל ביחד – וזה, כמו שיודע כל מי שראה את “בריינדד“, קומדיית הזומבים הפרוורית של פיטר ג’קסון והסרט המצחיק והמגעיל ביותר אי פעם, שילוב נהדר.

הניגוד בין הסביבה הפרברית המשעממת לאפלה שמתחת הוא לא עניין חדש – הרי הגופות נערמות בפרברים הטלוויזיוניים עוד מלפני “עקרות בית נואשות”. אבל התזמון הקומי של החבורה שלנו מרענן ממש. ההתלהבות של שילה, שבניגוד למצופה הולכת וגוברת, העצבנות הקופצנית של ג’ואל, שדווקא כן כמצופה גוברת גם היא (הוא רצה רק יום נורמלי אחד! זה יותר מדי?) והכל מתובל בהערות עוקצניות של צמד הטינאג’יירים החמודים והידידותיים להפליא. בכלל, מדובר בסדרה על משפחה מתפקדת להפליא, עם איזון יפה בין עבודה וחיים פרטיים ועם מערכת יחסים מפרה, אוהבת, חמה ומציבת גבולות. בחיי שהייתי רוצה שהבת שלי תציב לי גבולות כמו שילה וג’ואל ולא תשלח אותי כל כך הרבה לחדר. הבת המתבגרת אפילו לא מרגישה צורך לברוח 90% מהזמן להיות לבד או עם החברים הלוזרים שלה! וההורים שלה גם לא הורגים כזה הרבה אנשים. כלומר, הם הורגים אנשים! לאאא! אהההה! והם כל כך ציניים ומשעשעים לגבי זה ובכל זאת ממש ממש מצטערים, מבינים מה הם עשו ומלאי חרטה! ואז טוחנים עוד אוזן בבלנדר!

העונות השניה והשלישית הצליחו אפילו להעמיק את האיפיון ובאופן די מפתיע, לא הפכו את הדמויות לקריקטורה של עצמן. גם העלילה, ובכן, מתקדמת ולא שוקטת על שמריה המדממים. ואז, בעוד כולנו מתכוננים בחיוך עתיר ניבים לעונה 4… הוכרז שלא תהיה כזאת.

המעריצים, וכרגיל אצל נטפליקס – לא ברור כמה מעריצים יש אבל לגמרי ברור שהם מאד, אבל מאד נאמנים וגם קולניים, לא קיבלו את בשורת הביטול בשקט. הם פצחו בקמפיין קיטורים ער ועתיר גסויות בטוויטר ושאר מדיות חברתיות, כולל חשבונות שמוקדשים לזה במיוחד והמון אנשים שמבטלים את חשבון הנטפליקס שלהם.

תנו לנו עוד מהלוזרים החינניים האלה, געש האינטרנט! אל תבאסו אותנו עוד יותר! אולי אנחנו מעמד ביניים לא מרשים כמותם, אבל בדיוק כמותם – אוהבים, אהובים, שנונים ומכוונים לטוב – אנחנו רוצים להיות.

אז בואו, הצטרפו למחאה. כמו תמיד בנטפליקס, הכל עוד עשוי להתגלות כחלום של סנופקין או כבלון יחסי ציבור מנופח במיוחד. מחו והשפיעו – אם תהיה עונה רביעית של התכנית הכי החיננית ומגעילה במקומותינו – זה יהיה בזכותכם.

 

מי הוא ביל בר? יונתן עמירן רק עכשיו בוחן אותו ויש גם קופון

ביל בר מגיע להופעה בארץ ויונתן עמירן צופה בסרטונים שלו לראשונה

מי הוא ביל בר? באמת, מי הוא? עד לפני כמה שבועות, לא ממש ידעתי. כאילו ידעתי שהוא סטנדאפיסט, ידעתי שיש לו קצת תדמית ״ילד-רע״ שאומר מה שבא לו, אבל פחות מעצבן מריקי ג׳רבייס, ידעתי שאחרי מה שקרה עם לואי סי קיי הוא כנראה הקומיקאי הג׳ינג׳י הפופולרי ביותר בעולם (קרוט טופ לא מה שהיה פעם), אבל אף פעם לא ראיתי ספיישל שלו או הרבה קטעים שלו ביוטיוב. משהו בתדמית הסופר-גברית, בוסטונית קשוחה שלו, הרתיעה אותי. אני אוהב את הקומיקאים של יותר כמו ג׳ון מולייני ומייק בירביגליה, בחורים נחמדים ולא מאיימים. לא איזה בחור שכנראה היה קורא לי ״פאג״ אם הוא היה רואה אותי. אבל עכשיו בר מגיע לארץ והבוסים שלי ב״ילדי הקומדיה״ משלמים לי שק מזומנים נדיב כדי לכתוב עליו, ולפרסם את הקופון ל-15% הנחה שהם מציעים, ואין דבר שאני יותר אוהב מכסף, כלומר מאתגר כתיבה.

ביל בר נולד בקנטון, עיירה במסצ׳וסטס, שזה די ברור לפי המבטא והאווירה הניו-אינגלנדית שהוא משדר. הבחור נשמע כמו דמות מ״פאמילי גאי״. הוא עושה סטנדאפ קרוב לשלושים שנה, אבל התחיל להתפרסם בשנות האלפיים המוקדמות עם הופעות בתכנית של דייב שאפל, וספיישל חצי שעה בקומדי סנטרל. אני התחלתי לשמוע על ביל בר לפני כמה שנים, עם בום הסטנדאפ החדש שיצרה נטפליקס והתפקיד המשני שלו ב״שוברים שורות״. אנשים תיארו לי את הקומדיה שלו כ״תוקפנית״, ״עימותית״, ״לא פוליטקלי קורקט״. הכל מושגים שהרתיעו אותי. אני אדם רגיש, פמיניסט, קצת נמושה. יש שהיו קוראים לי ״ליבטארד קאק אס ג׳יי דבליו בטה מייל״. אני אף פעם לא אהבתי את הקומיקאים שאנשים קודם כל היו מתארים במושגים כאלה, לפני המילה ״מצחיק״. אבל ביל בר הוא באמת מצחיק.

אבל בכל זאת, מה הופך את בר לכל-כך מיוחד? אני לא הולך לחדש הרבה פה כשאני אגיד שזה האומץ שלו. בר נהנה מלשים את הקהל במקומות לא נוחים ואז לגרום להם לצחוק בכל מקרה. הקטע הכי מפורסם שלו בסגנון הזה הוא אולי הקטע על הכאת נשים, שאני יודע שבאופן אישי הציעו לי אותו עשרות פעמים ביוטיוב, גם לפני שהתחלתי לכתוב את הכתבה הזאת. בקטע בר חולק על הטענה ששמע ש״אין סיבה טובה להכות אישה״. בר טוען שזה לא נכון: יכולות להיות הרבה סיבות להכות אישה, אתה פשוט לא אמור לעשות את זה. נושא האלימות נגד נשים הוא נושא טעון מאוד, בעיקר בימים האלה, אבל בר מעלה כמה טיעונים טובים ועושה את זה דרך המדיום של הסטנדאפ. זה אף פעם לא מרגיש שאתה בהרצאה,  כמו שיכול להרגיש עם סטנדאפיסטים מסויימים. בר מלחיץ את הקהל ואז משחרר את הלחץ בעזרת בדיחות. וזה די מדהים לראות. אני לא מסכים עם מה שהוא אומר, אבל אני מבין מאיפה הוא בא, ואני צוחק איתו בדרך.

אני דווקא מעדיף את בר כשהוא עוסק בעניינים פחות חשובים וטעונים, אבל זה אני. לדוגמה קטע אחד שנתקלתי בו ונהניתי ממנו במיוחד הוא קטע על מאפינז. איזה נושא נחמד זה מאפינז!בקטע בר מספר על פעם בה הלך עם חברה שלו (כמובן, כל כך הרבה מקטעי הסטנדאפ שלו עוסקים או מגיעים איכשהו לחברה שלו) לשוק שבו הוא נתקל במוכרת מאפינים. בר מתחיל לדמיין בראשו אותו מועך אחד אחד את המאפינים עם האגרופים שלו ומצחקק לעצמו. זו כזו סיטואציה מוזרה, אך באותה זמן משהו שאני יכול להזדהות איתו. גם לי לפעמים יש מחשבות משונות כאלה של ״מה אם אני אעשה את הדבר הזה פתאום?״. אני יכול להזדהות עם זה יותר מרצון להכות נשים.

סגנון הדיבור המאוד ספציפי של בר זיכה אותו במהלך השנים למספר חיקויים. קומיקאי בשם טיילר פישר העלה כמה סרטוני יוטיוב שלו מחקה את בר בצורה די מדהימה. בר גם עשה את מה שלא כל קומיקאי יכול לעשות ונכנס לעולם המשחק עם תפקידים זכורים ב״שובר שורות״ ו״קרול שואו״.

 

ועכשיו הוא מגיע לתל-אביב, ואנחנו מזמינים אתכם להנות מהקומיקאי הבאמת מוכשר ומיוחד הזה, ב-15% הנחה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה ללכת לעמוד הפייסבוק שלנו ולהגיב על הפוסט עם הקטע האהוב עליכם של ביל בר. זה כל-כך פשוט! וכדאי!

“האחיות המוצלחות שלי” נגד “מייקל” – איפה החמלה

מה ההבדל בחמלה לדמויות באחיות המוצלחות שלי ובמייקל ואיך זה קשור למחלקת גנים ונוף ולמשרד

הקומדיות הכי פופלוריות כיום ביס הן “האחיות המוצלחות שלי” ו”מייקל”, לצד “השוטר הטוב”. כל אחת מתייחסת אחרת לדמויות ואולי זה קשור למקורות ההשראה.

אי אז לפני כמה חודשים, כתבתי פה פוסט על “מייקל” שאכזבה אותי (עיבוד של מופע/הצגת קאלט פחות מבאסת), וגם ביקורת על העונה השניה של “האחיות המוצלחות שלי”, שאותה דווקא אהבתי. תהיתי – מה בעצם ההבדלים?

ובכן, “האחיות המוצלחות שלי” היא מלאכת מחשבת של דקויות ואהבה, לעומת “מייקל”, התפורה בתפרים תיאטרליים-מדי גם ברמת העלילה וגם בפיתוח הדמויות. אבל ההבדל הוא לא בגודל פיתולי העלילה, ולא בהתפתחות של האחיות שנאלצות להתמודד לבד לראשונה בחייהן לעומת המשפחה של מייקל שסובבת כבר שנים באותו המסלול. לא, ההבדל הוא באמת באמפתיה לדמויות.

כדי להבין קצת את ההבדל ארפרר פה לפוסט נוסף שכתבתי,  על הסדרות של מייקל שור (מחלקת גנים ונוף, המקום הטוב), ולמה הן הרבה יותר מצחיקות מ”המשרד”, שגם לה כתב. שור, חובב בירוקרטיה ולב טוב, הוא מייצר סדרתי של סדרות שבהן לא צוחקים על אנשים, צוחקים איתם. הסיטואציות אבסורדיות וכולם מאד מאד פגומים ואנושיים והכל נורא מצחיק, אבל אין את תחושת ההזרה המדכאת של “המשרד” למשל, הרגשת חוסר החיבה המוחלטת לדמויות המגוחכות והשנואות.

עכשיו בואו נחשוב רגע על אורית (דנה אברהם סמו), המורה המעופפת אך המשתדלת שהכל (לא) קורה לה, על נטלי (נלי תגר הנפלאה תמיד) העוד יותר מעופפת שהכל ממש קורה לה ועל מור (טס השילוני) החיילת המעופפת שכלום לא קורה לה. שלושתן משתדלות, מנסות, וכן מצליחות ללמוד מכל התנסות כזאת. לא חשוב עד כמה העלילה נכנסת לפינות הזויות ולא סבירות, האחיות תתמודדנה כמיטב יכולתן, תפקנה לקחים ותמשכנה הלאה.

במאמר מוסגר אגיד פה שהעלילה בעונה השלישית (עדיין בהנהגת גלית חוגי ונועה ארנברג ובבימוי גורי אלפי-אהרון) חוזרת למקומות שגרתיים יותר מאשר בעונה השניה ושיש בה איזו תחושה שהרבה מהפיתוח וההתקדמות חזר אחורה – אם זו אורית שחוזרת לחברה מאז ולעבודה הקודמת, אמנם בדלת האחורית, או נטלי שעדיין לא הפנימה את עניין העבודה הקבועה וגם מור שאמנם עזבה את הצבא אבל קצת קשה לו לעזוב אותה – אבל ההתמודדות כבר אחרת. אורית חזרה לחברה ולבית הישן שלה, אבל החברה בהריון מתקדם. “את עומדת להיות אמא?”, שואלת אותה מנהלת בית הספר הבלתי נסבלת (תיקי דיין, כמה התגעגעתי אליה), ומיד דברים משתנים. ואורית כברי ודעת מספיק כדי לא לדפוק את ההזדמנות שלה. נטלי אולי לא מצליחה להסתגל לחיי העבודה, אבל כבר יש לה מושג מה ואיך היא שווה ואיך לא מתמודדים. ומור אולי פורקת עול אחרי הצבא אבל גם מגלה בתוכה את הכוח הפנימי להתמודד עם מערכת היחסים עם דור (דור כאהן), התמודדות שנסחבת כבר עונה שלמה ויותר.

כולן במקום אחר משהיו בעונה הראשונה, גם אם לא פיזית. הן בוגרות יותר, מתמודדות יותר, ויודעות לנצל את היתרונות שלהן טוב יותר. וההתפתחות שלהן תלויה בחמלה ובאמפתיה שמגלות כלפיהן יוצרות הסדרה. הן מעריכות את המאמצים שהן משקיעות והן לא כותבות להן פיתולי עלילה במטרה היחידה להשפיל אותן ולגחך על טיפשותן. כל כשלון וכל נפילה הם רק הזדמנות לקום וללמוד משהו.

ולעומתם בואו נעיף מבט על דובי (אבי דנגור), רבקה (הילה גולדברג), ואפילו על יסמיניש (מיטל רז) של מייקל. נכון שמדובר פה על עונה אחת ומספר הפרקים יחסית מצומצם, כלומר מרחב הפיתוח של הדמויות אינו עצום, אבל מהעונה הראשונה הרגשתי שגאין כוונה לתת לדמויות האלה להתפתח ממש, כי, ובכן, אף אחד לא רוצה את זה. למרות שהעלילה שטוחה יותר, עדיין יש בה מקום לפיתוח ובעיקר – לפיוס ולהתקדמות ביחסים בין הדמויות. אבל זה לא קורה! מערכת היחסים של רבקה עם אריה, המורה לנהיגה (אסי כהן, היי!), לא תביא אותה אפילו לטסט ראשון, המחאות הרפות של דובי על היחס ליסמין יביאו אותו לאותו עימות עם רבקה שהוא מנהל כבר עשר שנים, אם לא חמישים, וגם מערכת היחסים המתפתחת בין יסמין לפלג (נדב הולנדר) לא באמת תביא לה תובנות. לא כי אין הזדמנות, כי אין ליוצרים את הרצון ואת האהבה כדי להפוך את הדמויות שלהם למישהו שתרצו להזמין לקפה ולשמוע מה יש לו להגיד. שוב ההבדל בין “מחלקת גנים ונוף” ובין “המשרד”.

 

 

 

וינטאג’ ביקורת סדרה – יומני הרופא הצעיר

בולגקוב בטלוויזיה ברשימותיו של רופא צעיר  – כשהארי פוטר ומד מן נפגשים

הפעם, כמחווה לנטייה לדחיינות של כותבת פוסט זה (ושל בעל הבלוג, אבל זה כבר נושא אחר), נעסוק שוב בסדרת וינטאג’ – ליתר דיוק, במשהו בריטי מאי שם בשנת 2012 אבל לא של בי.בי.סי, המוקרן כעת באינטרנט הקרוב למקום מגוריכם.

למה זה שווה? אז ככה.

נכון שתמיד רציתם לראות את הארי פוטר ודון דרייפר הולכים מכות? תודו שכן. אז הנה ההזדמנות שלכם. זה קורה ב”רשימותיו של רופא צעיר”, הסדרה המבוססת בחופשיות על הספר באותו שם מאת מיכאיל בולגקוב, ועל ספר ההמשך שלו, “מורפיום”, נחשו במה הוא עוסק. כן, אותו בולגקוב מ”השטן במוסקבה” ועוד תופיני אבסורד, הזיה ופנטזיה. מדובר במיני סדרה מיניאטורית בת שמונה פרקים קצרצרים בשתי עונות.

הגו אותה מארק צ’אפל, אלן קונור ושון פיי  עבור רשת סקיי. דניאל רדקליף (הארי פוטר הקולנועי) וג’ון האם (דון דרייפר ממד-מן) מופיעים שם שניהם בתפקיד של בולגקוב עצמו – רופא צעיר שנשלח לבית חולים כפרי ומבודד מיד בתום לימודיו, וגם הוא המבוגר שבא להטיף לו מוסר. אפשר אמנם להבין איך במהלך 17 שנה רדקליף הצנום התרחב בכתפיים והפך למשהו שדומה לג’ון האם, אבל איך הם מסבירים את זה שצמח ב-20 ס”מ?  את זה לא ממש הבנתי.

מבחינת ערכי הפקה, ברוכים השבים לאייטיז. הכתוביות באותיות כאילו-קיריליות כי זה רוסיה, המוזיקה היא כמובן קלינקה מיה, הפציעות המחרידות נראות כמו טיפונת קטשופ מרוח ופרוטזות זולות מגומי שמסתובבות בכל מקום כמו היד ממשפחת אדמס. גם עניין השמות לא עקבי במיוחד, עם אחות ראשית אחת שמתעקשת לקרוא בהטעמה לרופא הקודם והמיתולוגי בשם הראוי, “ולדימיר ולדימירוביץ'”, אך כל היתר מסתובבים להם בנוחות עם שם פרטי יחיד ובלי שום שם חיבה, שלא כמו במסורת הרוסית. גם התלבושות סטיריאוטיפיות, והדמויות קצת נלעגות. אבל הכתיבה! האבסורד! הג’ון האם החצוף שמרשה לעצמו את ההערות הכי סרקסטיות בנימה הכי עליזה! עין בוחנת ובוגרת לטעויות העבר? התכוונתם עין לא פחות ילדותית ומרוכזת בעצמה מאשר עצמה-בהווה, נוסטלגית עד כדי להתפרץ ולהחטיף מכות לעצמה הצעיר, וחצופה עד כדי לצוץ מאחורי כתפו של גיבורנו הצעיר ולענות לאשה האומללה שמקללת את בעלה הבוגדני ומקווה שימות מוות איטי ומלא ייסורים ב”אל תדאגי, הוא ימות!” עליז.

שתי עונות, שני ספרים

העונה הראשונה מתרכזת פחות או יותר בסיפורים של “רשימותיו של רופא צעיר”, לא ממש לפי הסדר אבל עם הרבה נשמה. והיא כוללת  סיפורי זוועה שרופאים כפריים היו נתקלים בהם – מדיפתריה קשה ועד פצעים מרוסקים ומזוהמים (שנראים כאמור כמו טיפונת קטשופ), וקשת עלילה שלמה עם עגבת שאף אחד לא מפחד ממנה למרות שאת האנטיביוטיקה לא המציאו עדיין. ההומור בה הוא אבסורדי ונפלא כמו בספרים של בולגקוב, ומערבב בין גועל נפש ופרצי צחוק בלתי נשלטים.  דמיינו את דניאל רדקליף מחליק על פרוטזת גומי כמו על קליפת בננה. הנאה מובטחת.

העונה הראשונה מניחה לאט לאט את היסודות לעונה השנייה, שכבר תהיה מפוכחת ומדכאת, ותיאלץ להתמודד עם חוסר האחריות שהפגין אי אז הרופא היהיר וחסר השם (הפתעה הפתעה – בעונה השנייה הוא דווקא מקבל שם! ואפילו מקפידים לפנות אליו בשם ובשם האב או בשם חיבה כיאות, ולא בשם פרטי סתם כמנהג הבריטים המוזרים האלה). זוכרים ששם הספר השני הוא “מורפיום”? אז אתם כבר בטח מבינים מה התמה המרכזית בעונה הזאת. ואללה, עם העגבת בעונה הקודמת היו יותר צחוקים, וזאת הייתה טרגדיה בקנה מידה של מחוז שלם. בג’ון האם עוד נשארה טיפת נטייה לאבסורד (“אני מסטול מהחיים! מאוויר צח ומים נקיים!”), אבל כל יתר הדמויות איבדו אותה ואוי, כמה שזה עכשיו מדכא. תחזירו לנו את טמטום הנעורים של העונה הראשונה בבקשה! עונה שלישית לא צפויה, אבל שתי אלה, או לפחות הראשונה – פנינה.